אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן לד

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן לד

סימן לג

לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגדול מעוז ומגדול חסיד ועניו וכו' כש"ת מ' יחיאל מיכל הכהן נ"י אבד"ק זאקראטשין:

ראיתי דבריו הנחמדים. והנני להעתיק לו את אשר העלתי בסוגיא זו: א) בהך דפסחים (דף ו') אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי. יש כמה שיטות לראשונים. דעת רש"י דמיירי שכבר בטלו. וכיון דשוב אינו עובר עליו בב"י ואינו חייב בהשבתתו אלא מצד גזירת חכמים משום שמא יבוא לאכלו די בכפיית כלי. משמע מדעתו ז"ל דאם לא בטלו הי' מותר לו לבערו בי"ט עצמו. אך עדיין צ"ע בגוף הביעור אם הי' מותר לו לשרפו או הי' מפררו וזורה לרוח דנהי דדעת רש"י והתוס' כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא הוא ז"ל כ' לקמן (ד' י"ב ע"ב) אהא דאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. דשעת ביעורו היינו משש עד סוף הפסח. וא"כ כיון דיכול הוא לפררו וזורה לרוח ויקיים ג"כ המצוה דתשביתו ודאי דאסור לו להסיקו ביו"ט:

ב) ויש לעיין בהגמי"י פ"ג מהל' חמץ ומצה ה"ח שכ' בשם ריב"א הטעם דכשבטלו ל"ת תו צורך היום. משמע מדעתו דאם לא בטלו כיון דחשיב צורך היום מותר לו להסיקו דמצוה קעביד:

ואך מהגמי"י אין ראי' לשיטת רש"י דהוא ז"ל אזיל בשיטת התוס' בפירושא דאבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד דהיינו עד שעה ששית אבל בתוך הפסח אה"נ דאין ביעור חמץ אלא שריפה מש"ה חשיב צורך היום. אבל לרש"י כיון דבתוך הפסח יכול הוא לפררו וזורקו לים וה"ה דיכול הוא להשליכו לכלבים ויקיים בזה ג"כ המצוה שוב ההיסק וההבערה ל"ת לצורך כלל: ונהי דרש"י, ס"ל דלא בעי צורך כלל כדאיתא בביצה (דף י"ב) אבל מ"מ מדרבנן אסור לכו"ע ועי' בב"י בסי' תמ"ו שכ' דגם לדעת רש"י מותר לשרפו אם לא בטלו ותימה דנהי דדעת הגמי"י משמע כן. אבל בדעת רש"י לא נוכל לומר כן כמ"ש:

וכן משמע מלשונו שכ' דלא מצי לטלטולי ואפוקי משמע דאם לא הי' מבטלו הי' מטלטלו ומוציאו ואולי בכלל זה מפררו ומטיל לים אבל ס"ס לא משמע מזה שהי' שורפו אך כיון שכבר בטלו ואינו עובר עליו אסור אפי' בטלטול דרבנן:

ג) אך בהא דאמרי' דאם לא בטלו מותר לו לפררו ולהטיל לים צ"ע עפ"י קו' הידועה דהא מדעת רש"י לקמן (דף מ"ו) וכן בביצה (דף כ"ז ע"ב) דאפילו להאכיל לכלבים אסור, דרחמנא אחשבי' למלאכה א"כ אפי' לא בטלו איך יכול הוא לבערו ביו"ט אפי' ע"י פירור. וא"כ אפשר דכוונת רש"י דוקא לטלטולי ואפוקי לחוד לא יותר דאפי' אם לא בטלו אסור לו לעשות שום ביעור ביו"ט:

והנה ידוע דקו' זו הקשו הפנ"י והנוב"י אהא דלעיל (דף ה' ע"ב) דאמר רבא ש"מ מדר"ע חלת ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכ' רש"י דאי כחכמים דהשבתתו בכ"ד יאכילנו לכלבים או יטילנו לים:

ד) ונ"ל עפ"י מה שנחלקו מתוס' עם רש"י לעיל (דף ד' ע"ב) בתוד"ה מדאו' בטעם הדבר דמדאו' בביטול בעלמא סגי דדעת רש"י יהוא מטעם תשביתו בטל בלבך והתוס' כתבו דביטול הוא מטעם הפקר מבואר הדבר דלרש"י כשמבטל החמץ מקיים המצוה דתשביתו ולתוס' אינו מקיים המצוה אלא דהרי הוא כאלו מוציאו מרשותו. א"כ י"ל דאה"נ לפ"ז מתורצת קושיא הנ"ל דלדעת רש"י שפיר דוקא בקדשים דהמצוה הוא דוקא לשרפו או לבערו ואינו יוצא במחשבה שבלב ה"נ אם משליכה לכלבים אם יוצא בזה חובת ביעור הוי כעושה מלאכה ממש. משא"כ בחמץ כיון דיוצא המצוה גם בביטול בלב א"כ אם מפררו וזורה לרוח או משליכנו לכלבים מאן יימר דאחשבי' למלאכה דלמא דאחשבי' כמאן דמבטלו בלבו כיון דגם אם מבטלו בלבו מקיים המצוה:

ואה"נ התוס' בביצה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה ועל מחולקים על רש"י בהאי דאחשבי' התם לטעמייהו אזלו דלדידהו ז"ל כיון דאינו מקיים המצוה ע"י ביטול א"כ הדק"ל דקשיא מהך דש"מ מדרע"ק תלת דהא אפי' אי נימא דהשבתחו בכ"ד נמי קשיא דנימא אחשבי' ע"כ דייקו מזה דע"כ הא דאחשבי' לאו סברא הוא ואפי' בתרומה וקדשים לאו מלאכה הוא:

ד) והנה יש מקום לומר דאה"נ הא דביטול מטעם הפקר או מצד תשביתו תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דאפי' אי מפרר וזורה לרות דעושה מעשה גמור אינו מקיים בו המצוה עאכו"כ שאינו יוצא בביטול אבל לרבנן דס"ל דיוצא במפרר וזורה לרות ה"ה דיוצא בביטול בלב:

אך לפ"ז יקשה לרש"י דפוסק כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפ"ה ס"ל דיוצא ידי המצוה בתשביתו וקשיא דידי' אדידי':

ו) ונ' דאדרבה בהא מבואר יותר דאזיל לשטתו דהנה בהא דאמר ר"י לקמן (ד' י"ב ע"ב) אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר בזה נחלקו רש"י ותוס'. דרש"י ס"ל בשעת ביעורו היינו משש עד סוף הפסח השבתתו בכל דבר ודעת תוס' הוא להיפוך דשלא בשעת ביעורו היינו בפסח אבל בשעת ביעורו בשעה שהכל מבערין היינו קודם שש אז הוא דהשבתתו בכל דבר:

והנה ידוע מ"ש הר"ן ריש פסחים בטעמא דביטול בעלמא סגי משום דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ע"כ בגילוי דעת בעלמא סגי. וא"כ לפי סברא זו לעולם הביטול הוא על אתר זמן איסורא דבזמן היתרו כיון דהוא באמת שלו לא מהני ביטול כלל וכיון דהוא על אחר זמן איסורו ואז שוב השבתתו בכל דבר שוב על זמן ההוא מהני הביטול בלב ג"כ דאף דהוא עתה מ"מ חלות שלו הוא אחר זמן איסורו: אבל התוס' לשיטתייהו שפיר נחלקו בזה כיון דס"ל דעל אחר זמן איסורו הוא דקיי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ כי היכי דאינו מקיים המצוה במפרר וזורה לרות ה"ה דאינו מקיים המצוה בביטול בלב. וע"כ דמהני רק מטעם הפקר ושפיר מר ומר לשיטתו וס"ס נכון לומר דרש"י ס"ל דבמוצא חמץ ביו"ט עצמו מותר לו לפרר וזורה לרוח דל"ש אחשבי' וכמש"ל:

עוד נראה לתרץ קו' הנ"ל עפ"י מה דקשה לכאורה מגמ' דשבת (דף כ"ד ע"ב) דפריך מנלן דאין שורפין קדשים ביו"ט ועי' רש"י דק' לי' נימא דידחה עשה דשריפת קדשים לל"ת דיו"ט, ותירצו שם בגמ' כמה תירוצים ורבא חי' הוא לבדו וכו' ולא מכשירים ור"א תי' דיו"ט עשה ול"ת. וא"כ מוכת דלדעת רבא לא הוי אלא ל"ת לחוד. ומקשים שם בתוס' ישינים נילף מהכא דאין עדל"ת ותי' דשא"ה דאפשר לקיים העשה אח"כ הוי כמו מכשירין וא"כ לפ"ז אם לא הי' יכול לקיים אח"כ דתי שפיר. וא"כ לפ"ז יקשה על רבא מדברי עצמו שאמר לפרש דברי ר"ע דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה ס"ס קשה ידחה העשה את הל"ת דיו"ט דהא בחמץ ודאי דא"א לקיים אח"כ דדוקא ביום זה המצוה שלא יעבור עליו:

וע"כ צ"ל בטעם החילוק דשאני בקדשים דהמצוה מפורש בתורה באש ישרף דהיינו דהשריפה בעצמה היא המצוה משו"ה פריך שפיר דידחה העשה את הל"ת. משא"כ הכא דהתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם עיקר רצון התורה שיהי' החמץ מושבת מן העולם וההסקה וההבערה שקודם:

המצוה אינן רק כמכשירי מצוה ואינן דוחות את היו"ט וקיי"ל דמכשירי מצוה אינן דוחות את הל"ת וזה שאמר זאת רע"ק שהוא הוא האומר כן בשבת (דף ק"ל ע"א) א"כ שפיר קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ולא ידחה את היו"ט וממילא אם הי' מותר לפררו וזורה לרוח הי' מותר ביו"ט דהא אינו גוף מצוה וכן הזריקה לכלבים ול"ש אחשבי' רק בדבר שהיא עצמו היא מצוה. וממנ"פ אם היא גופה מצוה נימא דדוחה את היו"ט דעשה דוחה ל"ח דלא שייך אפשר לקיים אח"כ וע"כ דגופי' לאו מצוה וא"כ ל"ש אחשבי': עוד נראה בביאור יותר עפ"י מ"ש המג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם השל"ה דאפשר לקיים ביעור חמץ ע"י עכו"ם ולקמן אכתוב עוד בזה דנ' דטעמי' כמ"ש הרשב"א לענין טבילת כלים וכן עפ"י מ"ש המחנה אפרים לענין מעקה דאפשר לעשות ע"י עכו"ם ס"ס בכה"ג ל"ש אחשבי' דהביעור גופי' לאו מצוה היא דאפשר ע"י עכו"ם אלא מה שנתבער:

עוד נראה לתרץ באופן שלישי דאה"נ רבא ור"א מחולקים בזה דר"א ס"ל דהשריפה לא הוי הכשר מצוה אלא גוף המצוה משו"ה לא תירץ כמו רבא אלא משום דאין עדלחו"ע ממילא שייך אחשבי' ורש"י בביצה שם נקט מסקנת הגמ' כר"א דהוא בתרא משו"ה כתב דאחשבי' להבערתן. אבל בהך דש"מ מרע"ק חלת רבא הוא דאמר לה ורבא לשיטתו חי' שם היא ולא מכשיריו דלא דחי שבח ויו"ט א"כ ס"ל דהשריפה גם בקדשים לא הוי אלא כמכשירי מצוה ול"ש אחשבי' וה"ה בחמץ ושפיר רבא לשיטתו. וס"ס לפי חי' זה אה"נ לדידן דקיי"ל כר"א דהטעם ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שייך אחשבי' ואסור לפררו וזורה לרוח. ומ"ש רש"י לטלטולי ואפוקי דוקא אפוקי לא לפררו:

עוד יש לתרץ באופן רביעי דהנה בגוף הסברא שכ' רש"י דאחשבי' להבערתה דהיכן מצינו בדבר שאין בו הנאה של כלום דנימא אחשבי' והיכן מצינו שהתורה אחשבי' דהא כל שריפת קדשים אסור בהנאה ואמאי נימא אחשבה. ע"כ נראה בכוונת רש"י ז"ל עפ"י מ"ש תוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לפי בשם ריב"א דבשריפת תרומה אף דמותר ליהנות בשעת שריפתו אפ"ה אסור ביו"ט משום דמשלחן גבוה קא כי וזהו הפי' דרחמנא אחשבי' פי' אף דאית לי' בי' הנאה בשריפת תרומה אעפ"כ אסרה התורה משום דאחשבי' רחמנא להמצוה לומר דהנאתו בטלה לגבי המצוה. ה"ה דמצי למימר אף דבעצם לא הוי מלאכה אעפ"כ אסרתה התורה משום דהוי מצוה. וכ"ז בשריפת תרומה דאינו אסור אלא מצד חידוש התורה והי' ראוי להיות מותר מן הדין. אבל בחמץ כיון דהוא בעצם אסור ביו"ט כיון דבשעת שריפה, אסור לו ליהנות ממנו א"כ לא שייך כאן אחשבי' ומאי דאסור אסור ומאי דמותר מותר:

עוד יש לתרץ באופן חמישי דהנה לקמן (ד כ"ח) איפלוגי רבה ור' יוסף אי מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או מטיל לים בעיני' וס"ל לרבה דגם בחמץ בעי פירור ור"י ס"ל דבחמץ דממיס לא בעי פירור והנה הרמב"ם פסק כר"י דחמץ ל"ב פירור ומטיל לים בעיני' ותמהו עליו הרמ"ך וכ"מ דהא לעולם רבה ור"י הלכה כרבה ולמה פסק הכא כר"י:

ונראה דטעמו ז"ל הוא משום דס"ל דנחלקו אם גרם ביעור חשיב ביעור דרבה ס"ל אף דממיס מ"מ כיון דלע"ע איננו מבוער אף דעתיד להתבער ל"ח ביעור ואינו מקיים בזה המצוה ור"י ס"ל דמה שנתבער אח"כ חשוב כמבוער והרמב"ם ז"ל הכריע לפסוק כר"י משום דלעיל (ד' ה' ע"ב) א"ל רבא לבני מחוזא וכו' כיון דאלו מיגנב ומתביד ברשותייכו קיימי כדידכו דמי ופריך הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מא"ל ותי' שא"ה דכתיב לא ימצא א"כ ס"ל לרבא דהכא בחמץ עובר גם על הגרם וזה הוא שחדשה התורה הכא ה"נ יש לומר שפיר דס"ל לרבא כיון שחדשה התורה דגבי חמץ הגרם הוי כמעשה גמורה ה"נ גבי חמץ הגרם הוי כביעור גמור ויוצא ידי המצוה ג"כ ע"י גרם ושפיר פסק הרמב"ם כר"י משום דרבא דבתראי הוא פסק כוותי':

וא"כ ניחא שפיר דהתם בביעור קדשים דגרם לאו כלום הוא מש"ה ה"ה אם ישליכנה לכלבים שייך לומר אחשבי' למלאכה דהא בעי מלאכה גמורה. אבל בחמץ דלא בעי מעשה גמור דהא ג"כ רבא הוא דאמר לה דס"ל דאף דאינו מבערו עתה ורק כשיהי' מבוער אח"כ חשיב מקיים המצוה א"כ שפיר יכול הוא להשליכנו לכלבים דל"ש אחשבי' למלאכה דהא א"צ לגוף המלאכה אלא לגרמתה. וממילא לפ"ז יכול הוא גם בי"ט לפררו כשלא בטלו:

עוד יש לתרץ באופן ששי. דדעת רש"י דאינו אסור אלא מדרבנן ומ"ש רחמנא אחשבי' להבערתן היינו כמ"ש סעודת שבת קובעת למעשר דהיינו כיון דהוי מצוה מדאו' ממילא אמרו חכמים דחשיב מלאכה וכ"ז מדרבנן בעלמא אבל רבא דאמר ש"מ מדרע"ק תלת קאי על דברי התורה ודאי דאם הי' מקיים המצוה במפרר וזורה לרות הי' מותר מדאו' אפי' ביו"ט דמדאו' שרי לבער:

וס"ס שוב אפשר ג"כ לומר במוצא חמץ ביו"ט לדידן אסור לבער מדרבנן עכ"פ דחשיב מלאכה מדרבנן. ואפשר לומר דגם החכמים לא אסרו אלא בתרומה כמ"ש לעיל בתירוץ הרביעי וממילא בחמץ גם החכמים לא אסרו ומותר לבער בשלא בטלו אפי' מדרבנן:

עוד יש לתרץ באופן שביעי דהנה בטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט ידוע דנחלקו שם בגמ' שבת (דף כ"ד ע"ב) חזקי' אמר דאמר קרא בבוקר באש תשרופו ליחן בקר שני לשריפתו א"כ הוי גזה"כ דדוקא בבקר שני ישרפנו ולא קודם לכן. א"כ שפיר יש לומר דנכלל בדברים אלו דאפי' ע"י ביעור שלא ע"י מלאכה לא יבערנו. ושפיר שייך לומר דרחמנא אחשבה להבערתה. וכ"ז בקדשים. אבל בחמץ דאין לנו קרא ע"ז אלא לפי שמצינו בהבערה שהיא אב מלאכה א"כ ודאי מה שהיא מלאכה אסור ומה שאינו מלאכה מותר ולא שייך כלל לומר אחשבי'. וסתמא ס"ל לרש"י ז"ל דגם שאר אמוראים מודים בקרא דבקר שני מדאמרו בסתמא דגמ' תמורה (דף ד' ע"ב) בטעמא דאין שורפין קדשים משום דחזקי'. וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש לשבת פ"ב נקט טעם דחזקי' מש"ה ס"ל סברא דאחשבה וס"ס בחמץ לא שייך זה כלל. וה"ה במוצא חמץ ביו"ט מותר:

עוד יש לתרץ באופן שמיני והוא קצח באופן הנ"ל אך דאה"נ נחלקו בזה חנא דבי חזקי' ורבא דלתנא דבי חזקי' כבר כתבנו דלפי דמפיק מבקר שני ממילא בי"ט אפי' באופן דלא הוי מלאכה לא יבערנו ושייך רחמנא אחשבי' ולא יאכילנו לכלבים אבל לרבא דאמר מקרא הוא לבדו יעשה לכם דקאי רק על מה שהיא מלאכה אבל מה שבעצם אינו מלאכה אינו נאסר ורבא הכא לשיטתו אזיל ושפיר מותר ליתנו לכלבים:

בדרך הישובים הנ"ל אמרתי ליישב דעת הרמב"ם בפ"ג מה' חמץ ומצה ה"ג שכ' י"ד שחל להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ע"ש שהוא ליל שלשה עשר ומצית מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת ואם נשאר מן החמץ ביום השבת עד ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט הראשון ומבערו:

וע"ז השיג הראב"ד דהרי"ף פסק כראב"י איש ברתותא וכר' אלעזר ב"ר צדוק דתרוייהו ס"ל דתרומה הוא שמבער ומשייר אבל חולין אינו מבער כלום אלא בזמנו. והא ודאי תמוה היא דדרך הרמב"ם תמיד לפסוק כהרי"ף רבו ולמה שינה בכאן את דרכו. אך עוד תגדל יותר' התמיהה דבפיהמ"ש לרמב"ם פסק הלכה כראב"צ:

והנה הרי"ף כ' הלכתא כראב"צ דקאי כראב"י איש ברתותא והביא ע"ז הירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו לוקה:

ועי' ר"ן פ"ק בשם ר' אפרים דפריך ע"ז דכ' הרי"ף דקאי כראב"י איש ברתותא והא פליגי בתרתי פליגי בחולין דראב"י א"ב ס"ל דמבערין הכל מלפני השבת וראב"צ ס"ל בזמנו ופליגי בתרומה דראב"צ ס"ל דלא משיירין אפי' ב' סעודות וראב"י א"ב ס"ל דגם תרומה משיירין מזון ב' סעודות ועי' ר"ן שתי' דלעולם מבערין בשיור קאמר:

והנה במ"ש ר"ן מבערין בשיור קאמר קשה דמלשון התוספתא שאמר ואופה לו מצה מע"ש משמע דקאי על מה שמבערין הכל ולא משיירין כלל ע"כ אופה לו מצה עשירה או מצה גמורה שיאכל קודם חצות ומ"ש הר"ן דקאי על אפיית מצה סתמא לצורך הפסח דחוק מאד. וגם מפשט לשון הרי"ף שהביא סמוך לזה הך דהאוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו דהכא. אין זה מקומו דבפ' ערבי פסחים הו"ל למיתני' ע"כ דקאי ע"ז לחלוק עמ"ש התוספחא ואופה לו מצה מע"ש דהיינו דאינו משייר מזון ב' סעודות אלא דאופה לו מצה על שבת של ע"פ ע"ז חולק הרי"ף דאסור לאכול מצה בע"פ דסתמא קתני והאוכל מצה בע"פ משמע אפי' קודם חצות:

וגם מרש"י משמע כן שכ' (בדף י"ג) בד"ה מזון ב' סעודות ולא שלש דכל סעודות שבת ערבית שחרית ומנחה וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. וידוע שכולם תמהו בזה דלמה לא קאמר בפשיטות דהא אחר ארבע שעות אסור לאכול חמץ:

אך נראה דרש"י קאי גם אתוספתא פ"ו אפי' לדברי התוספתא דאינו משייר חמץ כלל אלא אופה לו מצה על שבת זה אפי' לדברי האומר מצה עשירה מ"מ בשבת זה אסור לאכול מן המנחה ולמעלה: ס"ס מוכח דיש דעות הסוברים דאוכל מצה בשבת זה:

וס"ס תי' הר"ן תמוה לדידן וקו' רבינו אפרים במקומה עומדת וכן קשה ג"כ על הרי"ף קו' בעל המאור דעשה את העיקר טפל והטפל עיקר שכ' דהלכה כראב"צ משום דקאי כראב"י א"ב ולמה לא כ' משום דמעשה רב:

אך אקדים בתחלה בטעם מחלוקת של התנאים במתני' דר"מ אמר מבערין את הכל מלפני השבת דס"ל בלא שיור כלל וטעמי' דר"מ משום שני טעמים. חדא דס"ל דאסור לבער בשבת אפי' ע"י זריקה לים משום דרחמנא אחשביה להבערתה ומש"ה אוסר אפי' לשייר מזון ב' סעודות דדלמא ישאר ממנו מעט וא"א יהי' לבער. ולסמוך על כפיית כלי עד מוצי"ט ס"ל ג"כ דלכתחילה אסור דחיישינן לתקלה:

ונ' דר"מ אזיל לטעמי' דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר וכ' שם בתוס' דאפי' בנדבה אוסר שמא יבוא לידי תקלה. ונ' דר"מ אוסר זאת מדאו' מדמקשה בתוס' איך אכלו ישראל שלמים במדבר:

וחכמים פליגי על ר"מ ואמרו בזמנן וס"ל דלא אמרי' אחשבי'. ואפי' אי אמרי' אחשבי' מדרבנן בעלמא היא ובמקום מצוה ל"ג רבנן מש"ה מבערין הכל בשבת וא"צ מזון ב' סעודות דוקא:

וראב"צ פליג וס"ל לחלק בון תרומה לחולין וכמש"ל בתי' הששי ותי' הרביעי דגם חכמים לא אמרו אחשבי' רק בתרומה ומש"ה תרומה מלפני השבת ולא בשבת ואפ"ה משיירין מזון ב' סעודות דמה שראוי לאכילה אסור להפסיד תרומה ומה שנשאר בשבת מותר לבער גם התרומה דנהי דשייך אחשבי' מדרבנן מ"מ במקום תקלה לא גזרו. וחולין כיון דל"ש אחשבי' מבער הכל בשבת. ונהי דבפשט לשון המשנה משמע דתרומה מבער לפני השבת בלא שיור כלל. אך זה מתבאר מלשון הברייתא דאמרן פ"א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ. היינו שמדייק שבת אבא ביבנה דידוע דר' צדוק הי' כהן כדאיתא בתוס' יומא (דף ע"ט) ד"ה נטלו וידוע דר"ג ס"ל אוכלים תרומה כל חמש ע"כ ספר לנו אותה המעשה דמעדותו נשמע שהי' זה תרומה ואעפ"כ בער את החמץ בזמנו של ר"ג ומשמע דתרומה דמבערין לפני השבת בשיור קאמר:

והנה בהא דמשיירין תרומה מזון ב' סעודות ודאי דהלכתא כוותי' דראב"צ וכן שהיותר משתי סעודות מבערין תרומה מלפני השבת בזה ג"כ הלכתא כוותי' אבל במה דאמר חולין בזמנן ובזה לית הלכתא כוותי' וזה שדייק הרי"ף ואמר הלכתא כוותי' דראב"צ דקאי ראב"י א"ב כוותי' היינו דרק במה דפסק ראב"י א"ב כוותי' בזה הלכתא כוותי' ובמה דלא קאי רא"ב כוותי' אין הלכה כמותו אבל כראב"י א"ב הלכה בכל דבריו והיינו דדייקו בגמ' לעיל (י"ג) לא זזו משם עד שקבעו הלכה כראב"י א"ב:

ולפי שמן התנאים שהוזכרו במשנה הכא אין הלכה לא כר"מ ולא כרבנן נקט הרי"ף הכא דהלכה כראב"צ וכן בפיהמ"ש לרמב"ם נקט דהלכה כראב"צ פי' יותר מר"מ ורבנן אבל ס"ס בחולין לית הלכה כוותי':

וס"ס לא מצי הרי"ף לומר הלכה כראב"צ דמעשה רב. דמעשה דראב"צ בתרומה הי' ובשעה חמישית כר"ג ואנן לא קיי"ל כן דקיי"ל דאוכלים כל ארבע בין בחולין בין בתרומה. ואין כאן שום סתירה בין הרי"ף והרמב"ם לא לענין ההלכה ולא לענין פי' המשנה והברייתות:

ס"ס מתפרשת שיטת רש"י שפיר מההלכה דהתם כמו בשבת שחל ע"פ קיי"ל שמבערו בשבת לחמץ הנשאר ה"ה תמיד כשמוצא חמץ בביתו ביו"ט ולא בטלו מבערו בשבת ויו"ט וכשבטלו כופה עליו את הכלי:

שיטה השני' היא שיטת הרמב"ם ותוס' כתובות (ד' ז') ד"ה מתוך דאפי' כשלא בטלו אסור לו לבערו ולא לטלטלו ביו"ט. וידוע דהרבה הקשו ע"ז וכי משום איסור דרבנן שרינן לי' לעבור על ב"י. עי' כ"מ שם פ"ג ה"ח. שתי' בשם ר"מ משום דבעידנא דמטלטל לא מקיים מצות ביעור ועיין מג"א שתמה ע"ז דבעשה דרבים ל"ב בעידנא א"כ החמץ דהוי ג"כ עשה ול"ת ידחה את הל"ת ועשה די"ט ותי' דלא הוי עשה דרבים אלא כגון שופר שמוציא רבים יד"ח אבל לא בחמץ:

ויש לתמוה דהלא הן הן דברי הרא"ש פ' ואלו מגלחים שכ' על קו' התוס' ברכות (דף מ"ז ע"ב) על בה"ג שכ' דאבלות יום ראשון נוהג בי"ט שני משום דאתי עשה דאו' ודחי י"ט שני דרבנן והקשו מהאי דר"א דשחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים הוא וה"נ י"ט עשה דרבים היא ותי' הרא"ש דל"ח עשה דרבים אלא מה שמוציא הרבים יד"ח. וא"כ ס"ס לפי מה דקיי"ל להלכה דאבלות יום ראשון אינו נוהג בי"ט שני וכהתוס' א"כ חזינן דהא חשיב עשה דרבים וא"כ גם הכא נימא כן:

אך לכאורה י"ל בישוב הקושיא דה"מ אמרינן דבעשה דרבים ל"ב בעידנא ה"מ היכי שעובר עשה דיחיד אז אמרינן עשה דרבים עדיף טפי ול"ב בעידנא אבל הכא דגם מה שנדחה חשיב ג"כ עשה דרבים לא דחי לי':

אך משופר של ר"ה אין עוברים עליו את התחום קשה דהש"ל הקשה למה צריך לומר דיו"ט עשה ול"ת ת"ל דהא לא הוי בעידנא ותי' דבעשה דרבים ל"ב בעידנא והא שם ג"כ העשה ול"ת דיו"ט ג"כ הוי עשה ול"ת דרבים. וע"כ צ"ל אף דלעולם עדיף שוא"ת מקום עשה ה"מ מקום עשה דיחיד אבל בעשה דרבים עדיף קו"ע דרבים משוא"ת א"כ ס"ס הדק"ל דהוי עשה דרבים. והתי' של המג"א תמוה כמ"ש דהא קיי"ל כהתוס' דיו"ט ב' דתי אבלות יום ראשון: אך גוף הדבר ודאי דיש להקשות דאמרי' בשבת (ד' ד') רדיית הפת שבות והתירו לו לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור דאו'. עוד בשבת (דף קכ"ח ע"ב) ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצעב"ח דאו' ואתי דאו' ודחי דרבנן. וכן בסוכה (דף מ"ב ע"ב) טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת אלמא דפשוט הדבר דאין איסור טלטול דרבנן עומד בפני הדאו':

ואך שוב מצינו ג"כ להיפוך שעקרו הדאורייתא כדאיתא:

ביבמות (דף צ' ע"ב) ערל הזאה איזמל סדין בציצית כבשי עצרת שופר ולולב:

וצריך טעם למה נקטו דוקא אלו ויש עוד הרבה כאלו:

בריש ברכות וחכ"א עד חצות כ' רבינו יונה דאחר חצות הלילה אסור לו לקרות עוד דחכמים גזרו ופטרוהו ממצוה דאו' משום סייג. ב) בסוכה (דף כ"ב ע"ב) סוכה ע"ג בהמה אין עולין לה בי"ט. ג) ביצה (דף י"ז) טבילת כלים בי"ט גזרו שמא יעבירנו ד"א. ד) יבמות (דף כ') איסור שני' ואיסור מצוה אין מתיבמות גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. ה) חליצה לכהן הדיוט אינו מטמא לה עיין תוספתא יבמות פ"ב. ו) ברמב"ם פ"א מהל' נערה היתה אסורה עליו אפי' איסור שני' לא ישאנה. ז) נדרים (דף ט"ו ע"ב) באומר הנאת תשמישך עלי והקשה הר"ן הא מדרבנן הוא דאסור והיכי מפקעינן לי' ממצוה דאו' ותי' דעקרו בשאו"ת. וצריך טעם למה לא הביאו הגמ' הנך בכלל הני דערל והזאה וכו' ושאר דוכתי כולהו דעקרו הדאו': ונ' על פי מה שיש לתמוה על מה שאמרו בגמ' בשופר שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דייקו ואמרו היינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה וכן בלולב אמרו וה"ט דשופר וה"ט דמגילה וכן במגילה הזכירו וה"ט דשופר וה"ט דלולב. צריך טעם למה הזכירו בכל השלשה מקומות כן:

וגם תימה גדולה מזה דהא בהזאה בפסחים (ד' ס"ט) אמרו ג"כ משום שמא יעבירנו ד"א. וכן בביצה (ד' י"ז) לענין טבילת כלים אמרו ג"כ דטעמא מ' שמא יעבירנו למה לא הזכירו בשום מקום לומר וה"ט דהזאה וה"ט דטבילה. וכן שם בהזאה וטבילה לא אמרו וה"ט דשופר וכו':

עוד יש לתמוה עמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה ליישב קו' התוס' למה לא תקנו במילה ג"כ משום שמא יעבירנו ותי' הר"ן דשם לא שייך לגזור דדוקא היכי דהכל טרודים הוא דתקנו כן וחששו שמא ישכח ויעבירנו ואין מי שיזכיר אותו אבל במילה כיון דהוא לבדו טרוד אתי אחריני ומדכרי לי' וקשה טובא הא גם בהזאה וטבילת כלים גזרו שמא יעבירנו והתם ג"כ לאו כולהו טרידי ואפ"ה גזרו. ותי' הר"ן בהזאה דחוק וגם מה יענה לטבילת כלים: והנה ברמב"ם פ"ו מהל' ק"פ ה"ו כ' טעם למה גזרו בהזאה בשבת ולא אמרו אתי עשה שיש בה כרת וידחה דבריהם. וחי' שאין העשה צורך היום שאין עוד עתה זמן הקרבת הקרבן:

והא ודאי הגם דהרמב"ם הזכיר עשה שיש בה כרת לאו דוקא היא דהא בכל דאו' ראוי לומר כן כמו שכ' לעיל דאמרו צער בע"ח דאו' ואתי דאו' ודחי דרבנן:

ס"ס לפי דברי הרמב"ם הללו קשה למה בשופר ולולב אמרו ג"כ דהדרבנן דחי הדאו' והלא מצותן באותו יום עצמו ואעפ"כ דחי הדרבנן לדאו': ונ' ליישב הכל בחדא מתתא דהנה בתוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב) כ' דדוקא במילתא דשכיחא עשו רבנן חיזוק לדבריהם ולא במילחא דל"ש. וכוונת דבריהם ז"ל נהי דהרבה תקנות תקנו ה"מ במקום דלא צריכי לעבור על ד"ת. אבל במקום שצריכי לעבור על ד"ח וצריך חיזוק לדבריהם אז יש נ"מ בין אם הוא מילתא דשכיחא או לא:

וראי' לדבריהם ז"ל מגמ' דיבמות (ד' כ') שהקשו שם כל הנשים לא תתיבמנה גזירה משום איילונית ומשני הני לא שכיחי אלמא דבכל דבר דלא שכיחא לא גזרו לעקור ד"ת:

והנה הרמב"ם ולה לנו החילוק בין מצוה שמצותו היום או למחרתו ונ' דסברתו יוצא בדברי ר' עקיבא דמתני' שבת (ד' ק"ל) שאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת דהשתא אפשר לעשותה מע"ש אף שעתה היא חיובית אעפ"כ אינה דוחה אח השבת כ"ש מה שאין מצותה היום ואפשר עוד לעשותה ביום מחר עאכו"כ שאינה דוחה את השבת ויש עוד ראי' מבוררת מזה שאמרו במנחות (דף מ"ח) עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרי' עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א:

וגם מדברי רבא שבת (דף כ"ד ע"ב) הוא ולא מכשירין דלא דחי שבח והתם בשריפת קדשים עיקר הטעם מדאפשר לעשותה ביום מחר הוי כמו מכשירין: ומזה יולד לנו עוד דין אחר דהוא הדין ועאכו"כ מצוה שאין חיוב לעשותה ויש לו ברירה להפטר ממנה ודאי שנדחית מפני דבריהם:

ועתה נחבר שני החלקים. א) מצוה שמצותה היום והיא חיובית אין לעקרה אלא היכי דהחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואימתי עשו חיזוק לדבריהם היכי דשכיחא אבל אי לא שכיחא אז לא מצי למיעקר ואתי דאו' ודחי הדרבנן. ב) מצוה שאין חיובה היום הן שיכול לעשותה מע"ש או שיכול לעשותה למחר וכ"ש היכי שיכול להפטר ממנה שוב אפי' לא שכיחא ג"כ יכול לבטלה מפני התקנת חכמים ולזה א"צ חיזוק:

ולפ"ז מיושבים דברי הגמ' דה"ט דשופר וה"ט דלולב עפ"י דברי הר"ן ר"ה הנ"ל דבשופר ולולב שחיובם היום הזה דוקא לא מיעקרא אלא בגזירה דשכיחא וכן גם במגילה דהיא דברי קבלה וחמורה כדאו' וצריך חיזוק למיעקרא ובלא חיזוק לא יכלו לעקרה ודוקא במילתא דשכיחא:

ומש"ה נתן הר"ן הטעם דהכל טרודים ולא יהי' מי שיזכירנו ע"כ חשיב מילתא דשכיחא דשכיח לטעות בכה"ג. וזה שדייקו בגמ' וה"ט דשופר וה"ט דלולב פי' דדייקו דוקא בהנך שלשתן דהם מסוג א' וטעם אחד לעקירתן חיובים. והיום דוקא ונעקרו משום דשכיחא. אבל במילה כיון שהיא ג"כ חיובית לא גזרו כיון שאין הכל טרודים א"כ לא שכיח לטעות לא יכלו חכמים לעקרה:

ושוב בהזאה וטבילת כלים כיון דהמצוה אינה חיובית באותו היום דוקא שוב א"צ חיזוק לעקרם ויכולים לעקרו אף היכי דלא שכיחא ומש"ה גזרו חכמים שמא יעבירנו אף דאין הכל טרודים ואה"נ משום הטעם הזה לא הזכירו בגמ' וה"ט דהזאה וה"ט דטבילה דבאלו טעם אחר לעקירתן מה שאין כן בשופר ולולב ומגילה:

לפ"ז יהי' לנו באור נכון בדברי הגמ' יבמות (דף צ' ע"ב) הנ"ל דהגמ' נקטה קיצור הדברים ומהם נדע לשפוט על כל שכיוצא בזה. א) ערל והזאה א' הוא ששניהם אין חיובם דוקא באותו היום נדחית מפני הדרבנן וכדברי הרמב"ם ול"ב שכיחא. ושניהם אפשר לעשותן למחר. ב) איזמל דבר שאפשר לעשותה מע"ש. ג) סדין בציצית מצוה שאינה חיובית ובכלל זה טבילת כלים וכן בהך דהנאת תשמישך עלי דאפשר באחרת וכדברי הרשב"א נדרים שם. ד) שופר ולולב הוא חלק אחר דשניהם חיובים ונעקרו משום גזירה דשכיחא ובכלל זה הך דק"ש אחר חצות הנ"ל וכן בהך דיבמות בשניות דהכל הוא משום דשכיחא:

ולא יחסר לנו לבאר אלא הך דכבשי עצרת דהתם הרי מצותן בו ביום ולא שכיחא וקשה למה לא ידחה הדאו' את הדרבנן. ונ' עפ"י מה שנ' לפרש דברי הרמב"ם מהל' נערה הנ"ל שכ' היתה אסורה עליו איסור דרבנן אינו נושאה. וק' ג"כ נימא דאתי דאו' ודחי הדרבנן. וע"כ כמ"ש כתובות (דף מ"ו) ניתי עשה ונדחה ל"ת ותי' משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א"כ כיון דל"א בזה אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ לא דחי הדאו' את הדרבנן. וא"כ יתיישב לנו הך דכבשי עצרת עפ"י מ"ש תוס' עירובין (דף ק') בנתערבו מתן ד' במתן ד' נימא נדחי עשה לל"ת ותי' כיון דע"י פשיעה הוא בא ל"א אתי עשה ודחי לל"ת א"כ ה"ה הדאו' להדרבנן לא דחי וה"נ בכבשי עצרת ע"י פשיעה בא ולא דחי להדרבנן. וניחא בכלל זה גו"ת לכהן הדיוט וכן סוכה ע"ג בהמה ע"י פשיעתו הוא בא:

ויש לומר דלפ"ז אולי ר' אליעזר דס"ל ינתנו מתן ד' וס"ל ע"י פשיעה ג"כ דוחה אולי ס"ל גם בכבשי עצרת:

וה"ה לטעמי' אזיל בהזאה דלא ס"ל ג"כ כללו של רע"ק דאפשר לעשותו מע"ש. אף דחלוקין קצת בטעמן יש להשוותן:

ס"ס לפ"ז ניחא הכא בעובדא דידן במוצא חמץ בביתו ביו"ט דע"י פשיעה הוא ודאי דהדאו' לא דחי הדרבנן ושפיר מבואר טעמו של הרמב"ם ותוס' הנ"ל דאפי' בלא בטלו אסור הוא לטלטלו ביו"ט:

שיטה השלישית היא שיטת המג"א תמ"ו סק"ב בשם השל"ה דיוציא החמץ ע"י עכו"ם והמג"א הוסיף בה דיטילנו לים ע"י עכו"ם דהוי רק שבות דשבות במקום מצוה דשרי ועי' ת' חת"ס חאו"ח ק"י דתמה ע"ז דאין שליחות לעכו"ם ואינו מקיים כלל המצוה ע"י עכו"ם. ופשוט נראה הדבר כמש"ל דהוי כמו במעקה וטבילת כלים דס"ס החמץ מתבער עי"ז מן העולם ויוצא גם ע"י עכו"ם ול"ב שליחות:

וגדולה מזה מצינו להרשב"א בח' שנ"ז דיכולים לקיים מיתת ב"ד ע"י עכו"ם אך דבריו ז"ל צע"ג דמקשה שם על מ"ש בגמ' יבמות (דף ו' ע"ב) והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו' טעמא דכ' רחמנא לא תבערו הא לא"ה ה"א דחי מאי לאו ר"נ דאמר לחלק ודחי לל"ת שיש בה כרת ומשני ר"י דאמר ללאו יצאה והקשה שם המקשה לרשב"א הא אפי' אי ר"י היא והבערה אינה אלא לאו בעלמא וכי ס"ד דדחי שבת הא איכא נטילת נשמה וס"ס אית בי' כרת ואי תימה דנטילת נשמה יהי' ע"י עכו"ם היכן מצינו שנוכל לקיים מ"ע ע"י עכו"ם וע"ז השיב הרשב"א דאה"נ דנוכל לקיים המ"ע של זריקת הפתילה ע"י עכו"ם. והנה דבריו ז"ל תמוהים מאד דא"כ מאי מקשה בגמ' הבערה דב"ד בישול פתילה הוא וכו' מאי לי בישול פתילה מאי לי בישול סממנים ומאי קושיא הא ס"ס גם זה אפשר לעשות ע"י עכו"ם וא"כ אין כאן שום קושיא בגמ'. וגם הס"ד דהוי לר"נ מאי דיוק הוא זה דדוחה ל"ת שיש בה כרת דלמא הכל נעשה ע"י עכו"ם:

ואולי יש קצת לחלק ולומר דלשון והומת משמע ממילא זה יכול לעשות גם ע"י עכו"ם כיון דס"ס הוא מת יהי' באיזה אופן שיהי' אבל מ"ש ובערת הרע מקרבך היינו לסבב המיתה אנו צריכים לעשות דוקא בעצמינו וא"כ לפ"ז ה"ה גבי חמץ דכתיב תשביתו שאור מבתיכם צריך לעשות דוקא בעצמינו:

אך בגוף הסברא ודאי דיותר קרוב לומר דההתחלת העשיי' דלא הוי אלא כמכשירין נוכל יותר לעשות ע"י עכו"ם מגוף המיתה דהוי גוף המצוה זאת ראוי לומר דמעכב שנעשה בעצמינו:

ואולי ס"ל לרשב"א דההתחלה חשיבא יותר מן הסיום כמ"ש בת' שב יעקב ח' (חו"מ י"ג) לענין שדכנות ראי' מן המדרש המקדש אשר בנה דוד. וס"ס דבריו ז"ל צע"ג, וסתמא דגמ' דאמרו במוצא חמץ כופה עליו את הכלי ול"א עצה דע"י עכו"ם יוציאנו. משמע דא"א ע"י עכו"ם וצ"ע:

דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה