אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן מו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן מו

סימן מה

לכבוד ה"ה החריף ושנון כמר יהושע גדלי' הכהן:

בקושיתו דמר עמ"ש החת"ס בחידושיו לפרק לולב הגזול בשם הראב"ד בס' תמים דעים דמקשה:

על הא דאמרו גזול דומיא דיבש בשלמא יבש הדר בעינן וליכא דמאי פשיטא לי' יותר לפסול ביבש כל שבעה מבגזול ותי' דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו א"כ מקרא דיום הראשון קאי על לכם ולא על פרי עץ הדר. וע"ז הקשה א"כ מאי משני ר"י משום ר"ש בן יוחאי משום דהוי מהב"ע הא ר"ש ס"ל בזבחים (דף כ"ד ע"ב) מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו א"כ ביום הראשון קאי על פרי עץ הדר ולא על לכם א"כ שוב לכם בעי כל ז': לכאורה יש לתרץ בפשוט דאה"נ דר"ש ס"ל כן דלכם פסול כל ז' ואעפ"כ אמר משום מהב"ע דר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא כדאיתא ביומא (דף מ"ב ע"ב) ושאר דוכתי ע"כ אמר הטעם דמש"ה פסלה תורה גזול לכם כל ז' משום מהב"ע:

אך לפ"ז שוב יקשה להיפוך למה תני הדר דומיא דגזול בשלמא גזול בעינן לכם כל ז' אבל הדר יום הראשון כתיב ולא יותר:

ע"כ נ' דר"ש לא אתא לפרש המשנה דהא הוא הי' קודם המשנה דמסדר המשנה הי' רבי והוא הי' רבו. והגם שהתנאים היו להם משניות סדורות כמו שדייק בס' כריתות ממשנה דסוף כלים. מ"מ סתם תנא לא בא לפרש לשון המשנה. ובודאי ר"ש מצד עצמו בא לפרש טעם התורה שפסלה גזול משום דהוי מהב"ע. ועיקר רבותא דידי' דאפי' לאחר יאוש ג"כ פסול. ואה"נ] לר"ש יבש ביו"ט שני כשר לפי דברי התמים דעים הנ"ל:

וס"ס התרצן שפיר מתרץ המשנה אליבא דידן דנידוק מינה דמהב"ע פסול אפי' בשאר הימים:

ומתורץ לפ"ז קו' תוס' לעיל (דף ט') ההוא מיבעיא לי' למעוטי גזולה תיפוק לי' מצד מהב"ע ותי' דלא הוי אלא מדרבנן. וק' דא"כ מאי קאמר רשב"י גזול דומיא דפסח הא ל"ד דפסח פסול מדאו' וגזול לא פסול אלא מדרבנן:

וגם תימא לקמן בתוס' (דף ל') שהקשו ממצה של טבל תיפוק לי' דהוי מהב"ע למה לא תירצו גם הכא דלא הוי אלא מדרבנן:

אך לדברינו ניחא דודאי לר"ש מהב"ע הוי דאו' דדרש טעמא דקרא דפסול גזול כל שבעה דיום הראשון אלאחריו קאי א"כ מהב"ע דאו' ושפיר אמר גזול דומיא דפסח ושפיר הקשו התוס' ממצה של טבל דאמרו שם בפסחים (דף ל"ה) הא מני ר"ש ולדידי' הוי דאו':

אבל שם לעיל (דף ט') דסתם רבנן הוא דאמרו לה והם ס"ל דלכם רק ביום הראשון פסול וע"כ דמהב"ע לא הוי אלא דרבנן ורק מטעמי' דר"ש אמרו ולא כהלכתי' שפיר תירצו התוס' דמהב"ע לא הוי אלא מדרבנן:

ולפי דברינו שוב יש לתרץ קו' תוס' הנ"ל עפ"י מ"ש בס' תפארת ישראל על משניות פסחים פ"ב דיש לומר בקו' השאגת ארי' דנימא דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל ותי' דל"א בכה"ג עדל"ת דאף בח"ש איכא איסור ועשה ליכא:

א"כ אה"נ לדידן יש לומר דהוי מהב"ע דבח"ש ליכא עשה. אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ ס"ל ע"כ דגם ח"ש חשיב אכילה א"כ שוב י"ל דגם בח"ש איכא לר"ש מצוה ושוב גם בח"ש שייך עדל"ת וליכא מהב"ע:

ומה שעלה בדעתו ליישב המשנה דלא תני לולב הגנוב משום דס"ל כת"ק דר"ש בב"ק (דף קי"ד) דסתם גניבה יאוש בעלים ולא גזילה ולאחר יאוש לא הוי מהב"ע מש"ה סתם גזול פסול דלא הוי לאחר יאוש וסתם גנוב כשר וס"ל למתני' דיאוש כדי קנה:

והרמב"ם דנקט הגנוב ג"כ פסול דס"ל יאוש כדי ל"ק ור"ש דאמר משום מהב"ע אזיל לטעמי' דס"ל דסתם גזילה יאוש בעלים הוא ולא מצי למימר משום לכם דהוי לכם ע"כ אמר משום מהב"ע ומש"ה הרמב"ם לא כ' הטעם דמהב"ע:

מלבד דזה הבל דס"ס ס"ל לר"ש טעמא דמהב"ע ולמה לא פסק הרמב"ם כוותי' אטו הא בהא תליא. אך ימחול לראות ברש"י במקומו שנזהר מזה דלא נימא דוקא משום דסתם גזילה יאוש בעלים הוא ע"כ דייק בד"ה אף גזול דשמעינן מיני' דאין לו תקנה היינו ביאוש דשמעינן לי' למארי' דמייאש ואמר וי לי' לחסרון כיס דיוק מבורר בדברי רש"י דמשמע דאין לו שום תקנה אפי' לדידן דמייאש בפירוש. וממילא פשוט דלר"י ג"כ לדידן אפי' שמעינן דמייאש פסול וא"כ אין נ"מ בין גזול לגנוב:

ולפי דברינו אלה ניחא דרמב"ם ס"ל כרש"י דטעם פסול יבש הוא משום ואנוהו ומשום ואנוהו לא פסול בדיעבד מש"ה מכשיר בשעת הדחק. וס"ל כשמואל דבדרבנן לא חייש למהב"ע. ור"ש לטעמי' דס"ל מקרא נדרש לאחריו ובמקדש פסול כל ז' ודריש טעמא דקרא וגזרינן גם עתה זכר למקדש וכמש"ל:

משא"כ הרמב"ם להלכה דגם במקדש לא הי' פסול גזול רק ביום הראשון גם לדידן לא פסול. ואולי קשיא לי' להרמב"ם ז"ל קו' תוס' (דף ט') ד"ה ההוא למעוטי גזולה דת"ל משום מהב"ע ודייק מינה דלא הוי אלא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו:

ויש להעיר מדברי הירושלמי פ"ב דיבמות הי' לו בן ממזר קיים מצות פו"ר אף דהוי מהב"ע די"ל דס"ל להירושלמי ג"כ דמהב"ע לא הוי אלא דרבנן ולא גזרו לפסול בדיעבד והרמב"ם ז"ל שלא הביא זה להלכה אולי ס"ל דגזרו גם בדיעבד דלא יצא. וצ"ע בזה:

ובמ"ש לעיל ליישב קו' התוס' דמצה של טבל עפ"י דברי התפא"י הנ"ל משום ח"ש יש לי להוסיף דלדעתי י"ל דר"י ור"ש בשבת (דף ק"ו) דנחלקו אם מקלקל בחבורה חייב או פטור ודייקו ממילה דמקלקל חייב ור"י אמר מה לי מתקן גברא מה לי מתקן מילה וכמ"ש התוס' שם משום דאיכא מצוה. י"ל דנחלקו בזה כיון דמל ולא פרע הרי הוא כאלו לא מל א"כ עדיין הוי החיתוך בעצמו כאלו עשה ק"ש ומוכח מכאן להיפוך דר"ש ס"ל דח"ש לא הוי מצוה ור"י ס"ל דגם ח"ש הוי מתקן דגם המילה בעצמה קודם שפורע הוי מצוה:

אך עדיין לא נסתרו דברינו הנ"ל דס"ס יש לומר דבמידי דאכילה ס"ל לר"ש דח"ש הוי מצוה משום דאחשבי' ולא כתבתי רק להעיר:

ובקו' מעלתך על הרמב"ם פכ"ד דכלים ה"ז דמחשבה של גזלן אינה מטמאה אלא כשנודע שנתיאשו הבעלים והיינו כת"ק דר"ש דל"א סתם גזילה יאוש בעלים הוי. ותימה דהא בגזלן ישראל מיירי ובישראל גם בסתם הוי יאוש. ועי' בלח"מ פ"ה דאישות:

תמחול לעיין בש"ך סי' שס"ח דדוקא בליסטים גנב הוא דמחלקינן בין ישראל לגוים. אבל בגזלן אין שום נ"מ והדבר פשוט:

אשר נתקשית בדברי התוס' ריש ב"מ ד"ה שנים אוחזין שכ' ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו' אבל כשחברם על הסדר חברם נמצא דלפי דברי התוס' לענין מחלוקת ואח"כ סתם י"ל דאין סדר אבל סתם בעי טעם על הסדר. והקשית מרש"י חולין (דף ל"ב) כאן קודם חזרה שכ' ואע"ג דבחדא מסכת יש סדר ה"מ לענין סתם ואח"כ מחלוקת דמשמע להיפוך דסתם אף דאין טעם לסדר מ"מ לענין סתם ואח"כ מחלוקת לעולם יש סדר:

נלפע"ד דג' ענינים חלוקים יש בדבר. בסדר המסכתות לעולם יש טעם לענין סדורם והיינו דתוס' ריש ב"מ וכן הרמב"ם ז"ל נתן תמיד טעם לכל מסכת שנסדרה אחר הקודמת וכן בס' כריתות להר"ש:

סדר המשניות הן בחדא מסכת או בתרי מסכתות לעולם אין טעם לזה ולא מצינו לשום א' מהראשונים שיתן טעם למה נשנית משנה זו קודם וזו אח"כ והיינו דרש"י חולין הנ"ל:

סדר ההלכות לענין מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת בזה בחדא מסכת יש סדר ובתרי מסכתות יש פלוגתא אם בתרי מסכתות יש סדר או לא: והאמת שלפי הנראה מדברי רבינו שרירא גאון המובאים בס' יוחסין משמע דאין טעם גם לסדור המסכתות:

אבל הלא רבותינו ז"ל הרמב"ם ותוס' וס' כריתות מחולקים עליו בזה. וגם הוא ז"ל נ' שנסתפק בזה שאעפ"כ בקש ליתן טעם על סדורן:

ואשר הקשית לדעת התוס' קידושין (דף י') דקטנה שנתקדשה ונתגרשה אין האב מקבל את גיטה א"ה לגמ' סנהדרין (דף ס"ט ע"ב) דבת שבע לשית ילדה א"כ איך משכחת לה מה שאמרו בגמ' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהרי היתה קטנה ומי מקבל את גיטה. לא ראית דברי התוס' שם בסנהדרין (דף ס"ט) ד"ה בידוע שבדורות הראשונים הי' זמן גדלות שלהם קודם ואין כאן קושיא כלל:

וגם דפשוט הדבר דאפי' לדעת התוס' היינו שאין אבי' מקבל גט עבורה אבל הקטנה בעצמה ודאי שיש לה יד להתגרש אם היא בכלל צרור וזורקה אגוז ונוטלה ולד"ה כשנשאת מקבלת בעצמה גיטה ואין חולק בדבר:

אך נ' להוסיף דאפי' אי נימא דקטנה אינה יכולה להתגרש בעצמה כל זמן שלא הגיעה לעונת הפעוטות או אי נימא דהיתה ארוסה ולא יכלה להתגרש בעצמה מ"מ כיון דדבר זה אינו אלא מצד הלמ"מ וכמ"ש הרא"ש בת' כלל ט"ז דהוא בכלל שיעורין הלמ"מ ובודאי בדורות הראשונים שהי' זמן גדלות קודם הי' מצד דין התורה תלוי רק בדעתה אם היא בת דעת הי' זמן קבלת קידושין וגירושין שלה קודם:

ועי' ת' חת"ס חיו"ד ת' שי"ז על הרמב"ם שכ' בהל' מלכים שאין עונשין בן נח קטן והלא לא ניתנו שיעורים לב"נ והדבר פשוט דבב"נ שלא ניתנו שיעורים הוי כמו אצלינו קודם שנשתנו הדורות ותלוי הכל בדעת העושה. ומ"ש הרמב"ם שאין עונשין ב"נ קטן היינו כשאינו בר דעת:

וע"כ במשנה פ' האומר שם לא הזכירו סימן שנים אלא אם יכולה לשמור את גיטה וס"ס בת שבע כיון שהיתה דעחנית היתה מתגרשת לכו"ע:

עוד נ' היכי דזכות ברור לה יכולים לעשות לה שלית כדאשכחן במומרית באהע"ז סי' א' וסי' ק"מ ובגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולפיכך כל היוצא למלתמח ב"ד גט כריתות כותב לאשתו אפי' אם הנשים היו יתומות וארוסות וקטנות קודם השיעור:

וניחא לפ"ז לשון הגמ' שם בשבת (דף נ"ו) ובכתובות (דף ט' ע"ב) שאמרו ואת ערובתם תקח מאי ואת ערובתם תקח תני ר' יוסף דברים המעורבים בינו לבינה ותימה שהביאו דברי ר' יוסף לראי' לדברי ר' שמואל ב"נ בשם ר' יונתן שהי' כמה דורות קודם ממנו. וגם רש"י דחק עצמו מכיון שישי נהג כן בימי שאול ודאי שהי' דוד נוהג כן:

ולפענ"ד נראה פשוט דרשב"נ ב' ר' יונתן אמר סתם גט כריתות כותב לאשתו כדאיתא בבעל הטורים פ' מטות שגם בימי משה עוד נהגו כן. אך הגמ' הביאו ראי' מדברי ר"י מקרא דואת ערובתם תקח למה לא אמר ואת ספר כריתותם תקח דהיו משמע בפשוט שיוליך גט לנשותיהם והי' משמע שנותן הגט לידה ממש. ע"כ אמר לראי' מקרא דואת ערובתם תקח דמשמע תיכף שיגיע גט ליד השליח יתבטלו דברים המעורבים בינו לבינה ובמה. ע"כ צ"ל שהשליח זוכה עבור האשה לפי שזכות היא לה והוא לא הביא גט כלל אלא עשה פעולה שיתבטלו דברים המעורבים:

והביאו זה לראי' שהי' קשה להו נהי דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו אבל מ"מ מנא לך שהועילו הגיטים בבת שבע שהיתה קטנה אולי היתה יתומה וארוסה ע"כ הביאו ראי' שאחרים זכו בשבילה ולא היו צריכים לקבלתה כלל ממילא הועיל אפי' ביתומה וקטנה:

ואם נאמר כן יתורץ בזה מ"ש נתן הנביא לדוד אפס כי נאץ נאצת את אויבי ד'. היינו שגרם עכ"פ חלול השם. ותימה כיון שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו איזה חלול השם הי' אז בזה והכל ידעו שהיא גרושה ואה"נ בזמנינו שייך חלול השם שאין יודעים מזה. אבל בדורו הי' גלוי לכל כיון שכל היוצא עושה כן ומה חלול השם יש כאן:

אך לפי דברינו ניחא. די"ל שהיא היתה יתומה וארוסה והיו מרננים ע"ז כיון שהיתה קטנה ולא הועיל הגט או מפני זה שלא קבלה מעצמה רק ע"י שלית שעשו עבורה ממקום אחר אם מועיל שליחות כזה לפי שזכות הוא לה. ע"כ אף שנתן הנביא ידע שמן הדין היא מגורשת מ"מ כיון דהדין לא הי' ידוע לרבים שייך חלול השם:

ויש לכאורה ראי' לדברי הרמב"ם שכ' בפ"ב מה' סוטה דקטנה שזינתה נאסרה על בעלה ותמהו עליו דהא פיתוי קטנה אונס הוא. והנה מהך דבת שבע ראי' דהא פריך בכתובות (דף ט') דפריך מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה והא קטנה היתה אלמא דגם קטנה נאסרה אך לתי' הראשון הנ"ל לאו ראי' היא דאז בזמן ההוא היתה נחשבת לגדולה:

ולפי כל דברינו הנ"ל יתורץ לנו קו' התוס' ב"מ (דף נ"ט) על הא דאיתא התם שהשיב להם דוד הבא על א"א מיתתו בחנק אבל יש לו חלק לעוה"ב למה קרי לה ס' א"א. וגם מה שאלו לדוד הבא על א"א מיתתו במה וכי לא ידעו שהבא על א"א מיתתו בחנק. וגם ידוע קו' תוס' סוטה (דף ד' ע"ב) דשם משמע דהבא על א"א אין לו חלק לעוה"ב והכא אמר דיש לו חלק לעוה"ב ואך לפי דברינו ניחא דאה"נ השואלים לקנטרו היו יודעים שאוריה נתן גט אלא שנתן ע"י שלית כדרכם תמיד כמש"ל משום דזכות הוא לה אלא שהם היו סוברים שאין גירושיה גירושין שהיא קטנה. או שהיו סבורים שהיא ארוסה ואין קטנה מקבלת גט אפי' בעצמה. וע"כ שאלו מיתתו במה פי' אם היא ארוסה ובסקילה או נשואה ומיתתו בחנק:

וע"ז השיב מיתתו בחנק פי' שאם היתה א"א היא נשואה גמורה ומיתתו בחנק אלא שבאמת גירושי' גירושין גמורים ומש"ה יש לו חלק לעוה"ב דאין כאן חטא כלל:

וניחא דקרי לה ס' א"א דאפי' לפי דבריהם לא היתה אלא ס' א"א דהוי ס' אם היא בת דעת ונחשבת לגדולה או קטנה:

ויש לראות (דבשמואל ב' כ"ג) כשחושב השלשים גבורים של דוד חושב ג"כ אליעם בן אתיתופל ובד"ה לא חשיב לי' וע"כ שמת באמצע הזמן ונעשית יתומה:

ובדברי חדושי הרשב"א שבועות (דל"א) במחלוקת ר"פ וראב"י ח"א למעוטי מלך וח"א למעוטי משחק בקוביא שכ' בתי' השני דפליגי בגורם לממון אי כממון דמי משום שמא יתבייש ותמה מהך דשכנגדו חשוד על השבועה דאמרינן מי יימר דמשתבעית וכו' וע"ז תמהת דהא הך דמי יימר הוא רק לרבנן והכא קיימינן למ"ד גורם לממון כממון דמי. וכ' ששאל לרבנים גדולים ואין פותר. במחכ"ח לא כוונתם לדעת הרשב"א דמעולם לא עלה על דעת הרשב"א לומר דר"פ וראב"י פליגי במחלוקת רבנן וראב"ש דא"כ לימא ר"פ הלכה כראב"ש וראב"י הלכה כרבנן וגם למה יפסוק ר"פ כראב"ש והלא הלכה כרבים וסתם מתני' דלא כראב"ש. וגם למה לא יחלקו גם בפסולי דאורייתא דגם בהם שייך שמא יתבייש והלא כתב בתשו' הרא"ש דל"א מגו נגד עדים פסולים משום דלא חציף להכחישם:

אלא ע"כ דכוונת דברי הרשב"א הוא דאה"נ דתרווייהו ס"ל דלעולם גורם לממון לאו כממון דמי לענין קרבן שבועה וכדקיי"ל הלכה כרבנן. אך ה"מ בדבר שמדאו' אין שום חיוב ממון אלא מצד גרם בעלמא. אבל בעדות שמדאו' הם עדים גמורים ומחייבים ממון וחייבים להעיד ורבנן פסלו עדותו בהא ס"ל לר"פ אפי' לרבנן כיון דמדאו' הם כשרים וגם מדרבנן עכ"פ יש תועלת בעדותן אולי יתבייש בזה הדר אזלינן לדין התורה וחייב הוא להעיד וראב"י פליג גם בכה"ג ואהא שפיר פריך הרשב"א והרי בשכנגדו חשוד על השבועה דג"כ מדאו' חייב הוא לשלם אלא שמדרבנן אינו עד ואפ"ה אמרו לרבנן מי יימר דמשתבעית אלמא דלמ"ד גורם לממון לאו כממון אין נ"מ בין פסול דאו' או דרבנן:

ואף שכ' הרשב"א דקמיפלגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן אין כוונתו דפליגי בפלוגתייהו ממש אלא כעין פלוגתייהו פליגי בנידון דידן היכי שמדאו' חייב להעיד והדברים פשוטים:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה