אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן מד

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן מד

סימן מג

כבוד ב"ג האברך החריף ושנון מ' אברהם נח שי' :

הנה בקו' הפר"ד ושאר גדולים על גמ' דיומא (דפ"ג) טבל ותרומה דנחלקו אי מאכילין אותו טבל או תרומה. מה נחלקו מה לעשות הא אפשר להפריש תרומה ולבטלו ברוב ואין כאן רק איסור דרבנן לרוב הדעות. באמת קושיא זו בעצמה לכאורה אין לה קיום כלל דכשיפריש התרומה ודעתו יהי' לערבה אח"כ ל"ה תרומה כלל כמ"ש בשבת ופסחים (דף ל"ג) חתן לו ולא לאורו עאכו"כ הכא דאינה ראוי' להיות תרומה כלל דאינה מפריש אותה אלא ע"מ לערבה ולעשות אותה כמאן דליתה:

אף אם היינו מפרשים בגמ' טבל ותרומה היינו דיש לו טבל מיוחד ותרומה מיוחדת הי' מקום להקשות דיוכל להפריש תרומה ולהניחה ומן התרומה האחרת יקח ויערב בזו אבל ברש"י לא כ' כן אלא שמן אותו הטבל יפריש התרומה וא"כ קו' זו לכאורה לק"מ דלעולם מה שהוא בגדר נתינה הוי בגדר הפרשה. אבל כל היכי שא"י לקיים הנתינה אינו בגדר הפרשה:

אך לפ"ז גם בגמ' דידן קשיא למ"ד תרומה היינו דמפרשינן ויהבינן להחולה הזה וכמ"ש רש"י א"כ שוב ג"כ קשה הא ליתי' בנתינה והוי כמו תתן לו ולא לאורו. ואדרבה אם יתננה להכהן איסורא קא עביד ועובר על לא תעמוד על דם רעיך וחי בהם ולא שימות בהם וא"כ איזה הפרשה יש בכאן:

אך בע"כ צ"ל דמ"מ כיון שהפרישו זכה בו השבט ונעשה ממונו של כהן. ואף אם יאכלנו זה ס"ס דמים הוא חייב לו ושפיר קיים זה מצות נתינה והפרשה. וא"כ שוב הדק"ל דגם אם יבטלנו ג"כ קיים מצות נתינה דדמים הוא חייב לכהן:

אך כיון שכן הוא שוב לק"מ דממנ"פ אם אינו ממונו של כהן ל"ש נתינה ואינו מקיים שום הפרשה ואם הוא ממונו של כהן אינו בטל כלל דממונא לא בטל מדאו' וכמ"ש סוף ביצה הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבים של חבירו יאכל הלה וחדי ועיין שב שמעתתא ש"ו פ"ד דהקדש איסורא דאית בי' ממונא הוא ואף דהש"ש בעצמו דתי לה יש ראי' לדבר זה מגמ' ערוכה דכריתות (דף י"ח) שאמרו כי מכפר יו"כ על איסורא על ממונא לא מכפר חזינן דהקדש ג"כ חשיב ממונא ולא איסורא. ולדעתי היא כוונת התוס' סוף מעילה שכ' דמטבע חשוב ולא בטל והק' ע"ז המל"מ הא הא דדבר חשוב לא בטל אינו אלא דרבנן והכא אדאו' קאי:

ולפמ"ש ניחא עפ"י מה שאמרתי ליישב קו' המנחת חינוך שכ"ה שהקשה עפ"י מה דמשמע מדברי רש"י סוכה (דף כ"ז) ד"ה כל האזרח דא"א שיהי' לכל ישראל חלק בו דלא מטיא ש"פ לכל חד משמע דכל היכי דלית לי' חלק ש"פ לא הוי דידי' א"כ איך אנו יוצאין בערבה הא אינה ש"פ ול"ת לכם: ולפע"ד אין זה כלום דאה"נ אף דלית בי' ש"פ ג"כ חשיב שלו רק ה"מ אם הוא בפ"ע דאסור לגזול ממנו אף פחות מש"פ אבל אם הוא מעורב עם חלק אחרים כיון דאינה בגדר השבה בטלה שפיר ולא הוי דידי' ומ"מ אפי' בכה"ג אם הוא ש"פ לא בטיל:

וע"ז פריך שפיר בגמ' הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבים וכו' דהא ממונא לא בטל אבל פחות מש"פ בטל שפיר וזה הוא שכ' רש"י בסוכה כיון דלא מטיא ש"פ לכל חד בטל שפיר בחלק חבירו אבל ערבה מיוחדת של יחיד אף שאינו ש"פ הוי שלו שפיר:

וממילא נכונים דברי התוס' שאמרו מטבע חשוב ולא בטל היינו אף אם לית בה ש"פ כיון דמטבע חשובה לא בטלה מדאו' משום דהוי ממון של חבירו וזה ילפינן מקרא דמטבע חשובה דכתיב וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וממילא ל"ב וה"נ בתרומה דהויא עכ"פ תשובה ול"ב. ומש"ה אפי' מה שאמרו בתרומות פ"ד מ"ז התרומה עולה בא' ומאה מ"מ צריך להרים מפני גזל השבט כמ"ש הרע"ב פ"ב דערלה מ"א:

וכן הוא ג"כ כוונת דברי רש"י דבכורות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה תעלה ותבטל ותאכל עם חולין ומשום גזילה יתן דמים לכהנים וכו'. לא כמו שהעתיק בתוי"ט פ"ה דתרומות מ"ב בד"ה כדי לשין רש"י בבכורות ותאכל עם חולין ומשום גזירה ע"כ ופי' משום גזירה אטו תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים. והיא דבר תמוה שלא מצינו בכל מקום גזירה זו ואדרבה מדאמר עולא לקמן (דף כ"ג) שמא יביא קב חולין ממקום אחר וכו' משמע דלא ס"ל גזירה זו שהזכיר התוי"ט:

גם תמוה יותר מ"ש שם החוי"ט דאין נ' שרש"י יתכוון למ"ש התוס' משום גזירה דעולא דהא רש"י מפרש לגזירה דעולא דוקא לר' אליעזר. והדבר פלא דרש"י כ' מפורש בד"ה מה טעם לא חשבינן לי' כחולין גמורים לרבנן כיון דבטלה לר"א הואיל ואית לי' שאני אומר. אלמא דרש"י ס"ל דעולא קאי בין לרבנן בין לר"א. ויש שם עוד דברים תמוהים. והארכתי בחידושי לסדר זרעים:

ס"ס הדרן לדברינו הנ"ל דאם יבטל התרומה אפי' למ"ד דמבטלים איסור לכתחילה מדאו' מ"מ אסור משום דחשיב גוזל ועובר על לא תגזול ע"מ להשיב ועדיף יותר שיאכל תרומה משיעבור שני איסורים ביטול איסור וגזילה ובכה"ג לכו"ע אין מבטלים איסור מדאו':

ועפ"י דברינו הנ"ל ביישוב קו' המנחת חינוך ישבתי דקדוק בדברי הרי"ף דאמר על דברי הגמ' ב"ב (דף קל"ז) האחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו לאכלו יצא וכ' הרי"ף שמעינן] מינה הנהו בי תרי דזבני לולבא בשותפות לא נפיק י"ח עד דיהיב לחברי' מנתא דידי' ודקדוק דברי הרי"ף דנקט הני בי תרי ול"ק סתם הנהו שותפים כמ"ש בגמ' וגם דבגמ' אמרו אתרוג והוא שינה וכ' לולבא. ונ' כמ"ש הרשב"ם ב"ב שם דדייקי לה מקרא דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהי' כולו:

לכם ולא מקצתו לכם. והנה בלולב דיש בו ערבה הדרא קו' לדוכתא למה לי קרא שאינו יוצא בשותפות כיון דערבה הוא פחות מש"פ א"כ בטל חלקו והוי כמו בסוכה כמ"ש רש"י הנ"ל ולא הוי לכם ע"ז דייק הרי"ף דכל זה בכמה שותפים דחלק כ"א בטל ברוב. אבל בתרי דזבני לולב דל"ש ביטול א"כ גם פחות מש"פ הוי לכם וס"ד דיצא בו אף בשותפות ע"ז קמ"ל דאפ"ה אינו יוצא לא מפני דלא הוי לכם אלא משום הקרא. ונהי דלא הזכיר הקרא י"ל דהי' ידוע להם הקרא כמו דגם בגמ' לא הזכירו הקרא:

ומ"ש בשם ס' שאילת יעב"ץ לתרץ קו' הפר"ד הנ"ל משום דמב"מ לא בטל. אין לו קיום עפ"י ההלכה דקיי"ל מב"מ בטל. והרמב"ם הביא דין זה להלכה ולא הזכיר עצה זו דביטול. וכן שאר פוסקי ההלכות:

ובקו' החת"ס חיו"ד ת' שי"ט למה אמרה תורה בטריפה לכלב תשליכון אותו ולא אמרה לבטלה ברוב דמדאו' מבטלין איסור לכתחילה. י"ל בפשוט דדוקא מה שהוא מותר בהנאה מותר לבטל לכתחילה ולא מה שהוא אסור בהנאה. וא"כ כיון דלולא הקרא דלכלב תשליכון אותו הי' אסור בהנאה והי' אסור לבטלו ברוב ואם הי' אמרה התורה לבטלו ברוב ה"א דמותר לבטל גם איסורי הנאה ע"כ אמרה התורה לכלב תשליכון אותו וממילא ידעינן דמותר לבטלו: וגם דאי הי' אמרה התורה בפירוש דמותר לבטלו ברוב לא הי' כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז בכמה דוכתי דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ומש"ה לא אמרה התורה מפורש עצה זו:

והנה בסוגיא זו שאלני ת"ח אחד על שיטת הראשונים ז"ל הובא ברמ"א יו"ד קנ"ה דכל איסורים שלכד"ה אף שמותרים לחולי שאב"ס אבל לא באכילה אף באיסור דרבנן דאכילת איסור דרבנן חמיר משאר איסור דרבנן. והכא בגמ' מוכח להיפוך דלרבי אוכל ואינו מעשר. ובגמ' לא מתרץ לה אלא במעשר ירק דרבנן אבל בטבל דאיכא למיגזר אטו דאו' ס"ל לרבי דאוכל והלכה כוותי' מחבירו וקשיא להלכה זו:

ופקחתי עיני ואראה דאדרבה מגמ' זו ראי' לדבריהם ז"ל דבפשוט קשיא קו' המהרש"א מי דחקם לפרש מחלוקת רבי וראב"ש על אפשר לעשר ולא פירשו על א"א לעשר ולא אפשר בחולין. ובאמת הדבר הזה נפלא בעיני עד שאני תמה עליו ז"ל שכ' בלשון קצת קשה דהיא תמוה גדולה ובפשוט כל הרואה יראה דהנך תיבות מ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומה חמירה הסמוכים ללימא כתנאי אין להם שום פירוש לפרש"י וקרוב יותר אל הדעת שלא היו כלל בגירסתו של רש"י שאינו מזכיר שום פירוש עליהם דלפי פירש"י דמיירי היכי דאפשר בחולין מאי טעם לומר בכאן מ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומה חמירה:

ע"כ נלפע"ד דהראשונים המובאים ברמ"א הנ"ל ס"ל דהנך תיבות מ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומה חמירה הוי כמו אמר מר היינו שחוזר על מה שנאמר למעלה היכי דא"א בחולין ופליגי מ"ס טבל חמיר היינו שיותר טוב שיפריש ויאכל תרומה אף שיעשה שני איסורי דרבנן משיאכל טבל אף דהוי ג"כ רק איסור דרבנן ששני איסורים הללו קלים מאיסור אכילת טבל ומ"ס תרומה חמורה היינו שההפרשה עם אכילת תרומה שני איסורים הללו חמורים מאכילת טבל. וע"ז הביא לימא כתנאי היינו דרבי וראב"ש פליגי בזה היכי דא"א לעשר וס"ל לרבי א"צ לעשר וטוב שיאכל טבל משיעשה שני האיסורים וע"ז משני וכו' אבל הכא מודה דטבל חמור כי הכא וס"ס משמע להיפוך דהיכי דאפשר בחולין אין פלוגתא כלל דיותר נכון שיפריש ויעשה איסור דרבנן משיאכל איסור דרבנן והוי לפ"ז סייעתא לשיטתם ז"ל:

ומה שהקשית על מה דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת גם ביוהכ"פ עפ"י מ"ש בת' תועפת ראם ת' ד' דר"י ור"ל דפליגי בחזי לאיצטרופי פליגי בסברתם דפליגי בחולין (דף ק"ג ע"ב) אי אזלינן בתר הנאת גרונו או הנאת מיעיו מש"ה ר"י דאזיל בתר הנאת גרונו ס"ל דחזי לאיצטרופי אם יפלוט הח"ש ויחזור ויאכלנו:

וא"כ לפמ"ש המנחת חינוך מצוה שי"ג דביוהכ"פ לכו"ע אזלינן בתר הנאת מיעיו דביתובי דעתא תלי א"כ למה ביוהכ"פ ח"ש אסור מה"ת הא לסברת התועפת ראם הנ"ל ל"ש חזי לאצטרופי:

לפענ"ד נ' ליישב דעתו ז"ל דבאמת מה דוחקי' דמר ז"ל לומר חזי לאיצטרופי עם אותו ח"ש עצמו ולא בפשוט עם עוד ח"ש אחר וכפי' הפשוט. ובאמת מצינו סברא כזו גם לחיוב ולא לאיסור דוקא בשבת (דף צ"ד ע"ב) בתולש סימני טומאה דר"נ אמר חייב דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה ואפי' ר"ש דפליג התם היינו דאינו חייב אבל ס"ס משמע דאסור מה"ת וחזינן דחזי לאיצטרופי סברא הוא כמו שאנו מפרשים היינו עם עוד ח"ש אחר:

אך נ' קצת ליישבו דסברא זו דחזי לאיצטרופי עם עוד אחר לא שייך אלא בח"ש מצומצם. אבל בפחות מח"ש לא שייך לומר חזי לאיצטרופי כיון דאפי' אם תצרף כמות זה עדיין לא יהי' שיעור שלם:

וכמו דמשמע שם באותו דף הנ"ל בתוס' ד"ה ממת גדול שכ' ל"ד גדול אלא כלומר מב' זיתים וכו' והנה אם יקח חצי זית מב' זיתים וישאר כזית ומחצה וא"כ קשה למה לא יהי' חייב לר"נ דס"ס אם יקח מן הכזית ומחצה עוד מעט יותר מחצי זית א"כ ישאר פחות מכזית ואזדא לי' טומאה ואהני מעשיו וע"כ דל"א חזי לאיצטרופי אלא בכמותו ולא ליותר ממנו א"כ הי' ראוי לומר דדוקא בחצי זית מצומצם יהי' אסור מה"ח ולא בפחות (וכבר הארכתי בענין זה במקום אחר) ע"כ חדש לנו הרב ז"ל סברא זו דאמרי' חזי לאצטרופי עם אותו חצי זית בעצמו ודבר זה אין לו שיעור ויוכל לפלוט ולבלוע כמה פעמים וממילא אפי' בשליש ופחות אסור:

וידוע מ"ש תוס' יומא (דף ע"ד) ד"ה כיון למה לן קרא דוא דכל חלב וניחא לפ"ז לומר דקרא כל חלב היא באיסור כרת ולא בשאר איסורים ואה"נ י"ל דקרא אחי להורות דאסור ח"ש אפי' היכי דל"ש חזי לאיצטרופי. ול"צ סברא דחזי לאיצטרופי אלא דוקא באיסורים שאין בהם כרת וליכא קרא דכל חלב וא"כ ביוהכ"פ דאיכא איסור כרת שפיר יליף לה מקרא דכל חלב ול"צ לסברא דחזי לאיצטרופי:

וזה שדייק רש"י לעיל (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ח"ש אסור מה"ת לקמן בשמעתין דריש לה מכל חלב עכ"ל. ולמה ל"ק משום חזי לאיצטרופי וגם מה חדש לן בזה. אך לפי דברינו אלה ניחא דביוה"כ ליכא חזי לאיצטרופי וצריך קרא דכל חלב:

אך כ"ז אני מפלפל לסברתו דהרב ז"ל אבל לדידן קרוב יותר לומר דחזי לאיצטרופי עם עוד אחר והעיקר כמ"ש התוס' דחזי לאיצטרופי לא אתי אלא לגלות דכל חלב דרשא גמורה היא. וס"ס השתא ילפינן מכל חלב לכל איסורים שבתורה:

מה שרצית ליישב קו' תוס' סוכה (דף ל') ד"ה משום דתיפוק לי' משום מהב"ע ולמה לי קרא דלכם דיש לומר דנ"מ היכי דשלח שליח וכתבת דאפי' לדברי הט"ז יו"ד ק"ס דאפי' היכי דאמרי' אשלד"ע מ"מ עבירה הוי על המשלח מ"מ דוקא בעבירה שיש בה מלקות אבל בגזילה דהוי נל"ע ולית בה מלקות אפי' עבירה ליכא, על המשלח. אין בדעתי כלל לפלפל בזה דפשוט הדבר דלעולם בדיני שמים חייב וכל מחשבות רשע עבירה הוי ואינו רצוי למצוה. דודך דו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה