אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן כה

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן כה

סימן כד

לכבוד אחי אהובי הגאון מ' יהודא לייב שיחי' האבד"ק סטאשוב: במה שהוריתי דאסור לרחוץ במרחץ בוסק בשבת. וכתבת לי דמצד גזירת שתיקת סממנים מותר וכ"כ בחיי"א כלל ס"ט י"א וקש"ע בלחם הפנים ובית מאיר. אבל הלא ישנם שם רבים שאין מצטער כל גופו רק מיחוש בעלמא ומפורש ר"ס שכ"ח דאסור לדידהו כל רפואה אפילו ע"י עכו"ם ועי' סמ"ד רחיצת גרר ומיירי במיחוש בעלמא. עכ"ד:

הנני מבאר דברי. דברי הרמב"ם פ"ב ה"י ידועים שכ' דצרכי חשאב"ס עושים ע"י עכו"ם כוחל וכו' ואם היו צריכים וכו' עושים ע"י ישראל מעלים אונקלי. ובפ"ו ה"ט דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לישראל לעשותו אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו וכו', ובמ"מ בשם השגת הראב"ד וז"ל א"א אם הי' מקצת חולי הוא בעצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת וכן אמרו מחזירין את השבר. ובפכ"א ה' ל"א מעלים אונקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותן בסממנים כדי לחוש לשתיקה ויש לו צער מהם. ושלשה דינים אלו שהזכיר רבינו צריכים ביאור ומתפרשים מדברי המ"מ פ"ב ה"י וז"ל כל צרכי חולה וכו' מימרא פ' מפנין ופי' דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חי' כל ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירים לו אפילו שבות דבריהם ואפי' ע"י עכו"ם ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום לעולם גזרו משום שחיקת סממנים ע"כ כ' הרשב"א:

ואף שכ"כ בשם הרשב"א אעפ"כ נ' שדעתו שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם מדכ' לה ע"ז לפרש דברי הרמב"ם ז"ל:

והנה. צריך לבאר מ"ש לקמן בד"ה ומחזירין את השבר וז"ל כבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאב"ס כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לעכו"ם בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם אעפ"י שאין בכוחל וכו' אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר א' וכו' אבל הרמב"ן חלוק בדין הראשון וכו': הנה הקושיא מבואר לכאורה בדברי ה"ה שמתחלה כתב דכוחל הוא שיש בו חולי לכל גופו של אדם. ואח"כ כ' אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה. וזה שלא התירו לכחול ובע"כ שיש נ"מ בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין חולה באבר א' וממנו מסובב חולי לכל גופו של אדם וזהו כוחל:

נמצא לפי דרכו של ה"ה ז"ל יש חמשה אופנים. א) מיחוש שהוא מתחזק והולך כבריא. פי' אף שיש לו מיחוש באבר א'. ב) חולה באבר א' וממנו מסובב חולי לכל גופו של אדם אף שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. ג) חולה בכל גופו שהוא כולל כל הגוף. ד) סכנת אבר א'. ה) חולי שיש בו סכנה ובזה יש שני חילוקים להרמב"ם בין יולדת הכורעת לילד דצריך לעשות בשינוי ובחולי שיב"ס א"צ שינוי. ולהרמב"ן בשניהם צריך שינוי:

ולפי דברי ה"ה אלו מ"ש בפ"ו והוא שיהי' שם מקצת חולי כוונתו לדין הב' שכ"כ ה"ה שם שאינו כולל כל הגוף פי' אף שנופל למשכב עי"כ והראב"ד מתיר גם בזה ומ"ש הרמב"ם הכא להעלות אונקלי מיירי ע"כ בחולי שכולל כל גוף כמ"ש בכאן ה"ה. ובודאי דבזה דבריו תמוהים דלפ"ז למה הוסיף שם הרמב"ם שכל אלו אין עושים אותם בסממנים וכו':

ס"ס כן הוא דעת ה"ה וכן פי' ג"כ הטור בדברי הרמב"ם כפי מה שבאר הב"י ומוכרח כן דהטור מיירי בחולי שכולל כל הגוף דאי רק במצטער ונופל למשכב הו"ל להביא דעת הראב"ד בהשגות בפ"ו. אלא דבהאי לא ניחא לי' להטור להקל כולי האי ורק הביא דעת הרמב"ם להקל בחולי שכולל כל הגוף: והנה להלכה העתיק המחבר רק ארבע דעות (הגם שיש ג"כ דעת הראב"ד דמקיל מכולם). א) דעת הרב המגיד והטור הנ"ל דאפילו במקום סכנת אבר א' לא מתירין שבות ע"י ישראל בעצמו רק ע"י נכרי ובחולי הכולל כל הגוף מתירין אפי' ע"י ישראל אפי' ליכא סכנת אבר. ב) דעת הר"ן דאפי' בחולי הכולל כל הגוף לא מתירין ע"י ישראל רק היכי דאיכא סכנת אבר. והך דמחזירין את השבר משום דאיכא סכנת אבר. ג) דעת הרמב"ן דבחולי הכולל כל הגוף מתירין דוקא בשינוי. ובסכנת אבר מתירין אפי' בלא שינוי. ד) דעת הב"י בשם הרמב"ם דאפי' בחולי הכולל כל הגוף אין עושים ע"י ישראל בעצמו מה שהוא נסמך למלאכה דאו'. כל שהוא אסור או משום שדומה לכותב או שהוא משום רפואה ודומה לשחיקת סממנים. אבל מה שאינו נסמך למלאכה דאו' מותר אפי' ע"י ישראל. ולפי שיטה זו מדויקים דברי הרמב"ם פכ"א הל"א שמסיים שאין עושים אותם בסממנים:

והט"ז האריך בזה בסק"ז ודבריו אינם מובנים לי כלל. דהוא ז"ל מקשה איך ס"ד דהרא"ש והטור להסתפק אם מותר להישראל בעצמו בחולי שאב"ס דהא לפנינו דכותל אינו מותר להישראל בעצמו:

ותימה הא היא היא קו' הב"י דהאיך פשט לי' להיתר מדברי הרמב"ם הא הרמב"ם כ' מפורש בכוחל דאסור להישראל בעצמו וע"ז תי' דשאני כוחל משאר חולי פי' דיש שני מיני חולאים. וא"כ ה"נ ספקו של הרא"ש משום האי גופא והרי לפנינו הראב"ד בהשגות פ"ו דמתיר וראיתו מגונח וממחזירין את השבר וע"כ דהטור מפרש ע"פ פי' ב"י בדבריו דהתם מיירי בחולי הכולל כל הגוף אבל במקצת חולי אף שנופל למשכב הרמב"ם אוסר והראב"ד מתיר ודעת הטור כהרמב"ם. ועכ"פ פשיט לי' להתיר מדברי הרמב"ם ומדברי הגמ' בעצמו לא רצה לפשוט דלמא מיירי התם ע"י שינוי וכדעת הרמב"ן:

ס"ס אינני רואה שום דבר חדש מה שלא הרגיש הב"י בזה ומה מקשה. ומה שהקשה הט"ז דאם הם חלוקים א"כ מאי פשיט הגמ' כוחל מחולי שאב"ס. פשוט הדבר דסתם חולי מפרש כמו חיה דשבת (דף קכ"ט) שם כמו שמפרש המ"מ דאף שנחלש כל גופה מ"מ אין לה חולי הכולל כל הגוף וה"נ דכוותי': והאמת שיש דרך ליישב קו' הב"י על הטור וקו' הט"ז מהך דכוחל די"ל אה"נ לעולם מותר גם להישראל בעצמו לעשות שבות. ואך בהך דכוחל שאני ע"פ מ"ש הרע"ב עירובין פ"ג מ"ג דאף רבי דסבר ל"ג בשבות בהש"מ. מ"מ היכי דאיכא ב' שבותים אסור. וה"נ יש לומר בהאי דכוחל דאיכא ב' שבותים משום צובע ומשום שחיקת סממנים:

ולפ"ז יהיו מדויקים דברי הרמב"ם דבפ"ב כ' להתיר ע"י ישראל שאין בהם מלאכה. ובפכ"א כ' שאין בהם:

שחיקת סממנים פי' דחדא מינייהו נקט או שיש בהם שחיקת סממנים ואין בהם שבות דמלאכה או שיש בהם שבות דמלאכה ואין בהם משום שחיקת סממנים ב"כ וב"כ נעשים ע"י ישראל בעצמו:

והנה דעת הרמב"ן במיחוש שחולה ממנו שנופל למשכב והוא הדין הב' הנ"ל דמותר לעשות בעצמו ע"י שינוי:

והנה ראיתי בס' חיי אדם כלל ס"ט דין י"ב שכ' וז"ל ואם א"א ע"י שינוי ולא ע"י נכרי מותר לעשות כדרכו כנ"ל עכ"ל. והנה במחכ"ת יש בזה שגיאה. דהא ראיית הרמב"ן ג"כ דאסור בעצמו מהך דאמימר שרא למיכחל עינא בשבתא מנכרי ופריך עלה והא מסייע והוצרך לתרץ מסייע אין בו ממש משמע עכ"פ דבעצמו אסור. ואם לדבריו הלא שא"ה דא"א לעשות ע"י שינוי ובע"כ מוכרח לומר דכל שאינו עושה ע"י שינוי אסור לעשות בעצמו אעפ"י שא"א:

וכן בקיצור ש"ע סי' צ"א סי"ז יש בזה טעות ומצוה לפרסם לפי שהיא בידי רבים שכ' ומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה בחולה שיש לו מיחוש דהוא הדין השני הנ"ל ושכח בזה דברי ב"י שכ' מפורש וז"ל בד"ה ואין דבריו וכו' מיהו ה"מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה וכו' כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סמנים עיי"ש הגם דהב"י מחמיר גם בדין הג' הנ"ל שלא כדברי ה"ה אבל עכ"פ בדין הב' אין שום מיקל גם אח"כ כפל הב"י דבריו בשיטת הרמב"ן בד"ה ומ"ש רבינו: ומ"ש בלחם הפנים שם בשם תשובת הרדב"ז הגם שלא מצאתי במקום שציין שם אבל פשוט הדבר דאולי הרדב"ז ס"ל כשיטת ה"ה והטור כמ"ש הב"י בשמם דחולי כל גופו מותר והוא הדין הג'. ואיך יכול לדייק זאת מדברי הרמב"ם והלא הרמב"ם כתב מפורש בפכ"א הל"א שאין עושים אותו בסממנים משמע אם היו עושים אותו בסמנים הי' אסור:

גם הטור מתחיל בלשונו בראש הסימן כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנים פי' דהגזירה היא לכל אדם אלא משום צערא דחולה התירו לפעמים שבות זה:

ומ"ש בשם המחבר והרמ"א בסל"ז הלא ראה דברי הט"ז שם סקכ"ה ושפיר מקשה וע"כ צריך אני לומר דהרמ"א שם קאי ארישא פי' דאם נפל למשכב שרי במאכל בריאים. אבל מה שאינו מאכל בריאים ודאי אסור הוא לו: ודברי המג"א סקמ"ד תמוהים כמ"ש הפמ"ג במשבצות סקכ"ה ומש"ש אות י"ד הוא ט"ס וצ"ל מ"ד:

ומעתה בהך דמרחץ בוסק בשבת. הנה גוף הרחיצה בחמין אף שהסדרי טהרה ס"ס קצ"ז התיר בזה בשם ת' דברי יוסף וראיתו מדברי הרי"ף פ"ב דביצה דמתיר בשם גאון רחיצה בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט הלא שם לא קיי"ל כהרי"ף כמבואר ברמ"א תקי"א:

מ"ש עוד ראי' מת' רד"ך בית כ"ב חדר ו' דמתיר לרחוץ המת ע"י נכרים. לאו דמיון ראי' הוא דשם כ' הרד"ך בעצמו דאין ברחיצה איסור מצד עצמו דבמתים תפשי כתיב:

אך הא ודאי קצת ראיה דהמצטער מותר לרחוץ בחמין כמ"ש הרמב"ם פ"ו ובש"ע ש"ז ס"ה. וה"נ האשה היא מצטערת:

הגם דאי בעינא ה"א דהרמב"ם לשיטתו דס"ל כהרי"ף הנ"ל. ויש לדייק קצת דהרמב"ם כ' להביא מים חמים לרחוץ ובהמחבר לא כ' מים חמים רק מים בעלמא אולי נסתפק בזה המחבר אף דבי"ט פסק כוותי' מ"מ בשבת נסתפק משום דגם שם יש חולקים:

וגם דמ"ש דהאשה היא מצטערת מש"ה יש להקל כמו במצטער דרמב"ם פ"ו. באמת ל"ד דהתם הרחיצה בעצמה מסירה הצער והכא הרחיצה היא רק הכנה להסרת הצער והוי כי האי דשופר של ר"ה אין עולין באילן וכו' אף דבמקום מצוה ל"ג משום דבשבות בעצמו שעובר ליכא קיום מצוה אלא הכנה למצוה:

אך כבר נהגו כן בכל תפוצות ישראל מ"מ די בזה לנשים שהוא צער גדול ומניעת מצות פו"ר ומצות עונה וכבר המים חמים מבעוד יום. אבל האנשים הטובלים בחמים בשבת בבוקר דאין כאן כ"ז ודאי איסורא עבדי ובס' ארחות חיים על האו"ח נתן מכשול בזה וגורם שעוברים שני שבותים שבות קל דרחיצה בחמין ושבות חמיר דאמירה לנכרי דלא גרע ממים שנתבשלו בשביל ישראל:

ומעתה שם בבוסק משום הרחיצה בעצמה יש להתיר כיון דשבות זה קל הוא וכל הבא לשם הוא מצטער. אבל יש לחוש גם ברחיצה דהנכרי עשה בשבילו מלאכה דאו' ושם לא התירו ברמב"ם פ"ו ובש"ע ש"ז ס"ה רק לומר לו לעשות מלאכה דרבנן אך גם בזה יש מקום להתיר אם רובם נכרים:

אבל מצד רפואה ודאי אסור ואין זה מאכל בריאים ואדרבה שם אין מוכרים שום בילעט למרחץ אם לא שיש לו רשות מהרופא ואינו נעשה אלא לחולים ואין לנו מים סרוחים ומאוסים כמים של בוסק וגרוע טפי מהך דסמ"ד, והוי רפואה פשוטה שמותר להמ"מ וטור דוקא בחלה כל גופו ולהב"י לעולם אסור. ולהרמב"ן דוקא ע"י שינוי או סכנת אבר:

ולפמ"ש למעלה יש בזה שני שבותים ג"כ. רחיצה ושחיקת סמנים ואב"א תלת דהא לדעת ת' מהרי"ל המובא במג"א שכ"ו סק"ח גם בצונן אסור דשייך למיגזר אטו סחיטה ושנושא מים שעליו:

ס"ס לא כמו שעלה ע"ד כ"ת שכ' במכתבך אבל הלא ישנם שם רבים שאין מצטער כל גופו רק מיחוש בעלמא. לא כן אחי אפי' מי שמצטער כל גופו ג"כ אסור אליבא דכו"ע ומי שהתיר להם לא עיין שפיר.. אחיך הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה