שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד · סימן קד
לשאלת יד"נ המוהל ירא ד' ותיק וחסיד מ' ישראל נ"י:
על מה שנוהגין למול בשבת בן מחלל שבת בפרהסיא שגם אשתו מחללת שבת. ולפי הנראה מדעת הש"ך סי' רס"ו סקט"ז הדבר צ"ע ולמה נוהגין להקל: ונ' דדברי הש"ך תמוהין דפשוט הוא כמ"ש הבדק הבית כיון דהוא מחויב במילה איך נבטל עכשיו המצוה שמא יצא אח"כ לתרבות רעה. ואפילו ודאי לנו שיעשה אח"כ כל עבירות שבעולם ס"ס השתא הוא חייב במצוה זו ומצוה קעביד:
וקרוב יותר לומר שדברי הש"ך וט"ז הם דוקא במומר ומומרא שיצאו מן הכלל דבהו לא חיישינן דלמא ליפוק מיני' זרעא מעליא. אבל כל זמן שלא יצא מן הכלל אף שהם מחללים שבת בפרהסיא אעפ"כ אמרי' שמא זה הולד יהי' זרעא מעליא ולא מבטלי' חזקת חיוב שלו מפני הספק:
ועי' הג"ה רש"א סי' קנ"ט שכ"כ בשם המל"מ פ"ה מה' מלוה ועיי"ש במל"מ שהאריך בזה בדברי המרדכי פ' איזהו נשך והראב"ד פ"ב דע"ז וכ' דלא פליגי אלא במומר עע"ז היינו שיצא מן הכלל:
וכ"כ ג"כ בחוו"ד סי' קנ"ח סק"ג שכ' דאף דבכל מקום מומר להכעיס ומומר שיצא מן הכלל שוים הם מ"מ וכו' דלא שייך לומר דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא כיון שנתערב בין העכו"ם משא"כ במומר להכעיס כו'. עאכו"כ במחללי שבתות כאלה דלא הוו להכעיס כיון שמבקשים למול את בניהם ושייך שפיר דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ואגב אעיר במ"ש שם החוו"ד בס"ק הנ"ל להעיר על הטור בטעמא דמומר דמותר ליקח ממנו רבית כיון דאינו מצוה לפרנסו ואינו בכלל אחיך א"כ אפי' לתאבון נמי דהא בסי' רנ"א כ' דאפי' מומר לתאבון אין מצוה לפרנסו ואינו בכלל אחיך. אך הא גופא ק' דהא בחו"מ רס"ז מבואר דלענין השבת אבידה הוא בכלל אחיך:
ולכאורה י"ל דלענין ממון שנותנים לו שהוא בשביל בניו ג"כ ובהוא דאמרינן דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא ומש"ה מחזרינן אבדתו. משא"כ בסי' רנ"א דמיירי לענין פדיון שבוים דהוא בעצמו בשבי' לא חיישינן כך ואף דע"כ יהי' טובה גם לבניו מ"מ עיקרו הוא בשבילו לבדו לא חיישינן כ"כ אך הוא דוחק קצת:
אך נ' לבאר דבר זה דמקור הדין דרבית תלוי בלהחיותו הוא בתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) וכנראה הם מחולקים עם הסמ"ג דס"ל דמומר לתאבון אין מצוה להחיותו והתוס' כ' דמצוה להחיותו א"כ לתוס' ל"ק דבכל דבר מצוה להחיותו, ורק לסמ"ג לכאורה ק' דס"ל דרבית אסור ליטול ממנו וכ' דאינו חייב להחיותו ונראה בפשוט דלכאורה ק' למה לי קרא דוחי אחיך כיון דמקרא דהשבת אבידה דרשינן נמי אבידת גופו כדאיתא בב"ק (דף פ"א ע"ב): אך באמת הא לאו קושיא היא דהאי דאבדה הוא רק בדבר שאין בו חסרון כיס רק להשיב לו משלו. אבל קרא דוחי הוא להחיותו מממון שלנו. וממילא לענין צדקה ולפדותו ס"ל לסמ"ג דאין אנו מצווים במומר לתאבון. אבל לענין השבת אבידה ורבית שהוא ממון שלו אנו מחוייבים להחזיר לו וכדאיתא בסנהדרין (דף ע"ג ע"א) מנין לרואה וכו' שחייב להצילו וכו' והשבותו אי מהתם הו"א בנפשי' אבל מיטרח ואוגירי אימא לא. אלמא דמקרא דהשבת אבידה לא משמע שום דבר שיש בו ח"כ והתם איתרבי מומר מלכל אבידת אחיך. אבל לפדותו וליתן לו צדקה שהוא מקרא דוחי אינו בכלל. ומבוארים דברי אלה למעיין בדברי הסמ"ג במ"ע קס"ב. ואה"נ הסמ"ג לא כ' טעם איסור הרבית במומר לתאבון משום קרא דוחי ונכלל בכלל אבידת אחיך: אך על הטור שפיר קשה מדכ' במומר להכעיס מותר ליקח ממנו רבית משום דאינו מצווה להחיותו משמע דבמומר לתאבון טעם האיסור משום דמצווה להחיותו ולענין צדקה ולפדותו כ' דא"צ וא"כ מזכה שטרא לבי תרי: ונראה דהא יש לעיין דלענין הצלה ממיתה קיי"ל במומר לתאבון ביו"ד קנ"ח ס"א דמצוה להצילו כל שלא פקרו ברשעים תמיד ובגר תושב משמע שם בש"ך סק"א דאין מצוה להצילו אפי' מקיים הז' מצות וא"כ לענין הצלה עדיף מומר מגר תושב וק' למה לענין להחיותו חזינן איפכא דבגר חושב אמרו בפירוש בפסחים (דף כ"א ע"ב) דגר אתה מצווה להחיותו ובמומר לתאבון למה פסק הטור דאינו מצווה להחיותו:
ונ' דאה"נ דלענין הצלה ממיתה עדיף מומר לתאבון מחושב דזה נקרא אחיך וזה אינו נקרא אחיך אבל לענין לפרנסו קנסינן לי' כדי שיעשה תשובה. דכיון שהוא צריך לצדקה או לפדיון שבוים ואינו רוצה לעשות תשובה הוי כמי שעושה להכעיס וזה שדייק הסמ"ג וש"ע סי' רנ"א ס"א עבריין וכו' שלא עשה תשובה דודאי מאי קמ"ל שלא עשה תשובה דודאי אם עשה תשובה לאו עבריין הוא דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אלא כוונתו בטעמו של דבר משום שאינו עושה תשובה אין אנו נותנים לו משלנו. אבל בגר תושב ודאי דמפרנסין אותו דלא שייך שיעשה תשובה וניחא שפיר דלהצלה זה עדיף ולפרנסה זה עדיף:
וא"כ ניחא שפיר עפ"י דברי הט"ז סק"א שכ' בטעמו ש"ד דגר תושב מותר ליקח ממנו רבית אף שהוא חייב להחיותו וכ' דלענין רבית תלוי בחיותי' דבזה דוקא אחיך ולא גר חושב אבל לענין צדקה גם גר תושב בכלל: וא"כ ניחא שפיר במומר לתאבון דלענין רבית דהוא בכלל חיותי' ודאי דאסור ליקח ממנו כמו שמצוה להצילו. אבל לענין פרנסה שם ס"ל להטור דאין חייבים להחיותו והוא ההיפוך מגר תושב כנלפע"ד:
ס"ס היוצא מדברי החוו"ד הנ"ל ג"כ מ"ש דלענין זרעא מעליא אין נ"מ בין לתאבון או להכעיס דכ"ז שלא יצא מן הכלל אמרינן ליפוק מיני' זרעא מעליא:
ולפענ"ד נ' לומר כמו דאמרינן בשבח (ד' קל"ו) מלין אותו ממנ"פ אם תי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא ה"נ אם יהי' ישראל כשר ויקיים המצות בודאי, שפיר מהיל ואם יהי' רשע א"כ הוי לגבי' מקלקל וקיי"ל דמקלקל בחבורה פטור ושפיר מהלינן לי':
ואפי' למה דנ' דלדידן אין מוהלין את הספקות כמו שנ' באו"ח של"א נראה דהכא מוהלין שפיר משום ממנ"פ דהנה ידוע מה שהקשו על הרי"ף דפ' ר"א דמילה דאיתא שם בשבת (דף קל"ה ע"ב) רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה הא:
לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן לי' ופירש"י לשום תינוק היכי מהלינן בשבת וע"ז מתרץ ראב"א מוהלין אותו ממנ"פ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא ופריך ואלא הא דתניא ספק בן ז' וכו' נמהיל לי' ממנ"פ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה וכו' והרי"ף הביא הך דספק בן ז' וכו' משמע דס"ל הספקות אין מוהלין בשבת ולא הביא הך דראב"א דמוהלים ממנ"פ ותימה למה השמיטה:
והרמב"ם בפ"א מה' מילה כ' דמוהלין את הספקות משום ממנ"פ אלא שתמהו עליו דבפ"א מה' יבום כ' אפי' תינוק בן יומו פוטר מן החליצה ומן היבום ד"ת ומה שהחמירו הוא רק מדרבנן והא מדאו' ילפינן לה דכתיב ופדוי' מבן חדש וכו':
ונ' דקשיא להו ז"ל מנלן למידק מקרא דלמא לעולם לא הוי ספקא אלא דאה"נ רוב נשים ולד מעליא ילדן אלא התם בפדיון הבן דהוי להוציא ממון שאני דא"ה בממון אה"ר ואפי' היכי דאיכא מצוה ג"כ ממונא הוי כמ"ש הר"ן נדרים (דף ז') ומנלן לומר בשאר איסורים דהוי ספקא. אך הא ל"ק דרשב"ג לטעמי' דס"ל בב"ב (דף צ"ג ע"ב) דהולכים בממון אה"ר כדאיתא שם מאן יש אומרים רשב"ג וכו' א"כ לרשב"ג שפיר הוי ראי' דלא הוי רוב אלא ספק דאם הי' רוב הי' חייב ליתן דמי הפדיון מיד ושפיר פריך מימהל היכי מהלינן וצריך לומר משום ממנ"פ וצריך לומר לא נצרכה אלא למכשירי מילה. אבל לדידן דא"ה בממון אה"ר שפיר א"צ לומר ממנ"פ כלל ומוהלים כל תינוק משום דאיכא רוב ואה"נ הספקות אין מוהלים דבספק ליכא רוב כמ"ש האחרונים וא"כ דברי הרי"ף מיושבים ולא הביא הך דרשב"ג אלא לענין אשת את דהחמירו חכחים משום חומרא דכריתות:
וכן ג"כ נכונים דברי הרמב"ם דמדאו' כל תינוק פוטר דמדאו' אין ראי' מבכור אלא שהחכמים החמירו אלא שפוסק כרשב"ג לענין איסורי דרבנן דעכ"פ ראי' כל ששהה ל' יום אינו נפל אפי' מדבריהם. אלא שבמילת הספקות נחלק על רבו הרי"ף ז"ל דבאמת בסברא דנימהל אותו ממנ"פ יש קושיא כמ"ש הכ"מ שם בפ"א מה' מילה דהא השתא אסור לטלטלו נימא מפני איסור טלטול נעכב המילה:
והנה באמת מצינו ג"כ כן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' חמץ ה"ח וכן דעת התוס' כתובות במוצא חמץ בביתו ביו"ט אף שלא בטלו דאיכא עליו חיוב עשה ול"ת מדאו' אעפ"כ ס"ל דאיסור טלטול דוחה אותו וצריך לכפות עליו את הכלי א"כ ה"נ הי' ראוי לומר כן שלא נמהלנו ואה"נ י"ל דזה טעם הרי"ף דס"ל דאין מוהלין אח הס'. והרמב"ם ס"ל דלא דמי דהתם איכא ודאי איסור טלטול והכא לא הוי אלא ס' איסור טלטול דדלמא הוא בר קיימא וס' איסור דרבנן אינו דותה מ"ע דמילה:
ומעתה בנידון דידן הי' מקום לומר דגם הרי"ף מודה דמוהלין אותו ממנ"פ דהא הכא ליכא איסור טלטול דהא מודים שניהם ז"ל דבכל הילדים דעלמא ליכא ס' וא"כ לד"ה מותר לטלטלו ושפיר מוהלין אותו ממנ"פ:
אך עדיין יש לומר להיפוך דהכא חמור דמקלקל בחבורה לד"ה אסור עכ"פ מדרבנן. אבל ס"ס ל"ד לאיסור טלטול דהתם האיסור טלטול הוא קודם המצוה והא ודאי לא דחי כדאיתא בר"ה (דף ל"ב). אבל בשעת המצוה ודאי חיוב המצוה דחי בשעתה להאיסור דרבנן שהוא רק מספק. וגם דל"ד להתם דהתם הספק בגוף החיוב. אבל הכא הרי איכא ח' חיוב ולד"ה מוהלים אותו מ' ממנ"פ:
וידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל במאמר קידוש השם וז"ל והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם קים לי' בדרבה מיני' לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה אבל הש"י נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושין וכו' עכ"ל:
א"כ ס"ס אפי' אם הוא מחלל שבת הוא מקבל שכר על המצוה הזאת ואין כאן חשש אלא שמא יהי' תוהא על הראשונות י"ל אולי הוא בכלל מ"ש ברש"י פ' ראה וכי ס"ד שישראל נותצין את המזבחות וכו' דעל דבר זה אפי' הרשעים שבהם אינם נחשדים אף שכבר הי' כזאת כמ"ש אמון קודר את האזכרות אבל סתמא דמלתא לא חיישינן כולי האי ומצוה קעביד. ואה"נ במומר שיצא מן הכלל שפיר כ' הש"ך דצ"ע דבכה"ג יש לחשדו בתוהא על הראשונות אבל לא בכה"ג. ואיכא מ' איבה ג"כ ואפי' היכי דליכא איבה ג"כ שרי. קיצור הדבר אין ס' דשפיר נהגו למול בניהם בשבת ומצוה קעבדי: