אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן נט

סימן נח

בענין דבר הגורם לממון:

[א] גרסינן בב"מ (דף ל"ג) עלה דמתניתין דהמפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפקדון אצלו מתקיף לה רמב"ח והא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו, ומסיק דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו ללישנא קמא או סמוך לגניבתה ללישנא בתרא ע"ש, וראיתי בס' דברי אמת (קונטרס חמישי) שהקשה דאמאי לא אוקמוה למתניתין כר"ש דאמר רבר הגורם לממון כממון דמי דשומר חשיב בעלים לשלם לו כפל ודו"ה כדאיתא בב"ק (דף ע"א), ואי משום דיחידאה הוא הא בגמרא רצו לאוקמה כר"מ ואי משום דשאני ר"מ דסתם מתניתין כותיה הא ר"מ סבר לה כר"ש בדין גורם לממון וכדאיתא בב"ק (שם) יעו"ש, ודבריו תמוהין דאם טעמא דמתניתין דשילם ולא רצה לישבע הוא משום גורם לממון ור"ל דעיקר חיוב הכפל הוא לשומר דקרינן גביה וגונב מבית האיש דחשיב בעלים כמו דס"ל לר"ש בגונב קדשים שחייב באחריות מבית הבעלים דמשלם כפל ודו"ה לבעלים, אמאי תנן בסיפא נשבע ולא רצה לשלם משלם לבעל הפקדון והא משעת גניבה נתחייב לשומר, ואי משום דלאחר שנשבע כבר נסתלק ותו ל"ל זכות דגורם לממון מ"מ ישלם כפל שכבר נתחייב קודם שנשבע, ואי משום דכיון דיכול לישבע ולפטור עצמו תו אין כאן דינא דגורם לממון א"כ אפילו בשילם נמי ליכא דינא דגורם לממון כיון דשילם מדעתו, א"ו דכיון דמחויב בתשלומין קודם שבועה הוי גורם לממון א"כ גם בנשבע ישלם לשומר, ונראה דס"ל להרב ז"ל דבנשבע ולא רצה לשלם פטור לשלם כפל לשומר דכיון דקרן משלם לבעלים תו אינו משלם כפל לשומר דכפל בלא קרן לא אשכחן, וכיון דליכא חיובא לשומר ממילא הדר דינא דגנב אצל בעלים שהרי גם לבעלים נעשה גנב מתחלה אלא דכח השומר יפה שמחויב לשלם לו כפל מתורת גורם לממון אבל כשאינו משלם לשומר משלם לבעלים:

וכיו"ב איתא בירושלמי בפרקין עלה דמתניתין וז"ל מנא תיתי ליה אם המצא תמצא בידו הגניבה וכי אין אנו יודעין שאם ימצא הגנב ישלם שנים ומה ת"ל שנים ישלם אם אינו ענין לו תנהו ענין לשלפניו, רבי עאל לפירקא דרבי יודן אמר קומיה הדא א"ל אמור דבתרה נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר וכו' משלם לבעל הפקדון וישלם למי שהפקדון אצלו, ר' נסה בשם ר' יונה חיים שנים ישלם למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך עכ"ל, ומבואר מזה אע"ג דתחלת חיוב הכפל הוא לשומר מ"מ כשנשבע השומר תו אין משלם לו מחמת דכפל מהלך למקום שקרן מהלך והדר דינא דחיוב גנב אצל הבעלים וה"נ לדידן אף דחיובא הוא מתחלה לשומר מ"מ אחר שנשבע הדר לבעלים, איברא שיש לחלק קצת דשאני ההיא דירושלמי דגם מתחלה עיקר חיובא דגנב שייך לבעלים והשומר מכח הבעלים הוא בא משא"כ בגורם לממון דהוא דינא דשומר בעצמו:

[ב] וראיתי בש"מ בשם הראב"ד וז"ל מיהו ק"ל הכא מדאמרינן דבעל הבהמה מקני ליה כפלו לשומר אלמא לשומר לא קרינן ביה מבית האיש א"כ לבעלים אמאי משלם והא הו"ל כגונב אחר הגנב דלא משלם כפל לא לבעלים ולא לגנב, וניחא לן שאני אומר דפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומבית הבעלים קרינן ביה, והשתא ק"ל לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון דשומר חייב באחריותה ליחשביה כבעלים ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמירה לאחריותה דבהמה משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה עכ"ל, ולא איתברר לן כוונת הראב"ד אם כוונתו להקשות אסוגיית הש"ס דנוקמי מתניתין כר"ש וכמו שהקשה הרב בעל דברי אמת הנ"ל, או דכוונתו להקשות דלר"ש בכל גווני יחשב השומר כבעלים לשלם לו הכפל ודו"ה ואף בנשבע ולא רצה לשלם דעכשיו תו אין כאן גורם לממון מ"מ כיון דכבר נתחייב לשומר מעידן דגניבה תו לא איכפת לן אף שנסתלק השומר מכאן והגנב משלם קרן לבעלים, ולא ס"ל הך דרשא דירושלמי דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך דדוקא במקום דליכא קרן כלל וכההיא דחזרה קרן לבעלים בב"ק (דף ס"ח ע"ב) לא משלם כפל דכפל בלא קרן ליכא, אבל קרן לחד וכפל לחד שפיר משכחת לה כיון דלגבי גנב קרינן ביה שנים ישלם:

וכיו"ב מתבאר מדברי רש"י בב"ק (דף ס"ח ע"ב) עלה דמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה, ופירש"י דהא טבח דהקדש קטבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הו"ל שלשה וארבעה עכ"ל, ומשמע דעיקר טעמא הוא משום דכיון דע"כ א"א לחייב אטביחה דהקדש ממילא אין טביחה דהקדש בכלל וטבחו לחיוב אבל בלא"ה הוה מחייבינן לשלם כפל לבעלים ודו"ה להקדש אף דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה והיאך מיתחייב להקדש בעד טביחה, וע"כ דס"ל לרש"י דעיקר הוא דקפיד קרא שהגנב יתחייב דו"ה אבל לא איכפת לן אם מתחייב לתרי גברי ומש"ה שפיר היה חייב כפל לבעלים ודו"ה להקדש לולא דפטרה תורה הקדש מחיוב טביחה ג"כ, ואין לפרש דכוונת רש"י דאי הוה מחייבינן אטביחה דהקדש והיינו דלא הוי כתיב קרא דישלם לרעהו ממילא היינו מחייבין בעד הטביחה לשלם כפל ודו"ה משום דהוי גניבה חדשה, וכעין שכתב הריטב"א בכתובות (דף ל"ד) בשם רש"י דלרבה אליבא דר"מ גנב בשבת וטבח בחול חייב משום דטביחה דחול הוי גניבה חדשה כעין תברה או שתייה יעו"ש, דז"א דדוקא התם הוי גניבה בחול ולא מיפטר מחמת גונב מן הגנב כיון דגניבת שבת היא בקלב"מ ולא מיחייב באונסין אין לו גם קניני גניבה וכמ"ש הנתיבות (סימן שנ"א) ומש"ה חשיב ברשותו וכמ"ש (בסימן נ"ד), משא"כ כאן אין לחייבו אטביחה דהקדש מכח גניבה חדשה דהוי כגונב מן הגנב, וע"כ דהו"א לחייבו להקדש רק אטביחה לבד אע"ג דכפל משלם לבעלים ומבואר דתשלום דו"ה עיקרו בעי לחייב הגנב לבד, אבל לא בעינן שהתשלומין יהיו במקום אחד וה"נ י"ל לענין כפל:

[ג] איברא דנראה פשוט דהך דרשא דירושלמי דשנים ישלם דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך גם לש"ס דילן איתה דאף דטעמא דמתניתין דהכפל לשומר הוא מטעם דהבעלים מקנים לו ולא מגזה"כ כדיליף בירושלמי היינו משום דתלמודין ס"ל דקרא דאם תמצא בידו הגניבה שנים ישלם לא מידרש לשלפניו ולרבות שומר אתא אבל הך דינא דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך לא מצינו בש"ס דילן חולק ע"ז, ואם כה נאמר יתיישב מה שהקשה באור שמח (פ"א מגניבה) דמ"ט לא מחייב גונב מן הגנב לשלם כפל לגנב ראשון מתורת גורם לממון וכדאמרינן ב"ק (דף צ"ח) גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב מתורת גורם לממון, ובשלמא בשומר כתב הראב"ד דל"ח בעלים מתורת גורם לממון משום דלא מחייב בכל אנפי אחריות, אבל גנב שפיר חשיב בעלים דהא מחויב בכל אנפי אחריות ובב"ק (דף ע"ו.) משמע דלא פליג ר"ש אלא אגונב קדשים שחייב באחריות ולא אגונב מן הגנב יעוש"ה, וכבר קדמו בקושיא זו בס' ראשי בשמים (סי' י"ד), ומ"ש לתרץ דגם בגנב ל"ש גורם לממון כיון דאינו מחויב בכל אנפי אחריות שהרי בהיזק שאינו ניכר אומר לו הש"ל, משא"כ בקדשים שחייב באחריות דאף שנפסל בדוקין שבעין וכדומה מחויב להביא קרבן כשר דבריו תמוהין שהוא נגד דברי הש"ס דב"ק הנ"ל דבחיוב גנב שייך תורת גורם לממון, והא דאומר הש"ל בהיזק שאינו ניכר התם נמי מחויב בהשבה אלא דפוטר עצמו, אכן לפמ"ש א"ש מאד דבגונב מן הגנב כיון דהקרן מחויב הגנב שני לשלם לבעלים דאף דגונב מן הגנב פטור מכפל מ"מ קרן חייב לשלם וכמ"ש במק"א להוכיח מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ס"ד ס"א) יעו"ש, ודלא כמ"ש הקצה"ח והנתיבות (סימן ל"ד) ע"ש, ונמצא דתו אינו משלם כפל לגנב דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך, משא"כ בגונב קדשים שחייב באחריות דהתם גם הקרן מחויב לשלם לבעלים מתורת גורם לממון שהרי להקדש ליכא חיובא כלל דאין הקדשות נגזלין, ואפילו לפמ"ש הרמב"ם (רפ"ב מגניבה) הגונב את העכו"ם או נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד עכ"ל, ומשמע דאפילו ליתא בעינא ג"כ משלם מדכלל הרמב"ם הקדש ועכו"ם ולעכו"ם חייב באונסין כמ"ש הרמב"ם (רפ"א מגניבה) וכ"כ השעה"מ בהשמטה (פ"ז מחובל) בדעת הרמב"ם דחייב באונסי הקדש, מ"מ נראה דכיון שהפריש קרבן אחר כבר נתקיים חיוב השבה להקדש אע"פ שלא באה ליד הגזבר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אף דמחוסר הקרבה ועי' חולין (דף קל"ט), ורק דאעפ"כ מחויב להחזירו ליד הבעלים מתורת גורם לממון ואי איתנס קודם שהגיע ליד הבעלים ומדעתו חייב כיון שלא נתקיים חיוב השבה לבעלים בגורם לממון שלו, וא"כ שפיר קרינן כאן דלמקום שהקרן מהלך דהיינו לבעלים שם הכפל מהלך, משא"כ בגונב מן הגנב דהגנב שני מחויב להשיב ליד הבעלים דוקא ולא לגנב ראשון וכמ"ש המרדכי (פ' הספינה) דכל אדם מחויב להציל הגזילה מיד הגנב להחזירה לבעלים מתורת שומר אבידה ע"ש, וא"כ תו ליכא חיוב כפל לגנב דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך וזה נכון:

[ד] אמנם מדברי הרמב"ם נראה להוכיח דש"ס דילן לא ס"ל האי כללא דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך שהרי כ' (בפ"ח משאלה הל"א) חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח האב מגופה אלא שבח הבא מאליו עכ"ל. וה"ט דס"ל להרמב"ם דאף למסקנת הש"ס אינו מקנה לו גוף הפרה לגמרי כמ"ש התוס' בסוגיין ד"ה כגון בסה"ד וכמ"ש הש"ך (סימן רצ"ה) אלא דמקנה לו רק שבחא דאתי מעלמא ולא שבח הבא מגופה וכ"ש גוף הבהמה עצמה ומש"ה חוזרת לבעלים ולא לשומר, ואע"ג דלפ"ז האיך קונה הכפל כיון דאינו מקנה אלא פרה לכפילא ולא עדיף ממוכר עבדו לקנס דדעת הרמב"ם (פכ"ג ממכירה הל"ג) דהוי ספק, כבר עמדו ע"ז הקצה"ח והנתיבות (שם) ועי' בחי' רע"א בסוגיין ובמק"א יתבאר בע"ה דעת הרמב"ם בזה ואכמ"ל, ועכ"פ מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דהבהמה חוזרת לבעלים והכפל לשומר אלמא דלא אמרינן למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך:

ונראה ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן בכתובות (דף ע"ט) הגונב ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה מ"ט פירי תקינו ליה רבנן פירי דפירי לא תקינו רבנן יעו"ש, אלמא דאע"ג דגוף הולד הוא דבעל אפ"ה הכפל לאשה דלא הפקיעו כח האשה מפירות נכסי מלוג אלא לגופייהו ולא לפירות דאתו מעלמא, ונמצא דעדיין יש לאשה בולד זכות לכפל והוא ממש כסוגיא דילן דשומר קונה גוף הפרה לשבחא דאתי מעלמא, אלמא דלא אמרינן למקום שהקרן מהלך הכפל מהלך, ולפמ"ש הרא"ש (שם) בשם הבה"ג דאם מתה האם בעוד הולד קיים הולד ממלא מקום האם וחוזר להיות קרן ע"ש, א"כ האשה מישך שייכא גם בגוף הולד מלבד הכפל ושפיר קרינן כאן למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך דשניהם שייכים לה, וכן לדעת הרי"ף דאם הבעל מכר פירות ולקח קרקע הקרקע שייך לה ואין לבעל אלא פירות ג"כ אין ראיה מכאן, כיון דע"כ אין הבעל זוכה בגוף הולד לגמרי, ועיין ברא"ש פ' הכותב (סימן א') ועיין רשב"א גיטין (דף מ"ג) בסוגיא דמוכר עבד לקנס ואכמ"ל:

[ה] איברא דבעיקר דברי הראב"ד שהעלה דל"ש דין גורם לממון אלא בשומר דמחויב בכל אנפי אחריות, כבר הקשו עליו מסוגיא דפ"ק דפסחים דאמר בעירו חמירא דבני חילא כיון דאי מיגנב או מיתבד ברשותייהו קיימי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי, ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מא"ל שאני הכא דאמר קרא לא ימצא, אלמא דאפילו כשאינו מחויב אלא בגניבה ואבידה לחוד ג"כ איכא דינא דגורם לממון וע"כ לא פליגי הגאונים אלא אם בעי חיוב גו"א כש"ש או דסגי בחיוב פשיעה כש"ח כמ"ש הרא"ש בפסחים (שם), אבל חיוב אונסין לכ"ע לא בעי, ועוד הקשו מסוגיא דב"ק (דף ע"א) דמוקי ברייתא דגנב שוה"נ חייב כפל בשמסרו לשומר ונגמר דינו בבית שומר והוי גורם לממון כיון דיכול לומר הש"ל, אלמא דאפילו בשומר שייך גורם לממון אע"ג דלא מחויב בכל אנפי אחריות, וראיתי בס' ראשי בשמים שפירש דברי הראב"ד דעיקר תירוצו קאי אמתניתין דאסוגיית הש"ס בלא"ה ל"ק דכיון דלא קיי"ל כר"ש מש"ה הכפל הוי שייך לבעלים לולא טעמא דהקנאה אלא דכיון דמתניתין אתיא כר"מ ור"מ סבר לה כר"ש א"כ לר"ש הכפל שייך לשומר, וע"ז תי' הראב"ד דכיון דלא מחויב בכל אנפי אחריות ר"ל כיון דכבר נגנבה וביד השומר לפטור עצמו ע"י שבועה אין זה חיוב ממון בהחלט ומתחלתו ל"ח גורם לממון ע"י גניבה זו יעו"ש, ואישתמיט ליה דדעת הראב"ד דהלכה כר"ש וכמ"ש הבעל התרומות (שער נ"א ח"ו ס"ח) בשמו יעו"ש, ולכאורה אפ"ל בפשיטות דדעת הראב"ד כמ"ש התוס' בב"מ (דפ"ב) ד"ה אומר בשיטת רש"י דלא מחייב לענין חמץ אלא כשקיבל עליו אחריות אונסין ומיגנב או מיתבד באונס קאמר יעו"ש, וכן מהא דקאמר בב"ק (שם) כשמסרו לשומר לענין שוה"נ נמי לק"מ עפמ"ש הש"מ בב"ק (דף נ"ו) בשם תוס' שאנ"ץ דאפילו מת השור לאחר שכבר נגמר דינו ג"כ מחויב כיון דעכ"פ לא החזירו, והמתבאר מדבריו שם דאפילו מת השור כדרכו דלא פשע ג"כ מחויב כיון דלאחר שנאסר בהנאה בלא"ה ליכא לחייבו בפשיעה שאח"כ דתו לאו דמריה הוא, אלא העיקר החיוב מחמת שנתחייב בהשבה כשפשע מתחלה וכיון דלא החזירו אח"כ מחויב יעו"ש, וכ"כ המג"א (סימן תמ"ג סק"ה) דהמפקיד חמץ אצל חברו והגיע זמן האיסור דמחויב הנפקד למכרו וכיון שלא מכרו חייב כמו בהיה יכול לקדם ברועים ומקלות אך אם החמץ בעין אומר לו הש"ל ויעו"ש באהעו"ז ובחק יעקב מ"ש, ועכ"פ מיושב היטב הסוגיא לדעת הראב"ד כיון דלאחר שנגמר דינו נאנס מחויב א"כ מחויב בכל אנפי אחריות הוא: אמנם נראה ליישב באופן אחר, דהנה בעיקר טעמו של הראב"ד נראה דס"ל דהיכא דמחויב בכל אנפי אחריות אלמא דכבר הוטל עליו חיוב לשלם אלא דפוטר עצמו בחפץ זה מחיובו ומש"ה חשיב בעלים עי"ז שהרי שוה אצלו ממון במה שפוטר עצמו מממון אחר, וכ"ז לא שייך אלא בקדשים שחייב באחריותו או בגזל חמץ ועבר עליו הפסח שכבר נתחייב משא"כ בשומר דלא מחויב בכל אנפי אחריות נמצא דעדיין לא רמי חיובא אקרקפתא דשומר לשלם ממון אחר שנאמר בזה תורת גורם לממון במה שפוטר עצמו מחיובו בחזרת החפץ לבעלים אלא שאם היה נאנס אז היה מתחייב, אבל כ"ז שלא נאנס לא רמי עליה חיובא, לא מיבעיא למ"ד שומר משעת אונסין הוא דחייב אלא אפילו למ"ד משעת משיכה הוא דמחייב כבר כתב הריטב"א בב"מ (דף צ"ח) דלא נתחייב מתחלה אלא כשיארע האונס לבסוף אבל כשלא נאנס איגלאי דלא נתחייב מעולם, ומש"ה מדמי ליה לא"י אם נתחייבתי יעו"ש, ומעתה נראה דבגוונא דכבר נתחייב בודאי אלא שפוטר עצמו בחזרת החפץ גם להראב"ד חשיב גורם לממון אף דלא מיחייב בכל אנפי אחריות, ולפ"ז א"ש במסרו לשומר ונעשה שוה"נ דהתם ע"כ הרי כבר נתחייב משפשע ונאסר והחזרה אינו אלא פטור בעלמא מתורת הש"ל כגזלן מש"ה חשיב גורם לממון, וכן בפ"ק דפסחים דהתם מיירי בנכסי עכו"ם דליכא תורת שמירה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב משכירות הל"ה), וע"כ צ"ל כשקנו מידו דאין זה מחיובי שמירה אלא כחיוב דעלמא שנתחייב מיד אלא דבחזרת החפץ פוטר עצמו מחיובו ובכה"ג חשיב גורם לממון אף דאינו מחויב בכל אנפי אחריות, ועוד אפ"ל דגם הראב"ד מודה דאיכא תורת גורם לממון אף במקצת אחריות היכא דאינו מגרע זכות הבעלים עי"ז והיינו ההיא דפסחים לענין בל יראה וכן לענין שוה"נ דלהבעלים בלא"ה ליכא נ"מ, אבל לחייבו כפל לשומר במקום דאיכא בעלים דס"ל לראב"ד דגורם לממון יפה כחו אף מהבעלים ממש ויכול לגרוע זכותו עי"ז, ובזה הוא דחידש דדוקא כשהשומר מיחייב בכל אנפי אחריות ואין על הבעלים שום חיוב דאז השומר קחשיב כבעלים לגמרי, משא"כ כשהשומר מחויב רק במקצת אחריות ונמצא דגם הבעלים מחויבים באחריות אין בכחו לגרוע זכות הבעלים שהוא העיקר: [ו] ובהאי ענינא יש ליישב דברי הריטב"א הביאו הש"מ בסוגיין וז"ל דוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי אבל באבידה דכל היכא דאיתא מצי מקני ליה בשעת תשלומין דוקא מקנה ליה וכן פי' מרי עכ"ל, ובקצה"ח (סימן רצ"ה) תמה דהא בעת תשלומין ליכא קנין משיכה אלא מעות לחוד ומעות אינן קונות ובלא קנין לא מהני כמבואר בסוגיין ללישנא דסמוך לגניבה לא קנה בעומדת באגם ע"ש, ונראה דהנה לקמן (דף צ"ט) עלה דאמר התם כשם שקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות נקנה בכסף ושטר וחזקה ופריך שכירות מאי עבידתיה ומשני דמיירי בשכירות קרקע, ופירשו הרמב"ן והריטב"א דקושית הש"ס הוא דשכירות מטלטלין ל"מ שטר דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו אבל בכסף ודאי מיקני, אע"ג דתק"ח הוא דבעי משיכה מ"מ היינו דוקא במכירה כדי שלא יאמר נשרפו חטיך אבל בשכירות כיון שהגוף שלו טרח ומציל, והנה לפ"ז במקנה לחברו חפץ לזכות אחד בלבד בודאי דמועיל קנין מעות לטעם זה כיון דלשאר דברים ה"ה של מוכר ל"ש חששא דנשרפו חטיך ודמי לשכירות לענין זה, דאע"ג דבחולין (דף פ"א) מבואר דבמוכר לחברו מקצת חפץ נמי לא קנה במעות אע"ג דל"ש נשרפו חטיך שהרי המוכר טרח ומציל בשביל השאר שלא נמכר, שאני התם דבעצם המקח שזכה הלוקח שייך נשרפו חטיך לולא ששייר לעצמו מקצת החפץ הנשאר, משא"כ במוכר לחברו לזכות א' או לשכירות דבענין מכירה כזו ל"ש בה כלל נשרפו חטיך כיון דיד המוכר פשטה בכל החפץ ואפילו במה שנמכר ועיין בחי' רע"א בסוגיא דמעות קונות. ומעתה נראה דהא דהוצרך הש"ס לתרץ דלמסקנא מקנה ליה גוף הפרה וממילא הכפל שלו אף דשבחא דאתי מגופא לא מקני ליה, היינו משום דא"א לקנות לכפל אם לא ע"י הקנאת הפרה דפרה לכפילא הוי דשלב"ל וכקושית המקשן לדעת התוס', אבל אלו היה באפשרי להקנות לו הכפל באופן אחר שלא ע"י הקנאת הפרה בודאי דאינו מקנה לו בגוף הפרה כלום לבד שבחא דאתי מעלמא, ומה"ט דעת הרמב"ם אף למסקנא דאינו מקנה לו בגוף הפרה כלום וכמש"ל, ולפ"ז נראה דבאבידה דמתניתין דליכא כפל ואינו מקנה לו אלא לשבח יוקרא לבד וכדאיתא לקמן (דף ל"ה) בודאי דאינו קונה בגוף החפץ כלום מלבד היוקרא שהרי הקנאת החפץ ליוקרא ל"ח דשב"ל שהרי הוא דבר היוצא מגוף החפץ ואינו דבר הבא מעלמא כמו כפל וגם ל"ש הני מי יימר, וא"כ א"ש דברי הריטב"א דכתב דבאבידה מצי מקני ליה אף בשעת תשלומין דהיינו בקנין מעות לדידן דקי"ל מעות קונות דל"ש בכה"ג חששא דנשרפו חטיך כיון דאין לו קנין בגוף אלא ליוקרא, ועוד י"ל דדעת הריטב"א כמ"ש הרמ"א (סימן קצ"ח) דהיכא שהתנה בפירוש שיקנה במעות בלי משיכה מהני וה"נ כיון דאיכא אומדנא דנעשה כאומר לו הו"ל כאלו התנה, ומה שהקשה הש"ך (שם סק"י) ע"ז מדברי הריטב"א בקדושין (דף כ"ו) דבמקום שאמרו חכמים דל"מ הקנין לא יועיל אף בפריש הכא שאני כמ"ש המח"א (קנין מעות ס"א) כיון דעיקר תקנתא דמשיכה הוא לטובת הלוקח חשיב כאומר א"א בתק"ח וכ"כ הדרישה יעו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה