שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
או"ח · סימן יז
כבוד אהובי המל"ח החתן החריף כמר אביגדור נ"י:
הנה ע"ד המל"מ פ"ב מהל' רוצח מ"ש אם גם באיסור דרבנן אמרי' אין שליח לדבר עבירה והקשה מהך דאיש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן הא עכ"פ איכא איסור דרבנן:
וכתבת ליישב דהא דבדרבנן אמרי' ג"כ אשלד"ע הוא עפ"י סברת ר"ת ע"ז (ד' כ"ב) תוד"ה תיפוק דאפי' במכשיל לחבירו באיסור דרבנן שייך לפ"ע מדאו' והא תלוי בזה אי אמרי' דאפשר לטפל להיות חמור מן העיקר ורבינא ור' סמא פליגי בזה אי אפשר לטפל להיות חמור מן העיקר דזה טעמו דרבינא דאמר דבכה"ג ל"ש אשלד"ע כיון דאם עשה בשביל עצמו לא יתחייב ואם יעשה עבור חבירו יתחייב מש"ה ל"א בזה אשלד"ע וא"כ ל"ק מרבינא זה תורף דבריך:
ולדעתי אין לזה קיום דא"כ ר"ת ס"ל בע"כ דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר והוא נגד ההלכה דמנחות (דף צ"א) ושאר דוכתי וכן שני הגמרות שהביא המל"מ מגמ' דב"ק יהי' ג"כ שלא אליבא דהלכתא:
גם גוף דבר זה דטעמא דרבינא דאמר משום דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו הוא משום דא"א לטפל להיות חמור מן העיקר. אין בכאן שום תבלין דבשלמא אם היתה הפלוגתא אם השליח חייב הי' שייך לומר אין הטפל חמור מן העיקר דאם עשה עבור עצמו פטור ועבור אחרים יתחייב אבל כיון דתרווייהו ס"ל דהשליח פטור ולא פליגי אלא לענין חיוב המשלח. וכבר חזינן דבמידי דשליחות שליח נעשה לחבירו אפי' במה שאינו בגדר זה כגון איש שנעשה שליח לקבל גט או קידושין לאשה איזה טפל חמור מן העיקר שייך כאן:
ואם לומר לענין האיסור וכי ס"ד שלא יהי' עובר על לפ"ע ישראל המושיט כוס יין לנזיר ושם בע"ז (ד' נ') סתם לשון הברייתא משמע אפי' מי שאינו נזיר המושיט לנזיר עושה איסור:
וגם בסברת ר"ת ז"ל הנ"ל א"צ כלל לדחוק משום טפל חמור מן העיקר אלא דעיקר טעמו י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בס' המצות שורש הראשון וכן משמע ג"כ דעת רש"י בברכות ויומא וסוכה מד' דכל מילי דרבנן אסור מה"ת משום עשה על פי התורה אשר יורוך ולאו דלא תסור. ומש"ה שפיר המכשילו י"ל דעובר על לאו דלפני עור מדאו':
ובקו' המל"מ נ"פ כמ"ש המל"מ בעצמו לחלק דשא"ה דהמשלח מוזהר מה"ת ע"כ חשיב השליח שמוזהר מדרבנן לגבי' לאו בר חיובא. אלא שכ' שלא נתיישבו אצלו דברים אלו:
ולפענ"ד נ' שפיר ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים דאפילו באיסור לאו שייך ג"כ בל תוסיף והראב"ד השיג שם דלדעתו ז"ל דוקא באיסור עשה ולא בל"ת והכ"מ הסכים לדעת הרמב"ם ס"ס לדעת הרמב"ם לעולם כשנזהר באיסור דרבנן צריך לכוין מפורש שהוא עושה מפני התקנה לא שהוא אסור מה"ת. וכעין זה כ' ג"כ הרשב"א בר"ה (ד' ט"ז) דאם מוסיף מצוה דרבנן שייך בל תוסיף, אלא שעושה מפני תק"ח ושייך ע"פ התורה אשר יורוך. אלא דשם אינו מפורש באיסור לאו ונ' שמפני טעם זה אמרו חכמים סד"ר לקולא כדי שיהי' היכר שהוא מדרבנן ולא יעבור בבל תוסיף ויתיישב בזה קו' הרמב"ן בס' המצות בשורש הראשון מה שתמה על הרמב"ם דלדבריו ז"ל מה נ"מ בין איסור דאי' לאיסור דרבנן ולמה אמרו סד"ר לקולא וסדא"ו לחומרא. וכבר הרגיש הרמב"ן בזה ואמר שאפשר שהיא בתנאי מחכמים ז"ל אך תמה ע"ז למה זה. ולפי מ"ש ניחא דאה"נ משום זה אמרו לקולא שלא יעבור בבל תוסיף וא"כ ממילא יש נ"מ בין אם האיסור דרבנן עומד בפ"ע יש לחכמים כח לומר כמו שמצינו כ"פ חכמים, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ אם הדרבנן הוא עם הדאורייתא ממש יחד הוי כמוסיף בית על ד' בתים של תפילין או כישן בשמיני בסוכה שמוסיף יום על ימים הסמוכים בכה"ג צריך דהדרבנן כמאן דליתי'. ומש"ה יש לומר אף דלעולם אמרינן גם בדרבנן אשלד"ע ה"מ כשהם בפ"ע אבל בכאן שהמשלח הוא דאורייתא והשליח דרבנן ע"כ צריך לומר היכר דהשליח הוא כמאן דליתי':
עוד יש לומר בסברא קרובה יותר דהא דאמרי' אשלד"ע הוא מטעם דכל ישראל ערבין זה לזה ואסור לו לעשות מה שחבירו יעשה עי"כ איסור וממילא אמרינן שפיר אי עביד לא מהני ולא הוי שליח דאי משום לפני עור הי' דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא וכמ"ש הריטב"א בב"מ בתי' השני וע"כ: משום ערבות וה"מ במידי דהשליח אסור בו אבל במה דאין השליח אסור בו ל"ש ערבות:
וזה הוא הטעם בפ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאו' וכו' נ"מ להוציא אחרים י"ח. והק' הרא"ש הא קיי"ל אעפ"י שלא אכל אלא כזית דגן מוציא אחרים אף שאכלו כדי שביעה אף דהאוכל כזית ג"כ אינו מחויב אלא דרבנן ותי' דשאני נשים דאינן בכלל ערבות מש"ה כיון שהם דרבנן אינן מוציאות אחרים י"ח. אבל באוכל כזית אף דאינו אלא דרבנן מ"מ מוציא אחרים מצד ערבות. וקשה לכאורה לפ"ז על התוס' שם שהקשו על רש"י שכ' דמש"ה ס"ד דנשים פטורות מבהמ"ז משום דאינן בירושת הארץ דא"כ כהנים ולוים נמי. ולדברי הרא"ש לק"מ דשאני נשים דאינן בכלל ערבות אבל כהנים ולוים הם בכלל, ערבות וע"כ דפירוש הדברים דאינן בכלל ערבות היינו שאינן במצוה זו מש"ה אינן בכלל ערבות וא"כ אה"נ דכהנים ולוים אם אינן בירושת הארץ ולא נצטוו הם ג"כ אינן בכלל ערבות:
ויפשט בזה ספיקו של הדגול מרבבה או"ח רע"א באיש שכבר התפלל ערבית בשבת אם יכול להוציא האשה שלא התפללה עדיין בקידוש דהיא מחוייבת מדאו' והוא אינו מחוייב אלא דרבנן ואשה אינו בכלל ערבות. ולפמ"ש פשוט דלענין קדוש כיון דהאשה נצטווית ע"ז גם היא בכלל ערבות כן ראי' ממ"ש בביצה (דף ל') הני נשי דמליין חצבייהו ול"א להו ולא מידי דלמא משום שאינן בגדר ערבות וע"כ דבמה דנצטוו הן בגדר ערבות ובאמת סברא זו כ' ג"כ בהג"ה דרעק"א שם באו"ח אלא שלא נתן ראי' לדבריו ובדברינו אלה יש ראי' מבוררת:
ולפ"ז נכון שפיר דהיכי דהשליח אינו בר חיובא כיון דאינו בגדר ערבות יוכל להיות שליח בדבר זה אבל במה שהמשלח מדאו' והשליח דרבנן כיון דמדאו' הוא נעשה שליח והמשלח מתחייב, אלא דרבנן אסרו עליו הוא כמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' כל שעה לא קנס ר"ש להקל עליו וכי מפני תקנת חכמים יתפטר המשלח שהי' חייב מדאו'. וזה פשוט:
ומה שכתבת לתרץ קו' המקנה קידושין (דף י"ד) על מ"ש בסוטה (דף מ"ד) ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט לימא דלא כריה"ג דאמר הירא מעבירות שבידו ומשני לכדרבא דאמר אינו חייב עד שיבעול והקשה דס"ס קשיא לאביי ותרצת עפ"י קו' השעה"מ דהי' יכול לתרץ דקדשה ע"י שליח ואין שליח לד"ע וס"ס המעשה קיים ואך עפ"י קו' הנוב"י דכל קידושין ע"י שליח הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והא דמהני הוא רק משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לאחריני וא"כ ע"כ דאמר לי' לישראל א"כ שוב יש שליח לד"ע בכה"ג אך ע"כ דוקא לרבינא הוא דמהני וחזרת דבריך דרבינא ע"כ משום דלא יהי' חמור טפל מן העיקר ואביי ע"כ פליג על רבינא דס"ל דטפל אפשר להיות חמור מן העיקר מדס"ל בקידושין (דף ה' ע"ב) חופה קונה וכמ"ש בתוד"ה חופה שגומרת דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו זה תוכן דבריך:
אם באת לדרוש כגון זה אביא לך ראי' מפורשת דאביי ס"ל א"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר והיא בעירובין (דף ט') דפליגי אביי ורבא בבין הלחיים ואמר אביי מנא אמינא לה תוך הפתח וכו' ורבא התם דפתוח לכרמלית וכו' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלמא דס"ל לאביי דבפשוט א"א לטפל שיהי', חמור מן העיקר והתם גבי חופה קונה טעמא אחרינא איכא דבקל וחומר כיון דבאמת דבר זה חמור הוא מצד הסברא ס"ל לר' טרפון דלא היי טפל וזה ג"כ טעמו של אביי שם:
אך לדעתי נ' ליישב קו' המקנה באופן אחר דאה"נ דהמקשן ס"ל דכהן לא יכול לקדש גרושה ע"י שליח וכשיטת הנוב"י הידועה דהיכי דאשלד"ע המעשה בטל משום דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ ואי דשלח ע"י מי שאינו בר חיובא דהקידושין חלין שוב המשלח הוי בר עבירה וירא מעבירות שבידו וכ"ז לרבא אבל לאביי דס"ל בתמורה כ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני ל"ק מידי דידע דיכול לתרץ דקדשה ע"י שליח בר חיובא דאף דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים והמשלח אינו בר עבירה:
ועפי"ז יתורץ נמי מה דמקשים עפ"י מה דמשמע מתוס' יבמות (דף י') דאפי' אי נימא דעל קידושין אינו לוקה עכ"פ מדרבנן אסור א"כ מאי מתרץ לרבא דס"ס קשיא לריה"ג דאפי' בעבירה דרבנן ג"כ חשיב ירא מעבירות שבידו ויש קצת לדחוק דהכא אקרא קאי לפרש קרא דלא לקחה:
אך עפ"י קו' השעה"מ הנ"ל דמיירי ע"י שליח ואם קדשה ע"י מי שאינו בר חיובא דהקידושין חלים שוב הוי ירא מעבירות שבידו דהמשלח חייב. אך לכאורה הא גופא קשיא נהי דהקידושין מהני כיון דבר קידושין הוא ס"ס למה יתחייב המשלח כיון דשלוחו לאו בר חיובא הוא נימא דגם המשלח לא יתחייב אך ע"כ יש לומר כיון דכל האיסורים הוי איסור חפצא ממילא שפיר כל היכי דחיילי הקידושין של איסור הוי חפצא דאיסור וממילא מתחייב עליהם והקידושין דאיסור בעצמם גוררים אחריהם החיוב וכ"ז באיסור תורה אבל באיסור דרבנן דלעולם לא הוי אלא איסור גברא ממילא אם מקדשה א"י שליח דלאו בר חיובא הוא אף דהקידושין חיילי אין עליו שום עבירה ואינו ירא מעבירות שבידו:
אך קו' השעה"מ הנ"ל דקדשה ע"י שליח נראה דמיושב בפשוט דאפי' קדשה ע"י שליח חשיב אינו מנוקה מעון דבעמוד וגירש קאי דחייב הוא כל רגע ורגע לגרש אותה ונהי שכ' התוס' ריש זבחים (ד' ב' ע"ב) ד"ה סתם באשה שזנתה תחת בעלה דא"צ לגרשה עי' ב"י אהע"ז קי"ז שכ' דוקא בזינתה דמאוסה היא בעיניו ועי' בברכי יוסף אהע"ז י"א דין ח' ובהג"ה מהר"א שטיין לסמ"ג:
והאמת דמשמעות לשון הגמ' שם סתם אשה לאו לגירושין קאי משמע דלעולם אינו מחוייב לגרשה אפילו בחייבי לאווין אך ס"ס התם בזבחים רבא הוא דשני לה ורבא לטעמי' שפיר קאמר כן דס"ל אינו חייב עד שיבעול ממילא עדיין לא עביד איסורא ושפיר רשאי לקיימה. אבל לס"ד דגמ' דהכא דס"ל דהקידושין עצמם הן עבירה וודאי דמחוייב תיכף לגרשה לתקן איסורו ושפיר מקשה בגמ' דשוב הוי ירא מעבירות שבידו:
תדע דעדיפא מינה הו"ל לאקשויי על הגמ' דילמא איירי שקדשה בשוגג שלא ידע שהיא גרושה או אלמנה לכ"ג ואעפ"כ קיי"ל שהיא מקודשת כדאיתא בכתובות (דף ק"א ע"ב) אלמנה אשה גמורה היא ואפי' למאי דלא קיי"ל כר"ה דהתם אעפ"כ תוס' כתובה אית לה ומקודשת ונוקמה בכה"ג אך ע"כ דגם בכה"ג חשיב ירא מעבירות שבידו מדאינו מגרשה אך כל זה לס"ד דמקשן אבל לפי מה דמשני כרבא דאינו חייב עד שיבעול ניחא שפיר דאינו חייב לגרשה וכדברי התוס' זבחים הנ"ל ומיושב שפיר הקו' הנ"ל דס"ס אסור מדרבנן לקדשה כתוס' יבמות הנ"ל דס"ס נוכל לאוקמי שקדשה בשוגג ואין עליו שום עבירה וא"צ לגרשה:
מ"ש בדברי הרמב"ם פ"א דתמורה שכ' דמש"ה לא הוי תמורה לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה דציבור ושותפים אינן עושים תמורה וקשה מגמרא דתמורה (ד' ד' ע"ב) דפריך לאביי וכל ניתק לעשה לא לקי והרי מימר ותרצת עפ"י קו' הידועה דהרי נותר ג"כ הלאו כולל יותר מהעשה דנשים אינן בשריפת קדשים ואפ"ה אמר ר"י דהוי לאו הנל"ע ותרצת עפ"י דרכך דה"מ חשיב לאו כולל יותר אי נימא דאינן עושים תמורה ויתחייבו מלקות ול"ש לומר דזה לוקה וזה אינו לוקה אבל בנשים יש לומר שפיר דאין בהם העשה ואעפ"כ אינן לוקות משום דכל העונשים הם משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, וא"כ אם אנשים אינן לוקים גם הנשים אינן לוקות באותו האיסור וא"כ שוב לאו דניתר לא חשיב כולל יותר וכ"ז אי נימא דאין טפל חמור מן העיקר. אבל אביי לשיטתו דס"ל דאמרי' טפל חמור מן העיקר א"כ לדידי' בנותר ראוי לומר:
דנשים לוקות אף דאנשים אינם לוקים וא"כ לא מצי למימר דמימר לא הוי נל"ע משום דהלאו כולל יותר דלדידי' קשיא לי' שפיר מנותר. וכל דבריך סובבים ע"ז דאביי ס"ל דאמרי' טפל חמור מן העיקר וכבר כתבתי לך דאביי ס"ל אי אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר:
ואך לדעתי נראה ליישב הקושיא ממימור עפ"י פשוט דסברתו דהרמב"ם ז"ל דהיכי דהלאו כולל יותר לא הוי נל"ע היינו בציבור ושותפים דאין עושין תמורה א"כ העשה לא שייך גבייהו והלאו שייך גבייהו וכ"ז לרבא דס"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ס"ס בציבור ושותפים שייך הלאו דלקי משום דעברו אמימרא דרחמנא אבל לאביי דס"ל אי עביד מהני דאי לא אמאי לקי א"כ בציבור ושותפים דלא מהני אה"נ דלא לקי א"כ אין הלאו כולל יותר כלל ושפיר פריך לאביי:
והקושיא מנותר נראה ג"כ לחלק בפשוט דפירוש הדברים דהלאו כולל יותר היא דכיון דאין העשה נוהגת בציבור ושותפים חלש כחה מלנתק הל"ת וכדמצינו ביבמות (דף ה') דהו"ל לאו שאינו שוה בכל וא"כ הי' סברא ג"כ דהעשה כי האי לא ידחה הל"ת ה"נ עשה כי האי אינה מנתקת הל"ת. אך הלא בציצית בכלאים חזינן דהעשה דציצית דוחה הל"ת דכלאים אף דהעשה דציצית אינה נוהגת בנשים:
אך יש לומר דהתם גזה"כ היא מגדילים תעשה לך ממילא גלתה לנו התורה דבכה"ג אפי' עשה שאינה שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת וא"כ ה"ה נמי דמנתקת. וכ"ז למאן דדריש עדל"ת מגדילים תעשה לך. אבל מאן דלא דריש מגדילים תעשה לך קשה אה"נ מנלי' דעשה כי האי דוחה ל"ת וע"כ צ"ל מסברא דל"ד לשותפים וציבור דהתם אה"נ חלש כח העשה מן הלאו כיון דשותפים חייבים בכל המצות והכא, לא שייך גבייהו עשה זו חלש כח העשה. אבל בציצית מה שאינה נוהגת בנשים הוא לא מפני חולשת העשה אלא לפי שהנשים אינן בכל מ"ע שהז"ג ע"כ מצד הסברא שפיר ציצית דוחה ל"ת דכלאים אף דלית בי' קרא ואה"נ דעשה כי האי מנתקת ג"כ ומיושב שפיר הקושיא דנותר וממילא ניחא ג"כ דאביי לשיטתו דהא רבא פליג על תנא דבי ר' ישמעאל דיליף מגדילים כדאיתא ביבמות (דף ד' ע"ב) ואביי ס"ל כוותי' בשבת (ד' כ"ו ע"ב) מש"ה אה"נ אביי ל"ל סברא זו ולדידי' במימר הוי לאו הנל"ע והרמב"ם פסק כרבא:
ויתורץ לפ"ז קו' תוס' מנחות (דף מ') מ"ט דב"ש דפטרו סדין בציצית הא מוכח מקרא ואפי' לתי' התוס' התם עדיין קשה דס"ס נימא דעדל"ת ומה שמתרצין משום דאפשר לקיים את שתיהן עדיין קשה הא אנן קיי"ל היכי דאפשר לקיים את שתיהן לא דחי ואפ"ה מחייבינן סדין בציצית ועפ"י מ"ש ניחא דאה"נ כמ"ש התוס' דב"ש ס"ל כרבא ולענין דחיי' ס"ל דהוי עשה שאינה שוה בכל ולא דחי משים דאינה נוהגת בנשים וב"ה ס"ל דבכה"ג דחי שפיר וכמש"ל:
ויודע אני שבשאגת ארי' כ' הטעם דבל יראה לא הוי ניתק לעשה משום דתשביתו ליתי' בנשים. ובת' שם ארי' חיו"ד א' הקשה על כל לאו הנל"ע הא ליתי' בסומא אי נימא דחייב בלאווין. ולפי דברי הנ"ל כ"ז ליתי' דכל זה הוא מפני חולשת המתחייבים ולא מפני חולשת העשה:
ומה שכתבת לתרץ קו' התוס' על ב"ש הנ"ל עפ"י קו' האחרת שהקשו בתוס' יבמות אמאי לא נדרוש להיפוך אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז ותי' דלאסור ל"צ קרא דמן הסתם ראוי לאסור וקשה ע"ז דהא סתמא יש למילף מנותר דצריך בוקר שני משמע דאי לא"ה ה"א דידחה, ואך יש לומר עפ"י קו' השאג"א פ"ב דהכא לא הוי בעידנא דאיסור כלאים הוא מיד והמצוה הוא לאחר לבישה וקשה דהא גם בנותר לא הוי בעידנא דמתחלה הוא מכבה קודם שמבעיר אך דהכיבוי הוי צורך ההבערה וא"כ ע"כ הטעם דלא יהי' טפל חמור מן העיקר וממילא הוי בעידנא א"כ אין קרא להתיר ציצית דלא הוי בעידנא ומנותר לא ילפינן וע"כ לפ"ז דגדילים להתיר דאי לאסור ל"צ קרא וכמ"ש התוס'. אבל ב"ש ס"ל דטפל יוכל להיות חמור מן העיקר מדפריך בזבחים (דף מ"ט) הרי הקדש לא חל על בעל מום קבוע ותמורה חיילא וע"כ דטפל חמור מן העיקר ומשני האי מכח קדושה קאתיא וחזינן דבנזיר (דל"א) ס"ל לב"ש הקדש טעות הוי הקדש דיליף מתמורה וב"ה ס"ל דל"ד דהתם מכח קדושה קאתיא וממילא דב"ש ל"ל סברא דמכח קדושה קאתיא הדרא קו' הגמ' דזבחים לדוכתא דחל על מום קבוע והקדש לא חל והתירוץ דהתם לא ס"ל א"כ ס"ל לב"ש ע"כ דהטפל חמור מן העיקר וא"כ שוב בנותר ג"כ ליכא בעידנא דאיכא כיבוי ויש למילף ציצית מנותר והדרא שוב קו' תו' לדוכתא דילמא לאסור דהא הי' סברא להתיר ומש"ה ב"ש פוטרין דס"ל דהכא לאסור עכת"ד: וכ"ז ליתי' דאי כדבריך דב"ש ס"ל טפל חמור מן העיקר א"כ אה"נ היכי מצי למילף הקדש מתמורה דילמא תמורה חמור וחייל בטעות והקדש לא חייל וע"כ דהא פשיטא להו דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר מש"ה ילפי מכח ק"ו השתא תמורה חייל בטעות הקדש עאכו"כ:
וקושיא דגמ' זבחים יש ליישב עפ"י מ"ש תוס' יומא (דף נ' ע"ב) ד"ה חומר דמקשים שם למה לא חשיב ג"כ דתמורה חיילא בטעות ומתרצים בתי' השני דלא חשיב אלא מה דחיילא קדושה בשניהם אלא שזה עדיף אבל מה שזה חייל וזה לא חייל לא חשיב א"כ אה"נ י"ל דזה סברת ב"ש דסברא דמכח קדושה אתיא עדיפא לא מהני אלא לומר דבשניהם חלה הקדושה אלא דזה דמכח קדושה אתיא מתפשטת יותר כמו דמצינו בתמורה (דף י"א ע"ב) האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ואה"נ י"ל דר"י לטעמי' דלית לי' שם מתפשטת בכולה אה"נ דס"ל בזבחים שם כדאיתא בתוספתא דטפל חמור מן העיקר ומייתא ראי' מהא דתמורה חלה על בעלי מומין. אבל הגמ' דחי לה דכח הקדושה מתפשטת אבל כולי האי לומר דכח הקדושה מתפשטת באופן דהמקדיש אותה לא יחול כלל כולי האי' לא ניחא להו לב"ש לומר וב"ה ס"ל דאפי' בכה"ג נמי אמרי' דכח הקדושה עדיף:
גם מ"ש דבנותר איכא מכבה ורק משום דסופו להבעיר ותלית זה בטפל חמור מן העיקר. לא נראה לי כלל דהא דמכבה סופו להבעיר טעמא דלא הוי מכבה כלל וכמ"ש בגמ' מידי דהוי אבשרא אגומרי ועי' מג"א תק"ז סק"ט שכ' שם דבכה"ג לא הוי מכבה:
והנה בזה אי טפל חמור מן העיקר כמדומה שנמשכת אחרי הג' מהר"י ענגיל נ"י בספרו לקח טוב שגם הוא האריך בזה ודעתו ג"כ דאי נימא מכשיל בדרבנן עובר על לפ"ע דאו' הוי משום דטפל חמור מן העיקר וכבר כתבתי לעיל דאין שום ראי' מזה:
וע"ש שהביא ראי' מגמ' זבחים (דף מ"ט) שאמרו ואב"א אמר קרא העולה במקומה תהא משמע דשינויא קמא לא ס"ל. הא לאו ראי' הוא דסברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר הוא כסברא דק"ו וגם בק"ו אמרו בגמ' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
וכן מה שהביא ראי' מיבמות (דף ע' ע"ב) דקאמר ואב"א מי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא בי' וערלות דאחריני מעכבי דייק מזה דתי' קמא לא ס"ל דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר. הנה הריטב"א במקומו עמד בזה וכ' דהי' ראוי להחמיר עליו בערלת בני ביתו כדי שלא יפשע מלמול אותם וגם דהא אשכחן מילת בנו ועבדו דוחה שבת ומילת עצמו אינו דוחה שבת דהוי שלא בזמנו. וכבר כתבתי ע"ז קונטרס מיוחד ואין פה המקום: ויש עוד לעיין מכמה מקומות שדומים לזה. גדול העונה אמן יותר מן המברך נזיר (דף ס"ו) מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור חולין (דף ל"ג). מה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה מקום שאסור להדיוט יהי' מותר לגבוה מנחות (דף ה' ע"ב) וביצה (דף כ' ע"ב) וכן הראה לי בני כ' יקותיאל זלמן נ"י בר"ן נדרים (דף ז' ע"ב):
ד"ה אם לא נדהו יעי"ש. אך אין להאריך בדבר שאינו נוגע כ"כ להלכה. מחו' דוש"ת: