שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
חו"מ · סימן קעד
כבוד ידידי יקירי ה"ה הרב הגאון מעוז ומגדול חכם ישר ונאמן כש"ת מ' חיים משולם קופמאן הכהן נ"י אבד"ק פולטוסק:
קונטרסו הנחמד בדבר מקוה מי גשמים הגיעני באמצע הדפסת חבורי וכבר הי' בדפוס סדר אהע"ז ולפי שלא יכולתי לחברו לסדר יו"ד סדרתי אותו בסוף:
בדבר מקוה מי גשמים מה שבקש כ"ג לשמוע חוות דעתי בזה. הנני לבקשתו ואודיעהו מה שנלפע"ד בדבריו הנחמדים:
הנה מה שהקשה כ"ת על שיטת רבינו הלוי המובא ברש"י שבת (דף ס"ה ע"ב) וש"ד דזבה בעיא מים חיים. והקשה כ"ת ע"ז ממה שאמר ר"ז (ברכות ל"א) בנות ישראל החמירו ע"ע שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים. א"כ כיון דחששו שמא הן זבות למה לא החמירו ג"כ שתצטרך מים חיים: לפע"ד נ' עפ"י דקשיא לשיטה זו מתוספתא דמגילה פ"א וזבים פ"ג הידועה דמפורש אמרו אין בין זב לזבה אלא שזה צריך מים חיים וזו א"צ מים חיים. נ' דס"ל לרבינו הלוי וסייעתו דאשה שהיתה זבה ונעשית נדה או להיפוך שהיתה נדה ונעשית זבה כיון שיש עלי' שני טומאות חמורות אם טבלה מטומאתה במי מקוה אף שלא היו מים חיים אף דזבה בעיא מים חיים אעפ"כ אמרי' הכא כמו דאמרו ביבמות (דף ז') הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ה"נ מגו דמהני טבילתה לטומאת נדה ה"ה דמהני לטומאת זיבה דאיכא בהדה ודוקא בזבה שלא הי' עלי' טומאה אחרת הוא דבעיא מים חיים, וכ"ז דוקא כשכבר הגיע זמנה לטבול לזיבתה ולנדתה אז הוא דאמרי' מגו. ע"כ החמירו שפיר שתשב ז' נקיים דחששו שמא לא הגיע זמן עדיין לטבול לזיבתה ואז לא שייך מגו אף שמתירה מנדתה אבל כשהגיע זמן טבילתה לשניהם אמרי' שפיר מגו ולא בעי מים חיים:
ממילא י"ל לדעתם ז"ל דזהו כוונת התוספתא חומר בזב שצריך מים חיים דסתם זב אין לו טומאה אחרת שתועיל לו מקוה. אבל בזבה כיון דאפשר לה שתמתין ותהי' ג"כ טמאה נדה א"כ א"צ מים חיים דוקא דאו אפשר לה להטהר ע"י מקוה ונימא מגו. כן אפשר לפרש דעתם ז"ל:
מה שהקשה כ"ת על הרמב"ן סו"פ מצורע שכ' דדייקו רבותינו ז"ל דזבה לא בעיא מים חיים מדכתיב ואחר תטהר משמע דאיכא טהרה אחרת בזבה כמו בנטהרים אחרים בלא מים חיים וע"ז הקשה כ"ח הא בנדה (דף ל"ג ע"ב וס"ז ע"ב) דרשו חכמים קרא דואחר תטהר שלא תהא טומאה אחרת מפסקת ביניהם: לפע"ד ל"ק דהא בגמ' (דף ל"ג ע"ב) שם אמרו בזב לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם א"כ יש לנו מקרא מפורש בזב ולמה לנו ואחר תטהר לזבה ולמה לא נילף מקרא דזב וע"כ דלא ילפינן זבה מזב ע"כ צריך קרא מיוחד בזבה וא"כ נכונים דברי רמב"ן מצד ממנ"פ אי, ס"ד דנילף זבה מזב לענין מים חיים א"כ הה"ד דראוי למילף לענין שלא תהא טומאה אחרת מפסקת ביניהם א"כ שוב קרא דואחר תטהר למ"ל וא"כ ע"כ דצריך קרא שלא תהא צריכה מים חיים. ואי תימא דקרא דואחר תטהר לענין שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם א"כ שוב ג"כ דלא ילפינן זבה מזב א"כ שוב כי היכי דלא ילפינן לענין זה ה"ה דלא ילפינן לענין מים חיים וא"צ שום קרא: ובזה נדחה מ"ש כ"ת בשם ספר תועפח ראם על ס' יראים מצוה קצ"ב לתרץ קו' רש"י מדברי התוספתא הנ"ל על פי דברי היראים שם שכ' דלר"ש דפליג על רבנן הנ"ל ודרש ואחר תטהר אחר מעשה תטהר היינו טבילה מאחר שהמעשה סתום יש לנו להעמיד בדבר שראינו שתלה הכתוב בנטהרים במקום אחר דהיינו טבילה אבל לרבנן דפליגי עלי' דר"ש ודרשו ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם א"כ לא למדנו טבילה בזבה כלל ואימא דאיתקש זבה לזב וכו' וא"כ הו"ל להצריך מים חיים כמו בזב, ועל יסוד דברי היראים הללו בנה בעל תועפת ראם תי' שלו דאה"נ דרבינו הלוי ס"ל כרבנן ול"ק מדברי התוספתא דמוקי לה כר"ש:
עפ"י דברינו הנ"ל, ל"א כלום דאדרבה לרבנן ודאי, דא"א לומר כן דהא כיון דדרשו ואחר תטהר שלא תהא טומאה, מפסקת ביניהן בע"כ דס"ל דלא ילפינן זבה מזב דא"כ ל"ל קרא דילפינן מלטהרתו וא"כ בע"כ הדבר פשוט דל"ב מים חיים והיראים לא חש להאריך ודחי לה רק מן התוספתא אבל באמת פשוט הדבר דא"א לומר כן אליבא דרבנן:
ממילא א"א לקבל מ"ש כ"ת להוסיף על דברי השאילת יעב"ץ ח"א ת' פ"ח דמפשטות דברי המשנה פ"ה דמקואות מ"ה שאמר ר' יהודה אפי' זב אפי' זבה יורד וטובל לפי' הרמב"ם שם דמשמע דזבה נמי בעיא מים חיים. ומה שמוסיף שם הרמב"ם דאה"נ דזבה לא בעיא מים חיים אלא דקמ"ל דל"ד לטהרות אלא אפי' לאיסור מועיל נמי נראה בעיני רבינו הלוי לדוחק ע"כ ס"ל דהמשנה חולקת עם התוספתא ופוסק כהמשנה וע"ז הוסיף כ"ת לומר דר"י לטעמי' דהוא מחבר התורת כהנים דהברייתא דואחר תטהר הנ"ל הוא בת"כ והת"ק הוא ר"י ולטעמי' אזיל. דלפי דברינו הנ"ל לת"ק דואחר תטהר בודאי א"א לומר דילפינן זבה מזב וכמש"ל:
ומ"ש כ"ת לראי' מדברי הת"כ שכ' הזב טעון ביאת מים חיים ואין המצורע טעון ביאת מים חיים והלא דין הוא מה הזב שאינו טעון הזיית מים חיים וכו' מצורע שטעון הזיית מים חיים אינו דין שצריך ביאת מים חיים ת"ל ורחץ בשרו במים חיים הזב טעון ביאת מים חיים ולא המצורע וקשיא לי' למר מנלי' דבשרו ממעט מצורע מפני הק"ו דלמא ממעט זבה משום ההיקש דס"ד דאיתקש לזב. ע"כ מדייק כ"ת דאה"נ זבה לא ממעט ממים חיים דהיקשא עדיף מק"ו ע"כ מרבה ובה וממעט מצורע והכל בדרך הנ"ל דתו"כ אליבא דר"י ולטעמי':
הנה יש לי ראי' להיפוך מן הת"כ המובא בגמ' נדה (דף מ"א ע"ב) בקיצור וז"ל הת"כ בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ והלא דין הוא מה אם הזב שהוא טעין מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ נדה שא"צ מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים ת"ל בבשרה אין לי אלא נדה זבה מנין ת"ל זובה פולטת מנין ת"ל תהי':
והנה מזה מוכח ע"כ דזבה א"צ מים חיים כיון דבנדה מה שהי' ס"ד למילף דאינה מטמאה בפנים הוא רק מצד הק"ו מדאינה טעונה מים חיים ע"כ דבזבה יש ג"כ ק"ו זה דאל"כ מאי ס"ד למימר דזבה לא תטמא בפנים וע"כ דגם זבה א"צ מים חיים וכן הי' שייך ג"כ אותו הק"ו בפולטת וצריך ע"כ מקרא למעט דמטמאה בפנים:
שמא יאמר כ"ת כדברו לעיל דהיקש עדיף מק"ו מש"ה הי' הס"ד לומר דזבה לא תטמא בפנים משום דאיתקש לזב דעדיף מק"ו. הנה אציע ארבע ראיות דהח"כ לית לי' היקשא דזבה לזב:
בפ' וזאת תהי' טומאתו בזובו טומאתו בזובו תלוי' ואינה תלוי' בימים והלא דין הוא מה הזבה שאינה מטמאה:
את בועלה אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג"י ת"ל וגו' טומאתו בזובו תלוי' ואינה תלוי' בימים. אח"כ עוד בת"כ להביא את שראה ב' ראיות שמטמא משכב ומושב והלא דין הוא מה אם הזבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב לשתי ראיות זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב לשתי ראיות ת"ל מזובו:
עוד שם בלובן הוא, מטמא ולא בדם והלא דין הוא מה אם הזבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה בדם זב שמטמא בלובן אינו דין שמטמא בדם ת"ל טומאתו בזובו:
כן להיפוך ק"ו לזבה שמטמאה בלובן מה הזב שאינו מטמא בדם מטמא בלובן זבה שמטמאה בדם וכו':
ואי ס"ל לת"כ היקש דזבה לזב למה הי' לו להביא כל אותן הק"ו הל"ל מצד היקש דעדיף וע"כ דל"ל היקש זה כלל. וא"כ כיון דחזינן דל"ל היקש זה א"כ הדרינן למש"ל למה הי' ס"ד דת"כ למימר דזבה לא תטמא בפנים ע"כ רק משום אותו הק"ו דאמר בנדה דא"צ מים חיים א"כ בודאי הת"כ ס"ל דזבה א"צ מים חיים. וא"כ אי נימא דת"כ דהכא ר"י הוא כסתם ת"כ ע"כ אנו מוכרחים לומר כפי' הרמב"ם ואין דוחק ומחסור ליראיו:
והנה כ"ת מדויל ידי' משתלם במה שכ' דר"י לטעמי' בסוכה (דל"א) כמ"ש המל"מ פ"ב מה' ק"פ הי"ג דר"י ס"ל די"ג מדות לא נתנו להדרש מעצמינו א"כ היקשא דזבה ילפינן מנדה (דל"א) וממילא אזלינן בתר פשט הפסוק וכמ"ש הרמב"ן דזבה ילפינן מזב:
וכן מ"ש דר"י לטעמי' בפסחים (דף כ"ז ע"ב) וכן בסוכה (דף ל"ו ע"ב) דלא אזיל בתר מה שיהי' סופו להקל אלא לענין החומרא של עכשיו ממילא ה"נ נהי דגם במים חיים י"ל דסופו להקל דאם לא מצא מים חיים יוכשל באיסור וכמ"ש המנהיג. אנן אזלינן בתר חומרא של עכשיו ממילא אמרינן לקולא לחומרא לחומרא מקשינן ע"כ מקשינן זבה לחומרא לזב דבעי מים חיים ולא לקולא לנדה. דס"ס כיון דת"כ ר"י הוא ובת"כ משמע מפורש דס"ל דזבה לא בעי מים חיים:
גם נאמן עלינו בעל המנהיג שכ' בסי' קי"ט שלשה פעמים בשם הת"כ. מתתלה כ' בשם הת"כ וכתיב במדין אך במי נדה וגו' וכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר שתטהר בספירת ז' נקיים תטהר במים חיים או במי מקוה וכו'. אח"כ הביא בשם ת"כ הך דאין בין זב לזבה וכו' מה שהביא כ"ת ג"כ בתשובתו. פעם השלישי כ' וכ"כ רבינו האלפסי במס' שבועות והביא הברייתא דת"כ. וא"א לומר שיהי' ג"פ ט"ס וע"כ שראה בעל המנהיג כן בת"כ:
גם בב"ח הביא בשם רש"י בשם ת"כ גם בתוס' שבת (שם) כ' בשם ת"כ. אלא שהמגיהים הגיהו תוספתא שבאמת כן הוא בתוספתא. אבל א"א לומר שנזדמנו בכל המקומות ט"ס ובל"ס יש כן בח"כ. וראתה עיניהם הקדושי' מה שעינינו לא ראינו. וא"כ א"א לומר כן משם ר"י:
גם מ"ש כ"ת דלחומרא מקשינן נ' דלא שייך הכא דדוקא במה שעיקרו מפורש בתורה כגון בבעור חמץ או בישיבת סוכה וכדומה אם אנו מסופקים בפירושא דקרא ודאי דאמרי' לחומרא מקשינן. אבל כגון נידון דידן דהרי בזבה לא מצינו טבילה כלל אלא שאנו רוצים ללמוד עיקר דין הטבילה ואין אנו יודעים אם ללמוד מנדה או מזב ודאי דאמרי' תפסת מועט תפסת ולא החומרא:
וכן איתא ג"כ בתנא דבי אליהו ח"א פט"ו ואשה כי תזוב זוב דמה ר' ישמעאל אומר פרשה זו לכתחילה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספור ז' נקיים ואחר שספרה ז' נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה. מפורש ג"כ דטבילת הזבה היא כמו נדה ולא כמו הזב:
גם מדברי הירושלמי פ"ו דשקלים ה"ב שהביא כ"ת משמע ג"כ כן שאמר מתחילה מבית דוד עד יושבי ירושלים כשרים לנדה ולחטאת [שהם מים חיים] א"כ ע"כ מ"ש לנדה הזבה ג"כ בכלל ואח"כ אומר מכאן ואילך מי תערובות הן כשרים לנדה ופסולים למי חטאת היינו שהם אינם מים חיים וא"כ אם זבה צריכה מים חיים הי' בנדה עצמה יכול לחלק דלנדה כשרים ולזבה פסולים כיון דתחילה דאמר כשר לנדה ולחטאת גם זבה בכלל הי' לו עתה לחלק בזה עצמו. וע"כ דגם עתה זבה בכלל נדה וזבה א"צ מים חיים: ודברי הקרבן עדה חוץ מקושית הגליון הש"ס גם בלעדי זאת תמוהים וכמעט שאני חושש שהוא ט"ס. דלפי דבריו לעיל דאמר כשרים לנדה ולחטאת היינו זבה דבעי מים חיים. א"כ שוב היכי משכחת לה כשרים לנדה ופסולים למי חטאת:
: הב"ח שכ' דרבינו הלוי לא החמיר אלא מדרבנן בעלמא מתקבלים על הלב כדי שלא לעשות מחלוקה גדולה בין הפוסקים. והנה מה שהוסיף החת"ס בתשו' חיו"ד ר"ב דמש"ה החמיר אבוה דשמואל על בנותיו ולא על אשתו דדוקא להטובלות משום טהרה בעלמא הוא שהחמיר דמיחלפי בזב אבל להטובלות לבעליהן לא החמיר כלל. עדיין דבריו מוקשים דס"ס מה יענה אליבא דידן דהחומרא הוא משום זוחלים אה"נ למה החמיר לבנותיו ולא לאשתו:
ע"כ נלפע"ד אה"נ דהוא רק מדרבנן בעלמא ובמקום בטול עונה לא גזרו, וניחא לפ"ז מה שהקשה כ"ת לשיטה זו מהא דבנות ישראל החמירו ע"ע לענין נקיים למה לא החמירו לענין מים חיים עפ"י מה שכתבתי במקום אחר בתשובה על מה שאמרו בנות ישראל החמירו ע"ע איך יכלו לאסור ע"ע דבר זה הא הן משועבדות לבעל דנ' עפ"י מה שאמרו ביבמות (דף מ"ד) כי היכי דנמטייה עונה בחודש דנ' דמדאו' סגי בפעם אחת אלא שהחכמים הוסיפו בזה משום איבה ושאר טעמים והא שאמרו בכתובות (דף ס"א ע"ב) בית שמאי ילפי מיולדת נקבה ובית הלל ילפי מנדה הוא אסמכתא בעלמא ומש"ה לענין ז' נקיים כיון דאינה עוקרת בזה עונה דאו' יכולות לגזור. אבל לענין מים חיים כיון דעי"כ יבואו לפעמים לבטל עונה דאו' וכמ"ש המנהיג הנ"ל אה"נ דלא יכלו לגזור. מש"ה לא גזר רק על בנותיו:
וניחא לפ"ז גם לדידן עפ"י מה שקשיא לשיטת הסוברים דפסול זחילה הוא רק מדרבנן א"כ למה חשש אבוה דשמואל שמא ירבו הנוטפין למה לא נימא סד"ר לקולא ואה"נ המהרי"ק דייק מזה דזוחלים דאו' וקשיא לשיטת הסוברים דלא הוי אלא דרבנן. אך לדברינו אלה אדרבה סייעתא לשיטתם ז"ל עפ"י מה שמדייק בגמ' בנות ישראל החמירו ע"ע משמע דהחכמים לא גזרו בזה א"כ אה"נ איך יכלו הנשים בעצמם לעשות איסור על עצמן להפקיע זכות בעלה אפי' שאינו אלא דרבנן:
אך אה"נ דבאמת לא הי' להן לחוש לזה שמא היא זבה דרוב ימיהן אינן זבות דהרבה שאינן רואות ג"י בב"א ומה גם לדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים דאין זיבה אלא בסמוכה לנדה שראתה. וכן ממה שהתקין רבי בשדות (נדה דס"ו) משמע עכ"פ דכולי האי ל"ח. וכן ברמב"ם פי"א מהא"ב קורא אותה חומרא יתירה. ואה"נ שבנות ישראל החמירו מעצמן בזה ואעפ"כ יכולות הן לגזור עפ"י מה דלא איבעי' להו בגמ' כתובות (דף ס"ב) אלא בחמר ונעשה גמל אבל ודאי אם הי' גמל בתחילתו אין לה טענה עליו. וה"נ כיון שמפורסם הדבר שבנות ישראל החמירו ע"ע ממילא כל הנושא אשה נושא אותה אדעתא דמנהגא ואין לו טענה עלי'. וכן נמי בהאי דאבוה דשמואל היינו טעמא דעביד לבנתי' דחשש שמא הבעל שישא אותה לא ירצה להחמיר בזה משום דהוי ס' דרבנן ע"כ עביד כן לבנתי' לטהרות ממילא לא יהי' להבעל טענה אח"כ על חומרתה דהרי היא כמו נשאת לגמל דאין לו טענה אח"כ דכבר ידע שהיא מחמרת על עצמה:
ס"ס לפ"ז לא יקשה מ"ש כ"ת דלמה ל"א בתוספתא חומר בזבה דעכ"פ מדרבנן צריכה מים חיים דלפי דברינו אה"נ כיון דאבוה דשמואל לא החמיר רק על בנותיו ולא על שאר בנות ישראל ס"ל ג"כ דלא הוי מן הדין אלא חומרא בעלמא ואין קושיא מן התוספתא דהתם מדינא מיירי:
והנה מ"ש כ"ת דלפי דברי בעל הנפש לראב"ד זיל שכ' לתרץ דבמשנה פ"ה דמקואות מ"ה שאמרה העיד ר"צ על הזוחלים שרבו על הנוטפים שהם כשרים דמשמע דבשוים פסול והכא במימרא דאבוה דשמואל אמר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים משמע דבשוים כשר ומתרץ דלענין מים חיים בעי רביי' אבל לענין זוחלים בשוה ג"כ כשר. וא"כ לדברי רבינו הלוי אם נאמר דס"ל כהראב"ד הדק"ל דהא גם הכא נ"מ לענין מים חיים. אך לדברי הב"ח והחת"ס דגם רבינו הלוי לא חשש אלא מדרבנן כשר ה"נ בשוים משום דס' דרבנן לקולא ודאי דדבריו טובים ונכוחים. הגם דכוונת בעה"נ הוא משום דדוקא ע"י ריבוי הוי מים חיים אבל בשוים לא הוי מים חיים. אבל לענין דבעי אשבורן צריך דוקא שירבו הנוטפין. אבל מ"מ סברא לומר כן עפ"י דברי תוס' עירובין (דף ו') שהביא כ"ת בתשובתו דאפי' בשוים הוי בגדר ס' ולענין דרבנן מתירין בשוים. וכן מ"ש כ"ת דמשום דס' זבות נינהו הוי בגדר ס"ס ודאי ג"כ דבריו נכונים:
מ"ש כ"ת לדחות דברי הלחמי תודה הנספח לחי' ר"ן נדה שכ' לתרץ דבתוספתא מיירי בזבה קטנה והמחמירין מחמירין בזבה גדולה וכ"ת דחי לה מדאמר שם חומר בזב מטמא מת וכו' שזה חייב בקרבן וא"כ ע"כ בזב בעל שלש ראיות מיירי שחייב בקרבן וא"כ ה"ה בזבה ג"כ בשלש ראיות מיירי וכן דאמר התם אין בין זבה לנדה אלא קרבן ע"כ דמיירי בבעלת שלש ראיות פשוט הדבר כן. אבל כבר הוכחתי לעיל דחוץ מדברי התוספתא יש ראי' מדברי הת"כ ותנא דבי אליהו וירושלמי שמכל אלו המקומות משמע מפורש דזבה א"צ מים חיים ואין נ"מ בין גדולה לקטנה:
וגם זאת היא ראי' טובה דלא אישתמיט בשום מקום בגמ' להזכיר חומרא זו כיון דסתמא דמלתא דין טהרת מים חיים אינו נוהג בזמן הזה ואם נאמר דצריך בזבה א"כ הוא נוהג בזה"ז הו"ל להגמ' להזכירו:
ומ"ש השאילת יעב"ץ להוכיח קצת מגמ' נדה (דף ל"ז) שאמרו מזובו ולא מנגעו חדא בזב וחדא בזבה וצריכא דאי בזב משום דאינו מטמא באונס, ואי בזבה שאינה מטמאה בראיות כמו כבימים ולא קתני שזה צריך מים חיים וזו א"צ פשוט הדבר דהשתא מיירי בענין מה דחלוקין בדין טומאתם ולא בדין. טהרתם. וגם מ"ש כ"ת ג"כ נכון דחדא מטובא נקיט:
והא ודאי אמת כמ"ש השאילת יעב"ץ דיש איסור להורות חומרא בדבר כזה שכבר נמנו עליה אבות ההוראה שמימיהם אנו שותים ולא נשאר עוד בזה שום ספק:
אך מ"ש שם הש"א ואני חושק לעשות מקוה מים חיים כדי להנצל מכמה דקדוקי הלכות שבדיני מקואות. אף שכוונתו שם להחמיר רק לעצמו כמ"ש מתחלה שחלילה להורות איסור לאחרים:
לענ"ד שזה מה שרצה להחמיר לעצמו היינו עפמ"ש הרמ"א ר"א סעיף מ' וז"ל אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשה כן יש לסמוך אמקילים וסוברים דאין שאיבה פוסלת במעיין ובודאי שבמי גשמים אפי' בשעת הדחק וטורח גדול אי אפשר להקל ע"כ חשש הגאון ז"ל שלא יבואו לידי מכשול והבלנים שאינם יודעים יזלזלו ויאמרו מ"ש זה מזו ע"כ היה חושק אם יהי' בכחו להחמיר לעצמו אף שלמעשה לא החמיר גם לעצמו כפי הנראה: אבל באמת מעתה שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל כמ"ש הש"ך שם סקנ"ז בשם האגודה שמסיים ויש שהורו שמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובין והאריכו בראיות ולא ראיתי נוהגים כן ע"כ. היינו דלא ראה נוהגין להקל אפי' במקואות של מעיינות:
גם מ"ש הפ"ת סקכ"ת בשם ת' משכנות יעקב וז"ל אם לא בשעת הדחק גדול יש לסמוך להקל בדיעבד אם לא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין:
ואנחנו לא ראינו מי שיסמוך להקל בזה אפי' בשעת דחק גדול אפי' בדיעבד א"כ אינני רואה שום מקום חשש במי גשמים אפי' להחמיר לעצמו כיון דס"ס כבר הורגלו לעולם להחמיר בכל החומרות:
ומעתה לא ראיתי שום טעם במ"ש כ"ת להחמיר במי גגים ומרזבות שחשש לדברי בעל ס' בית הלל כיון שנעשו עפ"י דין כי לדעתי גם בעל ס' ב"ה לא החמיר אלא לפי שנהגו אז בימיו להקל בשעת הדחק כמ"ש הרמ"א הנ"ל וחשש למכשול אבל בזמנינו שחוששין לעולם בכל החומרות אין לחוש עוד כלל:
הגם שיש עוד חשש א' אם חממו המקוה עד שנעשה יד סולדת בו עפ"י מ"ש בס' שמלה סקצ"ג בשם ס' גידולי טהרה דיש לחוש דבטלה אז ההשקה הראשונה וצריכה השקה מחדש. הגם דלענין הדין יש לפלפל בזה, אבל ודאי דלמעשה אנו תופסין כל החומרות. אבל ס"ס אין נ"מ כיון דאנו חוששין לעולם לחומרת ר' ירוחם כמבואר בש"ך ס"ק קי"ב וכן ראיתי בתשובתו דמר שחושש לזה א"כ ס"ס אין נ"מ:
וזה איזה שנים אשר גם בפה אף שיש מקוה כשרה אעפ"כ לפי שנתרבו בני קהלתינו יצ"ו כן ירבו והראשונה לא היתה מספקת נולדו כמה מכשולים הכשרתי ג"כ מקוה של מי גשמים וכבר כתבתי מזה בתשובה אי"ה יראנה כ"ת. גם בקראקא יש מקוה של מי גשמים בהסכמת גדולי ישראל. ולא הי' שום מערער ח"ו:
ומ"ש כ"ת בענין הפלומפין דאינו נחשב כלי. ימחול לעיין בתשו' שו"מ מה"ר ח"ג ת' ק"ב דדעתו דהוי כלי וראייתו מדין המבואר באו"ח קנ"ט ס"ה דמותר ליטול ידים מכלי זה ממילא חשיב כלי לפסול המקוה. ועי' ת' בית שלמה תיו"ד ת' פ' ופ"א דמחלק דל"ד להאי דסי' קנ"ט שנעשה כדי שינוחו בו המים. אבל הכא הרי לא נעשה להניח אלא להוציא המים. אך חשש ע"ז מטעם אחר שנעשה ע"י אדם:
ועי' תשו' מופת דורינו מהרש"מ ח"ב ת' פ"ה שכ' בשם ת' מהר"מ שי"ק בהולך ע"י דאמפף דהוי ככח כחו ואינו פוסל ועי' תשו' נטע שורק ותשו' שערי דעה ח"א רל"א רל"ב ובסוף דרוש וחדוש להגאון רעק"א ז"ל ויש בזה צ"ע גדול למעשה. אבל ודאי לסניף גדול יש לצרפו. אבל א"צ לזה שבלעדי זה כשר וישר הדבר:
ואין שום נדנוד ס' שהמקוה כשרה ומטהרת אפי' למהדרין מן המהדרין וסלקו דברינו בטהרה. ומקוה מים מי עבים יהיה טהור לפ"ק:
דברי ידידו דוש"ת באהבה. סליק ברחמי שמיא:
סוף הספר