אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן לא

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן לא

סימן ל

כבוד ה"ה הרב המאה"ג חו"ב וכו' מ' אברהם מאיר נ"י מו"צ דסאסנאוצי: הנה בדבר מכירת חמץ שמוכרים ב"ד חמץ של אנשים שנתנו להם רשות למכור בשעה שלא הי' עוד החמץ במקומות הנ"ל והוי דשא"ש ואינו ברשותו. ואיך יכלו להרשות לב"ד וכבר חקר בזה בת' עונג יו"ט חאו"ח ל"ח. ותמה כ"ת דפשוט הדבר בת' חת"ס חאה"ע י"א דמוכרים הב"ד חמצן של יחידים אף שלא נתנו להם רשות משום זכין לאדם עיי"ש. ובודאי הדברים נכונים לפי מה דקיי"ל כהתה"ד דמשרתת יכולה להפריש חלה כמבואר ביו"ד סי' שכ"ח ככל דברי החת"ס שם:

אך מה שהוסיף כ"ת דאפי' לדעת הקצה"ח סי' רמ"ג דחולק על דינו של תה"ד הנ"ל מפני דברי התוס' והרשב"א נדרים (דף ל"ו ע"ב) מ"מ מודה הכא דהרי עשאום שלוחים וחשיב שליחות מדעת הא ודאי במחכ"ת ליתא כמבואר שם בתשובה ההוא בחת"ס והם דברי התוס' בעצמם דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אפי' על אח"כ ומש"ה הוכרחו התוס' נזיר (דף י"ב) שם לומר הטעם דבידה ללוש עיסה עתה ולהפריש על הקמח אבל בלעדי זה לא מהני דעת האשה וזו א"צ לפנים:

אך פליאתו על ת' עונג יו"ט ודאי שלא ראה דברי ת' חת"ס ואיתא כן ג"כ בפ"ת יו"ד ש"כ אות ו' בשם ת' פנים מאירות אך בודאי דעתם כהתה"ד ורמ"א וכן מ"ש כ"ת בשם הדגול מרבבה סי' ש"ה דהאב יכול לעשות שליח על אח"כ לפדות בנו הבכור אדרבה הביא שם דברי התוס' דנזיר וכ' שיש לחלק דבאמת ל"ד כלל להתם דשם מצי עתה לעשות העיסה וזה לא מצי היום לפדות ולא מצי לעשות שליח. אלא אעפ"כ הסכים לזה הדגמ"ר משום דקיי"ל כהתה"ד דמהני גילוי דעתו על אח"כ:

אך כשאני לעצמי הנני בעניי לבאר דבר זה הנה דברי הקצה"ח הנ"ל שהשיג על התה"ד ורמ"א תמוהים מאד בעיני ופשוט דדברי הרמ"א שרירים וקיימים דכל השגות היא מדברי התוס' ורשב"א נדרים (דף ל"ו) שכ' להקשות מהך דכלך אצל יפות דבעי עשאו שליח דוקא. משום דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעכם. וכן מהאי דחולין (דף י"ב) באומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אף דכבר גלה דעתו שרוצה לתרום אעפ"כ אם מצאו תרום לא מהני אם תרם אינש אחרינא. וע"ז הקשו דא"כ למה איבעיא להו בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת דהא בעי לדעתכם וע"ז תירצו דדוקא בתורם משל בעל הכרי אבל משלו א"צ דעת:

ובאמת דבריהם ז"ל תמוהים דאי נימא גזה"כ היא דבתרומה בעינן שלוחכם לדעתכם א"כ מה נ"מ אם תורם משלו או משל חבירו ס"ס התרומה עצמה אינה מדעת בעה"ב:

ויש קצת לומר עפ"י סברת הנוב"י ח' יו"ד ר"א והוא באמת סברת הרמב"ן בסה"מ ועוד מן הראשונים ז"ל דבתרומה יש שני מצות מצות ההפרשה ומצות נתינה לכהן. וההפרשה אה"נ דתוכל להיות בלא דעת בעה"ב אם רק ניחא לי'. אבל על הנתינה הוא דאמרו מה אתם לדעתכם וכמ"ש התוס' בכתובות (דף י"א) דדלמא הי' רוצה לפטרו בחטה אחת ומש"ה שפיר בתורם משלו על של חבירו כיון דאין נ"מ לבעה"ב בזה ול"ש סברא זו של התוס' דהי' יכול לפטרו בחטה אחת שפיר יוכל גם השליח לתרום וא"צ רשותו כלל. וא"כ בחלה דל"ש סברת התוס' הוי לעולם כתורם משלו על של בעה"ב אך אפי' אי לא נימא כן ס"ס ודאי דלדעת התוס' והרשב"א בתורם משל בעה"ב אפי' מצאו בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות לא מהני היכי דלא שווי' שליח וכן אפי' גלה דעתו לאדם אחד שרוצה לתרום לא מהני אם תרם איש אחר וי"ל דגם דעת תה"ד הוא כן. אלא דס"ל לחלק בין גילוי דעת דאחר המעשה וכן אפי' גילוי דעת דקודם המעשה אם הוא לאיש פרטי דוקא ויש בזה קפידא וכו' לגילוי דעת דקודם המעשה שכל העולם כולו יודעים שהוא כן דעתו ורצונו ואפי' אם ליכא גילוי דעת בפעם הזה אם דרכו לשלוח איש כזה בפעם אחר כגון במשרתת כמ"ש שם בתה"ד שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות ממילא י"ל דליכא פלוגתא בין התה"ד לתוס' ורשב"א. וגם מתוס' נזיר דהקשו דאשה עושה שליח לחברתה שנסתייע הקצה"ח לסתור דעת התה"ד דהתם י"ל דלא ניחא לה שתעשה חברתה זאת דאין דרכה לעשות אותה לשליח. ומה שעשתה אותה לשליח לא מהני ואולי עתה חזרה בה משא"כ במשרתת וכמ"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' תרומות ה"ג פסק בכלך אצל יפות דתרומתו תרומה וידוע מה שתמה עליו הכ"מ מגמ' ערוכה דב"מ (דף כ"ב) דאוקמה דשווי' שליח דוקא ותירוצו של הכ"מ לכאורה תמוה דתירץ דמהך דמרי בר איסק ומהך דקידושין (דף נ"ב ע"ב) משמע דאפי' בלא עשאו שליח מהני משום דמצוה שאני או משום דעומד לתרום. ס"ס קשה אה"נ למה לא תירץ רבא כן אליבא דאביי דהכא שאני דהוי מצוה. וגם דהא בנדרים (דף ל"ו ע"ב) שם בהאיבעיא דתורם משלו על של חבירו אי מהני משמע להיפוך דמשום סברא דמצוה דידי' הוא וניחא לי' למיעבדא לא תועיל התרומה א"כ ה"נ נימא דמשום דמצוה דגופי' הוא ניחא לי' בעצמו למיעבדה:

ולכאורה עלתה ע"ד לומר דאה"נ משום הכי לא תי' כן אליבא דאביי. דאביי אזיל לטעמי' בריש פסחים במשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק דלא הוי מקח טעות משום דניחא לי' למיעבד מצוה בגופי' מש"ה לא תי' כן אליביה משום מצוה דאה"נ משום מצוה אדרבה ניחא לי' בעצמו למיעבדי' וכדאמר בנדרים שם מש"ה תי' בדשויי' שליח:

וידוע מה שתמהו הראשונים על מימרא דאביי הנ"ל מגמ' דב"מ (דף כ"ט ע"ב) דלא אמרי' ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' היכי דאיכא הפסד. וי"ל דאה"נ הוא שיטת ר"ן בשם אחרים שם בריש פסחים דצריך להחזיר לו ההפסד ההוא דלא כאביי אלא כגמ' דב"מ (דף כ"ט) הנ"ל ולשיטה זו כמו דמשום מצוה אינו רוצה להפסיד מעות ה"נ אינו רוצה לטרוח ולשיטה זו אה"נ דס"ל לרבא שפיר דל"א כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום דהוי מצוה ול"א להיפוך לבטל עוד התרומה משום מצוה דגופי' דאינו רוצה לטרוח משום זה:

אך ס"ס עדיין לא יכונו דברי עפ"י שיטת הרמב"ם דדעת הרמב"ם משמע פשוט דגם בחמץ אינו מחזיר לו הפסדו. וע"כ דמשום מצוה מפסיד ג"כ. וא"כ הדק"ל דלמא משום מצוה רוצה לטרוח בעצמו:

ובאמת יותר עוד משתמהו על הרמב"ם יש לתמוה על התוס' רי"ד קידושין (דף נ"ב ע"ב) שם וז"ל ל"א כלך אצל יפות וכו' וראיתי מתמיהים דאפי' בתרומה ל"א אלא כשעשאו שליח. אבל לא עשאו שליח אפי' בתרומה ל"ה אלא ריתחא ואני תמה על המתמיהים דלא ראו מה דתניא ותורם שלא ברשות אלמא בלא עשאו שליח מיירי עכ"ל:

ובודאי שדבריו ז"ל מרפסים איגרי דודאי המתמיהים אמרו דברים שנאמרו בפירוש בגמרא לאביי דקיי"ל כוותי' ובמה תמה עליהם. ע"כ נלפע"ד דס"ל להרמב"ם ותורי"ד דמה דאמרו שם בגמ' בדשויי' שליח היינו להס"ד דגמ' דנדרים דתורם משלו על של חבירו ל"מ היינו דצריך דעת בעלים מפורש ואין לפ"ז סברא משום מצוה דאדרבה משום מצוה עוד גרע מש"ה אוקמי בדשויי' שליח. אבל למאי דקיי"ל להלכה בתורם משלו על של חבירו מהני א"כ אה"נ נקטינן דמשום מצוה דידי' אינו רוצה לבטל המצוה שנעבדה והיכי דניחא לי' מהני אפי' שלא ברשותו. ממילא אמרי' שפיר ל"א כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום מצוה או משום דעומד לכך ומש"ה פסק הרמב"ם אפי' לא עשאו שליח וזה שתמה התורי"ד על המתמיהים דלא ראו מה דתניא ותורם שלא ברשות פי' כיון דקיי"ל דתורם משלו על ש"ח א"צ דעת א"כ משמע דל"ב עשאו שליח:

ולפי דברינו אלה יתורצו לנו דברי רמב"ן שנראים כסותרים זא"ז דבפ' התקבל בגיטין כ' בחידושיו וכ"כ הר"ן בשמו שם גבי מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. וא"ת והא אמרי' בפ' אין בין המודר וכו' ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וכו' ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום מדעתו קאמר ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחות וגבי תרומה אפי' גילוי דעת מהני כדאמרי' באלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. והר"ן הקשה ע"ז דהא אמרי' התם דמיירי דעשאו שליח ס"ס חזינן הכא דדעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם והתורי"ד: אך בחידושיו לקידושין (דף נ"ב) כ' להקשות ע"מ שאמרו ל"א כלך אצל יפות אלא גבי תרומה והא אפי' לענין תרומה ל"א אלא כשעשאו שליח עיי"ש וא"כ דבריו ז"ל סותרים זא"ז:

אך לדברינו ניחא דהרמב"ן ז"ל מספקא לי' בגוף הדין דתורם משלו על של חבירו אי מהני דבנדרים בהלכותיו העתיק ואסיקנא דמיירי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וידוע דאוקימתא זו לא הוי אלא אי נימא דהתורם משלו על ש"ת לא מהני ומש"ה לשיטה זו כ' בקידושין דמיירי בדשויי' שליח:

וידוע מ"ש הריטב"א בקידושין (דף י"א) ומביאו ג"כ המל"מ בה' תרומות דאיבעיא זו נהי דלא איפשטא במקומה נפשטה מהך דבכורות דהפודה פטר תמור ש"ח מהני וא"כ לפי מה דמסקינן דמהני שפיר כ' הרמב"ן שם בגיטין דמיירי בדלא שויי' שליח:

עוד יותר נ' מדעת הרמב"ן במ"ש ה"ה בשמו פ"ד מה' זכיי' ומתנה שכ' דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל לא נתרצה לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין זכין לו שלא בפניו ואפי' נתרצה ל"מ. והא דאמרי' בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה לישא אשה זו עכ"ל. משמע דס"ל ז"ל דגם בקדושין מהני כה"ג. והא ילפינן קידושין ותרומה מהדדי:

עוד יותר נ' דאפי' לדעת התוס' דכתבו מפורש כן בנדרים שם וכמ"ש הקצה"ח בשמם. אעפ"כ דבריהם הם רק לסברא זו דאי נימא דתורם משלו על ש"ת ל"מ דבקידושין שם אף דכ' ג"כ כנ"ל אעפ"כ סיימו בקושיא דא"כ הי' צ"ל דגם הכא מיירי בדשויי' שליח עכ"ל. פי' דזה תימה לומר כן דפשטות הגמ' דקידושין משמע דלא עשאו שלית ע"כ הם מסופקים בדבריהם: אך ביותר נראה מדבריהם ז"ל גיטין (דף ס"ו) בד"ה כל השומע ונ' דהקשו מהך דנדרים שם דמיירי באומר כל הרוצה לתרום דמשמע דבזה לא הוי שליח דא"כ הרי מהנהו ותי' ע"ז דלעולם הוי שליח דבתרומה בעי שליחות אלא דלענין מודר הנאה דוקא ל"ה שליחות. ובתי' השני כ' או שמא הכא ל"א כל הרוצה אלא כל השומע היינו דייחד יחדי' וא"כ לסברת תי' השני כל הרוצה לא הוי שלית כלל ואפ"ה מהני בתרומה וע"כ דל"ב שליחות. ופשוט אצלי דהתוס' בעצמם נסתפקו בזה ע"כ כתבו שני התירוצים:

ויתישב לפ"ז תי' הש"ך סי' שנ"ח וכ"כ ג"כ במחנה אפרים ה' גזילה סימן ב' דשאני גבי אבדה דאלו ידע באמת היכן הוא לא הי' מיאש עיי"ש: ובפשוט דבריהם תמוהים דס"ס הדק"ל דלמה לא תי' לאביי סברא זו על קושיתם שהקשו מתרומה. ולפמ"ש ניחא דהכל לפי המסקנא דתורם משלו על ש"ח מהני אבל לס"ד ה"א דבעי שליחות גמור. וז"ש הש"ך דהתם ידיעה ממש בעינן היינו לפי הס"ד דבעי שליחות גמור גבי תרומה:

והנה ידוע דאנן קיי"ל להלכה דתורם משלו על של חבירו מהני וכן קיי"ל להלכה ג"כ באומר כלך אצל יפות דתרומתו תרומה אפי' לא עשאו שלית וכ"כ הטוי"ד ושו"ע שם וגם הראב"ד לא השיג כלום בזה:

והמשנה למלך כ' דמ"ש תרומתו תרומה אינו אלא מכאן ולהבא. ודבריו תמוהים דפשוט מהני דאפי' לכתחילה על למפרע מהני הפרשתו דאי רק מכאן ולהבא א"כ מעשהו לאו כלום היתה גם מכאן ולהבא לא תועיל וגם סתמא דלישנא דהרמב"ם וטוש"ע משמע סתמא דמהני וראיתו מן הירושלמי אמת דלכאורה משמע כדבריו:

ואך כד מעיינין בה יש לומר באופן אחר. דאיתא התם קטן שהניחו אביו במוקשה ואביו אומן על ידו תרומתו תרומה לא הוא שתרם אלא אביו הוא שאומן על ידו. בא אביו ואומן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא נשמעוני' מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט מן היפים האלו וכו' אית לך מימר למפרע נעשה תרומה לא מכאן ולהבא ואוף הכא מכאן ולהבא. ומפרש שם הפני משה ככונת המל"מ דהאיבעיא הוא אם למפרע נעשה תרומה ונ"מ לענין זה שאכלה קודם שבא אביו שיתחייב חומש או רק מכאן ולהבא הוי תרומה ולא למפרע:

אך באמת פירוש זה תמוה מאד דלפ"ז מאי ראי' מייתי מכלך אצל יפות והא ערבך ערבא צריך דבכלך אצל יפות סברא יותר שתהי' תרומה דהרי גדול הוא ובקטן ודאי דלרבנן לא מהני כלל. וא"כ מאי פשיט לי' מן החמור אל הקל. אדרבה אה"נ התם נימא דאפי' למפרע מהני ובקטן סברא יותר דרק להבא מהני ולא למפרע:

אך לפענ"ד נ' פי' אחר בדברי הירושלמי דהא פשוט אצלם כיון דאמר ר"י דתרומתו תרומה ודאי דמהני לגמרי אפי' למפרע אלא דנסתפקו בזה אי נימא דגם מכאן ולהבא אם הקטן יתרום אם תועיל תרומתו כיון דאביו גלה דעתו דניחא לי' במעשהו. או דלמא מאי דגלי גלי ומה דלא גלי לא מהני. וע"ז פשוט לי' מן החמור אל הקל דהתם בגדול שאמרו תרומתו תרומה ודאי דכשאומר כלך אצל יפות מהני אפי' מכאן ולהבא מה שיתרום אח"כ כיון דהבעה"ב ניחא לי' במעשהו והוא גדול א"כ סתם תרומתו תרומה משמע דמהני בין למפרע בין מכאן ולהבא ה"ה הכא נמי כן. וזה שדייק הירושלמי אית לך מימר למפרע נעשית תרומה ולא מכאן ולהבא כן נ"ל בהבנת הירושלמי. וא"כ ישארו דברי הרמב"ם וטוש"ע כפשטן ס"ס ברור דקיי"ל כן בתרומה:

עוד מצאנו דומה לזה באה"ע סי' ל"ה בשם יש מי שאומר והוא שיטת הרא"ש והטור דאם גלה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית והלך וקדשה לו דמהני וכן באהע"ז ק"מ פסקו להלכה במומרת שמזכה לה גט והוא ג"כ דינו של התה"ד:

ויעיין בקצה"ח בעצמו בסי' רס"ב שמיישב דעת הרמב"ם בכלך אצל יפות ובכאן השיג על התה"ד ודבריו סותרים זא"ז. ובודאי דדברי תה"ד נכונים להלכה אף דהתה"ד בעצמו ל"ל דינו של הרמב"ם בכלך אצל יפות היינו דמדעת עצמו ז"ל הכריע דהכא עדיף טפי. ס"ס לדינא לדידן דקיי"ל התם כהרמב"ם עאכו"כ הכא דעדיף טפי:

מעתה דברי החת"ס פשוטים דמותר למכור תמצו ש"ח שלא מדעתו דזכין לאדם בכל דבר שיש בו מצוה עאכו"כ אפרושי מאיסורא והפסד גדול דחכמים יאסרוהו פשוט דלפי דברינו הנ"ל. ודאי דיכולים לעשות כן:

אולם אף דכבר בארנו כל אלה עדיין לאו מילתא דפשיטא הוא לענין חמץ בפסח דכבר ראה כ"ת מ"ש שם בחת"ס בשם מרכבת המשנה דזכין לאדם מצינו. אבל זכין מאדם לא מצינו. ואף דהדברים הם שם בתכלית הקיצור אעפ"כ אמת הדבר דלא מצינו בשום מקום בש"ס זכי' כזו. ואף דבקידושין (דף מ"ב) אמרו לחוב ע"מ לזכות היינו ביתומים דוקא ובאפוטרופוס ודוקא כשנעשה ע"י ב"ד. אבל לא בשאר דוכתי:

ויש ראי' לדבריו ז"ל מהרשב"א ותוס' נדרים הנ"ל דכבר הקשיתי על דבריהם ז"ל דתירוצם אינו מובן מ"ש דתורם משלו ל"ב שליחות מדעת והדבר תימה דמ"ש כמש"ל ונדחקתי בזה. אך לסברת המרכבת המשנה כוונתם פשוטה דמש"ה בתרומה בעי מדעת דהוי זכיי' מאדם ול"מ שלא מדעת:

חבירו. ומש"ה תירצו שפיר דבתורם משלו על של חבירו כיון דלא הוי זכיי' מאדם שפיר מהני:

ואף דכבר בארנו דאנן קיי"ל דלעולם מהני בתרומה אף בלא שווי' שליח משום זכיי' א"כ משמע דזכין מאדם. אך עדיין י"ל לדידן דהא ל"ח זכיי' מאדם דתרומה לא הוי אלא כמברר חלקו של כהן. וכבר כתבתי כן במקום אחר להוכיח מיבמות (צט:) עשרה אין חולקין להם בבית הגרנות ואמרו שם חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו ופירש"י דהוי בזיון ליתן להם תרומה ותימה דידוע דעת רש"י בסוכה (דף מ"ו דדעת אחרת מקנה גם כן אינו אלא מדרבנן ואם כן אינו, מקיים המצוה דנתינה לכהן ולמה לן למימר טעם קל משום בזיון אע"כ דבכה"ג דאינו נותן לו אלא חלקו דמגבוה קזכי לי' שפיר אית לי' זכייה מדאו' וכן ראי' מגמ' דבכורות (דף י"א ע"ב) קמ"ל מעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי:

וכן קיי"ל להלכה בחו"מ רע"ח ס"ה שחט אחד ממכירי אביו בהמה דהבכור נוטל פי שנים דהוי כמוחזק. וא"כ שפיר י"ל דעדיין ל"ח זכיי' מאדם. ואה"נ בזה נתלקו רבותינו הראשונים ז"ל התוס' והרשב"א ס"ל דחשיב זכיי' מאדם ושאר ראשונים פליגי עלייהו כמ"ש:

וי"ל קצת דהתוס' אזלו בשיטתייהו דס"ל בכ"מ דדעת אחרת מקנה הוי דאו' וא"כ אין ראי' מהך דיבמות הנ"ל ולשאר פוסקים דדעת אחרת מקנה אינו אלא דרבנן יש ראי' מהתם וכמש"ל:

ס"ס לענין מכירת חמץ יש לנו שאלה גדולה עדיין אם ב"ד יכולים למכור בלי דעת חבירו ואף דלכאורה יש ראיה פשוטה מהך דיוחנן תקוקאה פסחים (דף י"ג) דא"ל רבי צא ומוכרה בשוק. אך י"ל דהתם שאני דהוי מצד שומר והוי כמי שנתן לו המפקיד רשות למכרה. וכן כל מוצא אבדה יש לו רשות למכרה מצד התורה אבל אדם דעלמא יש להסתפק:

ויש ראי' להיפוך מדברי התוס' פסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה התראת דפליגי על רש"י וכ' כיון דודאי למותרה לא הוי התראת ספק דהמותרה ודאי לו שיש לו חמץ בתוך ביתו. ואי ס"ד דאחרים יכולים למכור חמצו שלא מדעתו א"כ גם להמותרה הוי ספק שמא אחרים מכרו חמצו שלא מדעתו ואטו ברשיעי כולי האי עסקינן שיאמר בפירוש שאינו רוצה שימכרו את חמצו: ומ"ש כ"ת לתרץ קושיתי עפ"י דברי השאג"א סי' ע"ז דמיירי בהי' לו חמץ שקבל עליו אחריות דאינו יכול לבטל. וא"כ ה"ה אם לא הי' עמו בעזרה לא הוי ס' למותרה דאינו יכול למכרו דאינו שלו א"י מה ס"ד דמר והא לעולם יכול הוא למכרו דהוי כמשיב אבדה וכעובדא דיוחנן חקוקאה שלא ואסר ויעבור עליו בב"י ולעולם קודם שיגיע זמן איסורו יכול הוא למכרו וכן אחרים בשבילו:

וכן מ"ש דמיירי דקנאו בע"פ אחר חצות ס"ס איו כאן קושיא על רש"י דהא יוכל להיות דמיירי דקנאו קודם ע"פ ואז הוי ס' גם למותרה:

ס"ס סתמא דסוגיות הש"ס משמע דאין אחרים יכולים למכור. ונהי דהחת"ס והפנים מאירות ס"ל דיכולים למכור ובודאי בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז עכ"פ יפה עשה בעל ת' עונג יו"ט שהמציא עצה שיהי' מכירות מכירה בלא שום זכיי' רק שיקנה לשלוחו את החצר והמקום וממילא חצרו קונה לו להשליח כשיבוא החמץ לרשותו. הנלפע"ד כתבתי. דברי הדו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה