אור ברסלב
שות דברי יששכר חו"מ › סימן קסג

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

חו"מ · סימן קסג

סימן קסב

נשאלתי ממקום אחר. עובדא הוי בכפר הסמוך לספר ששם דר יהודי א' שיש לו חנות שכורה מאדון הכפר באופן שאינו רשאי להיות שם איש אחר להחזיק חנות ושם דר יהודי אחר עקספעדיטער וע"י התחרות שהי' ביניהם נתפשרו ועשו כתב איסור שזה העקספעדיטער לא ישכור החנות ובעל החנות נתן לו מחיר זה רשות להחזיק שם סקלאד תבואה מה שבלתי רשותו הי' אסור לו משום רשות חנותו של זה. וכעת הלך זה העקספעדיטער והוסיף כפלים ושכר החנות מאדון הכפר. ונסתפקו המורים אם זה השוכר מחויב להחזיר זאת לבעל החנות באופן שיהי' לו הרשות חזרה מאדון הכפר וגם אם מחויב לשלם לו היזקו מה שגרם לו שמחויב ליתן להאדון כפלים. הנני לבאר הנלפע"ד בזה:

הנה בדין עני המהפך בחררה מבואר בריש האומר בקידושין (דנ"ט ע"א) דעת רש"י שם ורשב"ם בב"ב (דף נ"ד ע"ב) דאפי' בהפקר ומציאה אף שזה השני לא ימצא במקום אחר אעפ"כ אמרי' דנקרא רשע וכן הוא ג"כ דעת רמב"ן ב"ב ותורי"ד קידושין. ורוב הפוסקים חולקים וס"ל דבכה"ג אינו נקרא רשע. ועי' יש"ש בקידושין שם שכ' להוכיח דגם רשב"ם ס"ל דמותר בהפקר מדכ' בב"ב שם מדיהיב הראשון דמי מש"ה הוא דנקרא רשע משמע הא לא"ה אינו נקרא רשע. אך י"ל דאה"נ דהרשב"ם ס"ל כרש"י כמ"ש רוב הפוסקים בשמו. רק דנחלקו בטעם הדבר דמש"ה נקרא רשע במציאה שם אף דאינו מוצא במקום אחר משום דהראשון טרח בה:

ונראה דבזה נחלקו ר"ת ורש"י דר"ת הקשה על רש"י מהך דפירש טליתו עליה דמעבירין אותו ממנו ונ' דרש"י ס"ל דהתם שאני דהראשון לא טרח בה טובא דס"ל דבעי טירחא גדולה וזה שדייק על מלת מהפך מחזיר עלי' לקנותה ולא כ' רצה לקנותה אלא מחזיר היינו שעשה כמה פעמים בזה ומש"ה ס"ל דאין ראי' מפירש טליתו דלא הוי טירחא גמורה. וכן הרשב"ם ס"ל כרש"י דבעי טירחא גמורה מש"ה הוסיף התם דיהיב הראשון דמי היינו משום זה חשיב טירחא גמורה:

והנה דעת רוב הפוסקים כמעט כולם חוץ מר"ת ז"ל דבדיעבד אין מחייבין אותי להחזיר אף שנקרא רשע ור"ת ס"ל דבדיעבד חייב להחזיר ומש"ה פריך על רש"י ז"ל מהך דראה את המציאה ונפל וכו' הרי היא שלו למה היא שלו הא השני הוי רשע דהראשון הי' מהפך בחררה ומזה הוכיחו הרמב"ן ושאר ראשונים דדעתו ז"ל דאפילו בדיעבד חייב להחזיר וע"ז תמהו עליו מגמ' דהכא דר' גידל הפך בה לקנותו ואפ"ה אמר ר"א זבוני לא מזבנינן לה דארעא קמייתא היא אלמא דקנינו הוי קנין בדיעבד:

ולפענ"ד נראה לתרץ דר"ת ס"ל דמה דחייב להחזיר הוא משום כ"מ דא"ר לא תעביד א"ע לא מהני כדאמרי' בפרק האשה שנפלו (דף פ"א ע"ב) כיון דא"ר לא ליזבין אי עבר וזבין לא הוי זביני' זביני וס"ל דבשוגג מהני מש"ה בהך דר"ג כיון דר"א הי' שוגג שפיר מהני דהא לא ידע דהפיך בה ר"ג: ואפי' אם נימא כשיטת הסוברים דאפילו בשוגג נמי אמרי' דל"מ ה"מ היכי שהמעשה בעצמה מוכחת על האיסור וכמו שאמרו קדשים סתמן לשמן קאי ה"נ להיפוך היכי שגוף הקנין הוא האיסור אפי' שעשה בשוגג ג"כ ל"מ. אבל היכי שהמעשה בעצמה אינה העבירה בכה"ג בשוגג שפיר מהני וא"כ ניחא דשפיר יש נ"מ בין מכירה למציאה דבמכירה כיון דאם המוכר חוזר ואינו רוצה למכור להראשון מותר להשני לקנותה וא"כ הקנין גופא אינו מעיד על האיסור דשמא אמר המוכר בפירוש שאינו רוצה למוכרה להראשון מש"ה אפילו אם לא אמר כן מ"מ אם עשה כן בשוגג מהני אבל במציאה דאין שם דעת אחרת מקנה ולעולם כל היכי דהפך בה הראשון שוב מעשה השני הוי איסור והמעשה בעצמה מוכחת על האיסור מש"ה ראוי לומר דאפי' בשוגג ל"מ מש"ה מקשה שפיר ר"ת דמשם מוכת דבמציאה ל"א דנקרא רשע דאלמלי הי' שם נקרא רשע הי' ראוי לומר דלא קנה השני:

עוד י"ל דיש נ"מ בין אם להפקיע כח המוכר או כת הלוקח וכמ"ש המהר"מ לובלין ע"ז (דף ס"נ) על תוס' ד"ה והא מחסרא. דבנתנה לסוטין מעל משום דמי יפקיע המעילה ממעות הקדש ובאר דסתמא הפקיעו כח הלוקח ונהי דממילא יצאה מרשות המוכר ס"ס כיון דהי' לו למוכר זכיי' בהמעות ממילא מעל וממילא ניחא נהי דאמרו שם בפ' האשה שנפלו כיון דא"ר לא ליזבין ל"ה זביני היינו דהתם עיקר האיסור על המוכר ושפיר יכלו תחמים להפקיע וממילא אין ללוקח ממי לקנותו אבל בעני המהפך בחררה כיון דעיקר האיסור הוא על הלוקח לא אלים בטול כח הלוקח להפקיע זכות המוכר ומש"ה, מהני שפיר. וכ"ז במכירה. אבל במציאה דאין כאן שני זכיות אלא זכות המוצא בעצמו שפיר ס"ל לר"ת דמצי להפקיע זכותו ושפיר מקשה למה זכה בה זה דאי נימא במציאה דין מהפך בחררה ראוי לומר דל"מ וידוע סברת הפנים מאירות בתשובה כעין זה אבל לפי סברתינו מדויק שפיר דין זה:

עוד י"ל עפ"י מ"ש ה"ה (בפ"א מהל' גזילה) בחמסן דאי אנס את חבירו למכור ומכר מהני קנינו והקשה נימא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ותי' דנתינת המעות הוי כשינוי רשות בגזילה ומש"ה קנאה שפיר ע"י נתינת המעות. ואם כן ניחא שפיר דבהך דר"ג כיון דהי' נתינת המעות שפיר קנאה ונעשית שלו אבל במציאה כיון דלא הי' נתינת מעות ראוי לומר דלא זכה בה: עוד יש להוסיף בזה עפ"י דברי השעה"מ שם בישוב הקושיא הנ"ל דבשעת הקנין הרי נתרצה המוכר למכור והוי מרצונו וכמ"ש בגמ' ב"ב (דף מ"ז ע"ב) אגב אונסי' גמר ומקנה וא"כ הקנין אינו איסור אלא ההשתדלות שהשתדל עם המוכר עד שנתרצה וס"ס המכירה בעצמה לא הוי איסור מש"ה מהני וא"כ ה"נ ניחא דבמכירה כיון דבשעה שמכר המוכר ללוקח השני הוי כמו שחזר מן הראשון וכמ"ש בקידושין לקמן דכשפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי חזרה מן הראשון א"כ המכירה והקנין בעצמו ל"ה איסור אלא ההשתדלות ומשום ההשתדלות ל"א דגוף הקנין לא מהני משא"כ במציאה דאין כאן השתדלות אלא גוף הקנין הוא האיסור ושם שפיר ראוי לומר דל"מ ושפיר מקשה:

ולהחולקים על ר"ת וס"ל דגם במציאה אמרי' דנקרא רשע ואעפ"כ ס"ל דקנינו בדיעבד הוי קנין י"ל דס"ל כסברת מהרי"ט בשוחט בשבת דמש"ה מהני משום דא"א לתקן האיסור מש"ה מהני בדיעבד ומש"ה הכא כיון דאפילו אי נימא דהלוקח ל"ק הרי אינו חוזר אלא אל המוכר והמוכר יכול לעשות בו מה שירצה ועדיין אינו ברשות לוקח הראשון מש"ה ל"א דלא מהני וכן נמי במציאה אפילו אי נימא:

דל"ק השני הרי יוכל לזכות שלישי או נכרי ועדיין אינו ברשות המהפך מש"ה ל"א דל"מ:

עוד כתבתי בענין זה במקום אחר: ס"ס להלכה מסכימים רוב הפוסקים דאינו חייב להחזיר בדיעבד. ועי' ביש"ש ריש האומר שמאריך הרבה בענין זה. ועי' מש"ש אולי תרצה לומר דהוא בכלל מ"ש המרדכי [מובא ברמ"א קנ"ו] דיש דנין דין מערופיא והיינו דס"ל להחזיר וא"כ ס"ל דהוי כמו עני המהפך בחררה וא"כ ס"ל בעני המהפך בחררה להחזיר בדיעבד. ודחי לה דהתם לא משום מהפך בחררה אתי עלה אלא משום יורד לאומנתו ש"ח וכדגים דיהבו סייארא וכמ"ש בתוס' שם וס"ס גם שם קיי"ל כהפוסקים דאין דנין דין מערופיא. והנה המהרש"ל חלק דין זה לד' דינים. ואבאר פרטיהם. הא) הפקר ומתנה. הב) מהפך בחררה הג) טרחא. הד) אומנתו בכך:

בדין הא] יש בו ד' אופנים. א) הפקר סתם או מציאה ומתנה מותר לדעת ר"ת ורוב הפוסקים מפני שא"י למצוא במקום אחר. ב) מכירה בריווח ברור וניכר. ג) היכי שהמקח בעצמו לא יוכל למצוא במקום אחר. ראיית המהרש"ל להתיר מדברי התוס' דמתירין לבעה"ב ליקח המלמד מבעה"ב אחר לפי שאין דרך הבעה"ב לחזור אחר מלמד אלמא דגם בטירחא כזו היכי שאין דרכו לטרוח מותר. הגם דבתשובות שארית יוסף חולק בזה על הרש"ל. בת' משאת בנימין מסכים לדברי מהרש"ל. ומ"ש בת' שא"י דל"ד למציאה דא"י אם ריווח יהי' לו אם לא. הלא כבר הביא מהרש"ל ראי' מת' מהר"מ בא' שקנה על המצר כו' שיכול להקדימו מאחר שלא יכול למצוא בכל פעם קרקע העומד על קרקע שלו אף דגם שם אינו בטוח שיהי' ריווח דלמא יוזלו קרקעות או ישתדף וכמ"ש בב"מ (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה קמ"ל ותוד"ה ולא מ"מ מה שהוא משתדל עתה ורוצה וזה לא ימצא במקום אחר חשיב כמו מציאה. ד) עוד יש מקום להתיר בדומה למציאה כגון במכירה בריווח קצוב אף שאינו ברור וניכר כ"כ. כמ"ש המהרי"ק ובת' מ"ב הביאו. ותימה שהרש"ל לא הביאו. ואולי משמע לי' דחדא והיינו הך דריווח ברור. אך הרואה במהרי"ק עצמו בשורש קל"ב יראה דתרתי נינהו. והשא"י מוסיף עוד דאפי' במכירה כל שלהראשון אין הפסד ולהשני יש הפסד מותר אפי' לשיטת האוסרין בהפקר. וכבר כתבנו דרוב הפוסקים מתירין בהפקר:

דין הב] מהפך בחררה יש בו שמנה דינים. א) במטלטלים בעני אסור ובעשיר מותר. ב) היכי שמפסיד, הראשון מעות אסור אפי' בעשיר. ג) בקרקעות לעולם אסור ואין נ"מ בין עני לעשיר. ד) חזר המוכר מן הראשון או שתבע בעצמו להשני ליקח מותר. ה) לא גמר עדיין פיסוק דמים עם הראשון מותר. ו) מלמד שנשכר לזמן קצוב אצל בעה"ב במקום שיש קבוצים מישראל מותר להשני להשכיר עצמו. ז) במקום שיש קבוץ קטן אסור להשני ח) נשתכר אצלו סתם על כל זמן שיהי' אצלו יתן לו כו"כ לחודש אסור לעולם להשני: והנה בדין זה הב' הוא שאמרו אסור לכתחלה ובדיעבד אינו חייב להחזיר ור"ת יחיד הוא בדין זה לגבי רוב הראשונים ז"ל. ודעת רש"ל דגם ר"ת מודה בזה. ולפמ"ש לעיל במכירה גם ר"ת מודה דאינו חייב להחזיר בדיעבד. ועיין בס' משפט שלום סי' רל"ז שכ' צ"ע בזה"ז דאין יכולים לקרותו רשע אולי מחייבין אותו להחזיר עפ"י מ"ש בת' מ"ב דבתרי קטלי לא קטלי' לי'. וא"כ אם אין מכריזין שוב יש סברא לחייבו ממון, ודבר זה לאו ראי' הוא דכוונת המ"ב כיון דחכמים תקנו לקרותו רשע אלמא דלא תקנו בזה חזרת ממון. ועיין רמב"ן ב"ב שכ' דמכירה אפי' בזול חשיב מכירה משום לא פלוג:

דין הג) טירחא יש בו ג' דינים. טירחא מרובה וניכרת כפריסת המצודה לדגים מוציאין אפילו בדיעבד לדעת המהרי"ק והמ"ב חולק ע"ז והמעיין במרדכי יראה דמתחלה הביא הך דעני המנקף בראש הזית ותירץ משום טירחא והדר הקשה מהך דמרחיקין מצודת הדג ותירץ התם נמי טרח משמע ג"כ דהוי כי הך דעני המנקף משמע דגם בזה אינו אלא משום דרכי שלום ואינו רק לכתחלה ולא להוציא ממנו בדיעבד. ב) טירחא מועטת מזו ואעפ"כ נקראת טירחא ואפי' היכי שיש בו סכנת דרכים הוי ג"כ גזל משום דרכי שלום. ג) טירחא מועטת כגון שלא נתן נפשו עליה אף שטרח בה כמה פעמים לאו כלום הוא:

דין הד] אומנתו בכך כגון בריחיים שיש לו באותו מקום בקביעות וזה השני יורד לאומנתו מעכב רק אבר מתא אחריתי ולא אבר מתא דידי' ובת' שארית יוסף מחלק בין פחתי' לחיותי' בזה הוא דיש נ"מ בין בר מתא דידי' ובר מתא אחריתי. אבל בפסקי' לחיותי' לגמרי מעכב אפילו אבר מתא דידי' וכן משמע ג"כ דעת המ"ב. והם דברי הש"מ בשם ר"י מיגאש ז"ל. ב) היכי דמטא לידי' כגון במצודת דגים מעכב אפילו אבר מבואה דידי'. ג) היכי דהדרך להשכיר לזה שנה או שנתים ואח"כ לאחר הא לאו כלום הוא ואפילו מהפך לא חשיב. ולזה הסכימו השא"י והמ"ב. ומה דמשמע במהרי"ק דבכה"ג נקרא רשע היינו דמנהג הגלילות ההם אשר ככלות הזמן חוזרים השוכרים ולוקחים חוקים חדשים א"כ משעה ראשונה ע"מ כן שוכרו שכשיכלה הזמן יחזור ויחדש והוי כעני המהפך בחררה. ד) מערופיא יש שדנין דס"ל דהוי כמטא לידי' דחשיב סמכא דעתי' ועדיף מריחיים. וי"ח דאין דנין דל"ח סמכא דעתי' דשמא העכו"ם יחזור בו דשקר בפיהם, וגם אין ידוע אם יהי' ריווח. והמ"ב כ' דוקא שלא התחיל הראשון עדיין באותו עסק עמו. אבל אם התחיל הראשון באותו עסק עמו כו"ע מודים דמוציאין וכ' וצריך שלא יהי' כמו סחורה שדרך כל אדם לקנותו:

עוד כ' המ"ב שאם אחרי כלות זמנו זכה הנכרי בו ודאי דמותר לישראלים אחרים לזכות מן הנכרי. ה) ואם הראשון השתדל עם הנכרי עד שכבר הי' מוכן או מוכרח להשכיר לו ודאי דהוי כמטא לידי' ומוציאין אפי' דיעבד. ו) חנות שהחזיק לכמה שנים ואין נכרי שמשיג גבולו. ז) קנה סתם ודעתו לדורות הוי כמטא לידי' ומרחיקין לעולם:

וצריך לברר בחנות שהוחזק להלואת רבית מכמה שנים וכן קנה סתם ודעתו לדורות דדעת מהרש"ל ומהרי"ק דמעכבים לעולם. וכן הדנים דיני מערופיא דס"ל דהוי כאתא לידי' מ"ש מריחיים שהוחזק ג"כ לדורות ואינו מעכב רק אבר מתא אחריתי:

והי' אפשר לומר דהוי כפסקי' לחיותי' לגמרי וכמש"ל בשם המ"ב והש"מ בשם ר"י מיגאש. אך אין נ' כן מדברי הרש"ל וכן במהרי"ק לא כ' משום זה. וכן להיפוך ק' על אותם שאין דנין דין מערופיא מ"ש מחנות דגם שם מי הבטיחו שיהי' ריווח:

ונ' קצת לומר דס"ל דשאני מערופיא דלא הוי סמיכת דעת שלו רק על נכרי א' ודאי דאין זה חשיב ריווח ברור. אבל בחנות שהוחזק להלואת רבית וכי ס"ד שכולם יחזרו בהם. וגם ביתר היכי שיש לו רשות מן המלכות שלא יבוא אחר לגבולו ודאי מי שיצטרך יבוא בהכרח אצלו ואטו בכולם לא יהי' ריווח בזה ודאי דהוי כמטא לידי' דאין סמיכת דעת גדולה מזו. ובזה עדיף חנות מבר מבואה דאוקי ריחייא דהתם מאי ס"ד שלא יבוא אתר לגבולו וכי לו לבדו נתנה הארץ. אבל בחנות שהדרך להשכיר רק לאדם א' ודאי דס"ד דעדיף מריחיים:

נמצא לפ"ז הפירוש יש לנו חילוקים האלה. א' אומנתו בכך ודעתו לדורות במקום הזה והריווח מאנשים הרבה והדרך שיבוא לפעמים איש אחר למסחר זה מעכב רק אבר מבואה אחריתי. דעתו לדורות ואין דרך שיבוא אחר לאותה אומנות והריווח רק מעכו"ם א' עדיף מדלעיל ומעכב אפי' אבר מבואה דידי' וי"א דאין כאן איסור אפי' משום מהפך דעכו"ם משקרים ואין כאן ריווח ברור כיון דהוא רק מעכו"ם אחד. דעתו לדורות במקום הזה והריווח מאנשים רבים ואין הדרך רק:

שיהי' א' במסחר הזה מעכב אפי' אבר מתא דידי' לכו"ע, היכי דהריווח מאנשים הרבה אפי' אין הדרך שיבוא אחר באותה אומנות רק דאין דעתו לדורות במקום הזה דאחרי כלות זמנו יבוא אחר תחתיו מותר ואין כאן אפי' משום מהפך:

ועתה לנידון דידן צ"ע מאיזה צד נבוא לחייבו להחזיר. הגם שיש עוד סניף מצד שעבר על חדר"ג לשכור מן העכו"ם. אך גם בזה לא מצינו שיאסור ויגזור על דיעבד שיהי' מחויב להחזיר. וגם קשה בעינינו לעשות מעשה עי"כ דידוע שכ' הרש"ל דלא נתפשטה תקנת ר"ג בזה בכל המקומות. וניחא לפ"ז מ"ש הרמ"א בלשון י"א:

ול"ק מה שהביא הפ"ת שם בשם החת"ס לתמוה על הרמ"א שכ' בל' וי"א משום דס"ל כהמהרש"ל דלא נתפשטה:

וגם דיש להסתפק אולי לא תקן רגמ"ה רק בשכירות דירה כמ"ש רש"ל לפי שאין העכו"ם שוכרים דירות דסתמא בעו"ה יש להם דירות שלהם אבל בעסקים וחנותים שגם העכו"ם יוכל לשכרו אולי לא תקן ר' גמליאל שזה לא ישכרנו ובתוך כך יבוא עכו"ם וישכרנו ע"כ כתב הרמ"א בלשון וי"א וממילא קשה לעשות מעשה להוציאו בשביל זה:

אך יש בכאן מקום לכופו לחזור מפני האיסור שחתם עצמו על כתב איסור ולדעת הג"ה מרדכי המובא ברמ"א יו"ד ר"ל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר ל"מ מכירתו. והגם דבב"י חו"מ ר"ח השיג עליו מדברי ר' האי גאון שפסק במקח שנעשה באיסור מקחו קיים ומוכת לה מהאי דב"מ (דף ס"ה) גלימא מפקינן מיני' כי היכי דלא נימא וכו' משמע דמקחו קיים. לפענ"ד נראה ליישב דעת הגמ"ר דדעת רה"ג הוא דוקא באיסור רבית דהגם דס"ל לרבא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אפ"ה אמר שם גלימא מפקינן מיני' דוקא משום דלא נימרי דהיינו כיון דגלתה לנו התורה הכא וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי גלתה לנו התורה דיש לו בזה זכיי' מש"ה מהני שפיר קנינו וכל דברי ר"ה גאון המובאים שם בנמוקי יוסף וטוחו"מ הוא רק באיסור רבית ולא בשאר איסורים ויש לתרץ בזה קו' תוס' ב"מ (דף ס"ה) ד"ה אי עשה דלמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מאי פריך מאי בעי גבי' הא אינו חייב להחזיר. ולפי דברינו ניחא דאדרבה למ"ד אינה יוצאה בדיינים בדבר המסויים אין לו בו שום זכות דלא קנה מאומה ופריך שפיר מאי בעי גבי' דלמ"ד יוצאה בדיינים כיון דכתיב וחי אחיך עמך גלתה לנו התורה שיש לו בזה זכות כיון דיש בו חיוב השבה וכדס"ד דרב סנהדרין (דף ע"ב) דגבי גזילה חשיב שלו מדחייבי' התורה בהשבה והגם דרבא פליג עליו שם ואמר כי אוקמה רחמנא ברשותי' להתחייב באונסין ס"ס קנין יש לו בזה. ומ"מ אינו דומה לנשבע שלא למכור יש שפיר לומר דלא מהני: אך ס"ס כבר פסקו רבותינו ז"ל בחו"מ דנשבע שלא למכור מהני מכירתו אך עדיין יש לומר הכא דלא מהני דהטעם דמהני כ' המפרשים משום דהוי איסור שבדה מלבו א"כ יש לומר דוקא היכי שאסר על עצמו דבר שבלעדי שבועתו הי' מותר הוי איסור שבדה ומהני אבל אם גם בלתי שבועתו הי' בזה איסור הגם דהי' מועיל בדיעבד שפיר אם נשבע בכה"ג כיון דלא הוי איסור שבדה אה"נ דגם בדיעבד ל"מ והי' בזה מקום ליישב דברי הרמ"א הסותרים א"ע דביו"ד ר"ל פסק כהגמ"ר דלא מהני ובחו"מ ר"ח פסק דמהני די"ל דמסתמא דמלתא אה"נ דמהני מ"מ נקטי' הרמ"א ביו"ד דל"מ דמשכחת היכי דהי' בו איסור בתחלה ונשבע עליו באופן שתלה שבועתו בכה"ג אה"נ דל"מ כיון דלא הוי איסור שבדה:

אך גם זה ליתי' עפ"י מ"ש הש"ך שם ביו"ד סק"ד בשם הרא"ש דגם בחרם אמרי' דמהני דחשיב אפשר לבטלו. והגם דזה צ"ע אם חשיב אפשר לבטלו. ואולי כוונת הרא"ש דוקא בחרמי צבור אבל בחדר"ג ל"ח אפשר לבטלו וממילא כיון שנשבע ואסר ע"ע לא הוי איסור שבדה וגם דאסר ע"ע לטובת זה וקבל טובה ממנו דא"א להתירו ל"ח אפשר לבטלו וגם איסור שבדה לא הוי אולי אה"נ משום זה נימא דל"מ:

אך עדיין צ"ע אפי' אי נימא כסברתינו ממנ"פ אם חשיב איסור גמור א"כ אין איסורו חל דהוי אסור מתחלה ואין הנדר תל על האיסור לדעת רוב הפוסקים דאפי' על איסור דרבנן אינו חל ואי הוי דבר המותר א"כ שוב האיסור הוי איסור שבדה ול"א בזה דל"מ בדיעבד:

אך הי' מקום לזכות לראשון מטעם נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר דכי קבל דמי השכירות קודם שכתב לו השטר נסתלק העכו"ם וזה לא זכה בו עדיין א"כ הראשון זוכה בו מטעם הפקר והגם דלעולם אם בא השני וזכה בו נקרא רשע אבל הכא אם יזכה הראשון אינו נקרא רשע כיון דהשני נקרא רשע א"כ זה המוציא ממנו כדין עשה:

אך גם זה ליתי'. חדא כיון דמצד דינא דמלכותא אינו מסתלק עד שיכתוב השטר וכמ"ש שם בחו"מ קצ"ד לא מצי לזכות. ועוד מאן יימר דיהיב תחלה דמים ואח"כ כתב השטר דלמא כתב השטר ואח"כ נתן מעות או שניהם כאחת היו ס"ס קשה בזה לעשות מעשה:

וגם אני מסופק אם היתה תקנת ר"ג היכי שהוסיף על הראשון הגם דבנה"מ כ' בסק"א בביאורים דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף היינו משום דס"ל דיש בשכירות מן העכו"ם דינא דבר מצרא וע"כ דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף: ולפענ"ד זה אינו דראיית הנה"מ דשייך דינא דבר מצרא בעכו"ם הוא מן התוס' ב"מ (דף ע"ג ע"ב) ד"ה נטר שכ' דבשכירות מן העכו"ם דל"ש ארי' אברחית ממצרך שייך דדב"מ לא ראה דבש"מ כ' דלעולם אין בעכו"ם דין מצרנות דלא פלוג רבנן ושם כ' תי' זה בשם התוס' עוד כ' תירוץ אחר דאין בבתים דין מצרנות. וגם דהא רוב הראשונים ס"ל דאין בשכירות כלל דין מצרנות וא"כ יש לומר דנהי דהתוס' כ' הכא לחוש בשכירות גם בעכו"ם דוקא בשכירות נגד לוקח דעיקר התקנה של מצרנות היתה בלוקח נגד לוקח וחכמים אחרונים אסרו גם בשוכר נגד לוקח ובאו עוד אחרונים והחמירו גם בשוכר נגד שוכר ואנו חייבים לקבל גזירתם. אבל מ"מ בעכו"ם דבעיקר התקנה לא היתה מצרנות כלל דשייך ארי' אברחית וכו' נהי דלדעת התוס' בשוכר נגד לוקח מסלקו היינו דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר כיון דלא היתה התקנה כלל מתחלה אלא שהאחרונים גזרו בזה בעכו"ם לא גזרו אלא בשוכר נגד קונה דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר שאינו מן התקנה ובעכו"ם לא היתה התקנה כלל הוי כי האי דאמרו מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד כולי האי ל"ג וגרוע מהתם. ושפיר יש לומר דמש"ה צריך ר"ג לעשות התקנה ולא משום ההוספה. א"כ ספק גדול אם בהוספה יש שום תקנה:

אך מה שיש לפענ"ד לומר בזה לחייבו הוא מ"ש בת' מהרש"ל ת' פ"ט לחייב את השוכר השני לשלם גם ההוספה ודברים אלו מרפסים איגרי דסותר דעת עצמו למ"ש בתשובה וביש"ש דאין כאן דד"ג כלל, ולפענ"ד אין לי עצה אחרת ליישב דעתו צ"ל דהכא משום קנס אתי עלה דלעיל בתשו' ל"ו וכן ביש"ש לא הי' שום התראה להשני ונהי דס"ס נקרא רשע מ"מ ל"ש לקנסו לשלם מצד דד"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכמ"ש רש"ל שם. אבל התם בתשו' פ"ט מיירי שהתרו בו בהשני ולא רצה לשמוע לדברי חכמים מש"ה מחייבינן לי' וכדאיתא ברמ"א חו"מ שפ"ו דאפילו בגרמא משמתינן לי' עד דמסלק היזקא וכ' בסמ"ע שם דלענין ההיזק שיארע לו אחר השמתא ודאי דמחויב לשלם ומשו"ה כיון שהתרו בו התם ועבר על ההתראה שפיר דעת רש"ל לחייבו כמבואר למעיין שם וא"כ הכא כיון דס"ס רשע מיקרי נהי דמן הדין לא מחייבינן לו לשלם משום זה ס"ס הכא ג"כ נקרא מותרה ועומד מעת שחתם על כתב איסור דמה לי מותרה מב"ד או מותרה מפי עצמו שחתם על כתב איסור וא"כ חשיב כמו עבר על ההתראה ושוב אף אם לא הוי אלא גרמא ג"כ יש סברא לחייבו כתשו' שניה דמהרש"ל הנ"ל:

וס"ס כיון דאם הי' אפשר לאיים עליו שלא ירצה להשאר ברשעתו ולעבור על האיסור שחתם עצמו ודאי הי' מצוה גדולה כדאמרינן באומר סוכה איני עושה וכו' עאכו"כ דיש דרך להוציא בלעו מפיו. ואעפ"כ אם הי' אפשר לפשר ביניהם הי' מצוה גדולה: דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה