שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד · סימן צח
נשאלתי מעשה באלמנה אחת שאין לה רק יורש א' והיא סמוכה על שלחן היורש ההוא וכל מחסורה עליו והיא היתה נו"נ גם במסחרו של היורש ההוא וזה איזה שנים מסרה סך מסויים בהלואה לעשיר א' וקבלה ממנו שט"ח על ה"ע ואח"כ הלכה האשה עם הלוה הנ"ל אל מו"צ שבעיר אחרת וצוותה לכתוב שטר צוואה אשר הריווח מן המעות הנ"ל יהי' שייך לה כל ימי חיי' ואחר פטירתה ינתן לת"ק שבאותה העיר שתפטר שמה ומאה רו"כ לאיש שיאמר קדיש עבורה ושש מאות רו"כ ישאר ביד הלוה והריווח מהם יהיו שייכים חצי' לצורך מצות אותה עיר שהלוה דר שם וחצי' השני' לאותה עיר שהיא דרה כעת:
והנה היורש הנ"ל ירד מרכושו ודחקו גדול מאד וכראות האלמנה זאת צר לה כי בעת כתבה הצוואה סברה שהיורש הנ"ל הוא עשיר גדול ואם היתה יודעת שהוא דחוק לא היתה מפזרת סכום זה לצדקה ולפי שהיא מתחרטת עשתה מעשה ונתנה ליורשה את השט"ח הנ"ל וגם בקשה משלשה אנשים שיתירו לה את נדרה בפתח חרטה ונשאלתי בדבר זה למעשה. וזה אשר השבתי:
הנה מבואר הדין ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו דבבא ליד גזבר א"י לשאול עליו. אך דין זה תמוה כמבואר בת' נובי"ת חיו"ד קנ"ד:
ועיקר קושיתו מדברי הרא"ש כלל י"ב דמשמע שם דקשיא לי' על הא דמועיל שאלה מהך דב"ק (דף ל"ו ע"ב) דאמר איזל אברי בי' נפשאי וא"ל אנן יד עניים אנן משמע דלא הועילה חזרתו. ותי' ע"ז שני תירוצים. חדא שלא בא ליד הנודר עדיין פי' שאם הי' בא ליד הנודר ואח"כ נתנה ליד זה היה מועיל שאלתו ע"ז לאפוקי מרשותו. אבל כיון שלא היתה באה לידו מעולם אינו מועיל שאלתו. ועוד תי' דהתם לא נשאל ע"ז משמע דאה"נ אם הי' שואל על נדרו הי' מועיל אפי' בבא ליד גזבר:
והנה דבריו ז"ל עדיין צריכין ביאור מנלן דהתם הוי בא ליד גזבר. אך אני הוספתי בזה דברים דהרי הרא"ש בעצמו בפרק שור שנגח ד' וה' אות ג' כ' בשם הר"ת דהתם:
חשיב אתי ליד גבאי משום מעמ"ש והסכים לדבריו וכ"כ הב"י בשמו בסי' זה:
עוד הקשה על הרשב"א בת' תרנ"ו דהביא ראי' לדין זה מגמ' דנדרים (נ"ט) בתרומה ביד כהן וכו' ולדעת ר"א ממיץ מצי לאיתשולי וכן משמע דעת הרמב"ם ז"ל ואפי' לדעת פי' הראשון שם ברא"ש ודעת הר"ן דאינו מועיל שאלה היינו דוקא היכי דאתי ליד כהן דהוי כאלו הפקירה אבל בגבאי לא שייך זה כיון דהוי הפקר והוא לא מצי זכי בעצמו לא מצי זכי גם לאחרים. ועם כי בזה דברי הנוב"י תמוהים במ"ש דשם זכי מטעם הפקר דבכה"ג פסקינן דלא הוי הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה ואף דקיי"ל בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו התם הוי הפקר לכל: וראיית הנוב"י מנדרים (דף מ"ה) תלושה מאד דהתם מדין מתנה נגעו בה דבאמת רצה לוותר נגד זה והוי כנותן לו מתנה. אבל היכי דלא נתכוון לוותר כלל נגד זה שמתחלה לא רצה ליתן שום מתנה להכהן אלא לקיים מצוה דידי' איך שייך לומר בזה הפקר:
ולדעתי יש להוסיף בזה דברים דיש שני ענינים הפקר הוא היסח הדעת דידיה ויש מתנה היכי דרוצה לוותר והיכי דרוצה לוותר בעינן דוקא לזה האדם. והיכי דמסיח דעתו מן הדבר בעינן שיהי' לכל העולם כשמיטה ומש"ה התם בנדרים דאמר הפקר סתם אלא שחזינן דעתו שרצה שזה יזכה בה אף דלא הוי הפקר מ"מ זוכה מטעם מתנה. וכן בשור הנסקל שוב הסית דעתו ממנו לכל אבל בנתינת הכהן אין כאן שום רצון שיזכה מי בהדבר רק היסח הדעת בעלמא והיסח דעת בעינן שיהי' בין לעניים בין לעשירים:
וגם יש לומר כמ"ש הרא"ש פ' הגוזל בתרא ססכ"א כיון דיש לו עוד זכות בהם לא אסח דעתו מינייהו ולא מפקר להו כלל. ה"נ אי הוי מצי למיתשל עלה יש לומר דלא אסח דעתו. ואף דהתוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) כ' דל"א בכה"ג הואיל היינו שאינו עובר עליו אבל מכל מקום הפקר לא הוי: אך ס"ס דברי הנוב"י באותה תשובה אנו מקיימים דמה שבא ליד כהן הוי כאלו באה הצדקה ליד העני בעצמו. וכמ"ש ר"ן נדרים (דף פ"ה) דקנין ממונו של זה לא בטל דודאי לא תועיל השאלה לבטל קנינו ומש"ה התם זכה הכהן. אבל בבא ליד גזבר דאינו גזבר אלא לדבר מצוה ואם יש באותה זכיי' עבירה ודאי דלא ניחא לי' ואם זה נשאל עליו הוי בזה ס' גזל אולי י"ל דלא הוי שלוחו של העני וממילא תועיל שאלה. ואפי' אי נימא דכל שאלה ס' הוי וכמ"ש הנוב"י דאינו מחוייב להאמין לו הוי לן לאוקמי בת' מרי' קמא וכמבואר בת' מהר"מ פדואה ת' ג' דאפי' אם בהקדש ביד שליש אעפ"כ מצי אמר קים לי לאפקועי זכות עאכו"כ דתועיל שאלה: עוד תימה על הדין הזה דאמרו דא"י לשאול עליו משבא ליד הגזבר ממשנה דערכין (דף כ"ג) דנחלקו ר"א ור"י במקדיש נכסיו לפי מה דמוקי דנחלקו אם יש שאלה בהקדש אלמא אפי' בבא ליד גזבר דאל"כ הו"ל לר"י לחלק ולומר בד"א בלא בא ליד גזבר ועיין ש"ך חו"מ סימן רנ"ה בזה: עוד תימה מדברי תוס' כריתות (דף י"ג ע"ב) שכ' דהיכי דנשחט ונזרק הדם לא מהני שאלה ועיין מל"מ פי"א ממעה"ק שהעיר מדברי תוס' סוטה (דף ו' ע"ב) ומדברי רשב"ם ב"ב (דף ק"כ ע"ב) וכן מוכח פשטות גמ' דשבועות (דף כ"ד ע"ב) דפריך והרי הקדש דאל"כ הו"ל לתרץ דמיירי בבא ליד גזבר ועיין ריטב"א שם שהקשה כן אף דהוא ז"ל תי' דלא מהני שאלה ואה"נ דהוי מצי לתרץ כן דוחק הוא וגם פשטות לשון הגמ' ערכין עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה מכאן ואילך אסור לשנותה משמע דוקא לשנותו אסור אבל לשאול לגמרי שרי:
ומה שתי' הנוב"י דזה אינו מחוייב להאמינו משו"ה ס"ל להרשב"א דגם הגבאי א"צ להאמינו אם מצד ס' כ' דבריו תמוהים דבאותה התשובה כ' הרשב"א ואעפ"י שזה ס' הקדש היא אין אומרים בזה ס' דאיסורא לחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא היא ואמרינן להו אייתי ראי' ושקילו וכו' עד סוף לשונו ז"ל. עכ"פ אנו רואים בדעת הרשב"א בעצמו דאם יש ס' אפי' היכי שנתנו ליד גזבר ג"כ אזלי' לקולא:
ובאמת נ' דסברת הרא"ש בת' הנ"ל כן הוא דתי' הראשון הנ"ל לכאורה אינו מובן מ"ש אתי לידי' דנודר או לא. אך לפי הנ"ל ניחא דס"ל דנשאל עלי' עכ"פ מגדר ספק לא נפק משו"ה היכי דאתי לידי' דהוי בחזקת מ"ק מוציאין מיד הגזבר. אבל כיון דלא מטי לידי' דאין כאן ח' מ"ק לא מהני שאלה דידיה דהוי ספק להוציא מיד גזבר. וע"כ צ"ל לדעת הרשב"א לפי דברי הנוב"י דלא הוי בגדר ספק כלל דזה אינו מאמינו כלל ומשום הכי א"י להוציא ממנו:
והנה בחו"מ קכ"ה נזכר ג"כ מזה בנותן מתנה לחברו ע"י שליח אם הי' המקבל עני א"י לחזור בו ועיי"ש שכ' המחבר נעשה נדר לא משום דאמירה כמסירה כמ"ש הב"י דהטור אשגרת לישנא הוא דנקט וכ' שכן הוא בירושלמי פרק הזהב רב אמר לי' למשמשי' אי אמינא הב לגבר מדעם אי מסכנא הוא הב לי', ובאמת עדיין אין משם ראיה דא"י לשאול עליו אלא דחזקה אין אדם חוזר מצדקה אבל אם חוזר בו מהני ואף דהזכיר שם מתחלה נעשה נדר די בזה שנימא דא"י לחזור בלא שאלה אבל בשאלה מהני. וממילא ברורים דברי האו"ת שם שכ' דדוקא ביד גזבר הוא דא"י לשאול. אבל אם הוא ביד אדם דעלמא מהני שאלה דל"א אלא הוי נדר ולא יותר:
אך דבקצוה"ח פקפק בזה משום דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והוא סברת ר' בצלאל אשכנזי בתשובה המובאה בש"ך חו"מ סי' רנ"ה הנ"ל. ואדרבה מזה ראי' לסברת האו"ת הנ"ל. דבאמת סברא זו דלא יהא כח הדיוט חמור וכו' סברא גדולה היא ומקורה מדברי ר"ן נדרים (דף פ"ה) הנ"ל דקנין ממונו של זה לא בטל. וא"כ שפיר היכי דאומר תן דקיי"ל במתנה לא הוי כזכי וא"כ בהדיוט יכול הוא לחזור א"כ אף דבעני נעשה נדר מ"מ אם ישאל עליו חו הוי כהדיוט דיכול לחזור ועדיין אין כח הדיוט חמור מהקדש אבל אם, אמר זכה ודאי דלא תועיל שאלה דשייך לא יהא וכו': ומ"ש עוד בקצוה"ח דכמו בשחרור אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' הוי כתוב ה"נ הנדר משוי לי' כחוב. תימה דהא בהא תליא דאם הפקיע את הנדר אין כאן חוב כלל:
כן מ"ש עוד הקצוה"ח דהוי ככתובים ומסורים כמו בשכ"מ דבריו תמוהים דהרי הב"י כ' דל"א דהוי כמסירה ועיין מחנה אפרים ה' צדקה ג'. ואדרבא מדברי הירושלמי בעצמו שהוא המקור לדין זה ראי' דלמה ל"א אי מסכנא הוא לא מצינא למיהדר אלא הב לי' מיד היינו אף דיכול לשאול אעפ"כ לא יתוש לזה שמא ישאל וכמ"ש התוס' גיטין (דף ל"ג) דאוקי הנזיר על חזקתו שלא ישאל:
ויש לעיין בגוף הדין דאף דהסמ"ע רמ"ג סק"ה השיג על הע"ש שכ' בעני דוקא במתנה מועטת א"י לחזור אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו א"י למה השיג עליו הא מקור ההלכה הוא בירושלמי והמ"ד הוא רב ורב ס"ל דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וא"כ מיירי התם במתנה מועטת דצריך לימלך תנינות בעשיר ובכה"ג בעני נעשה נדר אבל במרובה אף בעני לא נעשה נדר: ובנובי"ת חיו"ד נ' בתשו' בן המחבר נתקשה מ"ש גבאי מאינש דעלמא וחילק בין היכי שיש לו טו"ה ליתנו למי שירצה והנותן א"י לקחתו ממנו ואין בכחו לצוות למי יתן אז נחשב גזבר. אבל אם אומר בפירוש שיתנו לפלוני עני אינו גזבר אלא שלית בעלמא ושפיר יכול לשאול ע"ז גם טו"ה דידי': והנה בגוף דבר זה דאין יכול הנותן לקחתו ממנו. אמת דמבואר כן בתשו' מהרשד"ם חיו"ד קע"א וז"ל שם וגדולה מזאת הביא מרדכי פ' שבועת הדיינים ב' מהר"מ ז"ל וכו' ונשאל לר"מ על ב' זקוקים שתובע שמעון מראובן שנתנם:
לו להרויח בהם ולתת מהם כו"כ לשנה להזכיר נשמח זוגתו ותובעו עתה שיחזיר לו וראובן משיב שנתן לו לחלקו גם קרן גם פרי לאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר והשיב דאם רוצה לחלקם אזי א"צ ראובן להחזירם וכו'. מוכח בהדיא מזאת החשובה שאחר שנתן המקדיש המעות ביד אחר אין כח יד המקדיש עוד בהם והרי הוא כזר בעלמא:
וכן מצאתי שהשיב מהרי"ק בת' בשרש רע"א מתשובה זו להוכיח ממנה שאין כח ליורש להוציא מיד הקהל מה שהקדיש מורישו במה שאמר מוריש עצמו וכו' עכ"ל ח' רשד"מ. ובאמת מתשו' זו יש לתמוה על דין המבואר בש"ע יו"ד רנ"ז דהגזבר א"י למסור החלוקה ליד אחר דמקור הדין הוא מת' מהרי"ק וכל ראיתו של מהרי"ק הוא מדברי המרדכי פ' החובל שראובן הי' לו זכות שאין אדם יכול לבנות בבהכנ"ס זולתו א"י למכור הזכות לאחר: והדין הזה תימה הוא דמה ראי' היא מהך דקהל שנתנו הזכות לאחד דודאי לא פסק כח הקהל מזה וכשמת חזר זכות זה לקהל וכן הקהל יכולים להעבירו ולמנות אחר במקומו כשיש איזה טעם ע"כ אה"נ שהוא א"י למנות אחר בלא רשות הקהל אבל מי שנותן וממנה אחר על המעות ביון דפסק כחו והוי כזר בעלמא והשליש הזה זוכה בכל אותה הטו"ה למה לא יוכל ליתן אותה טו"ה גם לאחר:
והנה אף שדבר זה פשוט הוא כמ"ש דהנותן נסתלק וזה זכה בהטו"ה אבל מ"מ מה שהחליט בנוב"י שם דמש"ה א"י לשאול על נדרו דבר זה קשה דודאי אם שאל אין כאן לא טו"ה ולא נדר. איזה סברא יש לומר דמשום טו"ה דידי' יעכב את זה מלשאול על נדרו והא קיי"ל דטו"ה אינה ממון כמ"ש הש"ך סי' ש"נ. ע"כ לדעתי הקלושה היכי דאלו לא הי' כאן נדר ולא מצוה לא הי' יכול השליח לעכבו מלחזור. גם אם יש נדר נהי דאם לא שאל לא מצי למיהדר אבל אם ישאל כיון דפקע כח הנדר פקע גם הזכות והוי כאחר דל"ש לא יהא כח וכו'. אבל היכי דזה השליח הוא: שלוחו של המקבל דבכה"ג כל מחנה דעלמא אף דל"א זכי תו לא מצי לחזור בו כמבואר בסי' רמ"ג התם ודאי לא מהני שאלה דא"כ יהא חמור כח הדיוט מכח הקדש. וזה שדייקו בכ"מ גזבר דהיינו שנעשה גבאי קודם זה הנדר והוא שליח של העניים כנלפע"ד:
ואף שהטור כ' סתם קודם שיצא מתת"י. חדא אה"נ י"ל דדעת הטור דאמירה כמסירה כמו דמוכח סתם לשונו שם בסי' קכ"ה אך הב"י נחלק עליו ולא קיי"ל בזה כהטור ז"ל. אך באמת לא ניחא לן לאפושי פלוגתי ופשוט דרק אשגרת לישן הוא וכמ"ש הב"י ופשוט כוונתו קודם שיצא מתח"י דכל זמן שלא נתן ליד גזבר תשיב לא יצא מתח"י ומצינו בחו"מ ק"ה דאפוטרופוס דיתומים מצי לתפוס אפי' במקום שח"ל חזינן דאפוטרופוס עדיף משאר שלית ה"ה גזבר עדיף משליח:
ומעתה בעובדא דידן לפי דעת הנוב"י ודאי דמחשב לי' לגבאי ולא מהני שאלה כיון דטו"ה דידי' דנתנה מאה רו"כ למי שיאמר קדיש עבורה. והרשות ביד זה לבחור למי שירצה. וכן הריווח שיתן לעניי אותה העיר יכול ליתן כרצונו. אך לדברינו הנ"ל הטו"ה לאו כלום הוא אלא כיון שלא נעשה שלוחן של העניים מצדם אלא מצד הנותן. ואם הי' בהדיוט הי' יכול לחזור בו גם הכא מהני שאלה דלא שייך לא יהא וכו':
ואפי' לדעת הנוב"י ג"כ י"ל דהכא מהני שאלה דהטעם דטו"ה לשליח כבר בארנו בשם ת' מהר"מ הנ"ל וכמו שבאר מהרשד"מ דזה הנותן הוי כזר בעלמא וה"מ שייך זה היכי דלא שייר לעצמו כלום. אבל הכא כיון דכל ימי חיי' הפירות שלה וזה הוי כמחצה פקדון וזה השומר אם לא ירצה ליתן הפירות כרצונה או שלא יהי' בטוח כמו שהי' בתחלה יכולה היא ליקח המעות ממנו ממילא לא נוכל לומר דהוי כזר בעלמא ממילא הטו"ה חוזר להנותן כ"ז שירצה וממילא זה שוב לא הוי כגזבר ומהני שאלה אפי' לדעתו ז"ל. ועי' מחנה אפרים ה' מלוה ס"ז דנכסי עניים ביד גזבר אסורים ברבית כיון דא"ב מיתשיל עלה ממון דידי' הוא ע"כ:
עוד נראה דהכא אין נדר כלל כמבואר במרדכי פ' מי שמת אות תרכ"ה וז"ל. ועוד נ' לר"מ דאפי' אמרה אתן כו"כ לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר ול"ד לאומר סלע כשיבוא לידי אתננו לצדקה וכפר"י פדו"ה (ב"ק דף ל"ו ע"ב) דנעשה נדר כו'. דהתם כשבא לידו חי הוא ובר קיומי לנדרי' הוא הלכך ההוא שעתא אמרי' לי' קיים נדרך אבל גבי שכ"מ בעידנא דהוה לנדרא למיחל ולקיים אותה שעה כבר מת ונעשה חפשי מן המצות וכו' עכ"ל. ועי' ת' ר"ב אשכנזי מענין זה:
אך בכ"ז יש לעיין דכ"ז אם לא הי' כאן שום קנין רק לשון תנו כמבואר בחו"מ קכ"ה הנ"ל. אבל בכאן יש כאן קנינים וא"כ אם קונה בהדיוט כבר בארנו דל"מ שאלה. וה"נ הרי הי' שטר וכתוב בו כתבו כל לשון של זכות והוי כזכי ומהני והי' ג"כ קנין חליפין ומעמ"ש כמ"ש ביו"ד רנ"ח דהמקדיש חוב לעניים בפני הלוה ואדם חשוב שבעיר מהני מדין מעמ"ש וה"נ היתה האשה הנותנת והלוה והמו"צ:
אך נ' דהא ליתי' מצד הקנין ל"מ דמטבע אינה נקנה בחליפין והשטר ל"מ דהוי דשלב"ל. ואף דכבר האריכו האחרונים ז"ל לדחות דברי ת' מהר"מ אלשיך בענין קרן לפירותיו ועי' בפ"ת ס"ס רי"ב וכן מצאתי ג"כ בת' רדב"ז ת' אלף שכ"ג וכן משמע ג"כ בת' ר"ן ת' ב' היא תשו' ר"י דלטאש ועי' ת' מהרי"ט ח"א ק"י וח"ב ת' מ"ה ריב"ש תס"ה מהרי"ק שורש ו': אך כ"ז ה"מ אם נתן הקרן בידיו על ריוח ליד אדם ידוע על דבר זה אז ודאי אמרי' דמהני אבל הכא דהמעות כבר הי' בהלואה אצל הלוה קודם שהקדישה וקיי"ל דהמקדיש מלוה שיש לו ביד אחרים לא מהני כמבואר ביו"ד רנ"ח ובת' רשב"ש ת' מ"ז ושאר פוסקים א"כ באיזה אופן יש כאן זכיי' אפי' לשיטת החולקים על מהר"מ אלשיך:
וגם מעמ"ש לא שייך כאן דה"מ היכי דנותן סתם בפני האדם תשוב שבעיר הוי האדם חשוב השלישי דהוא במקום המקבל דהוא יד עניים. אבל אם זה אומר בפירוש להאדם חשוב שאינו רוצה שיהי' הוא גזבר לא הוי השלישי ואין כאן מעמ"ש וה"נ כיון שהאשה הזאת עשתה את הלוה לגבאי א"כ ממילא אף שהנתינה היתה בפני המו"צ הרי בטלה תשובתו של המו"צ לענין זה: ומ"ש הגאון מוהר"ר שמעון דוד נ"י מצד אומדנא. אני מסופק דהא ברמ"א יו"ד רי"ח כ' בשם ת' הריב"ש ת' קצ"ה דבנודר לחבירו לא אזלינן בתר אומדנא אלא כי האי דהלך בנו למדינת הים דסי' רמ"ו וכי האי דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל וע"ע סי' רנ"א ס"ה:
מכל טעמי' הנ"ל פשוט דאין כאן נדר ואפי' נימא דהוי נדר עפ"י דעת הע"ש במתנה מרובה ל"א כן ולכל החומרות מועיל עכ"פ שאלה. ע"כ הנני מצטרף להמתירין: הדוש"ת: