אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ס

סימן נט

בענין מעות קונות:

[א] גרסינן בב"מ (דף מ"ז) אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות וכו' ר"ל אמר משיכה מפורשת מה"ת והתוס' בע"ז (דף ע"א) כתבו דהיכא דליכא מעות לכ"ע קני במשיכה דאל"כ מציאה ומתנה במה יקנה מן התורה וכ"כ הש"מ בסוגיין, אבל בשם הרמב"ן כתב דגם מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב ע"ש, ובקצה"ח (סימן קצ"ח) תמה ע"ד הרמב"ן דכיון דחצרו אינו אלא מטעם יד או מטעם שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה למ"ד מעות קונות מאי עדיפותא דחצר ע"ש, וראיתי בס' באר יצחק (חיו"ד סימן כ"ג) שתירץ דברי הרמב"ן עפמש"כ התוס' בב"ק (דף כ"ט) ד"ה אלא דקנין הגבהה הוא על ב' אופנים יש הגבהה דהוגבה מכחו ובההיא בעי ג"ט, ויש הגבהה שתופס כולו בידו דקונה מתורת רשותו ובההיא אפילו בפחות מג"ט קני ע"ש, וא"כ י"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ן דמשיכה והגבהה ל"מ במתנה משום דאינן אלא מדרבנן אבל היכא שתופס כולו בידו הוא מדאורייתא משום דילפינן מגט וגניבה כמבואר בריש הזורק ולכן אין מקום לקושית הקצה"ח עכ"ד, ודבריו תמוהים שהרי כדברי הקצה"ח מוכח מש"ס ע"ז (דף ע"א) דהוכיח הש"ס דמשיכה קניא בעכו"ם מדר' יוחנן דאמר ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ואס"ד משיכה בעכו"ם אינו קונה אמאי נהרג וה"ט כמ"ש התוס' שם דהיכא דבאיסורא אתי לידיה חשיב כמו מקח ולא דמי למתנה דליכא מעות ע"ש, ואי נימא דדוקא משיכה והגבהה ל"ש במקח דאינן מה"ת אבל קנין יד וחצר מועיל אף במקח א"כ מאי פריך הא משכחת לה לדינא דגזילת עכו"ם ע"י ידו או חצרו, א"ו דלמ"ד במקח מעות קונות ל"מ אף קנין יד וחצר והדרא קושית הקצה"ח, שוב מצאתי בחת"ס (חיו"ד סי' ש"י) שהשואל תמה ע"ד הרמב"ן שחילק בין משיכה לחצר מסוגיא דע"ז הנ"ל דמאי מקשה ואס"ד משיכה בנכרי אינו קונה אמאי נהרג דלמא מיירי שהכניס לחצרו וע"כ מוכח דבמקום דמשיכה לא קנה גם חצרו לא קנה כדעת התוס', והחת"ס נדחק שם מאד בזה יעו"ש:

ונראה ליישב דברי הרמב"ן בפשיטות דהנה בעיקר דברי התוס' שחידשו דבמציאה ומתנה דליכא כסף לכו"ע משיכה קונה כבר עמד ע"ז בחת"ס (שם) דמנלן הא דלמא בעי שיקחנו לרשותו ממש, ונראה דהתוס' ס"ל דלר"י דאמר ד"ת מעות קונות א"א לפרש דמש"ה ל"מ משיכה במקח מטעם גריעות קנין המשיכה שהרי בעכו"ם קונה משיכה לר"י אלמא דמשיכה הו"ל קנין מצד עצמותו אלא דגלי קרא דלעמיתך בחדא ולעכו"ם בחדא, נמצא דעיקר טעמא דל"מ משיכה במקח בישראל הוא מחמת דין המקח ולא מחמת גריעות המשיכה ור"ל דגלי קרא בישראל דכ"ז שחסר עדיין נתינת הכסף אין המשיכה גומרת הקנין אע"פ שבעלמא הויא משיכה קנין ומש"ה הכריחו התוס' שבמקום דליכא כספא משיכה קונה אף בישראל, אכן מדברי הרמב"ן נראה דס"ל דהא דל"מ משיכה במקח בישראל הוא מחמת גריעות הקנין דלא חדית רחמנא הך קנין בישראל כלל ומה"ט ס"ל להרמב"ן דבמתנה ג"כ ל"מ משיכה והגבהה בישראל כיון דאין לו תורת קנין זה כלל, אמנם כ"ז שייך רק בקנין משיכה והגבהה דלא מצינו הך קנין בישראל לר"י אבל יד וחצר דע"כ רבי קרא בישראל הך קנין בגט וגניבה וא"כ הא דל"מ במקח אף קנין יד וכדמוכח מסוגיא דע"ז הנ"ל עכצ"ל דזהו מחמת דין המקח כמו דס"ל להתוס' לענין משיכה, דהא ביד לכ"ע א"א לפרש דמחמת גריעות הקנין הוא דלא מהני, ומעתה זכינו דכמו דס"ל להתוס' במשיכה והגבהה דהיכא דליכא כספא קונה במשיכה כיון דהמשיכה הוא קנין בעצם ורק מחמת דין המקח הוא דאינו גומר כ"ז שחסר נתינת הכסף, כמו"כ ס"ל לרמב"ן לענין יד דכיון דעיקר דלא מהני במקח הוא מצד המקח בעצמו דודאי מהני במתנה ומציאה ועפ"ז א"ש דברי הרמב"ן וזה נכון. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הבאר יצחק (שם) ע"ד הרמב"ן דס"ל דקנין חצר הוא מה"ת אף דל"מ משיכה מהא דאמר בע"ז (שם) דמשיכה בעכו"ם אינה קונה ומוכיח הש"ס מפסק עד שלא מדד וכו' וכן מהא דאמר רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא וכו' יעו"ש, ולדברי הרמב"ן תיקשי ליה הא היכא דתופס בידו וחצרו שפיר קני מה"ת אפילו בעכו"ם כדפריך לה התם ותקני ליה כליו ע"ש, ולפמ"ש לק"מ דהרמב"ן לא אמר לה אלא במציאה ומתנה דליכא כספא אבל במקח דחסר נתינת הכסף ודאי דאפילו קנין יד וחצר לא מהני וכמ"ש הקצה"ח: [ב] ועפד"ז יתיישבו דברי רש"י בבכורות (דף י"ג) עלה דאמרינן התם מיד עמיתך במשיכה הא מעכו"ם בכסף, ופריך ואימא מעכו"ם כלל וכלל לא ופירש"י עד שתבא לרשותו של ישראל לא קנה עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו דאע"פ דס"ל השתא דמיד עכו"ם לא קני לא בכסף ולא במשיכה אפ"ה קונה ישראל מתורת חצר, והקשה במהרי"ט אלגזי (רפ"ב דבכורות) דא"כ מאי משני הש"ס אמרי לא ס"ד ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כ"ש, ואם איתא מאי ק"ו איכא הא אף דבאלו הקנינים לא קני הא קני ממונו מדין חצר וכל דאיכא מציאות לקנות ממונו תו ליכא ק"ו, דהא הק"ו אינו ללמוד דקונה בכסף מק"ו דגופו כמ"ש לעיל ישראל מישראל יוכיח דגופו בכסף ממונו במשיכה, אלא דעיקר הק"ו דא"א שלא יהא מציאות לקנות ממונו מק"ו מגופו וכ"כ התוס' חיצוניות, וע"ק ע"ד רש"י דהא קיי"ל בב"מ דחצר משום יד איתרבאי ואם משך בידו לא קנה במשיכה ואיך יקנה בחצרו ואפי' נימא דחצר מדין שליח איתרבי מ"מ אין כח לשליח יותר ממשלח, איברא דלזה יש לומר דדוקא במשיכה אינו קונה משום דאין החפץ הנמכר כולו בידו משא"כ בחצר שכל החפץ נתון בחצרו דכה"ג בידו נמי הוי קני לה בחפץ קטן שכולו בידו, ונמצינו למדין לענין הלכה מדברי רש"י דלמ"ד אינו קונה במשיכה מעכו"ם מ"מ ע"י חצרו קונה בלא נתינת המעות יעו"ש, וכבר הראינו לדעת שזהו נסתר מסוגית הש"ס בע"ז דלמ"ד משיכה בעכו"ם אינו קונה גם יד וחצר לא מהני דאל"כ לא פריך מידי מגזילה:

ולפמ"ש נראה דהרמב"ן ורש"י בחדא שיטתא קיימי דבמקום דליכא כספא קונה ביד וחצר כמש"ל, והנה לפ"ז במקח שכבר נתן המעות נמי יכול לקנות אח"כ בחצרו דאע"ג דהמעות לא עבדי קנין מ"מ קונה אח"כ בחצר דשוב ליכא כספא ודמי למתנה דכל דלא חסר נתינת הכסף שפיר נגמר הקנין ע"י החצר, וכיו"ב כתב הקצה"ח (סימן ר"ד סק"ד) דמוכר חפץ בעד חובו אע"ג דמלוה אינו קונה במקח מ"מ שפיר קונה במשיכה כיון דאינו מחוסר נתינת כסף ודמי למתנה ע"ש, וה"נ כשכבר נתן לו הכסף קונה ע"י חצר דבמקום דליכא כספא שוה לדעת הרמב"ן קנין חצר כמו קנין משיכה לדעת התוס', וא"כ א"ש דברי רש"י דהא דפריך ואימא מיד עכו"ם כלל וכלל לא ר"ל דלא חדית רחמנא לא קנין כסף ולא קנין משיכה ואפילו שניהם ביחד נמי לא, אבל כשהכניס הישראל אח"כ החפץ לרשותו קונה מתורת חצר אחר נתינת הכסף, דנהי דהכסף לא מהני בתורת קנין אבל כבר מיקרי ליכא כספא והוי כמתנה דקונה בחצרו, ועפ"ז מיושב קושית המהריט"א דשפיר עביד הש"ס ק"ו דאם גופו קונה ממונו לא כ"ש, ור"ל דלפ"ז נמצא דא"א לקנות ממונו מתורת מקח אלא לסלק מקודם הכסף ולקנות אח"כ מתורת מתנה, וזהו א"א שלא יהא מציאות לקנות ממונו דעכו"ם מתורת מכר ק"ו מגופו:

[ג] ונראה להוכיח דשיטת רש"י דמתנה נמי לא מיקני במשיכה למ"ד מעות קונות ממ"ש בע"ז (דף ע"א) עלה דאמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה, תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו, ופירש"י דורון ובתוס' שם כתבו דא"א לפרש כן דא"כ מתנה הוא זה והוא בא לומר דמשיכה קונה במו"מ ע"ש, וראיתי בס' באר יצחק (שם) שהביא ראיה מדברי רש"י דס"ל כדעת הרמב"ן דאף מתנה אינה נקנית במשיכה דאמר בפסחים (דף כ"ט) לראב"י דחמץ של עכו"ם מותר, ופירש"י דמותר באכילה והתוס' תמהו ע"ז דא"א שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו העכו"ם הרי הוא שלו ואם גזל הרי חייב באחריות יעו"ש, וכ' דרש"י לטעמיה דפסק כר"ל דמשיכה קונה וא"כ ישראל מעכו"ם לא קני במשיכה, ומש"ה כשנתן העכו"ם החמץ לישראל מותר באכילה דאינו שלו ע"ש, ובמחכ"ת הרי באכילה איכא גם קנין יד דפיו לא גרע מידו וחצרו וכמ"ש התוס' בכתובות (דף ל') בשם ריצב"א, וכבר ביארנו (בסימן כ"ה) דגם דעת רש"י הוא כן ע"ש, ודעת הרמב"ן דבמתנה מהני חצרו וכן מתבאר להדיא בדברי רש"י להס"ד דפריך דמיד עכו"ם כלל וכלל לא דלא מהני משיכה וכסף ואפ"ה חצרו מהני, ודברי רש"י בפסחים יש ליישב עפד"ז דלא מיירי שהעכו"ם נתן לו במתנה אלא שהעכו"ם מכר לו ועדיין לא נתן הכסף דבכה"ג לא קנה ישראל מעכו"ם כיון דבעכו"ם דוקא כסף קונה לפירש"י א"כ לא מהני אף חצרו לקנות בלא נתינת כסף ולא חשיב גזלן באכילתו קודם הקנין כיון דברשות העכו"ם עושה והוא בטוח אצל העכו"ם שיפרע לו אח"כ מעותיו, אבל במתנה בכה"ג ודאי דישראל קונה בפיו:

[ד] איברא דהריטב"א בע"ז (שם) כתב דאפילו היכא דליכא כספא נמי לא קני במשיכה והגבהה, וראיה לזה מהא דפריך הש"ס מגזילה דאי ס"ד משיכה בעכו"ם לא קני אמאי נהרג והתם ליכא כספא, ותי' התוס' דגזל כיון דבאיסורא אתי לידיה דמי למקח לא שמיע ליה יעו"ש, ומתבאר מדברי הריטב"א דאליבא דמ"ד דמשיכה והגבהה ל"מ במתנה ה"ה דחצר לא מהני, דאל"כ מאי פריך מגזילה לישני דמיירי שהכניס הגזילה לידו או לחצרו, א"ו דכל היכא דלא מהני משיכה ל"מ חצר ואע"ג דקנין חצר ילפינן מגט וגניבה מ"מ ס"ל להריטב"א דהיינו דוקא בישראל אבל בעכו"ם לא אשכחן אלא דלמ"ד משיכה בעכו"ם קונה חצרו לא גרע ממשיכה, ומש"ה שפיר פריך בע"ז (שם) ותיקני ליה כליו דעכו"ם משום דקאי למ"ד משיכה בעכו"ם קונה ואע"ג דכלי רמי אארעא מ"מ חשיב כמשיכה משום דבגרמתו נכנס היין לרשותו, וכיו"ב כתבו התוס' בב"ב (דף ע"ו) ד"ה ספינה דשכירות מקום חשיב כמשיכה שע"י בא החפץ לרשותו ע"ש, אמנם נראה דכ"ז ל"ש אלא בעכו"ם הבא לקנות מישראל דלא עדיפא לגבי דידיה חצר ממשיכה אבל בישראל שקונה מישראל אע"ג דלא קנה במשיכה והגבהה אפילו במתנה לדידן דקיי"ל כר"י דמעות קונות מ"מ מתנה נקנית בחצר שהרי קנין חצר בישראל איכא בגט וגניבה וע"כ הא דלא מהני במקח אינו מצד גריעות הקנין אלא מחמת דין המקח לבד ובמתנה ודאי דמהני, ועפ"ז א"ש גם לדעת הריטב"א דלא תיקשי האיך ישראל קונה מציאה דבר תורה לר"י דקי"ל כוותיה דמשיכה לא קניא ולפמ"ש א"ש דישראל שפיר קונה ע"י חצרו: [ה] וראיתי בקצה"ח (סימן שס"א) שכתב לפרש הסוגיא דב"ק (דף ס"ו) דקאמר טעמא דלא מהני יאוש בגזילה משום דבאיסורא אתי לידיה, והתוס' כתבו שם דיאוש אינו מטעם הפקר דא"כ אף לבתר דאתי לידיה באיסורא יכול לקנות מן ההפקר, אבל לדעת רש"י דס"ל דיאוש מטעם הפקר תיקשי, וע"כ כתב הקצה"ח דלפמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"ב) דהיכא דבאיסורא אתי לידיה חשיב כמקח וכיון דקי"ל כר"י דד"ת מעות קונות ולא משיכה והא דקונין מציאה ומתנה במשיכה אינו אלא כמ"ש התוס' דכיון דליכא כספא קונה במשיכה, וכיון דהיכא דבאיסורא אתי לידיה דמי למקח א"כ משיכה לא מהניא, וזהו דקאמר טעמא דבאיסורא אתי לידיה ומש"ה ניחא דפליגי בזה ר"י ור"ל דלר"י יאוש כדי לא קני ולר"ל יאוש קני והיינו דר"ל לטעמיה דאף במקח קונה משיכה א"כ ל"ש טעמא דבאיסורא אתי לידיה, ועפי"ז כתב ליישב קושית הפנ"י בגיטין (דף ל"ח) בהא דאמרו שם בעבד שנשבה דקנאו שבאי ביאוש לפירש"י והא באיסורא אתי לידיה ולא קני יאוש לחודיה אלא יאוש ושינוי רשות ובשבאי ליכא אלא יאוש לחוד, וכ' ליישב דדוקא במשיכה הוא דאיכא גריעותא דבאיסורא אתי לידיה אבל בעבד שנשבה דקונה השבאי בחזקה וחזקה מהני אף במקח ומש"ה אפילו באיסורא אתי לידיה מהני יעו"ש, וכל דבריו אינן אלא דברי תימה דעד כאן לא כתבו התוס' דכל דבאיסורא אתי לידיה אין לו תורת מתנה אלא דמי לשאר מקח דוקא כשבא לזכות בתורת גזילה וזכיה זו יש לה דיני מקח לענין קנין, אבל בסוגיא דב"ק דמיירי שבא הגזלן לזכות לאחר שכבר נתיאשו הבעלים דכבר יצתה מרשות הבעלים וכל הקודם זכה, ונמצא דאין הגזלן רוצה לזכות עכשיו מתורת גזילה אלא כשאר הפקר דעלמא ל"ש כאן טעמא דאיסורא אתי לידיה כיון דבזכיה זו אין כאן איסור, ומה דכבר עביד איסורא בעידן גזילה זהו לא מגרע זכיה דהשתא:

ובעיקר קושית הפנ"י דאיך קונה השבאי ביאוש לחודיה בלא שינוי רשות, נראה לפמ"ש התוס' בב"ק (שם) דטעמא דבאיסורא אתי לידיה היינו מטעם שכבר נתחייב בהשבה וכיון דחיוב והשיב רמי עליה א"א לו לקנות הגזילה ולהפקיע חיוב השבה, ומה"ט ביארנו במק"א שיטת הריא"ז הובא בש"ג (ר"פ לולב הגזול) דהגונב מעכו"ם ונתיאש קונה הגזלן ביאוש ע"ש, משום דס"ל דגזל עכו"ם אסור אינו אלא באיסור לבד אבל חיוב השבה ליכא דלא אהדרינהו קרא לגזילת עכו"ם בכלל גזילת ישראל, וכיון דליכא חיוב השבה תו קונה ביאוש לחוד דל"ש טעמא דבאיסורא אתי לידיה, וזהו נמי דעת רש"י בסוכה (דף ל') ד"ה מ"ט סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל וכבר תמהו ע"ד דהא קי"ל גזל עכו"ם נמי אסור, ולפי מה שכתבנו א"ש דאי בגזל עכו"ם מיירי למה הצריך שם יאוש ושינוי רשות הא ביאוש לחודא סגי, ומדעת התוס' פסחים (דף כ"ט) הנ"ל מבואר דגם בגזילת עכו"ם איכא חיוב השבה וכן מתבאר מדעת הרמב"ם (רפ"א מגניבה) יעו"ש ואכמ"ל, ומעתה נראה כיון דעבדים אינן נגזלין וליכא חיוב השבה ממילא קונה הגזלן ביאוש לחוד דל"ש טעמא דבאיסורא אתי לידיה, ומיושב קושית הפנ"י דמשו"ה קונה השבאי ביאוש בלא שינוי רשות, ועיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף בסוגיא דעבד שנשבה וע"ע בהשגות (פ"ט מגזילה הל"א) ובמק"א יתבאר בעז"ה ואכמ"ל: [ו] שוב מצאתי שבישוב דברי רש"י בסוכה כונתי ב"ה לדברי השעה"מ (פ"א מגזילה הל"ב), וראיתי עוד (שם) שתמה ע"ד מוהר"ם חביב ז"ל שהעלה דאפילו למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת מ"מ אינו מחויב בהשבה אלא מדרבנן, ממ"ש הרמב"ם (פ"א מגזילה הל"ז) הכופר לעכו"ם ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמיתו והוא מד' התוספתא וכמ"ש המ"מ, ואמאי איצטריך קרא הא ליכא כפירת ממון שאפילו יודה פטור וכמ"ש הרמב"ם כיו"ב (פי"א משבועות) לענין כופר בקנס ונשבע דפטור מטעם זה ע"ש, ולק"מ דכוונת מוהרמ"ח ז"ל הוא דליכא מצות השבה אבל אין הישראל קונה הגזילה אלא כל אימת דבעי העכו"ם אתי ושקיל לה ומש"ה הוי כפירת ממון, ומה"ט ס"ל למוהר"ח (שם) דהגוזל מעכו"ם קונה ביאוש לחוד והוא כשיטת הריא"ז הנ"ל וכמו שביארנו: עוד תמה השעה"מ (שם) ע"ד המלחמות (ר"פ לולב הגזול) שכ' וז"ל ומה שהשיב ממאי דקאמר ר"ה להנהו אוונכרי ושקלינן וטרינן למימר וניקנייה בשינוי השם ואע"ג דמהב"ע הוא, יש להשיב דארעתא דנכרי גזלי ולא של ישראל דלא שכיחי ומשום לכם אתמר דלמיקני מינייהו בעיא יאוש ושינוי רשות ומיהו מהב"ע ליכא עכ"ל, ומשמע מדבריו דר"ה ס"ל גזל עכו"ם מותר, והדבר תמוה שהרי ר"ה גופיה קאמר בפ' הגוזל בתרא דגזל עכו"ם אסור יעו"ש, ולק"מ דאם כוונת המלחמות דמשום דס"ל לר"ה גזל עכו"ם מותר ל"ח מהב"ע א"כ למה הצריך יאוש ושינוי רשות, דאפילו לדעת היראים דגזל עכו"ם ל"ח לכם מ"מ קונה ביאוש לחוד, וע"כ נראה בדעת הרמב"ן דס"ל דבגזל עכו"ם ליכא חיוב והשיב ומש"ה ל"ח מהב"ע משום דדמי לתוקף חברו והוציאו מסוכתו דליכא מהב"ע לדידן דקרקע אינה נגזלת אע"ג דעובר בלא תגזול מ"מ כיון דלא קני לה כלל ברשותיה דמריה איתא וכמ"ש הריטב"א בסוכה (דף ל') יעוש"ה, ומ"מ בעי יאוש ושינוי רשות משום דכיון דגזילו אסור מיקרי באיסורא אתי לידיה ולא קני ביאוש לחודא, ולא ס"ל דטעמא דבאיסורא אתי לידיה הוא מטעם דכבר נתחייב בהשבה וכן מתבאר בד' המלחמות בב"מ (דף כ"ו) יעוש"ה:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה