שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
אה"ע · סימן קכג
תשובתי לידידנו הה"ג הנ"ל שי'. מ"ש כ"ת בדברי הרא"ש דנדרים (דף ס"ו) דהיינו שבועה וכמ"ש הר"ן (ד"ח ע"א) אמנם שכן עלתה ג"כ במחשבה לפני לפרש כן אבל לא ניחא לי דבמשנה הקודמת פותחין לאדם בכתובת אשתו פי' ג"כ הרא"ש כן נדר לגרש ושם מפורש במשנה מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה א"כ בע"כ בנדר מיירי ע"כ לא ניחא לי לומר דמיירי בשבועה ולפי שנדר בקו"ע ליכא ע"כ נראה לי באופן שכתבתי שנדר ואמר הנאת תשמישך עלי דקיי"ל יוציא ויתן כתובה. אך אעפ"כ לדינא אין נ"מ דלדעתי ג"כ דעת הרא"ש דאפי' בנשבע ל"ה אונס כמ"ש בב"י אה"ע קנ"ד בשם תשו' ר"י בן הרא"ש דנשבע ל"ה אונס ומסתמא כדעת אביו הרא"ש ז"ל אמרה דנכון יותר שלא להשוות פלוגתא:
וידוע מה שתמהו כולם בהאי דריש נדרים (דף ג' ע"ב) בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה הא נדר ליכא בקו"ע: ואולי יש לומר כיון דלדבר מצוה שייך נדר בקו"ע כמו מעשר וקרבן אף דהתם נדר חפצא אך בנדר יעקב אבינו שאמר, עשר אעשרנו לך דלא הי' עוד הדבר בעולם דאמר וכל אשר תתן לי וע"כ דבכה"ג הוי נדר משום מצוה וכן מפורש ברשב"א נדרים (דף ח') בשם מקצת מפרשים. וא"כ יש לומר גם בגמ' שם ככר זו אוכל בככר דמצוה לאכלה ובכה"ג שייך בקו"ע ג"כ נדר. אך בהאי דפותחין לאדם באדם שנדר לגרש דאם הי' מצוה לגרשה למה מתירין לו:
והנה מ"ש כ"ת בנשבע לגרש היכי דמחויב מן הדין לגרש דל"ח אונס מצד השבועה דמה אולמי' דשבועה מגוף החיוב וכו' ואינו מוסיף דבר בגוף החיוב. ודאי אי הוי קיי"ל דחלה שבועה ע"ד מצוה מוסיף שפיר דחמירא לי' לאיניש שבועת שקר שכל העולם נזדעזע ונפרעין ממנו לאלתר והוא מן החמורות וכמ"ש בתורי"ד נדרים שהוא ענוש בכך שהוציא ש"ש לבטלה וחייב נידוי:
אך נהי דקיי"ל באמת דאין השבועה חלה ע"ד מצוה. אך דוקא בדבר המפורש בתורה וכמ"ש בר"ן שם ריש נדרים (דף ח') גבי אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית אף שמחויב ללמוד משום ושננתם מ"מ חשיב אינו מפורש והשבועה חלה עליו, וא"כ כל הני נהי דמחוייבים לגרש מן הדין מ"מ כיון דאינן אלא דרבנן ואפי' אי נימא דהן דאו' ס"ס אינן מפורשים בודאי השבועה חלה עליהם ושפיר נקרא מוסיף ע"י חיוב השבועה:
ונ' קצח ראי' להיפוך דמקשה בגמ' ריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. די"ל דמיירי שנשבע לגרשה דבכה"ג כיון שהדין נותן דמחויב לגרשה שוב עכ"פ אינו משועבד לה ומצי מדיר לה ואח"כ אם נשאל על השבועה תו לא פקע אע"כ מוכח מהכא דנשבע לגרש אין כופין אותו ומש"ה עדיין משועבד לה ושפיר מקשה היכי מצי מדיר לה:
אך מה שהקשה כ"ת לשיטת הסוברים דנשבע לגרש הוי אונס א"כ הוי השבועה על דבר שאינו בידו ודאי דהוא קושיא חמורה וגם אנכי הלא עמדתי בזה בתשו'. ומ"ש כ"ת דרצון עצמו אינו בידו וכמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) בהפריש קרבן והמיר דאין דעתו לחזור. לדעתי תוס' דהכא סוחרים לדבריהם דנזיר (דף י"ב) דכ' בשם ר"ת דבידו להפריש חלה והקשו מהך דיבמתו הא בידו לבוא עלי' ולגרשה ואי כדעת התוס' דזבחים הא ל"ד כלל דהכא בידו להפריש חלה ובדעתו הוא כן שרוצה בכך אבל בהך דיבמתו הא אין בדעתו לבוא עליה אדרבה הוא עוסק לרחקה:
ואה"נ די"ל דדעת ר"ת הוא לחלק בכך. והתוס' שהקשו עליו לא ניחא להו בסברא זו. אך ס"ס ל"ד להתם כלל דהתם ודאי כיון דהמיר ודאי דאין בדעתו לחזור איך נכשיר הקרבן כיון דבידו לחזור וזה באמת נתרחק. אבל הכא כ"ז שהוא רוצה ודאי בידו להשאר כך בדעתו ובידו שלא יחזור בו ומסתמא ירצה בכך והרי אמרו החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור. והוא חשד א"ע שלא יכפנו יצרו לעבור שלא לשמוע לדברי חכמים ע"ז נשבע שלא יעבור ויעמוד ברצונו ואפי' באינו חייב לגרש מן הדין מ"מ י"ל דנשבע שיהי' רצונו כך שיקיים שבועתו:
ומ"ש כ"ת מכל הנך דוכתי דפליגי בשינוי דעת הוא הכל בחזקה על להבא וידוע מ"ש האחרונים דעל להבא ל"ש חזקה ובזה הוא דנחלקו. וגם בזה דוקא בדבר של ממון דקשה מאוד להוציא ממון מחזקחו אבל בחזקה דלמפרע ודאי דמוקמינן אחזקה ועאכו"כ דהוא חזקה דעדיפא מכל החזקות וכמ"ש מהרי"ק ז"ל דהוא חזקה דבשעתה פי' על אותה שעה שאנו דנין לא על למפרע:
ולדעתי הם דברי תוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו שכ' דאוקמינה אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין הוי ה"ס שמא ישאל על נזירתו. ולכאורה קשה דהוי חזקה דלהבא שלא ישאל ולא ישלח גט. אך הא ליתא דאי נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין א"כ גם עתה אינה: נשואה וזהו חזקה אלימתא וה"ה בנזיר שהי' שותה יין דממנ"פ אתה צריך לומר שמא ישאל על נזירתו ואינו נזיר כלל אף עתה דאי באשה נזירה ושמא יפר לה בעלה הרי אינו מפר אלא מכאן ולהבא וס"ס על מה ששתתה חייבת היא וע"כ הקושיא דוקא דאזיל לגבי חכם דעוקר הנדר א"כ ע"ז שפיר מוקמינן על החזקה דמעשה דעכשיו טובה היא ועדיף משאר חזקות ול"ד למ"ש תוס' יבמות לחדש דברי נגד חזקה ל"א אלא נגד ח' דמעיקרא דהיינו דמחזיקין משעה דלמפרע על של עכשיו לומר כמו שהי' קודם לכן כן הוא עכשיו. אבל בכאן עדיפא ולמה ניחוש שנשתנה דעתו כיון שאנו רואים שעושה למה ניחוש שעושה שלא ברצונו:
ואף דנחלקו בתולין (דף ל"ט ע"ב) אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו ה"מ היכי דצריך בירור על למפרע אבל לא היכי דיש לנו הבירור על עתה וגס מתחלה היתה ג"כ דעתו מוכחת על כך כי האי דאמר כתבו ואח"כ עלה לגג וכו' דכו"ע מודים דאמרי' הוכיח דלכו"ע לא תלינן שינוי דעת: וזה ברור לדעתי בכוונת תשו' הריטב"א המובא בב"י סס"י קנ"ד והלא בתשו' ריטב"א המובא בב"י סי' קס"ה מוכח בפירוש דאי כפינן לי' הוי חליצה מעושה אלא בפשוט דהתם כיון שראינו שגרש אמרי' ודאי גרש מדעתו משא"כ כשראינו שהוכרחנו לכופו ודאי דחזינן דאינו רוצה:
ומה שחדש כ"ת בחכמתו דלפי דהוי ס' אצלינו אם נתיר לו לדור עמה כיון דאין מתירין לו בפירוש הוי כמוכה שחין שממקתו ומשום זה שוב כופין אותו. א"י מה יענה כ"ת לכל הנך דקיי"ל אם נשאת לא תצא כגון במים שאל"ס וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה"ג וכמ"ש ה"ה שם ה"כ דבכל הני איבעיות אם נשאת ל"ת והא גם שם אם תשאל לנו לא נתיר לה א"כ הוי כמוכה שחין וע"כ דהא לאו סברא היא:
ומ"ש כ"ת כיון דבדיעבד אי עביד מהני חשיב מצי עביד וכ' ראי' מהך דיעוד בקידושין (דף י"ב) ובדף י"ח אמרו ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג לפי שבדיעבד תופסין קידושין וכ' דאולי תלוי בפלוגתא דאבו"ר בפלוגתא דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני וכ' מדאמרו לא ס"ד לא שייך לומר כן נגד דעת אמורא הסובר כן:
מצינו בגמ' שאמרו פשיטא אף שיש פלוגתא בריאה אמרו אמרי לה קרמא עילאה וא"ל קרמא תתאה ותיכף אמרו פשיטא אינקב עילאה תתאה מגין ועוד טובא דכוותה:
ויש ראי' לזה מתוס' פסחים (דף ה') ד"ה לא תשחט כיון דבדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד כשר חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך. ובתוס' ב"מ (דף נ"ח) ד"ה לשמור הזרעים דפריך הא לא הוי ממשקה ישראל וכו' דאינו אסור אלא לבצור אבל אם עבר ובצר שרי אלמא לדעת התוס' כיון דבדיעבד מותר הוי משקה ישראל ובתוס' פסחים (דף י"א) ד"ה קוצרין משמע להיפוך: ואף דיש מקום להוכיח להיפוך כ"ז דוקא אם האיסור דאו' אבל אם האיסור הוא, רק דרבנן אם מהני דיעבד ודאי דחשיב מצי עביד. ואה"נ דמיעוד ראי' טובה היא אך מה נעשה לכל המקומות שיש בהם הוכחות רבות לכאן ולכאן. ויעי' עוד תוס' מנחות (דף ס"ת) ד"ה קוצרין. ועוד יש ראי' מרש"י חולין (דף ד') דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו. ואף דאסור למכור איסורי הנאה ואעפ"כ כיון דאם ימכרנו יועיל חשיבי דמים ואה"נ התוס' מולקין עליו וס"ל כיון דלכתחילה אסור לאו דמים הוי. ולדעתי דבר זה ספקא הוי וגם חכז"ל בעצמם נסתפקו בזה:
ומצינו יותר מזה אפי' בדבר המותר לכתחילה לעשות נסתפקו אי אזלינן בתר השתא או דיעשה אח"כ כמו בחולין (דף ק"מ) שחט בה מיעוט סימניס מהו אי נימא דהשתא לך ולא לכלביך קרינן בי' או דלמא כיון דאי גמר שחיטה ראוי הוא לאכילה אף דמותר לעשות כן וודאי דיעשה כן מ"מ נסתפקו חכז"ל אי אזלינן בתר השתא עאכו"כ בדבר האסור לעשות:
והאמת דביעוד י"ל ג"כ כמ"ש כ"ת דכוונת יעוד הוא מה שחהי' עמו. אך יותר נ' כמ"ש דנ' דגם רבותינו ז"ל נסתפקו בדבר זה וזה נ' שם בתוס' הנ"ל דמנחות (דס"ח ע"א) דמתחלה רצו לומר כמו בפסחים ואח"כ כ' להיפוך:
אך הא ודאי דלענין שליחות כל היכי שיש אופן שיהי' שייך בו נקרא מצי עביד וכמ"ש בקידושין (דף מ"א ע"ב) נכרי דאיתי' בתרומה דנפשי' וכו' שתרמו תרומתן תרומה וכן בהאי דקידושין (דף כ"ג ע"ב) עבד כנעני מהו שיעשה שליח נפשטו דשייך בי' אלמא דדי בכך מה שיהי' שייך בו ענין השליחות והשחרור:
אך כ"ז אינו נוגע לנידון דידן דקושייתם עפ"י דעת רוב הפוסקים דאפי' בדיעבד ל"מ הגירושין ולדעת ה"ה גם הרמב"ם סובר כן ועדיין צ"ע עפ"י תי' זה:
ועוד יש לעיין יבמות (דף כ') חייבי לאוין תפסי בהו קידושין וכ' רש"י הלכך קרינן ביה לקחת בדיעבד:
עוד אני חוזר עמ"ש כ"ת דהוי כמוכה שחין שממקתו דלא מורינן לה שתדור עמו. דבאמת גוף הדין שכ' הב"ש בסקכ"ג שם ואחר שנתרפאית חייב לגרשה מיד נראה דלא הוי אלא מפני מראית העין דלמה לא נימא כמ"ש ביבמות (דף ל"ט) אשה הקנו לו מן השמים ולקמן סי' ד' סט"ו באשת איש שיצא עלי' קול שהיתה מזנה וכו' אמרו וכהן חושש לה מד"ת וכ' הב"ש סקכ"ד שם אבל בדיעבד אם נשאה אין מוציאים:
ובאמת שדבריו שם תמוהים בזה כיון דחושש לה מד"ת היכן מצינו בדבר דאסור מדאו' דיהי' לא תצא בדיעבד. ועוד כיון דהבנים הם ס' חללים כמ"ש ה"ה פי"ב מהא"ב דס' חלוצה הבנים כשרים דאל"כ למה לא יוציא אלמא דפשיטא לי' היכי דהבנים ס' חללים תצא א"כ ה"נ דכוותי' ובהאי דהתם ודאי דשייך יותר סברת כ"ת דהוי כממקחו וראוי לומר דלא שבקינן לה לעשות הבנים ס' חללים:
ולענין הנ"ל יש עוד לעיין במה דאמרו יבמות (ד"י) משכחת לה דאי עבר ונסיב אמרו דאי לא כ' רחמנא. וי"ל דוקא היכי דלא משכחת לה אלא באופן האיסור. אבל אי משכחת גם באופן ההיתר נקרא מה דאי עבר ראוי: דברי אוהבו הדוש"ת: