אור ברסלב
שות דברי יששכר או"ח › סימן כא

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

או"ח · סימן כא

סימן כ

לידידי הרב החריף ובקי מ' אבוש נ"י. קבלתי מכתבך ואחרי הפצירך בי אכתוב לך אשר חנני ד' בענינים האלו. בעניני אמירה לנכרי שבות ואחלק אותה לדינים. ומתוך כך יתברר לך עומקה של שמועה זו. ודוק בה כי הבאתי ת"ל כמעט כל המקומות בד' שו"ע הנוגעים להלכה זו:

א) הדין הראשון באומר לנכרי שיעשה מלאכה דאו' בשבת בשביל ישראל דבר זה איסור גמור ולדעת הב"י בשם סמ"ג שהביא בשם המכילתא הוא איסור דאו' מקרא דלא עשה. ותימה שלא הביאו מקרא דירושלמי (פ' ואלו קשרים) שכ' שבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר וכו':

אמנם מרוב הפוסקים משמע דהיא רק דרבנן ולא חששו לדברי המכילתא. דאנן אגמרא דידן סמכינן ומפורש אמרו בב"ק (דף פ') וגיטין (דף ח') אע"ג דאמירה לנכרי שבות הוא במקום ישוב א"י לא גזרו רבנן אלמא דהוא רק גזירת חכמים בעלמא. וע"ז סמך הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת וכ' דהוא רק דרבנן:

ובגמ' ב"מ (דף צ') איבעיא להו אם דוקא באיסור סקילה גזרו או אפילו באיסור לאו מ"מ משמע דהוי רק דרבנן. ומ"מ אין דעה זו דחוי' לגמרי. עי' פרמ"ג בפתיחה שהביא בשם אלי' רבה רמ"ג בשם ס' יראים די"ל דהיכי דהחפץ הוא של ישראל הוא דאו' מקרא דלא יעשה הנ"ל:

ב"כ וב"כ החמירו חכמים באיסור זה ואסרו השכרת מרחץ משום שלא יאמרו שעשאו שליח וכדומה כמבואר בסי' רמ"ג וקיי"ל להלכה דאפי' בשאר איסורים אסרו אמירה לעכו"ם כמבואר ביו"ד קמ"א בש"ך סקי"ז כ"ג כ"ט ובסי' רצ"ז [השני] ס"ד ובסי' ש"ל בש"ך סק"ד. ובאה"ע סי' ה' ס"ד. ובחו"מ של"ח ס"ו:

והנה בשבות זה החמור מכל השבותים שאכתוב אח"כ אעפ"כ יש מתירים במקום מצוה והוא הבה"ג והבעל העיטור כמ"ש בשמם בתוס' גיטין (דף ח') ובב"ק והר"ן בפ' ר"א דמילה. אבל הרי"ף ורמב"ם ותוס' ורא"ש ור"ן אוסרים: ועי' בס' בית מאיר לאהע"ז ה' וכן בס' ישועת יעקב לאהע"ז שהביאו קו' האחרונים למה להו לחכמים לתקן שבות לשבת ת"ל משום דלחומרא יש שליחות לגוי:

ותירצו דשאני שבת דהקפידה תורה שישבות הוא ממלאכתו ואפי' אם עושה שליח ס"ס הוא שובת ממלאכתו ע"כ הצריכו רבנן לתקן שבות לשבת ובשו"ע הרב מלאדי ז"ל כ' דהא גופא בכלל לחומרא יש שליחות הוא דמש"ה אסור אמירה לנכרי בשבת משום דלחומרא יש שליחות. וממשמעות הגמ' ב"מ (דף צ') ובתוס' ע"ז (ד' מ"ג ע"ב) ד"ה שאני ובר"ה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שאני ובמרדכי פ"ג דע"ז מפורש דגם בשאר איסורים שייך גזירה דאיסור שבות משמע כדברי הרב ז"ל ולא כתי' הנ"ל משום דהמשלח שובת:

ונראה קצת לומר דבהנך ב' תירוצים איפלגי רבותינו ז"ל המתירים שבות במקום מצוה והאוסרים דהמתירים ס"ל כתי' הראשון ויש סיוע לתי' זה ממ"ש רש"י ע"ז (דף ט"ו) דטעם איסור שבות משום ודבר דבר. וע"כ דס"ל לרבינו ז"ל דשליחות ל"ש בכה"ג משום דס"ס גופו נייח אלא דעכ"פ משום ודבר דבר אסור:

עי' ת' חוות יאיר סי' נ"ג שהקשה למה לן לתיקוני שבות לשבת תיפוק לי' משום ודבר דבר ונ' שנעלם ממנו דברי רש"י הנ"ל ועיי"ש שרצה לחלק בין בשכר לבחנם ומרש"י הנ"ל משמע דלעולם שייך ודבר דבר. וידוע דמקור ראיית המתירים במקום מצוה מגמ' דעירובין (דף ס"ח) מינוקא דאישתפך חמימי'. עי' רי"ף ור"ן שבת ס"פ ר"א דמילה א"כ י"ל דהמתירין ס"ל כיון דהאיסור הוא משום ודבר דבר ובגמ' שבת (דף ק"נ) אמרו דהך ממצוא חפצך חפציך אסורים חפצי שמים מותרים א"כ בהך ודבר דבר ג"כ דבורך אסור דבור שמים מותר א"כ לעולם במקום מצוה מותר כל שבות דלא שייך ודבר דבר מש"ה הנך אמוראי דחשיב שם ובכתובות (דף ה') מפקחין פק"נ בשבת וכדומה ולאו דוקא סכנה ומש"ה ניחא להו בהאי דעירובין דאפי' אם אומר לעכו"ם לבשל מים דהוי מעשה דאו' ג"כ מותר במקום מצוה ולא גרסינן דל"א לי' לעכו"ם זיל אחים. וא"כ לדידהו הך דאומר לנכרי ועושה חשיב שבות דלית בי' מעשה כיון דל"א בזה שלוחו ש"א כמותו ואין כאן רק הדבור לבד וזה הפירוש לא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה בין שאר איסור דרבנן לשבות דאמירה:

והפוסקים האוסרים ס"ל דטעם האיסור משום דלחומרא יש שליחות א"כ חשיב אית בי' מעשה ול"ש לומר בזה דלית בי' מעשה והם ז"ל גורסים בגמ' שם דהא לא א"ל זיל אחים דאלו א"ל כן הי' אסור דהוי כאלו הוא עשה המעשה. וממילא לסברתם ל"ש להתיר אפי' במקום מצוה כיון דשלוחו ש"א כמותו הוי מצוה הבאה בעבירה והוי כמו שאר איסור דרבנן דאסור אף במקום מצוה: ולכאורה יתיישב בזה קו' המג"א ש"ז סק"ח על דעת האוסרים אפי' לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דרבנן במקום מצוה וקשה מהאי דעירובין (דף צ"א) דבשעת הסכנה היו מעלים ס"ת מגג לחצר דמשמע דמותר לטלטל חוץ לעירוב מפני מצות קה"ת דלפי דברינו דטעם איסור אמירה לעכו"ם במקום מצוה הוא משום דהוי מהב"ע א"כ י"ל דוקא במצוה דיחיד אבל קריאת ס"ת דהוי מצוה דרבים ל"ש מהב"ע כדאיתא בברכות (דף מ"ז) מש"ה התירו בס"ת. ועי' ט"ז תרנ"ה שכ' ג"כ כן במצות לולב אך בלולב דבריו תמוהים דאי תימא דלולב חשיב מצוה דרבים א"כ למה פסלינן לולב הגזול אפי' ביו"ט שני משום מהב"ע וע"כ דלולב הוי מצוה דיחיד דלולב נוטל כ"א בפני עצמו. אבל בס"ת לקרות בו ודאי דהוי מצוה דרבים. ולקמן אכתוב עוד בזה: וי"ל ג"כ דזה תלוי ג"כ בפלוגתת הפוסקים באיבעיא דגמ' אם גם בשאר איסורים אסור אמירה לעכו"ם אי ניזל לחומרא באיבעיא זו או לקולא דהמכריעין להקל ס"ל דדוקא בשבת דאיסור סקילה אסרו משום ודבר דבר ולא בשאר איסורים ובסירוס שאני דקיי"ל כר' חידקא דאוסר בבני נח וממילא ליכא שום שליחות בנכרי אפי' לחומרא וכדעת ר"ת בב"מ (דף ע' ע"ב) בתוד"ה כגון והאוסרים ס"ל דהוי בכלל שליחות ובשבת אסור אפי' במקום מצוה דלחומרא יש שליחות ורבוותא אלו אולי ס"ל דאין ב"נ מצווין על הסירוס ורק משום שליחות אסור:

וצריך לבאר בזה דעת הראב"ד פ"א מהל' כלאים שמשיג על הרמב"ם דמתיר אמירה לנכרי בכלאים והלא אמירה לנכרי באיסור לאו הוא איבעיא דלא איפשטא ולחומרא וכוונתו הך דב"מ דף צ' ולא הזכיר הך דב"מ ע"א ע"ב דאמרו סתם סתמא דגמ' לחומרא יש שליחות וע"כ דס"ל לראב"ד כשיטת ר"ת בתוס' הנ"ל דלמסקנא ל"א לחומרא יש שליחות אך תימה גדולה דהרא"ש בפ' הפועלים ס"ו כ' בשם הראב"ד:

דהוי איבעיא דלא איפשטא ולקולא. וכן תימה דלא הקשה מהרמב"ם עצמו דכ' בפ"ה מהל' מלוה ה"ד דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. וכן קשה להיפוך דבכ"מ פ"א מהל' תרומות הי"א כ' בשם ס' ארחת חיים בשם הראב"ד דבמרחן עכו"ם חייב משום דלחומרא יש שליחות:

ומ"ש המחנה אפרים בהל' שלוחין דטעמא דחייב שם משים דהוי פועל דהיינו בשכר תימה דהראב"ד מיירי התם במוכר עכו"ם ולא בפועל. וגם ראייתו מן הירושלמי תמוה דבירושלמי מוכח שם בפירוש דלעולם חייב בפאה אם קצר עכו"ם בשביל ישראל ואפי' בחנם ודוקא כשקצרו לעצמו הוא דפטור וקשה גם התם דהא אין שליחות לעכו"ם וקשה מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"א דכלאים דפסק לקולא:

ועי' שער המלך פ"א מהל' תרומות מה שמשיג ג"כ על המחנה אפרים הנ"ל מגמ' דב"ק (דף נ"ג) דאמר גבי בור של שני שותפים ודלמא שליח שוויי' אשלד"ע והק' הרשב"א דלמא דעשה שליח לעכו"ם ותי' דאין שליחות לעכו"ם. וא"כ לפי דברי המחנה אפרים יוכל להיות דעשאו שליח לעכו"ם בשכר: ומה שהסכים השעה"מ לתי' השני של המח"א שם כיון דאפשר ממילא מהני שליחות העכו"ם ומש"ה במירוח כיון דאם מרחו אחר שלא מדעתו נתחייב ג"כ והוטבלו למעשר ה"נ דכוותי'. תימה עדיין מה יענה להך דפיאה כיון דאם שברתה הרוח או בהמה פטורה מן הפיאה א"כ לא אפשר ממילא א"כ למה חייב בקצרו עכו"ם בשביל ישראל. על כן נלפע"ד לחדש דהמעיין יראה בגמ' ב"מ (דף ע"א) כשאמרו בשלמא סיפא לחומרא לא תלי הא באיבעיא דגמ' לקמן (דף צ') באומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה אי אמרינן באיסור לאו ג"כ שליחות לעכו"ם ע"כ נראה דשני ענינים הם. היכי דבגוף המעשה ליכא איסור כגון בהאי דב"מ שלקח המעות מיד העכו"ם דגוף הלקיחה אין כאן שום איסור בכה"ג אמרי' לחומרא, יש שליחות וממילא הוי כאלו לקחו מיד הישראל וכשיתן לו אח"כ הריבית אסור. וכן בפיאה כשקצרוה עכו"ם לישראל אמרי' לחומרא יש שליחות והוי כאלו קצרוה ישראל ונתחייב בפיאה וכן הם דברי הא"ח בשם הראב"ד במרוח עכו"ם דהוי כאלו מרחו ישראל ולחומרא יש שליחות דהיינו דלחומרא אמרי' דהוי כאלו שלח לישראל ונתחייב. אבל בשלח עכו"ם לעשות איסור כיון דאם שלח לישראל לא נתחייב בכה"ג דאמרי' אשלד"ע ה"ה בשלח לעכו"ם אמרי' בכה"ג אין שליחות אפי' לחומרא. ובזה הוא דאיבעיא להו בב"מ (דף צ') אם אסרו אותו מצד שבות. והיינו כמו דאמרו בכל אשלד"ע דעכ"פ חייב בדיני שמים דלכתחילה אסור לשלוח. ה"נ אסור גם לומר לעכו"ם וע"ז איבעיא להו באיסור לאו. וא"כ אין לזה שום שייכות לגמ' דאיזהו נשך (בדף ע"א הנ"ל):

אחרי כתבי זאת מצאתי שבת' פני יהושע ח' יו"ד אה"נ הקשה קושיא זאת על איבעיית הגמ' (דף צ') למה לא פשיט לי' מהך דלחומרא יש שליחות ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה. אך מה שכתבתי בישוב הדבר נכון לפע"ד: עוד אני מוסיף דדברי המת"א שמחלק בין בשכר לבחנם הנ"ל תמוהים ג"כ מהך דשבת (דף קל"ט) דר' משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם ולדעת המח"א כיון דהוי בשכר דיהיב פרוטה א"כ מאי נ"מ בין ישראל לעכו"ם. וכן מ"ש המח"א דבשכר ל"א אשלד"ע דבריו תמוהים מאד דהרי מפורש ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח ה"ב דבשוכר להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו חייב רק בדיני שמים ולא בדיני אדם וכן מפורש בתוס' ב"ק (דף נ"ו) וקיי"ל להלכה דאפי' במקום מצוה אסור אמירה לעכו"ם בשבת כמבואר באו"ח סי' רע"ו ס"ב ועי' יו"ד קצ"ח בט"ז סקכ"א ונקה"כ שם לענין נטילת צפרנים בשויו"ט ע"י עכו"ם:

ב) אמירה לעכו"ם שיעשה בשביל עכו"ם ולא בשביל ישראל. עי' ט"ז רצ"ז סק"א ועי' ש"ך יו"ד סי' רצ"ז סק"ד דהוא מחלוקת הפוסקים ועי' אליה רבה או"ח רמ"ג ומסתעף מזה כל היכי דשייך לומר עכו"ם בדידי' קא טרח: ג) אמירה לעכו"ם בשבת שיעשה איסור דרבנן ג אסור באיסורי שבת כמבואר בתוס' שבת (דף קכ"ח) ד"ה אין ובתוס' גיטין (דף ח' ע"ב) ד"ה אע"ג וכמש"ל דעת הראשונים בההיא דעירובין דאישתפיך חמימי הנ"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן ובשאר איסורים באיסור דרבנן מפורש בט"ז יו"ד רצ"ו סקכ"א ובסי' רצ"ז בט"ז סק"א דשרי. וצ"ע ברש"י שבת (ד' קל"ט ע"א) ד"ה יהיב לא משמע כן שכ' דסבר בח"ל שרי ומש"ה יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם ומיהו כל מה דאפשר לשנות משנינן משמע הא אם הי' איסור גמור אפי' מדרבנן לא הי' עושה אפי' ע"י עכו"ם. וכן צ"ע מיו"ד סי' ש"פ ס"ה דאסור לאבל בימי אבלו לעשות מלאכתו אפי' ע"י עכו"ם. אך בהא י"ל דטעמא דאיסור מלאכה בימי אבלו הוא מטעם שמחה וממילא אפי' ע"י עכו"ם אסור דאית לי' שמחה וכמ"ש המחנה אפרים הל' שלוחין י"א דעשיית המעקה ע"י עכו"ם יוכל לברך עליו: אך ס"ס דברי הש"ך יו"ד סי' ש"צ סק"ד תמוהים שכ' דמה שהתירו לאשה בימי אבלה ליטול הצפרנים ע"י נכרית הוא משום דהוי לצורך מצוה הא לא"ה אסור איסור דרבנן אפי' בשאר איסורים וראייתו מסי' רצ"ז [השני] ס"ד דאסור לומר לעכו"ם להרביע בהמתו. ותימה גדולה מאי ראי' מייתי מאיסור דאו' לאיסור דרבנן. גם תימה דהרי מפורש בהמחבר לעיל סי' רצ"ו סעיף ס"ט דשרי נהי דרש"י לא כ' כן כמש"ל אבל ס"ס מדעת המחבר משמע דשרי. ובשבות זה שהוא שבות דשבות נחלקו בו הרמב"ם והתוס' דלהרמב"ם וסייעתו מותר במקום חולי קצת או צורך הרבה או במקום מצוה. ולדעת התוס' וסייעתם לא הותר אלא לצורך מילה שנתנה לדחות כמ"ש באו"ח סי' של"א ס"ו וביו"ד סי' רס"ו ס"ה:

ולפענ"ד ע"פ מש"ל דמשום ודבר דבר הותר במקום מצוה ומשום שליחות אסור אפי' במקום מצוה וכמש"ל. והנה באיסור דרבנן דבשאר איסורים מותר ע"כ דבכה"ג ל"ש שליחות. וא"כ הא דאסור בשבת דוקא ע"כ רק משום ודבר דבר מש"ה הרמב"ם ושאר ראשונים מתירים במקום מצוה אף דאסרו בשבות עצמה דהתם שייך שליחות והכא ל"ש וכן קיי"ל להלכה דשבות דשבות מותר במקום מצוה כמבואר בסי' ש"ז ס"ה:

ד) אמירה לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת הסמ"ג ות' ר"מ מרוטנבערג סי' ר"ב והרא"ש ב"מ פ' הפועלים בשם רבינו סעדי' אוסרים. ואף שהרא"ש דוחה ראייתו של ר' סעדי' הי' קצת מקום לחשוב דהרא"ש נוטה להתיר אעפ"כ כ' הב"י בסי' ש"ז דס"ל ג"כ לאסור ובחשו' ר"מ מרוטנברג סי' תקנ"ט בהג"ה י"מ דמותר ולפענ"ד נ' דודאי אי נימא מצד שליחות ודאי דאין נ"מ בין אומר לו בע"ש או בשבת דס"ס מה שיעשה העכו"ם הוי כאלו עשה המשלח אך למה דאמרי' בכה"ג ליכא שליחות רק משום ודבר דבר י"ל דכיון שאומר בע"ש אז ליכא ודבר דבר כיון דס"ס בשבת אינו אומר כלום. וכן נמי מטעם הירושלמי הנ"ל שאומר מקרא דשבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר ה"נ הרי הוא שובת ממאמר ואין כאן איסור:

וא"כ לפי"ז י"ל דהנך רבוותא המתירין שבות במקום מצוה דס"ל הטעם משום ודבר דבר כמש"ל ראוי לומר שיתירו לומר בע"ש שיעשה בשבת. ואך י"ל סברא אחרת כמ"ש בת' ר"מ מר"ב סי' תקנ"ט הנ"ל משום דהוי כמסייע ידי עוברי עבירה ובודאי שעל טעם זה יש לתמוה כיון דקיי"ל גיטין (דף ס"א) מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית ממילא כיון דהעכו"ם אינו עושה שום איסור למה אסור להחזיקו:

ס"ס רוב הפוסקים לא חלקו ואסרו אפי' לומר בע"ש, וכן מסיק השו"ע בסי' ש"ז ס"ב ואפי' לדבר מצוה ג"כ אסור כמבואר בסי' ש"ו במג"א סקי"ז ובסי' שכ"ה ס"ד ברמ"א ושם משמע דאפי' לצורך מצוה דרבים אסור אמירה בע"ש שיעשה בשבת דסעודת ברית מילה הוי מצוה דרבים ואפ"ה אסור: ה) אמירה לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת מלאכה דרבנן ג"כ אסור כמבואר במשנה למלך פ"ו מהל':

שבת ה"ט וכ"מ במג"א סי' ש"ז סק"ג דכשאומר לעכו"ם לקנות לו אינו עושה אלא איסור דרבנן ואפ"ה אסור:

והנה לפי דברינו הנ"ל קשה דין זה כיון דכבר הוכחתי דבאיסור דרבנן ל"ש שליחות דהא בכל האיסורים חוץ משבת לא אסרו וע"כ דאין כאן אלא משום ודבר דבר ומש"ה מתירים שבות דשבות במקום מצוה וכמש"ל א"כ אמאי אסור אמירה בע"ש דאז ל"ש ודבר דבר. וע"כ י"ל דהאיסור בזה הוא מטעם המכילתא דכתיב לא יעשה דס"ס המלאכה נעשית על ידו ויתורץ לפ"ז מה שהקשיתי לעיל על ת' מהר"מ מר"ב ממה דמחזיקין ידי עכו"ם בשביעית דבשבת שאני דדרשו לא יעשה:

וצ"ע לדעת התוס' הנ"ל דס"ל לאסור אפי' שבות דשבות במקום מצוה אם גם בכה"ג אוסרים די"ל בע"ש מודים דמותר שד"ש במקום מצוה וס"ס להלכה אין נ"מ דאנן קיי"ל כהרמב"ם להתיר שד"ש במקום מצוה אך יש נ"מ בחקירה זו גם לדידן לפי מה שאכתוב לקמן דדעת המחבר נהי דמתירין שד"ש במקום חולי או במקום מצוה או צורך הרבה מ"מ במקום פסידא לא התירו כמ"ש המג"א סי' ש"ז סק"ז וראי' מדהתירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא לומר בהדיא וכמ"ש הראשונים ז"ל. ואפי' לתי' הראשון של הר"ן דשאני כיבוי דיש פעמים שהיא צריכה לגופה ואין הכל בקיאים בה ס"ס ראי' גדולה יש דמצוה עדיף טובא מפסידא דאל"כ הדרא קושיא לשיטת בה"ג ובעל העיטור הנ"ל דמתירים כל שבות במקום מצוה א"כ למה לי' לומר כל המכבה אינו מפסיד לימא לעכו"ם בהדיא דהוי במקום פסידא ותי' הר"ן הנ"ל לא שייך לדידהו דאפי' מלאכה דאו' מתירין לומר לעכו"ם שיעשה וע"כ דמקום פסידא ל"ד למקום מצוה. א"כ עדיין צ"ע אם במקום פסידא מותר לומר לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת מלאכה דרבנן אף דלפי מסקנת המג"א משמע דבמקום שאינו הפסד גדול כ"כ אסור שד"ש מ"מ אמירה בע"ש אולי נצרף גם דעת הג"ה ת' מהר"מ הנ"ל דמתיר לעולם:

ו) אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה גמורה בשבת עי' בבאה"ט סי' ש"ז כ' בשם תשו' חוות יאיר שמתיר והגאון מ' גרשון אוסר. והמעיין בגוף הספר יראה שהחווי"א אינו מתיר להדיא רק דמספקא לי' והג' בעל עה"ג פשט לי' מהך דשבת (דף ק"נ) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ואמרו בגמ' חבר עכו"ם וע"ז הקשו הא אמירה לעכו"ם שבות אלמא דאפי' בכה"ג שאומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר ג"כ הוי שבות: והנה בפשוט לדעת המחנה אפרים הנ"ל דכשעושה בשכר יש לעכו"ם שליחות. א"כ אין כאן ראי' כלל דהתם פועלים הוו ובשכר עבדו אך כבר הערנו לעיל דדבריו ז"ל תמוהים. וזה ג"כ פשוט דלדעת המשאת בנימין המובא בב"ש אהע"ז סוף סי' ה' דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות וא"כ ודאי פשוט הדבר לאיסור. אך אפי' לדעת ב"ש החולק עליו ס"ס ראוי לאסור או מטעם ודבר דבר או מטעם המכילתא או מטעם הירושלמי:

ודברי החו"י דנוטה להתיר בזה תמוהים דא"כ למה הוצרכו להתיר בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד ודוקא בדליקה התירו כמבואר בכתובות (דף ע') והלא הי' להם עצה לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר דבכה"ג עדיף דמותר לדעתו תמיד. עוד יש לתמוה על התו"י שעשה סנגורין לדבריו דמהאי דלא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אין ראי' דהתם כיון דהעכו"ם שוכר את הפועלים הוא עושה מעשה מו"מ ואסור עכ"פ שיאמר לו שיעשה כן משום דהוי שבות דשבות אבל לומר לעכו"ם סתם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה דאו' יש לומר דשרי. ואני תמה דא"כ מאי פריך בגמ' אמירה לעכו"ם שבות פי' ומאי קמ"ל וכמ"ש רש"י שם דכבר סתמה רבי למשנתינו אין אומרים לו כבה. והא טובא קמ"ל דאפי' שבות דשבות ג"כ אסור כמ"ש בגמ' עירובין הנ"ל ולא שאני לך בין שבית דאית בי' מעשה ללית בי' מעשה. אבל לבעל עבודת הגרשוני ניחא כיון דאין נ"מ בין עכו"ם ראשון לעכו"ם שני הוי בכלל שבות ראשון:

ז) אמירה לעכו"ם בע"ש שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה דאו' בשבת בהא אי נימא כשיטת החו"י אולי יש להתיר כיון דליכא ג"כ ודבר דבר. אבל כבר כתבתי דליכא סייעתא לחו"י:

ועי' תשו' חת"ס סי' ס' שכ' דבע"ש לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר אין ראי' להחמיר כ"כ ואעפ"כ לא רצה לסמוך למעשה אלא ע"י קבולת. ועוד טעמים אחרים. וסיים אח"כ מכל הלין טעמי נראה דל"ש לחוש לחשדא כיון דהוי בקבולת ושם הי' הפסד גדול מאד. אך במלאכה דרבנן בכה"ג אולי יש להקל:

עתה אדבר מהאופנים שמתירין על ידם איסורי שבות. א) משום בזיון כתבי קודש הוא ההיתר הגדול שבכולם דאפי' ישראל עצמו מציל לחצר שאינה מעורבת כמבואר בסי' של"ד סי"ז אבל לא למפולש וה"ה פכ"ג מהל' שבת הכ"ו כ' בשם הירושלמי דאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מכבה לר"ש דאמר משאצ"ל פטור וכן הביאו הר"ן פ' כ"כ וכן מפורש בתוספתא פי"ד דשבת. וס"ס כ' הר"ן דבגמ' דידן משמע דאסור:

והנה הראשונים ז"ל תמהו למה לא הביאו בגמ' דין זה ורצו להוכיח דהלכה כר' יהודה דמשאצל"ג חייב. ובאמת הטור ומחבר פסקו כר"ש בס"ס של"ד לענין כיבוי גחלת של עץ ומתכת וכן בשאר דוכתי ולדידהו ק' שפיר למה לא הביאו זאת בגמ' כנ"ל. וכן קשה להרמב"ם ז"ל נהי דפסק כר"י דמשאצל"ג חייב ס"ס למה לא התירו להציל אותם לחצר מפולש דעכ"פ כיבוי לר"ש לא קיל מחצר מפולש לר"י:

ונ"ל קצת לומר דהא דמקילין כולי האי משום בזיון כה"ק היינו דס"ל גרם מחיקת השם ג"כ אסור מש"ה חמיר איסור זה מאיסור אחר ומשום חומר איסורו הקילו בו חכמים כולי האי כדי שלא יבוא לידי מחיקה אבל אי נימא גרם מחיקת השם מותר אה"נ דלא מקילינן כולי האי לדחות איסור שנראה כדאו' כגון כיבוי שכ' הר"ן שדומה למלאכה דאו' לחד תי': והנה גרם מחיקת השם דאסור לחד מ"ד מקורו מן הספרי המובא ברש"י פ' ראה עה"פ לא תעשון כן לד' אלקיכם ר"י אומר וכי ס"ד שישראל נותצין וכו' אלא לא יגרמו עונותיכם וכו' א"כ לפי דרשה זו אפי' גרם מחיקה דומה למעשה. [ויתורץ לפ"ז מה שקשה בגמ' סוכה (דף נ"ג) ומכות (דף י"א) בשעה שכרה דוד שיתין וכו' אי איכא דידע ואחיתופל השיב לו ק"ו מה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' וקשה וכי לא ידע דוד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש דיחיד וכ"ש פק"נ דכל העולם כולו וגם אחיתופל לא אמר אלא משום ק"ו דסוטה ול"א בפשוט משום וחי בהם וכו' וכבר הארכתי בזה בתשובה. אך לפי דברינו דהכא ניחא מטעם אחר דידוע דעת הרמב"ם והרשב"א דפק"נ לא הוו הותרה אלא דחויה וא"כ יש לומר דכיון דס"ס איסור יש בכאן אלא שהפק"נ דוחה אותה אין כאן מעשה איסור כלל אלא הרי המעשה כנעשה ממילא ע"י כח פק"נ והוא כח היתר המעורב בו וכ"ז בכל האיסורים דגרמא שרי בדידהו אבל במחיקת שם דאפי' גרמא דידי' אסרה התורה בפירוש חשש דוד דבכה"ג אסור אפי' בפק"נ וגם אחיתופל לא השיב אלא משום ק"ו ממחיקת השם דסוטה. ויתורץ לפ"ז מה שיש להקשות על הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש ב'. ועל רבותיו של רש"י בריש כתובות דכל דבר הלמד בי"ג מדות אינו אלא דרבנן א"כ איך דן אחיתופל ודוד הסכים עמו ע"י ק"ו שהוא מדרבנן לעבור על איסור חמור המפורש בתורה ולפמ"ש ניחא דהק"ו אינו בא אלא לפרש פשטא דקרא דוחי בהם דקאי גם על איסור מחיקת השם]:

וא"כ לפ"ז קשה בגמ' דשבת (דף ק"כ ע"ב) דפריך דרבנן אדרבנן דהכא במתני' מתירין גרם כיבוי בשבת והתם אוסרים גרם מחיקה יתרץ שאני גרם מתיקה דהתורה אסרה מקרא דלא תעשון כן וכי ס"ד וכו' אלא לא יגרמו עונותיכם. אך באמת אנן לא קיי"ל כדרשא זו דר' ישמעאל אלא כת"ק: דהיא אזהרה לנותץ אבן וכמ"ש המזרחי שם בפ' ראה דהרי הרמב"ם וסמ"ג פסקו מזה לאו פשוט לנותץ אבן מן המזבח וכת"ק דספרי דהתם מש"ה שפיר פריך דרבנן אדרבנן ומתרץ דאה"נ גרם מחיקה מותר והתם שאני משום שאסור לעמוד בפני השם ערום:

וא"כ ניחא דפוסקי ההלכות לא פסקו כשני ההיתרים לא להתיר להציל לחצר מפולש ולא לכבות בעצמו דס"ל דהמתירין כן אזלי בשיטת המ"ד דלאו דלא תעשון כן לא קאי על המוחק אלא על הגורם ומש"ה התירו. אבל לדידן דקיי"ל כת"ק וכגמ' דידן הנ"ל דלא ניחא להו בחילוק זה מש"ה אסרו למפולש. וכן הכיבוי דישראל בעצמו:

ואולי יש קצת לתלות דבר זה בשינוי הנוסחאות דבספרי הגירסא אמר ר' גמליאל וכי תעלה ע"ד וברש"י שלפנינו הגירסא אמר ר' ישמעאל. וי"ל דלפי הגירסא דר"ג הוא בעל המימרא ניחא להו טפי לפסוק כמותו. ובגמ' דידן היו גורסים אמר ר' ישמעאל כגירסת רש"י מש"ה לא קבעו הלכה כמותו:

ויש לפ"ז תי' מספיק מה דלא קיי"ל כי האי דמכילתא דאוסר אמירה לעכו"ם משום לא יעשה די"ל דסתם מכילתא ר' ישמעאל הוא ור"י אזיל לטעמי' דאוסר גרמא במחיקת השם. וי"ל להיפוך ממ"ש לעיל. אלא דבכל האיסורים אוסר גרמא דיליף ממחיקה וממילא ה"ה במלאכת שבת אסור לומר לעכו"ם משום גרמא מדאו' וכדאשכחן לעיל סברת ת' ר"מ מר"ב דהוי כמסייע א"כ לר"י אסור כאלו עשאו בעצמו. אבל לדידן דלא אסרינן גרמא גם הכא לא דרשינן הך דלא יעשה. וכן משום זה ג"כ לא הביאו הך דרשא דירושלמי שבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר וכו' כנ"ל דשיטת הירושלמי שניא בזה משיטת הגמ' דידן דמחמיר גרם מחיקה וכמש"ל. וכן בס"פ כירה מוקי הירושלמי סתם מתני' כר' יוסי דגרם כיבוי אסור ופליג אגמ' דידן כדאיתא בתוס' שם (דף מ"ז ע"ב). ס"ס אפי' לדידן התירו משום בזיון כה"ק לעשות בעצמו איסור קל ולומר לעכו"ם אפי' לעשות מלאכה דאו' מותר:

ב) משום צער בע"ח קיי"ל בגמ' (דף קכ"ח ע"ב) בהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות ומניח תחתי' אף דמבטל כלי מהיכנו דקיי"ל צער בע"ח דאו'. וכ' המג"א שם בסי' ש"ה סקי"א דפשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה. וכן מצינו שם דמתיר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו בשבת משום צער בע"ח. ונ' דאפי' המחמירים שם לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט י"ל דהיינו משום דאפשר לחלוב באופן שלא יהי' מלאכה דאו' כגון בחולב ע"ג קרקע דדוקא בחולב לתוך כלי הוא דס"ל לרמב"ם דחייב משום מפרק ע"כ לא התירו רק באופן שיאמר לעכו"ם לחלוב לעצמו, דכיון שאינו מקפיד על החלב א"כ המלאכה אינו עושה בשליחות ישראל. וניחא שלא יקשה מזה על שיטת המחנה אפרים הנ"ל דכשעושה בשכר גרע והוי שליח גמור דלמה התירו בכה"ג והרי מקבל העכו"ם שכר וראוי להחמיר יותר ולפמ"ש ניחא דל"ח העכו"ם שלוחו להמלאכה גופא רק להקל צער הבהמה וזה אפשר בלא מלאכה שיחלוב לקרקע ומה שעושה העכו"ם שחולב לתוך הכלי מעצמו עושה:

ג) חולי שאב"ס אומר לעכו"ם ועושה (שבת דף קכ"ט) וכ"פ הרמב"ם ומבואר באו"ח שכ"ח סי"ז דבכה"ג מתירין אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה דאו' לכו"ע ושם ג"כ בדלא אפשר מותר להישראל בעצמו לעשות מלאכה דרבנן אעפ"כ ההיתר דחולי שאב"ס חלש מהאי דצער בע"ח דהכא י"א היכי דליכא סכנת אבר אסור להישראל לעשות בעצמו אפי' מלאכה דרבנן. והר"ן אף דנראה דמקיל בהצלת כה"ק הכא אוסר כמבואר בר"ן פ' שמונה שרצים ועי' בהרא"ש פ"ב דע"ז אות י' ועי' ב"י שכ"ח מ"ש בשמו דנסתפק לו ז"ל אם מותר להישראל עצמו לעשות שבות בחולי שאב"ס או דוקא אמירה לעכו"ם התירו דהוי אין בו מעשה נ"ל עפ"י מ"ש לעיל דהרא"ש כ' בב"מ בשם רבינו סעדי' לאסור לומר בע"ש שיעשה בשבת ודחה ראייתו ולא הכריע:

ועי' בפ' ר"א דמילה בהרא"ש שהביא דעת בה"ג המתיר במקום מצוה אפי' שבות גמור ודעת הרי"ף החולק עליו ולא הכריע וידוע דבה"ג והרי"ף נחלקו בפשט הגמ' דאמרו ולא שאני לך בין שבות דאית בו מעשה וכו' כמש"ל דלבה"נ היינו שבות דאומר לעכו"ם אף שיעשה העכו"ם מלאכה גמורה הוי לית בו מעשה ושבות דהזאה כיון שעושהו הישראל בעצמו חשיב אית בו מעשה:

ולהרי"ף פירושו בין שבות דאית בו מעשה היינו שהעכו"ם עושה מלאכה גמורה ושבות דלית בה מעשה היינו שבות דשבות נמצא דלהרי"ף אין נ"מ בין מלאכת הישראל עצמו במלאכה דרבנן או מה שאומר לעכו"ם וא"כ ראי' ממה שאמרו חולי שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה דה"ה להתיר לישראל עצמו לעשות דמ"ש הא מהא אבל לבה"ג י"ל דדוקא אומר לעכו"ם ועושה דהוי לדידי' שבות דלית בו מעשה אבל לעשות הישראל בעצמו מלאכה דרבנן דהוי שבות דאית בו מעשה אסור וכבר כתבנו לעיל דמחלוקת בה"ג ורי"ף תלי ב"ה אם שבות אסור משום ודבר דבר או משום שליחות ולמ"ד משום ודבר דבר בע"ש מותר לומר שיעשה בשבת מש"ה הרא"ש מסתפק בשלשת הדברים האלה: ד) משום ישוב א"י כי האי דגיטין (דף ח') כותב ומעלה בערכאות מתירין ג"כ אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה דאורייתא כן דעת התוס' והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ור"ן ורוב הראשונים ז"ל דס"ל דאיסור כתיבה בכל לשון הוא דאו' ואעפ"כ מתירין מותר בכה"ג:

וידוע מה שתמהו המג"א סי' ש"מ והב"ש באהע"ז סי' קכ"ו על הרמ"א ש"ו סי"א שהחליט כדעת הא"ז שהוא דעה יחידית דכתב שלהם אינו אלא דרבנן. ועי' דגול מרבבה ונוב"י. ועכ"פ חלש היתרו מהאי דלעיל דבכה"ג אין שום היתר להישראל בעצמו. ויש אוסרים אפי' השבות בעצמו אף דלא קיי"ל כן מ"מ הוא פחות מהנ"ל:

ה) לצורך מילה י"א דאפי' שבות מותר והוא דעת ר"ן בשם בה"ג ובעה"ע. אבל רוב הפוסקים הסכימו דדוקא שבות דשבות וכמש"ל. ואף התוס' דאוסרים שבות דשבות במקום מצוה מ"מ מודים הכא שנתנה מילה לדחות ומ"מ שבות גמור אסרו:

ו) לצורך מצוה שבות אסור ושד"ש מותר זה דעת רמב"ם וטור ומחבר דלא כבה"ג ובעה"ע המקילים אפי' שבות גמור ודלא כתוס' האוסרים אפי' שד"ש: ז) מקצת חולי או צורך הרבה כ' ג"כ הרמב"ם דבכה"ג מותר שד"ש. והנה הלשון מקצת חולי בא למעט מיחוש בעלמא כמ"ש המג"א שכ"ח סקי"ב. וצורך הרבה י"ל כגון בסעודת נישואין לנגן בכלי שיר ולטלטל נר ממקום למקום. ולקמן נדבר עוד מזה:

ח) הפסד גדול הבא פתאום כגון דליקה לא התירו שבית דשבות מפורש רק לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא לומר בהדיא אף דהוי משאצל"ג אלמא דאפי' שד"ש, לא התירו אפי' בהפסד גדול כדליקה והנה להרמב"ם ז"ל יש לומר דבדליקה מותר שד"ש מפורש והא דלא התירו לומר מפורש משום דס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' א"כ כיבוי הוי מלאכה דאו'. אך לדידן דקיי"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור ואפ"ה לא התירו לומר בהדיא ראי' גדולה דאפי' במקום פסידא לא התירו שד"ש:

ויתורץ לפ"ז דקדוק עצום דהטור בסי' ש"ז העתיק דברי הרמב"ם לענין שד"ש. והשמיט תיבות אלו "או שיש בדבר צורך הרבה" וטעמא בעי. ונ' דהטור ס"ל פי' וכונת הרמב"ם או שיש בדבר צורך הרבה דהיינו' שיש בזה הפסד גדול כמו שפי' ג"כ המג"א שם סק"ז והרמב"ם לשיטתו ניחא דמתיר דאין ראי' ממה שהצריכו לומר כל המכבה אינו מפסיד כנ"ל אבל הטור דס"ל משאצל"ג פטור א"כ ראי' ממה שהצריכו לומר כל המכבה דאסור לצוות בהדיא אפילו מלאכה דרבנן מש"ה השמיט הנך תיבות הנ"ל וא"כ ישארו דברי המחבר בתימה דבמשאצל"ג ס"ל כהטור א"כ למה העתיק הכא כל דברי הרמב"ם גם הנך תיבות או שיש בדבר צורך הרבה:

וע"כ דאינו מפרש כהמג"א אלא צורך הרבה היינו כמש"ל שמחת נישואין או חזרת רטיי':

והנה בזה יש פלוגתא רחוקה דעת סה"ת וסמ"ג להקל אפי' בשבות עצמה דמתיר לטלטל מוקצה כשמתירא מפני המושל או מפני גנבים. והרשב"א וסייעתו חולקים. ולדידהו סחורה שירד עלי' גשמים אסור לטלטלה או לומר לעכו"ם לטלטלה כמבואר בב"י של"ד ס"ב וכן בהך דסי' ש"ז סי"ט כמש"ל דדוקא כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר הרי דאפי' טלטול דאיסור קל הוא לא התירו. ועי' רע"ו ס"ג מג"א סקי"א. ורע"ט סק"ט וע"כ דל"ד לצנור שעלו בו קשקשים המבואר בסי' של"ו כמ"ש ע"ז תירוצים הרבה:

ומעתה צריך לי עיון בדברי המג"א בסי' ש"ז סק"ז שכ' ולצורך הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם דהיינו שד"ש. זה לכאורה תימה גדולה שהחליט דלא כשו"ע ש"ז סעיף י"ט הנ"ל וראיותיו אינן מספיקות דכל יסוד המקילין הם הרמב"ם והראב"ד והנה מהרמב"ם כבר כתבתי דאין ראי' לענין זה דהוא ז"ל אזיל לטעמי' דכיבוי מלאכה דאו' היא א אין ראי' מהך דכל המכבה אבל לדידן ראי' דאפי' בדרבנן אסור לומר לעכו"ם במקום הפסד וכבר כתבתי דהמחבר שהעתיק אלו הדברים אינו מפרש בהפסד. ודעת הראב"ד לא ברירא כ"כ דהרי בנוסחאות שלפנינו ליתא וגם המגדול עוז לא הביאו. רק ה"ה כ' כן בשמו ויחיד הוא בדבר זה. והסה"ת והסמ"ג שמתירים מפני גנבים כ' מפורש כדי שלא יבוא לעבור איסור תורה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והרי בסי' ש"ז כ' הב"י בשם סה"ת וסמ"ג לאסור בגשמים דדוקא בדליקה התירו ולא בגשמים. ובאמת פשטות לשון הגמ' דפ' המדיר (ד' ע') למעוטי שאר איסורים דשבת משמע דאסור. ונהי דקיי"ל להיתר די בהיתר זה שכ' ב"י בשם בה"ג והרא"ש לומר כל המציל אינו מפסיד. והרא"ש דייק בהפסד הבא לאדם פתאום. ובאמת בתשו' הרשב"א תשפ"ד משמע דלדעת התרומות ה"ה דמתיר בסחורה הנפסדת ע"י גשמים אלא דהוא ז"ל חולק עליו הרי דהרשב"א לא פי' דעת התרומות כמו שפירשו הב"י:

ועי' בד"מ סי' של"ג אות ט' בשם הא"ז במעשה שהי' סוסים הרבה בעגלה והי' בזה הפסד גדול ואסר לומר לעכו"ם להורידם וכן העתיק ברמ"א דברי א"ז אלו אלא שקצרם. והיינו דאסר ע"י עכו"ם אף שיש פסידא אם לא לצורך אורחים או מצוה. א"כ ראי' נמי מדברי הרמ"א לפרש בדברי הרמב"ם הנ"ל צורך הרבה לכבוד אורחים דזה עדיף מפסידא:

ויש עוד כעין ראי' מדברי הרמב"ם פי"ב ה"ג דליקה שנפלה וכו' שאין אבוד ממון דוחה וכו' שבת וכו' למה הוסיף רבינו ז"ל שכל דבריו במשקל תיבות אלו שאין אבוד ממון וכו' וע"כ כוונתו דלעולם אין אבוד ממון דוחה ואפי' באיסורי שבות. ס"ס ה"ה בשם הראב"ד יחיד בדין זה. וא"כ תימא על המג"א שפסק להקל שד"ש במקום הפסד גדול:

וי"ל שסמך עצמו ג"כ על מ"ש ה"ה בשם התוס'. וסמ"ג בשם סה"ת שמתירין איסור טלטול במקום פסידא. ואף שיש לפרש כוונתם דוקא במקום שיש לחוש שלא יבוא לאיסור חמור מזה מ"מ כיון דיש לפרש לאיסור ויש לפרש להיתר מקילין בדרבנן. אך באמת גם להא אית לה פירכא דהמג"א בעצמו הביא דברי הגמ"ר פ' במה טומנין לאיסור ועיי"ש דמתחיל הדבור שאל רבינו ברוך וכו' א"כ כל דברי הגמ"ר זאת הם דברי רבינו ברוך שהוא בעל המחבר ס' התרומה, א"כ נפל כל ההיתר הזה בבירא. דכל המתירין נמשכו אחרי סה"ת. וכאן מפורש כוונתו רק דוקא באופן שלא יבוא לידי איסור חמור מזה ובע"כ אנו צריכין להודות שאין כאן רק דעת ה"ה בשם הראב"ד. ועכ"ז ודאי כיון שהמג"א הכריע כן ודאי כדאי הוא לסמוך עליו ויש לצרף ג"כ דעת מהר"מ המובא בב"י סי' רמ"ד דמתיר ג"כ במקום פסידא. ואף דשא"ה דהוי כמציל מידם ס"ס כבר הורה זקן שכל בית ישראל נשענים עליו. אבל עכ"פ נ' חד מהני או שיהי' בצנעה כי האי דצנור שעלו בו קשקשים דכתובות (דף ס'). או במקום שיוכל לבוא לידי איסור דאו' כי האי דמי שהחשיך דאדם בהול על ממונו או הפסד הבא פתאום כדליקה:

ואל תטעה בדברי הר"ן ריש פ' מי שהחשיך בד"ה אלא כך אני אומר וכו' דהכי פירושו. דשתי חששות איכא מתוך שאדם בהול ע"מ סברא לאסור דאי שרית לי' אתי לכבויי ושוב יש סברא להתיר דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו א"כ אם תאסור עליו יעבור על איסור דאו'. וזה החילוק היכי דהדבר נחפז שייך דאי שרית אתי לכבויי דמתוך שהשעה דחוקה לו לא ידקדק לחלק בין שבות לאיסור דאו'. והיכי דהדבר בא פתאום יש שוב סברא להתיר דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. א"כ היכי דהדבר בא פתאום וגם נחפז א"כ יש סברא להתיר ויש סברא לאסור ממילא לא שרינן לי' וצ"ל כל המכבה אינו מפסיד, אבל היכי דהדבר בא פתאום דשייך א"א מעמיד עצמו על ממונו. ואין הדבר נחפז כ"כ דל"ש אתי לכבויי דהא יש לו פנאי להתיישב. ולא נחשדו ישראל השואלים לעוברים בזדון מש"ה שרינן כנלפע"ד לפרש דברי הר' באופן שלא יחלוק על הרא"ש דפ' כל כתבי אות י':]:

ממילא נחזי אנן לענין מניעת ריווח או הפסד איזה רו"כ בדרך השכיח בודאי רחוק מאד להתיר אפי' שד"ש דא"כ מאי זה איסור של ודבר דבר שלא לדבר דברי משא ומתן בשבת הלא כל מו"מ הוא ריוות או הצלת הפסד ממון. ונתיר להעמיד עכו"ם בחנות למכור בשבת דמו"מ אינו אלא מדרבנן ולבעל סה"ת ח"ו יהי' מותר לישראל בעצמו לסחור בשבת ומה גם במקומות שיום השוק הוא בשבת דחשיב לענין חוה"מ דבר האבד עאכו"כ שיהי' מותר לדבר בזה בשבת. ונימא לישעי' הנביא כלה נבואתך וצא. ח"ו לא תהי' כזאת בישראל ובע"כ אין כוונת מג"א להתיר הפסד גדול אפי' רק דבר שיקרה לעתים רחוקות באופנים שכתבנו למעלה:

ועיין נוב"י מה"ת כ"ט, בדבר שהי' הפסד רכוש רב ועסק שיש בו רשות מאת המלך וע"י שלא יתעסקו בו עכו"ם בשבת יוכל להפסיד הרשיון שאין לך הפסד גדול מזה כ' היתר שיפסקו עם העכו"ם שיקחו מכל אלף דבר קצוב דבכה"ג עכו"ם בדידי' קא טרח ואיכא רק משום חשדא. וע"ז רצה לצדד דליכא חשד. חדא דלמכור מושיבו ולא לכתוב והוא נחשד רק באיסור שד"ש במקום פסידא. אולי באיסור קל כזה לא שייך חשדא. ומוסיף עוד דהחשד הוא שמצוה אותו בע"ש שיעבור שד"ש במקום פסידא. עכ"פ אם הי' באמת כן שצוה אותו בע"ש שיעבור על שד"ש אפי' במקום פסידא כעובדא דהתם לא רצה להתיר רק דהתם הי' בקבולת כמש"ל. ואעפ"כ החמיר למעשה רק להשכיר באמת המקום לעכו"ם. ראה עד כמה החמיר בזה וצרף ג"כ דעת הרמ"א בשם הא"ז דכתב שלהם אינו אלא דרבנן:

ואך אל יטעה הרואה שלא בעיון שבאמת דעת הנוב"י דכתב גלחות אינו אלא דרבנן חס לי' להנוב"י לסתור דעת עצמו מ"ש בת' ל"ג שהאריך שם שהוא דאו' וכ"כ בספרו דגול מרבבה. רק כיון דבאמת אין שם רק חשד וגם אינו מצוה אותו לכתוב צירף דעת הא"ז לסניף בעלמא:

אך מ"ש שם שהב"י חידש חומרא זו מעצמו דאף בע"ש אסור לומר להעכו"ם שיעשה שבות ואין לך בו אלא חידושו ולא לחוש ע"ז לחשדא היכי דהעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. פלא גדול בעיני שיצאו דברים אלו מפיו ז"ל שדברים אלו הם דברי המל"מ פ"ו מה"ש ה"ט על חידוש הב"י דהרי מקשה שם מאי חידש הב"י וז"ל בסוף הדבור באופן דהדק"ל איך עלה בדעתו של מרן ז"ל לחלק באמירה דעכו"ם דקודם השבת בין מלאכה דאו' לדרבנן וכו' לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חידוש בקבלנות היינו דוקא במלאכה דאו' וכו' ולפ"ז נמצא דתי' השני של מרן דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאו' לדרבנן הוי חידוש גמור עכ"ל. א"כ אדרבה זאת היתה עיקר חידושו של הב"י לאסור אפי' בקבולת דשייך עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד אפ"ה אוסר. א"כ לא הוסיף הנוב"י כלום במ"ש ואין לך בו אלא חידושו דאדרבה זאת היא חידושו.גם:

היכי דשייך אדעתא דנפשי' קעביד. מ"מ בעיקר הדין דברי הנוב"י ברורים: מעתה מ"ש בשע"ת ש"ז סק"ב בשם ת' שאילת יעב"ץ להתיר לשלוח ע"י הפאסט פאקעט ע"י עכו"ם בשבת. מעולם היו כספר החתום בעיני עד שהשגתי הספר שאילת יעב"ץ וראיתי שהתיר רק למסור להעכו"ם בע"ש והעכו"ם ימסרנו על הפאסט בשבת וגם בזה כרכר כמה כרכורים ובאמת שגם בזה דבריו אינם ברורים:

מ"ש לדמות זה לישוב א"י דלא גזרו בי' וה"נ איכא פסידא וכו'. נפלאתי מה ענין ישוב א"י לפסידא. אם רצה לומר היתר מענין פסידא הל"ל מפ' מי שהחשיך. או מצנור שעלו בו קשקשים. או מדליקה כמ"ש רבותינו הראב"ד וסה"ת לא משום ישוב א"י דל"ד כלל. וגדולה מזו כ' הב"ח בתשובה קמ"ו שהתיר לקבול בערכאות על חוב שיפסיד אם לא יקבל באמירה בעלמא והוי כמציל מידם ומביא ראי' מדליקה ולא עלתה על רעיונו לדמותו לישוב א"י אף דשם דמי יותר דהוי ג"כ כמציל מידם עאכו"כ בסתם פסידא דל"ד כלל: עוד אני תמה על הרב ז"ל שעשה סניף לקצוץ להעכו"ם שכר בעד טרחתו זאת. וגם זה במחכ"ת לא הועיל כלום כיון שהוא שכר בעד פעולה זו שיעשה בשבת דייקא לא שייך עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד. ועוד גרע בזה לדעת המחנה אפרים הנ"ל וריטב"א דקידושין פ"ב מובאים דבריו במל"מ פ"ב מהל' רוצח: ס"ס גם השאילת יעב"ץ לא התיר אלא דוקא באומר לו בע"ש ושעת הדחק והפסד גדול בדבר דלא שכיח. וגם דייקא שיקצוץ לו שכר מע"ש. ראה כמה טועים אלו שאינם מסתכלים במקור ההלכה שהשא"י לא עלתה ע"ד להתיר בשבת. והשע"ת קצר בכאן במקום שהי' לו להאריך:

ויפה הזכרתני שלא רציתי להתיר לתקן הלאמפין בשבת ע"י עכו"ם ודאי שהדין עמי שתקון הלאמפין הוא מלאכה דאו' ואין מתירין שבות גמור אפי' באומר לו מע"ש ואפי' במקום מצוה:

ומה שאומרים המתירים משום דהוי מצוה דרבים והלא משנה מפורשת בר"ה (דף ל"ב ע"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו'. ועי' מחבר תקפ"ו כ"א ובמג"א סקכ"ד מפורש שם דאין מתירין שבות אפי' במצוה דרבים כעין תקיעת שופר:

ובאמת בענין הדלקת נרות בשעת נעילה נוהגים בכמה מקומות ע"י עכו"ם. והרבנים אינם מוחים מכמה טעמים. חדא כמ"ש הרמ"א רע"ו ב' ומג"א שם סק"ט משום מוטב שיהיו שוגגים וכו' ועוד דרוב פעמים מדליקים בבה"ש ובבהש"מ מותר שבות. וגם רוב פעמים העכו"ם נשכר לקהל לא על שבת לבד: ועי' נוב"י קמא חאו"ת ל"ג שאסר בזה. ובת' השיב משה חאו"ח ת' מנכדו כ' להתיר מ' דהוי מצוה דרבים וכבר כתבתי דליתא. ומ"ש לראי' מדברי הט"ז תרנ"ה. כבר כתבתי לעיל דקשה עליו מלולב הגזול. ואך נראה ליישב דה"מ אמרי' במצוה דרבים ליכא מהב"ע ה"מ היכי דהמצוה לחודא הוא דרבים והעבירה הוא ביחיד כי האי דר"א ששחרר עבדו דהעבירה הוא על המשתרר והמצוה הוא מצוה דרבים אבל היכי דהעבירה היא ג"כ ברבים אז ודאי דהוי מהב"ע גם אם המצוה היא דרבים. וא"כ לפ"ז נכונים דברי הט"ז דבסי' תרנ"ה דהעבירה לא עשה אלא מי שצוה לו שיביאנו והמצוה עושים רבים לא הוי מהב"ע אבל בלולב הגזול דכולם יעשו איסור א"כ מה יועיל לנו מה דהוי מצוה דרבים וא"כ ה"נ בעכו"ם שהדליק נר בשביל רבים דכולם אסורים לקרות כנגדו א"כ שוב הוי עבירה דרבים ולא הועלנו כלום:

אך ממתני' הנ"ל דר"ה משמע אף היכי דלא הוי עבירה דרבים ג"כ אסור. ומהט"ז אין ראי' דהתם הוי תחומין דרבנן ולא הוי אלא שבות דשבות אלא שהמהרש"ל נתקשה בזה דס"ס כיון דהאיסור דרבנן והמצוה ג"כ אינו אלא דרבנן למה נתיר איסור דרבנן וע"ז תי' הט"ז דהוי מצוה דרבים אבל שבות גמור להתיר במקום מצוה דרבים לא מצאנו:

ומ"ש עוד בת' הנ"ל להתיר לחלק בין אומר מע"ש לאומר בשבת מהאי דמרדכי פ' משילין מהאי דעכו"ם המנגן בכלי שיר בבית החתונה אפי' אם ישראל יאמר לעשותו ואיסור דרבנן שרי במקום מצוה ואח"כ הוסיף כ"ש דאינו אסור אלא משום גזירה והקשה בס' מנחת כהן דמדבריו משמע מתחלה דמתיר שבות גמור במקום מצוה והלא הגמ"ר בעצמו פ"ק דשבת אוסר שבות במקום מצוה ע"כ הכריע דע"כ הכא מיירי דאומר לו מע"ש וכאן באומר בשבת. תימה בעיני שלא דייק בפנים הספר דשם מבואר דמייתי ראי' מההיא ינוקא דאישתפיך חמימי' והתם המעשה הי' בשבת עצמו:

ולדעתי יש קצת לפרש דברי המרדכי עפ"י מ"ש תוס' ביצה ריש המביא ד"ה תנן דאנן אין אנו בקיאים עתה לעשות כלי שיר ול"ש למיגזר ועי' רמ"א של"ט ועי' יד אפרים תקפ"ח א"כ י"ל דזה כוונת המרדכי דגזירה זו קילא משאר גזירות:

ומ"ש שם ושמענו מגדולי הדור וצדיקים שהיו נוהגים להקל ודאי עדותו דהאי גברא רבא נאמנה. אבל מ"מ בגוף הדין יש לפקפק הרבה:

ואמנם שגם בספר תפארת ישראל בהקדמתו לסדר מועד ברר ג"כ הלכה זו בסעיפים וקצת אברר מה שיש לפקפק בדבריו:

מ"ש ראי' לבעל חוות יאיר הנ"ל מהאי דעירובין דהא מר ל"א לי' זיל אתם. אינני רואה שום ראי'. עוד מ"ש בשם השב יעקב להתיר כיבוי נרות בבהכנ"ס וצרף הוא ז"ל להקל אף בנר שדולק בתוך ביתו לכבותו ע"י עכו"ם. המעיין בשב יעקב יראה שלא הקל אלא למד זכות על מקומות שנוהגין להקל. וס"ס אפי' הנוהגין להקל יש לומר באופן שאין העכו"ם שלוחו ממש על יום השבת לבד. וברבים ליכא חשדא אבל בתוך ביתו דאיכא חשדא מנלן:

גם בסדר ההיתרים הקדים המאוחר ואחר המוקדם: קצור הדבר בדין שאלתך אם המורה המתיר לו לשלוח הפאקעט בשבת התיר לו לומר בע"ש ולקצוץ לו שכר בעד טרחתו. אף דגם ע"ז יש לפקפק ולפענ"ד יש לאסור עכ"ז כיון שהשאילת יעב"ץ מתיר וגם בחיי אדם כלל י"ג אות י"א מתיר. הרי יש לו במה לתלות אף שאילו בא לפני הייתי אוסר. אך אם לעשות בשבת עצמו התיר טעה בפשיטות והעושה ע"פ חלל שבת בשבות דרבנן ולהמכילתא והירושלמי יש בזה חשש איסור דאו'. וד' ישמרנו מכל מכשול הנלפענ"ד כתבתי. הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה