שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן יט
ראיתי לבאר בדין אם מותר ליתן לקטן בידים איסור דרבנן דהרמב"ם אוסר והרשב"א מתיר:
ביבמות (דף קי"ד) ר' יצחק בר ביסנא אירכסו לי' מפתחא דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא א"ל יל דבר טליא וטליתא וליטיילו התם אלמא סבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, לימא מסייעא לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק ומשני תולש בעציץ שאינו נקוב דלא הוי אלא איסור דרבנן עד סוף הסוגיא שם:
וא"כ לפי מה שפסק הרמב"ם וכל הפוסקים דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ אפי' באיסור דאו' מניחו תולש ותמהו לפ"ז עליו ז"ל המ"מ ושאר ראשונים שכ' בפכ"ד מהל' שבת תולש בעציץ שאינו נקוב דהגמ' לא מתרץ לה אלא למאי דס"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו אבל אי נימא דאין ב"ד מצווין להפרישו אפי' באיסור דאורייתא מניחו תולש:
ונראה לתרץ עפ"י מה שהקשה בתשו' הרי"מ ז"ל מאי ראי' מייתי בגמ' מהך דלידבר טליא וטלייתא דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו דלמא שאני באיסור הוצאה דשבת דאמרו בשבת (דף ה' ע"ב) הי' טעון אוכלים ומשקים ונמלך עליהם והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וא"כ יש לומר דמש"ה מותר בקטן דקיי"ל חולין (דף י"ב ע"ב) דקטן אין לו מחשבה א"כ ההוצאה אינה חשיבא מלאכה דאורייתא אבל אה"נ באוכל נבילות י"ל דב"ד מצווין להפרישו דהא הקטן עושה איסור דאורייתא:
ונ"ל עפ"י מ"ש רש"י בחומש בפ' יתרו על הפסוק אתה ובנך א"צ לומר על הגדולים אלא להזהיר הגדולים על הקטנים והיא במכילתא שם, והקשה במזרחי שם הא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ואי דהוי חידוש התורה דבשבת חייב להפרישו יותר משאר איסורים א"כ למה דייק בגמ' מהך דדבר טליא וטלייתא דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא אפי' הכי דאין ב"ד מצווין להפריש מנבילות מ"מ קשה למה דבר טליא וטליתא הא בשבת אסור מחידוש התורה הכא אתה ובנך:
וביותר קשה על מה דפריך בגמ' מהך דקטן שבא לכבות אומר לו אל תכבה ומשני בעושה ע"ד אביו הא יכול לתרץ לעולם אין ב"ד מצווין להפרישו ושא"ה דמשום הכי אומר לו אל תכבה דכתיב אתה ובנך:
ע"כ נראה דאה"נ דכתיב קרא אתה ובנך להורות דשבת חמיר משאר האיסורים אלא דנחית דרגא אם בכל האיסורים קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו א"כ במלאכת שבת למה חדשה לנו התורה ע"כ אה"נ זאת חדשה דאפי' בבנך דאין לו מחשבה וא"כ הל"ל במלאכת הוצאה דאינו כלל מלאכה אצלו אפ"ה אסור ומחויב להפרישו כיון דאצל אביו הוא מלאכה וזה הוא שדייקה התורה אתה ובנך לומר מה שאצלך היא מלאכה גם אצל בנך נקרא מלאכה ואתה מצווה עליו. אבל אי נימא דבכל האיסורים קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ די לן שנאמר דבשבת חדשה התורה במלאכה גמורה דחייב הוא להפרישו אבל מ"מ בהוצאה דלאו מלאכה היא גבי קטן גם בשבת אינו מחויב להפרישו:
וא"כ מובנים שפיר דברי הגמ' מדהתיר לידבר טליא וטליתא בהוצאת שבת אף דכתיב אתה ובנך וע"כ דס"ל דאתה ובנך קאי לשאר מלאכות שבת א"כ משמע דקא"ל אין ב"ד מצווין להפרישו דאי קא"נ מצווין להפרישו ע"כ דקרא דאתה ובנך קאי גם על הוצאה וע"ז רצה לסייע לו ממלאכת תולש וס"ד דאפי' במלאכה דאורייתא מותר וע"כ דלא כהמכילתא וממילא כ"ש דקא"נ דאין מצווין להפרישו וע"ז תי' בעציץ שא"נ דרבנן לומר דאה"נ או דנימא כהמכילתא דשבת חמיר משאר איסורים או דנימא דבכל האיסורים מצווין להפרישו ס"ס אין ראי' מהתם דמיירי בעציץ שא"נ דרבנן:
וא"כ ס"ס לפי ההלכה דקיי"ל כדברי המכילתא וכמ"ש רש"י ז"ל בחומש אף דקיי"ל להלכה דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו נשאר קיים תי' הגמ' דמיירי בעציץ שא"נ דאי בנקוב אסור בשבת משום גזירה דאתה ובנך: ויתורץ לפ"ז ג"כ מה דקשה לכאורה על מה שכ' התוס' שבת (דף קכ"א) ד"ה ש"מ דע"כ הך דקטן שבא לכבות מיירי שצריך לפחמין דאל"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופה ולדידן קשה נמי טובא מה מועיל לחייב מה דצריך לפחמין אצל קטן כיון דרק משום הכוונה מחייבת לי'. נימא ג"כ דקטן אין לו מחשבה וסתם כיבוי לאו מלאכה שצריכה לגופה היא ולא ליחייב ולמה אומר לו אל תכבה. אך יש לומר ג"כ לדעת התוס' כמש"ל דדלמא אה"נ אתי קרא דאתה ובנך לומר דאפי' בכה"ג חייב להפרישו וס"ס צריך להיות באופן שאצל אביו הוא מלאכה ע"כ כתבו דמיירי בצריך לפחמין ושייך אתה ובנך בנך כמו אתה כמש"ל:
אך כ"ז לדעת התוס' אבל לדעת הרמב"ם דס"ל כל מלאכה שא"צ לגופה חייב א"כ קשה למה הוצרך לתרץ בעושה ע"ד אביו דהא י"ל דהכא אפי' בעושה לדעת עצמו חייב הוא להפרישו משום קרא דאתה ובנך ואי ל"ל דרשה דאתה ובנך שוב הדק"ל למה תירץ בעציץ שא"נ הא אפי' בנקוב אינו מצוה להפרישו:
ונ' דהרמב"ם מפרש תי' הגמ' בעושה ע"ד אביו כמ"ש הרמב"ן על התורה פ' יתרו ובס' יראים מצוה ק"א וביותר מפורש ברשב"א שבת (דף קנ"ג) ד"ה כשהוא דמ"ש בעושה ע"ד אביו היינו פירושא דאתה ובנך דבזה גלתה לנו התורה כשעושה ע"ד אביו היינו כשאינו מוחה בידו שחייב הוא למחות בידו:
והנה בתוס' נדה (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אין ב"ד מקשים לר' יוחנן דאמר הכא ביבמות ספוקי מספקא לי' מאי מתרץ שם על מה דפריך מיתומה שנדרה שבעלה מפר לה דאי מופלא הסמוך לאיש דאו' האיך אתי נישואי דרבנן ומבטלי נדרא דאו' ומתרץ מפר לה ממנ"פ אי דרבנן דרבנן ואי דאו' קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא ר"י מסופק בזה:
ונראה עפ"י מ"ש בתוס' נזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה בנו דחייב לחנכו והקשו למה קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא חייב הוא בחינוך ותי' דחינוך אינו אלא במצות:
עשה ולא בל"ת והסברא נ' דהיכי דבגדול עבדינן מעשה וכייפינן ה"ה נמי בקטן מחנכין אבל היכי דבגדול לא עבדינן מעשה ה"נ בקטן לא מחנכין וקיי"ל בחולין (דף קל"ב ע"ב) בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון סוכה איני עושה וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו. ועי' רש"י שם דבל"ת לא כייפינן משום דקלב"מ מש"ה דוקא בעשה מחנכין ולא בל"ת דלא עדיף מגדול:
ונ' דלפ"ז ה"ה בכל המצות שניתנו להצילו בנפשו כיון דבגדול עבדינן מעשה ה"ה בקטן מחנכין ומצווין להפרישו ועי' תוס' שבת ויש"ש פ' המניח:
ויש קצת לומר דהא דאמרו בגמ' סנהדרין (דף נ"ה ע"ב דגם בקטן הבא על הבהמה תקלה איכא ובהס"ד ס"ל דליכא תקלה דבהס"ד שפיר אמרו דליכא תקלה כיון דליתי' בחינוך ואין ב"ד מצווין להפרישו ליכא גבי' תקלה כלל ובהתירוץ שאמרו תקלה איכא היינו די"ל דהברייתא אתיא כמ"ד שם בסנהדרין (דף ע"ג) דס"ל דכל חייבי כריתות ניתנו להצילן בנפשם א"כ שוב איכא גם בזה חינוך וב"ד מצווין להפרישו ושוב איכא תקלה בקטן הבא על הבהמה:
ולפענ"ד יש לי עוד סברא בזה דיש נ"מ בחינוך בין עשה לל"ת עפ"י מ"ש הרמב"ם באבות דעשה היא מגדר אהבה ול"ת הוא מגדר יראה וידוע מ"ש דמשום זה עשה דוחה ל"ת דמדרגת אהבה גדולה מיראה. וידוע מ"ש הרמב"ם בסה"מ מצוה ג' שמדרגת האוהב הוא שיקרא אחרים לאהבתו ע"כ בעשה שהוא מצד אהבה מוטל לחנך גם אחרים אבל בל"ת אין חיוב לעורר ולחנך אחרים אלא במה שנוגע לעונש ולא יותר:
וס"ס לדברינו קשה בגמ' דהכא דמקשה על ר' יוחנן דאמר בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ דאמר בדמאי הקילו הא ודאי בעי עשורי ופריך מדר"י דאמר בעושה ע"ד אביו משמע הא לא"ה מותר והוכרח לתרץ בדמאי הקילו למה לא תי' באופן אחר בשלמא במעשר היכי דבעי עשורי א"כ יש כאן חיוב עשה שפיר מחוייב להפריש את הקטן משום חינוך אבל בשבת דלשיטת מהר"מ לובלין ליכא עשה רק ל"ת ואפי' לשיטת הרמב"ם ותוס' דאיכא עשה ס"ס עיקרו הוא הל"ת ואין כופין על הל"ת דשבת והוי שפיר כנבלה ואין ב"ד מצווין להפרישו:
אך הא תלי זה בזה דאי נימא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא א"כ קטן בר עשורי הוא והוא בגדר המצוה דמעשר ושייך גבי' חינוך יש שפיר לומר כמ"ש דאה"נ קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואפילו הכי בעי עשורי משום חינוך אבל אי נימא מופלא הסמוך לאיש ל"ד א"כ אינו בגדר המצוה דמעשר רק בגדר האיסור שלא יאכל בלא מעשר א"כ ע"כ מדאמר הא ודאי בעי עשורי ש"מ דקטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו וקשה דאמר בעושה ע"ד אביו וע"כ דספוקי מספקא לי':
א"כ מיושבים שפיר דברי הגמרא דהן הן דברי הגמ' דנדה שם שלכאורה האריכו ללא צורך בהך ממנ"פ. אך ה"פ אי דרבנן פי' אי מופלא הסמוך לאיש מדרבנן א"כ במעשר אין עשה רק איסור ומה דאמרי' ודאי בעי עשורי ע"כ דקא"נ ב"ד מצווין להפרישו. דרבנן פי' שוב באיסור אין מצווין להפרישו. ואי דאו' פי' אי מופלא הס"ל דאו' א"כ אין ראי' ממה דבעי עשורי משום דיש בזה מצוה ויש בו חינוך א"כ אין בכאן ס' לר' יוחנן והוי ודאי דשם בקא"נ אין כאן רק לאו:
והנה באיסורי דרבנן ס"ל לרשב"א דנחית חד דרגא מאיסור דאו' וכיון דבאיסור דאורייתא אין ב"ד מצויין להפרישו ע"כ באיסור דרבנן ספינן לי' בידים והרמב"ם אוסר ליתן בידים אפי' בשבות דבריהם. וזה לפמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דוקא בעציץ שאינו נקוב הוא דמניחו אבל בעציץ נקוב מחויב להפרישו א"כ שפיר לא ספינן לי אפי' בשבות דבריהם וזה ניחא: אך מ"ש דאפילו בשאר איסורים אסור להאכילו בידים דברים שאסורים מדבריהם דבר זה קשה הא אפי' בדאו' אינו מצווה להפרישו למה לא נימא דבדרבנן נחית חד דרגא ומותר אפי' לכתחילה ליתן לו:
אך לפי דברי התוס' נזיר הנ"ל דלעולם בעשה איכא חינוך בקטן ולפמ"ש לעיל משום דבעשה כייפינן לי'. א"כ כיון דהרמב"ם ס"ל בכל דברי סופרים דמכין אותו עד שתצא נפשו כגון האוכל מצה בע"פ היינו עד שיקבל עליו שלא לעשות א"כ ראוי לומר בכל דבריהם דמצווין להפרישו עוד יותר מבל"ת של תורה. אך לפי שחכז"ל לא רצו להחמיר בדבריהם נגד הדאו' ע"כ די שיהי' כמו הדאו' וס"ס אסור ליתן לו הדרבנן לכתחילה משום חינוך. ועוד יותר מובן לשיטת רש"י חולין הנ"ל דמש"ה לא כפינן בל"ת משום דקלב"מ. א"כ מה שכופין בעשה משום דקיל וס"ס בדרבנן שייך יותר חינוך מבל"ת דאו'. אלא שגבי קטן לא החמירו יותר מבדאו':
ואף שכתבנו מטעם חינוך א"כ עיקר החיוב על האב י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דבעשה כיון דמוטל על ב"ד לכפותו ה"נ אסור לכל אדם ליתן לו בידים וניחא לפ"ז דעת הרמב"ם. ועי' תוס' שבת (דף קכ"א) דדעתם ג"כ כדעת הרמב"ם דמצד חינוך חייב הוא להפרישו. ועי' רשב"א יבמות שמביא דעת הרמב"ם דחייב להפרישו מצד מצות חינוך ועי' מה שמקשה ע"ז מגמ' דגיטין (דף נ"ה) דאמרו קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואלו חרשת לא אכלה מ"ט שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן אוכל נבילות הוא ואי לדעת הרמב"ם הרי חייבים להפרישו מצד חינוך. וכן הקשה נמי מגמ' דנדה (דף מ"ו) שאמרו ש"מ קא"נ ב"ד מצווים להפרישו דילמא משום חינוך: ונ' עפ"י מה שנ' לתרץ דעת הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה פ"ג מהא"ב שכ' דאף קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה והקשה ע"ז במ"מ שם מגמ' דיבמות (דף ס"א ע"ב) שאמרו כהן לא ישא את הקטנה שמא תזנה עליו ופריך א"ה אפי' ישראל נמי ומשני פיתוי קטנה אונס הוא:
ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאה"נ דפיתוי קטנה אונס הוא מ"ט דקטנה אין לה מעשה אפי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומ"מ אסיקנא שם בחולין (דף י"ג) דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן אית לי' ומש"ה קטנה שזינתה מדרבנן נאסרה ואף דאשה קרקע עולם היא מ"מ כבר כ' היש"ש ב"ק דמעשה כל דהו חשיבא ובתוס' חולין שם כ' דאפי' במעשה כל דהו אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומש"ה מדרבנן נאסרה על בעלה:
וא"כ ל"ק מיבמות דשפיר אמרו דלא גזרינן שמא תזנה כיון דאפי' אם תזנה אסורה רק מדרבנן ואטו דרבנן לא גזרינן והארכתי בזה בחדושי להרמב"ם. וה"נ יש לומר טעמא דהרמב"ם והתוס' דס"ל מדרבנן יש להפרישו מטעם חינוך כיון דמדרבנן יש להם מעשה וא"כ ל"ק מקטנה דהכא שמא יאכיל חרש בחרשת דס"ס ל"ש למגזר כיון דמדאו' מותרת היא וס"ס לא אתי איסור דרבנן להפקיע נשואי דאו':
ובקו' המל"מ סוף הל' מ"א על הרשב"א דמתיר לספות לקטן איסור דרבנן מהא דיבמות (דף ע"א) ערל קטן מה לסוכו שמן של תרומה והא סיכה לדעת רוב הפוסקים (והוא ג"כ דעת הרשב"א בעצמו) אינו אלא דרבנן נ' דיש שם איסור אחר מצד הסך שהוא הנאה של כילוי. והארכתי בזה בתשו' אחרת: