שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן כג
להאברך המופלג נ"י:
אשר כתבת לי על מ"ש הגאון מהר"י ז"ל על קו' הירושלמי למה לא אכלו מצה של חדש נימא דעשה דוחה ל"ת. ותי' דנשתכחו שיעורים בימי אבלו של משה. א"כ לא יכלו לאכול מצה דדלמא אוכלים יותר מכשיעור ועוברים על לאו דחדש:
וכתבת עפ"י דברי תיבת גומא פ' לך דס' עשה דוחה ל"ת וכיון דשכחו שניהם שיעור העשה ושיעור הל"ת מס' יכלו לאכול. בפשוט כוונת הגאון ז"ל כיון דח"ש אסור מה"ת דלמא אוכלים ח"ש ובח"ש נראה דליכא עשה כלל ובכה"ג איסור איכא ומצוה ליכא:
והנה התיבת גומא לא באר דבריו כל צרכו דהוא ז"ל הביא ראי' מתוס' שבת (דף קל"ה) ד"ה ולא שכ' מהיכי תיתי לחלל שבת היכי דלא ידענא אם הוא חייב מילה או לא:
לכאורה למה לא פשט ספקו מהך דשבת (דף קל"ו) מהלינן לי' מספק אי חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא וכן פסקו הרמב"ם ושו"ע להלכה דמהלינן את הספקות:
אך דבר זה ודאי דדבר פשוט הוא כיון דבשום אופן ליכא איסור ודאי דעבדינן עובדא ומהלינן:
ושוב היכי דהעבירה ודאי והמצוה ספק שוב הלא מפורש בתוס' הנ"ל דמהיכי תיתי לחלל השבת. וכן מפורש בתוס' יבמות (דף ל"ה). וכן בתוס' חולין (דף י"א) ד"ה אבל דפריך מכל קרבנות דדחי שבת דלמא טריפה הן א"כ בפשוט חזינן דהיכי דהעבירה ודאי והמצוה ס' לא דחי'. והא ליכא: למימר דשא"ה דמיירי בעבירה שיש בה מיתה דס"ס הכא מיירי בעשה שדוחה ל"ת זו. ואך בספקו חזינן דלא דחי א"כ ה"ה בכל האיסורים דעשה דס' אינו דוחה כל איסור:
אך ס"ס היכי דשניהם ס' כגון במילת הספקוח דמוהלין אותו ממנ"פ. יש עוד לעיין אי נימא סדא"ו מדאו' לחומרא יש לומר אולי דוקא בס' לאו הוא דהחמירו ולא בס' עשה דל"ח חמיר מעשה כמ"ש ביבמות (דף ז') מכדי ל"ת חמיר מעשה א"כ יש לומר דבכה"ג אינו דוחה דהל"ת אסור והעשה מותר: וראי' לדבר מגמ' מנחות (דף ס"ח) אנן משום מצוה ניקום וניגזור היינו דבל"ת כיון דאפי' בספקו גזרינן אטו שמא יעבור אבל בעשה דספקו אינו אסור מה"ת לא גזרינן:
וא"כ מה דמוהלין את הספקות נהי דלכאורה לאו ס' הוא כלל דהא אם חי הוא מצוה למול אותו ואם מת הוא אין כאן איסור כלל מ"מ עדיין ק' דאם נימא דמן הספק אין חיוב למול הוי כמילה שלא בזמנה דאינו דוחה שבת וגרוע מינה:
ועי' רי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות באמצע אות מ' בד"ה גרסינן בפ' הזרוע קל"ד. כ' דאפי' לדעת הרמב"ם דספקות מותרים מה"ת מ"מ בס' עשה חמור והוא מעין סברתו של החוו"ד אלא דס"ל דעשה חמור מדדחי ל"ת ולפ"ז ראוי לומר דס' עשה דוחה ס' ל"ת ואולי גם ודאי ל"ת דגם בספקו חייב מה"ת לקיים:
אך מדברי התו' שבת (דף קל"ה) הנ"ל משמע דלא כדברי רי"ט אלגאזי הנ"ל שכ' מוטב תיבטל מצות מילה בשמיני בספקא בשוא"ת ואל יחלל שבת בידים מס' אלמא דמחמירין יותר בס' לאו מבספק עשה. ואולי דעת התוס' דבכל הספקות ס' לחומרא א"כ שוב אין נ"מ בין עשה לל"ת ושוב עדיף ל"ת מעשה שהוא עושה מעשה:
ועוד יש לומר בכוונת התוס' דוקא במילה דאינו מבטל המצוה לגמרי. וזה שדייקו בלשונם ז"ל תיבטל מצות מילה בשמיני כיון דאפשר למול למחר וא"א להחזיר החילול שבת וכעין מ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"א מהל' מילה שאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם היינו דמש"ה לא מהלינן אפי' היכי דליכא סכנה כ"כ אלא כואב לפי שזה אינו נקרא בטול מצוה אלא דחיי' בעלמא וזה הוי בטול גמור וא"כ ממילא אין כאן ראי' לפשוט ספקו של התיבת גמא דאה"נ יש לומר דבמקום אחר ס' עשה דוחה ל"ת והכא שאני דזה לא הוי ביטול אלא דחי' ודחי' במקום ביטול לאו כלום הוא כמ"ש:
עוד נ' קצת לומר בהך דשבת הנ"ל דהא אי ליכא מצוה ל"ה עבירה דהא הוא מקלקל ותליא בפלוגתא אם מקלקל בחבורה חייב אי לא ואה"נ ת"ק ס"ל דמקלקל בחבורה חייב מש"ה ס"ל דס' אינו דוחה את השבת ור' יהודה דאמר התם אנדרוגינוס דוחה את השבת אזיל לטעמי' דס"ל (בדף ק"ו) דמקלקל בחבורה פטור א"כ מש"ה שפיר דחי דהוי ממנ"פ אם זכר הוא עביד מצוה ואם נקבה היא הרי מקלקל הוא ופטור ומ"ש בגמ' לקמן (קל"ז) לר"י משום דכתיב המול לכם כל זכר היינו לחיובי' דאל"ה ה"א דס' הוי אי בעי מהיל ואי בעי לא מהיל ע"כ אתא קרא לחייבו וכן מ"ש בגמ' ולא נולד בה"ש דוחה את השבת דמשמע אפילו לר"י הא ודאי ניחא דס"ס אפי' הוא בן ז"י או בן ט' ימים ס"ס מתקן הוא:
ויש לעיין ג"כ במה שאמרו בגמ' יכול שא"ל אביו היטמא או חלל שבת יכול ישמע לו דמשמע מצד דדחי עשה לל"ת הא אביו הוי רק משום רוב א"כ ניחא בהטמא כיון דאי לאו אביו הוא אין כאן איסור טומאה אבל חילול שבת הא הוי ודאי איסור ואיך ידחה עשה שהוא רק משום רוב לל"ת דהוי ודאי. ואך התם הוי כמו ודאי וכמ"ש בגמ' קידושין בקהל ודאי הוא דלא יבוא בקהל ס' יבוא וא"כ נימא דלעולם הי' קהל ס' וכמו שהקשה כן בשב שמעתתא ש"א פ"א וע"כ דמחזקינן לי' לודאי ומש"ה שם ביו"ד סי' ר"מ סי"ד אמר לו אביו השקיני מים ואם היא מגורשת איזה שירצה יקדים ולמה לא נימא דאמו קודמת דהוי ודאי ואביו רק מצד רוב וע"כ דדבר המוחזק משום חזקה כמ"ש הרמב"ם בפ' ל מהל' איסורי ביאה בשם הירושלמי קדושין הוי כמו ודאי ואין שום חילוק ביניהם:
אגב אורחא אזכיר מה שנ"ל ליישב דעת הרי"ף בשבת שם דלא הביא הך דמוהלין את הספיקות מצד ממנ"פ אי חי הוא שפיר מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא. והרמב"ם העתיק טעם זה ותימה דעת הרי"ף כמו שתמה שם הר"ן במקומו ונראה לע"ד כמ"ש הרי"ף והרמב"ם דאף דקיי"ל דמילה בלא כוונה כשרה דאפי' מילה בגוי כשרה אעפ"כ ס"ל דלכתחילה צריך מילה לשמה שכתב דאם יש גדול לא ימולו אשה וקטן ג"כ והוא לדעתי משום דלטעמייהו אזלי דס"ל מצות צ"כ ואף דבדיעבד כשר גם בלא כוונה כיון דס"ס נמול הוא אבל לכתחילה בעי כוונה וידוע מ"ש הב"י באו"ח סי' תק"צ בהך דאתקין ר' אבהו בקסרין למה צריך שתי תקיעות הלא התקיעה האחרונה דתשר"ת תעלה גם לראשונה דתש"ת ותי' בשם המזרחי דכוונה על תנאי ל"ח כוונה והב"י נחלק עליו בזה א"כ י"ל דאה"נ הכא פליגי בזה הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהרי"ף ס"ל כדעת המזרחי מש"ה לכתחילה לא ימול בשבת דהוי כמו שלא בכוונה דס' אצלו אם הוא מל או מחתך בבשר ודעת הרמב"ם כהב"י דהא חשיב כוונה. ומש"ה לא העתיק הרי"ף דברי ר"א בר אהבה דמלין אותו ממנ"פ דס"ל דר' אבהו דהתקין בקסרין פליג ע"ז והלכה כר"א דמעשה רב: