אור ברסלב
שות דברי יששכר אה"ע › סימן קמט

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

אה"ע · סימן קמט

סימן קמח

נשאלתי באיש שרצה לעלות לא"י ואשתו אינה רוצה אם פטור מליתן לה כחובה כמבואר בש"ע אהע"ז סי' ע"ה ס"ד וגם בב"ש סק"כ כ' דגם בזה"ז אין כופין אותו אלא אותה. אך בבאה"ט שם כ' שחייב ליתן לה כתובה ועי' פ"ת שם מ"ש בשם ח' מעיל צדקה ושכ' לענין מי שאין לו שם פרנסה מוכנת. והנני לכתוב הנלפע"ד בזה:

הנה במצות ישוב א"י ידוע שחמה הרמב"ן בסה"מ בנוספות מצוה ד' על הרמב"ם שלא מנה ישוב א"י למצוה והמגלת אסתר תי' משום שאינה נוהגת עד ביאת המשיח. וראיתי שחמה ע"ז הגה"ק מסאכטשוב שי'. דהרי הרמב"ם מנה הרבה מצות שאינן נוהגות בזה"ז והרי מנה תרומות ומעשרות וחלה ובאמת תימה שחשד אח בעל מג"א שיטעה בזה. והרי הרמב"ם מנה כל המצות בין נוהגות בין אינן נוהגות. כמו שמפרש הרמב"ם בעצמו בסוף המצות עשין בד"ה ודע וז"ל ומהם מצוה אינה נוהגת אלא בהיות הבית קיים כגון חגיגה וראי' ומצות הקהל וכבר זכרנום אחת אחת עכ"ל:

וכן ראינו בכל מצוה שמפרש מצוה זו נוהגת בזה"ז וזו אינה נוהגת וכן הביא מצות מינוי המלך וכתיבת ס"ת מיוחדת למלך ומצות הקרבנות שאינן נוהגות וכי ס"ד בעולם שבעל מג"א לא ראה כ"ז:

אך בפשוט נ' דכוונת בעל מג"א במ"ש שאינן נוהגות עד ימות המשיח היינו שגם בימות המשיח לא תהי' מצוה אלא הבטחה שהקב"ה יחזיר אותנו על אדמתינו כמ"ש ולא ידח ממנו נדח ואתם תלקטו לאחד אחד בית ישראל. ובאו האובדים בארץ אשור. והביאו בניך בחוצן. ועוד פסוקים רבים ואינו דומה לתרומות ומעשרות שאין ע"ז הבטחה אלא מצוה חיובית וברצונם הדבר תלוי. וכוונת בעל מג"א שבימות המשיח חוץ מרצונם שלא בדרך הטבע יתקבצו שם כמ"ש מי אלה כעב תעופנה. וזה שהוסיף בעל מג"א ואדרבה נצטוינו בגמ' סוף כתובות שלא נמרוד באוה"ע ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה היינו שמעצמינו לא נעשה אנחנו שום פעולה ואין כאן כיבוש כלל: ומ"ש המג"א על דברי הרמב"ן שכ' דכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה וכ' זה כשלא נהי' משועבדים לאומות וא"כ משמע לכאורה דכשלא נהי' משועבדים לאומות יהי' זה מצוה לק"מ דכוונתו דכשלא נהי' משועבדים לאומות אולי תהי' זה בכלל החרם תחרימם והיא מצוה קפ"ז אבל כיבוש הארץ בפ"ע אינה מצוה:

וכן במה שתמה על מגלת אסתר שכ' במצוה ל"ג בטעם שלא מנה הרמב"ם מצות עשיית ארון משום שנגנז והוא קיים לעתיד ותמה ג"כ מהך דמצוה קפ"ז שכ' הרמב"ם שחשיבא מצוה נוהגת לדורות כל זמן שימצא א' מזרע שבעה עממין או מזרע עמלק:

נ' דס"ל לבעל מג"א דשם אין כאן הבטחה אלא עלינו מצוה לאבד אותם אבל בארון אמרו חכז"ל ביומא (דף ע"ב) שמא תאמר בטל סכוים ת"ל עצי שטים עומדים שקיימים לעד ולעולמי עולמים ומשמע דקאי על הארון שכ"כ רש"י ז"ל שמא תאמר משנגנזו ומשמע דכוונתו על הארון שנגנז ואעפ"כ הוא קיים לעד ולעולמי עולמים ולא יצטרכו לעולם לעשות אחר והרי כל ימי בית שני לא עשו ארון ואם הי' בעשייתו מצוה וכי ס"ד שהצדיקים ההם שהיו שם מנעו עצמם ממצוה זו והיו מניחים המחתה של הקטרת על אבן שתי': ואין לומר שמפני שלא היו להם הלוחות לא הי' מצוה לעשות הארון והרי גם ס"ת היתה מונחת בארון לר"מ ולר"י מצדו כמבואר בב"ב (דף י"ד) ס"ס הי' להם לעשות:

ומה שקלס הרה"ק שיחי' את בעל מעיין החכמה שכ' דטעם הרמב"ם הוא מפני שכל המקדש הוא משום הארון והכפורת. וכבר עלה מעין זה בדעת הרמב"ן שם במצוה ל"ג שכ' ולא הוכשר בעיני טעם הרב וכו' אלא שלפי דעת הרמב"ן הוא חלק מחלקי המצוה ולדעת מעיין החכמה כל המקדש הכנה לארון וס"ס תימה למה לא עשו בימי בית שני. אבל לדעת בעל מג"א ניחא שפיר כמש"ל וכמ"ש ביומא (דנ"ג ע"ב נ"ד ע"א) דכתיב עד היום הזה היינו שהארון הוא קיים ומשמע דלא עשו עוד אחר ולא יעשו עוד. וכן שלמה המלך ע"ה לא עשה ג"כ ארון רק אותו שנעשה בימי משה:

אך מ"ש הרב שי' דהוא בכלל החרם תחרימם אף דהזכרתי מזה ג"כ לעיל אבל באמת קשה לומר כן דאי נימא דהחרם תחרימם הוא משום ישוב הארץ א"א לומר כן דהא מפורש שם בסה"מ לרמב"ם מצוה קפ"ו שהטעם הוא מפני שהם שורש ע"א והמצוה היא בכל מקום שנשיג א' מהם ונוכל לאבדו כמבואר בפ"ד מה' מלכים ה"ד ולא שייך לומר שזה משום ירושת הארץ:

ואם לומר שוב להיפוך דירושת הארץ הוא כדי לקיים מצות החרם תחרימם ג"כ קשה לומר כן על יחיד ועל מי שאין בכחו להחרים אותן וכמ"ש בעצמו מדברי הספרי המובא ברמב"ן שם שמוסיף על הנוסחא חזרו ובאו למקומם ואמרו שקולה ישוב א"י ככל המצות ובודאי לא הי' אז עליהם שייך לומר מצות החרם תחרימם שלא הי' בכחם להחרים אותם:

ואפי' אם נאמר דס"ס שייך כאן מצות ישוב דכיון דאם יתרבו יהי' בכחם להחרימם וזה מוטל על כל יחיד כדי שיתקבצו הרבה מאתנו ס"ס קשה למה האשה מוציאה לארץ ישראל מה לה בא"י הלא האשה אינה לא בנחלת הארץ ולא בכיבוש כמ"ש ביבמות (דף ס"ה) דאין האשה דרכה לכבוש. ואדרבה אסורה לכבוש כמ"ש בתרגום עה"פ לא יהי' כלי גבר על אשה לא יהי' תיקון זין וכו' שאסור לה ליקח כלי זיין בידה:

ועי' רש"י ברכות (דף כ' ע"ב) ותוס' שם שהקשו הרי כהנים ולוים ג"כ לא נטלו חלק בארץ וי"ל דדעת רש"י דהכהנים והלוים נהי דלא נטלו חלק בארץ אבל מ"מ היו בכלל כיבוש הארץ שהיו בני מלחמה ופינחס הרג את בלעם. ובני' בן יהוידע הי' שר צבא לשלמה וכל מלכי בית חשמונאי נלחמו תמיד אבל נשים לא היו כלל בכיבוש. ומ"ש בסוטה (דף מ"ד ע"ב) למלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה היינו שהחתן יצא מחדרו למלחמה אפי' שהכלה כבר היתה בחופתה אבל לא שהכלה תצא למלחמה:

ואולי ס"ל להתוס' שם כמ"ש המרדכי ס"פ מי שאחזו דכהן לא הי' במלחמה ודייק מדבעי בקידושין (דף כ"א) כהן מהו ביפת תואר ת"ל מדהי' במלחמה: וכמדומה שראיתי שתמהו בזה על המרדכי ממשנה דסוטה (דף מ"ג) המחזיר את גרושתו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא הי' חוזר אלמא עכ"פ דכהן הי' במלחמה:

וגם גוף ראיית המרדכי מהא דכהן מהו ביפת תואר תימה והרי בקידושין (דף ע"ח) אמרו גיורת פחותה מג"ש ויום א' כשרה לכהונה מדכ' התיו לכם והרי פינחס הי' עמהם א"כ קשיא בגמ' עצמה דלא פשטו מזה ג"כ דכהן מותר ביפת תואר:

ע"כ נ' בישוב דברי הגמ' עפ"י מ"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפריך דבר אחר והלא פינחס הי' עמהם שלא הי' אונן שפיר קאמרו לי' ומשני סבר לה כר"א דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ור"א אמר עד ששם שלום בין השבטים וס"ס נראה שם בגמ' דלר"ש ודאי דנתכהן עוד מתחלה ע"כ מיושב שפיר דשם בקידושין (דף ע"ח) בעל המימרא הוא ר"ש ואזיל לטעמי' דפינחס הי' אז כהן וכתיב החיו לכם א"כ ראי' שפיר דכהן מותר בגיורת אבל בגמ' (ד' כ"א) אה"נ דנסתפקו בזה אם פינחס הי' כהן בשעת המלחמה וס"ס למסקנא דכהן מותר ביפ"ת בביאה ראשונה א"כ כהן הי' במלחמה ודברי המרדכי תמוהים ודברי רש"י יש ליישב כמש"ל:

ולפענ"ד בדעת הרמב"ם הנ"ל קרוב יותר לומר דס"ל ז"ל דמצות ישוב א"י אינה מצוה בפ"ע אלא לקיים המצות התלויות בארץ א"כ משום זה אינה מצוה בפ"ע והרי התורה לא כתבה זאת אלא במקום מינוי מלך וכן במצות ביכורים נאמר וירשתה וישבת בה היינו שתראה לרשת את הארץ כדי לקיים מצותי' וא"כ אינה מצוה בפ"ע:

וראי' גדולה מגמ' דסוטה (דף י"ד) שאמרו מפני מה נתאוה משה לכנוס לא"י וכי לאכול מפרי' ולשבוע מטובה הוא צריך אלא אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בא"י אכנוס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי. ואם היתה עליית א"י בעצמה מצוה מה קושיא היא זו מפני מה נתאוה משה דודאי נתאוה לקיים מצוה כמ"ש אז יבדיל משה וכו' מצוה שבאה לידי אקיימנה אלא ע"כ ראי' יש דזה בעצמו אינה מצוה אלא היא בכלל המצות התלויות בארץ ואפשר דמהכא דייק לה הרמב"ם ז"ל:

עוד נ' רמז לזה בדברי הספרי שמביא הרמב"ן ז"ל דאמר שם זלגו דמעותיהן וקראו המקרא הזה וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות. ובהגהת הספרי מוסיף בשם הכת"י ושמרת לעשות את כל החקים עכ"ל והוא הפסוק הנזכר בפ' ראה ומוכח מזה דעיקר הירושה כדי לשמור את כל החקים היינו המצות התלויות בארץ:

ועי' ת' רשב"ץ ח"ג רפ"ח מ"ש שעונותיו מחולים לו בא"י ומביא שם הגמ' דכתובות (דף קי"ב) דאמרו דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה משמע הכל מצד חביבות המקום הקדוש ולא מצד המצוה עצמה: בכתובות (דף ק"י ע"ב) הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין ואמרי' בגמ' לאתויי עבדים ופירש"י לאתויי עבד עברי היינו דיכול האדון לכוף את העבד העברי שיעלה עמו לא"י:

והנה דבר זה תימה דמאי ס"ד שלא יכפנו והא גם ממקום למקום אחר יכול לכוף אותו שילך עמו ולא אמר אלא שלא יהא אתה דר בכרך והוא בכפר אתה דר בכפר והוא בכרך כמבואר ברמב"ם פ"א מה' עבדים ה"ט. אבל בודאי במקום שדר האדון מחויב העבד לילך עמו:

ואולי למדינה אחרת א"י להוציאו רק לא"י הוא יכול להוציאו כיון דיש בזה מצוה יכול לכוף את העבד העברי לקיים מצות ישוב א"י:

ודעת הר"ן בשם הראב"ד לאתויי עבד כנעני ובודאי ליכא למימר לכוף את העבד כנעני שילך עמו לא"י דמאי ס"ד שלא יכפנו דאפי' למדינה אחרת יכול ג"כ לכופו לילך עמו כיון דעבד כנעני הוא ובע"כ הפירוש להיפוך דהעבד יכול לכוף את האדון שיקחנו עמו לא"י כיון דהוא חייב במציות כאשה הוא עומד וצוות כיון שהאדון הולך לא"י גם הוא רוצה לקיים המצוה ולילך עמו:

אך הר"ן הקשה ע"ז דא"כ מאי ואין הכל מוציאין שאמרו לאתויי עבד שברת מחוץ לארץ לא"י מאי קמ"ל כיון דכבר אשמועינן ברישא בהכל מנעלין דגם לכתחלה כופה העבד את רבו שיקחנו לא"י עאכו"כ מלתא דפשיטא היא דלת יוציאנו מא"י לח"ל:

ובפשוט יש ליישב קו' זו דמה דאמרו הכל מעלין הוא דוקא היכי דהאדון הולך לא"י אז הוא טוען שרוצה הוא בעבודת רבו במקום רבו בא"י. אבל אם רבו יוצא מא"י לחו"ל והעבד ישאר בא"י שלא לעבוד את רבו סד"א דבכה"ג אינו יכול לבטל את עבודתו ויתחייב לצאת מא"י לחו"ל כדי לקיים עבודת רבו ע"ז קמ"ל דאין הכל מוציאין דלא יצא מא"י ויתבטל מעבודתו של רבו לגמרי. וקמ"ל דמצות ישוב א"י דעבד דותה מצות לעולם בהם תעבודו דאדון:

אך על הרמב"ם קשה דמפרש לאתויי עבדים היינו דאם העבד רוצה לילך לא"י אף שאין האדון הולך לשם כופה את רבו לעלות עמו או שימכרנו למי שהולך לא"י. א"כ לפ"ז לכאורה קשה מאי קמ"ל ואין הכל מוציאין השתא לכתחלה יכול הוא לכופו לעלות עאכו"כ שלא יוציאנו. אך לרמב"ם ז"ל באמת ל"ק דהוא ז"ל מפרש ואין הכל מוציאין בעבד שברח מת"ל לא"י אין מחזירין אותו לעבדות כלל:

ונ' דדעת הרמב"ם כדעת ר"ת המובא בתוס' ד"ה ה"ג דמ"ש זיל זבני' היינו להעבד בעצמו דניכתוב שטרא אדמי' א"כ טובא קמ"ל דברישא דהכל מעלין ס"ס העבד נשאר בעבדות ואה"נ כשאין האדון עולה ואינו מוצא למי למכרו א"י לכופו שיוציאנו מעבדות וכ"ז כשעדיין לא נכנס לארץ אבל אם כבר נכנס לארץ אז אין הכל מוציאין והוא מוכרח להוציאו לחרות ויכתוב לו שטרא אדמי':

אך על הטור יו"ד סי' רס"ז קשיא טובא דהוא ז"ל מוסיף על דברי הרמב"ם גם בהכל מעלין היכי שהעבד רוצה לעלות לא"י ואם לא מצא למי למכור יכתוב לו שטר על דמיו ויניחנו לילך. וכן בברח כ' הטור אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו. ואם לא יכתוב לו העבד שטר על דמיו א"ר הדרא קו' הר"ן הנ"ל לדוכתא מה נ"מ בין הכל מעלין לא, הכל מוציאין דס"ס לעולם אם אינו מוצא למי למכור יוצא הוא לעולם לחרות:

ונ' דהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל דשניהם כ' דאם ירצה האדון להשתעבד בו אחרי שברת היינו אף בא"י עצמה. אין שומעין לו שמא ישתדלנו לילך אחריו. ובאמת לכאורה ק' מנא להו לרבותינו ז"ל דין זה. אך נ' דאה"נ דדחקם קו' הר"ן הנ"ל מאי נ"מ בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין ע"כ תירצו לעצמם דזה הוא החילוק בהך דהכל מעלין אם ירצה האדון להשתעבד בו שם בא"י או אם מוצא למי למכרו שיעלנו עמו ושעבד בו יכול הוא. אבל בהך דאין הכל מוציאין אם ברת אפי' אם ירצה האדון להשתעבד בו בא"י אינו יכול שמא ישתדלנו ויוציאנו משם:

אך הר"ן ז"ל לשיטתו שפיר מקשה דהוא כ' בפ' השולח דאם ירצה האדון להשתעבד בו כשברח יכול הוא להשתעבד בו. ע"כ תמה שפיר מאי נ"מ בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין ולמה נקטה המתני' לסיפא כלל:

נמצא יש לנו שלש שיטות בענין זה בהכל מעלין דעת הראב"ד דוקא כשהאדון עולה בעצמו אז יכול הוא לכופו שיעלה עמו אבל למכרו לאחר א"י לכופו ודעת הרמב"ם דאפי' כשאינו עולה בעצמו יכול הוא לכוף את האדון שימכרנו למי שעולה לא"י ודעת הטור דאפי' כשאינו מוצא למי שימכרנו יכול העבד לכתוב לו שטרא אדמי':

והנה דעת הטור תמוה מאד דא"כ כל עבד יוכל להפקיע את עצמו מן האדון שיאמר שהולך לא"י ויהי' מחויב לשחררו והוא יכתוב לו שטר על דמיו. וגם תימה מ"ש מצוה זו דישוב א"י משאר מצות אטו אם יאמר העבד לרבו שישחרר אותו כדי לקיים מצות תפילין או שאר מצות שהעבד פטור בהן עתה וכי ס"ד שיתתייב לשחררו:

ואולי יש לומר דהטור ס"ל כמ"ש בספרי שם וכמו שמפרש הרמב"ן דשקולה מצות ישוב ת"י ככל המצות ומש"ה דוחה מצות לעולם בהם תעבודו דהאדון. ואף דלא הוי בעידנא דבשעה שמשחררו עדיין אין זה מקיים מצות ישוב א"י. י"ל דמצות ישוב א"י הוי כמצוה דרבים וכבר כ' התוס' דבמצוה דרבים ל"ב בעידנא ומש"ה ניחא דמשום שאר מצות לא יכול לכוף את האדון דלא הוי בעידנא אבל משום ישוב א"י דלא בעי בעידנא הוי כי האי דר"א דשחרר עבדו דאמרו שם מצוה דרבים שאני:

וא"כ יש לומר דאה"נ הרמב"ם והטור מחולקים בזה דהטור ס"ל דגוף מצות ישוב א"י הוי מצוה דאו' ושפיר כייפינן לי' לשחררו דדוחה מצות לעולם בהם תעבודו והרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא הוי מצוה בפ"ע אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ ומצות התלויות בארץ ל"ת מצוה דרבים דדוקא ישוב א"י בעצמה תשיב מצוה דרבים דעי"כ שיהיו שם רבים נוח יותר לכבוש הארץ ולדור שם אבל מצות התלויות בארץ שכ"א עושה בפ"ע ל"ת מצוה דרבים ומש"ה א"י לכוף אותו לשחררו כמו שא"י לכופו לשחררו כדי לקיים שאר מצות שהעבד פטור בהם דלא הוי בעידנא. ומוכח לפ"ז דגם דעת הראב"ד כהרמב"ם דמצות ישוב א"י אינה מצוה בפ"ע:

ויש לנו לפ"ז הוכחה לדעת החמודי דניאל המובא בפ"ת יו"ד ש"פ סק"א וב' דאפי' משום דבר האבד של אחר מתירין להאבל וה"נ כופין את האדון לבטל מצות לעולם בהם תעבודו משום מצות ישוב א"י של העבד:

אך ודאי דגוף הדין תמוה כיון דהעבד אינו מחויב יותר במצות מאשה וכיון דאשה אינה בירושת הארץ גם העבד אינו מצווה בזה וא"כ למה נכוף את האדון לשחררו כדי שיקיים מצוה שעתה אינו מחויב ואה"נ אם יאמר העבד שחרר אותי כדי לקיים מצות תפילין פשוט דאמרי' לי' לא מיפקדית עתה בזה וכן קשה אה"נ למה האשה מוציאה לא"י הלא אינה מצווה: ועי' גיטין (דף ל"ת ע"ב) ברש"י ד"ה ואמר ר"נ לאו משום דאיתתא מיפקדא אפו"ר אלא מתוך שלא היתה ראוי' לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות אלמא דמשום פו"ר דידה לא היינו כופין לשחררה כיון דאינה מצווה:

אך ע"כ צ"ל כמ"ש הש"מ כתובות (דף ק"י) בד"ה ה"ג על הקושיא דכל עבד יפקיע עצמו מרבו בטענה זו וכ' יותר מזה עשו חכמים משום ישוב א"י שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה תי' הרא"ש ז"ל עכ"ל. נ' דהוא: תק"ח בעלמא שלא מן הדין כדי לרבות ישוב בא"י:

וא"כ יש לומר דגם מה שהאיש מוציא האשה הוא ג"כ רק מדרבנן בעלמא דכיון דרובא דאינשי לא מעלין לא"י יכולה היא לומר ע"ד הרוב הייתי לאיש זה. ואך מצד תק"ת הוא כן מה שיכול לכוף אותה וממילא כיון דאיכא ספיקא דפלוגתא בדרבנן קשה לפסוק לכוף אותה לגרשה בלא כתובה: [ועי' תשו' שם ארי' ת' ס"ת בד"ה אך כ' ג"כ דבזה"ז דאיכא תקנת רגמ"ה דאין כופין גם אותה אין כופין אף ברוצה לילך לא"י דהוי ג"כ מלתא דאיסורא כיון דאין מצוה כ"כ בזה"ז]:

אגב הנני להעיר בעובדא שהיה באשה שנשאת לבעל והי' לה בת מבעלה הראשון הדרה במקום אחר ונודע לה שאינה מתנהגת כשורה ובדעתה שאם תהי' עמה ביחד תיטיב הבת את דרכה ע"כ מבקשת מהבעל שיניחנה ליקח כלי בית שלה לגור עם בתה במקומה או שיתן לה בעלה ג"פ והבעל טוען מה לי בבתך אינני רוצה למחול שעבוד שלי שיש לי על אשתי וכ' בתשו' עזרת ישראל ת' י"ט דמחוייב הבעל למחול לה שעבודו. וראי' מגמ' גיטין (דף ל"ת) הנ"ל באמתא דעבדו בה אינשי איסורא דאמרינן אי לאו דאמר ר"י א"ש המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינן לי' למרה וכתב לה גיטא דחירותא אלמא דס"ס השעבוד עכ"פ מפקינן:

אך הרגיש בעצמו דל"ד להתם דהשפחה היא דידי' והיא ממונו ועליו מוטל לשמרה ע"כ אנו מפקיעים שעבודו. אבל הכא מה לו להבעל לקלקול של בת אשתו ע"כ למה נפקיע שעבודו. אך הביא ראי' מדברי התוס' וראשונים ז"ל בשבת (דף ד') גבי הדביק פת בתנור אי התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה ומתקיף ר"ש וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך וע"ז מקשים ז"ל מהאי דחצי' שפתה וחציה ב"ח דכפו את רבה ולא תירצו משום דהשפחה היא דידי' אלמא אפי' היכי דלא הוי קנינו מ"מ כייפינן לי' להוציא את חבירו מן האיסור:

ודבריו אינם נכונים כלל דכי ס"ד למימר דעלתה ע"ד הראשונים ז"ל לכוף לזה שירדה את הפת קודם שיבוא חבירו לידי איסור סקילה. והלא פשוט דכל א' יוכל לומר וכי אני מחוייב יותר משאר כל ישראל. אע"כ דודאי לא כייפינן לשום אדם לעשות איסור קל משום שלא יבוא אחר לידי איסור סקילה. אלא דבגמ' איבעיא להו אם מי שרוצה לרדותה אם מותר לו. והקשו וכי מותר לו לחטוא כדי שיזכה חבירו. וע"ז נסתייעו התוס' שפיר מהתם נהי דהוא הגורם ס"ס כיון דכייפינן לי' לבטל מ"ע ע"כ דלא הוי איסור עכ"פ הכא נהי דהוא לא גרם עכ"פ ודאי דאיסור לא הוי דאם הי' איסור ודאי דלא כייפינן אפי' היכי שהי' גורם אבל ס"ס ודאי דהיכי דלא גרם לא כייפינן לי'. א"כ הכא שהוא אין הגורם הקלקול והוא אינו רוצה למה נכוף אותו לבטל שעבודו והוא אומר איני משועבד יותר משאר כל ישראל:

ועיי"ש בת' הנ"ל שפקפק על דברי ת' הגרעק"א ת' צ"ד בד"ה והנה שתמה על ת' ר"י מינץ לזונה מינקת להנשא תוך כ"ד חודש והביא ראי' משפחה דעבדו בה אינשי איסורא וע"ז הקשה הגרעק"א דל"ד להתם דהאיך יכולים אנו לבטל שעבודו של התינוק וע"ז כ' בת' הנ"ל דגם הכא אנו מפקיעין שעבוד האדון משום המכשול של הרבים:

וכבר כתבתי דל"ד כלל דהאדון שאני דעליו מוטל לשמור השפחה ע"כ מחוייב לסלק שעבודו אבל הכא על התינוק אין מוטל לשמור את אמו יותר משאר כל ישראל ע"כ אין אנו יכולים להפקיע שעבודו:

וכן ה"ה הכא הדין עם הבעל וא"צ למחול שעבודו שיש לו על האשה כנלפע"ד:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה