שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן נח
בענין חצר המשתמר:
[א] גרסינן בב"מ (דף י"א) וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו איתביה רבי אבא לעולא מעשה בר"ג וזקנים וכו' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין א"ל ההוא מרבנן ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם ר"ז קבלה רבי אבא לא קבלה, אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טוה"נ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה"נ טוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע, ולא היא מת"כ נתינה כתיבא בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ע"כ, וכתב הרא"ש דטעמא דר"פ הוא משום דשמירת הנותן חשובה לו כשמירתו, וכ"כ בחו"מ (סימן ר') דאם משומר לדעת המוכר קונה ומשמע מזה דאם אינו משומר כלל אפילו לדעת המוכר לא מהני, והקצה"ח (שם) כתב מדברי הגהמי"י שהביא הב"י (סימן ר"ב) שכ' דבמתנה דזכות הוא לו ויש שם דעת אחרת מקנה אפילו אינו משתמר ואינו עומד בצדו ואפילו עבד ניעור כיון שהוא כפות ואינו יכול לילך הוי שפיר חצר לקנות המטלטלין, והכי אמרו פ"ק דב"מ דמתנה לא בעי חצר משתמר, אלמא אפי' עבד ניעור דאינו משומר לדעת המוכר כלל אפ"ה מהני בדעת אחרת מקנה, וטעמא דמלתא הוא כמ"ש הש"מ משום דבמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי דלעולם היא משתמרת למקבל אף כי החצר אינו משתמר כיון דדעת אחרת מקנה אותו הרי אין שום אדם יכול לזכות בו אלא מדעת המקנה, נמצא שהמתנה משתמרת למקבל דאף שאינה משתמרת משאר ב"א מ"מ אין יכולין לזכות בה אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם בה זכה לא זכה בחצר שאינו משתמר דאין המציאה משתמרת לבעל החצר יותר משאר ב"א עכ"ל, ומה"ט שוב לא בעי שימור דמקנה כלל, וראיה לזה נראה מהא דאמרינן לקמן (דף ק"ב) גבי יצא לו שם מציאה בעיר ואמר כל מציאות שיבאו היום לחצרי תזכה לי חצרי דקנה אפילו באינו משתמר, ואמרו שם מ"ט כיון דיצא לו שם מציאה מבדל בדילי אינשי מיניה והוי כחצר המשתמר ע"ש, וכ"ש בדעת אחרת מקנה דמבדל בדילי אינשי כיון שא"א לזכות בלא דעת נותן, וכתב הקצה"ח שזהו ראיה ברורה נגד דברי הרא"ש ע"ש:
ונראה דלק"מ דמה דנאיד הרא"ש מטעמא דהש"מ לא מטעם דס"ל דבעי שיהא החצר משומר מצד עצמו ולא סגי בזה שזה החפץ משומר דזהו ודאי כל שהחפץ משומר אע"פ שאין החצר משומר לשאר דברים נמי מהני, וכדאמרינן ביצא לו שם מציאה דמהני טעמא דמבדל בדילי לשויה כחצר משומר אע"ג דאין החצר משומר לשאר מילי חוץ ממציאה זו, אלא דטעמא דהרא"ש הוא כיון דעיקר קושית הש"ס דפריך וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין הוא מטעם דמה שהחצר משומר מחמת ב"ב של ר"ג לא מיקרי חצר המשתמר לגבייהו לקנות ע"י כיון דאין החצר משתמר לדעת הקונה ועיין בש"מ, ולפ"ז הא דמשני ר"פ דעת אחרת מקנה שאני היינו ע"כ דאף דבעלמא בעי משומר לדעת הקונה מ"מ בדעת אחרת מקנה ומשומר לדעת המוכר דעת המקבל מסכמת שתהא שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו וכמ"ש הרא"ש וחשיב לו כשלוחו כמ"ש התוס' בגיטין (דף ע"ט) ד"ה פנימית לענין שוכר ומשכיר יעוש"ה, אבל כשאינו משומר כלל אלא דעיקר השימור הוא מחמת החפץ שאין אדם יכול לזכות בו שלא מדעת מקנה נמצא דשמירה זו מחמת חפץ המקנה היא באה ואין שמירה זו בעד המקבל כלל ולא עדיפא שמירה זו משמירת ב"ב של ר"ג להס"ד דל"מ כיון דליכא שימור לדעת קונה, ודוקא בההיא דיצא לו שם מציאה בעיר דהתם מבדל בדילי מחמת שהחפץ בחצרו ונמצא דהשימור בא מכח בעל החצר, אבל כאן עיקר מה דמבדל בדילי אינשי הוא מחמת חפצו של המקנה ואנן בעינן שימור דבעל החצר ומש"ה הצריך הרא"ש שימור דנותן דחשיב כשלוחו וזה נכון: [ב] איברא דלפ"ז תיקשי סוגיא דלעיל דאמרינן דמש"ה בזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דכיון דבעה"ב איתיה בשדה הו"ל חצרו וזכתה לו שדהו אבל בעיר זכור ולבסוף שכוח הויא שכחה, והק' א"כ עקרת תורת שכחה שכל בעה"ב שעומד בשדה יאמר תזכה לי שדי קודם ששכח, ותי' הרמב"ן והר"ן דבזכור לגמרי לו ולפועליו שלא נכנס בכלל שכחה עדיין אפילו מתנה ואמר תקנה לי שדי ולא תהא שכחה לאו כל הימנו דהא ממונו הוא ורחמנא אפקריה לכשישכחנו, אבל משבא לכלל שכחה שכבר שכחוהו פועלים והוא נכנס לכלל הפקר אם זכור ועומד בצד שדהו קונה לו שדהו דמששכחוהו פועלים נכנס לכלל שכחה שהרי שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה, והרי הוא כאלו יצא קצת מרשות בעלים ועניים לא זכו עדיין שלא נגרמה השכחה עד שישכחנו הוא ולפיכך זכתה לו חצרו יעו"ש, והרי כאן אף שיצא במקצת מרשות בעליו מ"מ כ"ז שלא שכחו בעה"ב אסור לעניים לזכות ונמצא דזה החפץ שמור לבעלים דכ"ע מבדל בדילי מיניה מחמת שעדיין לא יצא מרשותו לגמרי ואסור לזכות בו, ונמצא דשכחה זו ששכחוהו פועלים משתמר בחצר מכח בעל החצר עצמו ולא גרע מיצא לו שם מציאה בעיר, וראיתי להראב"ד שכתב דאין הטעם משום זכית החצר כלל אלא דכיון דבעה"ב עומד בצד שדהו דחשיבא כחצרו מטעם ידו שוב לא הוי שכחה דאין שכחת הפועלים מהני כ"ז שהוא מונח ביד בעה"ב ונמצא דחשיב כאלו לא שכחוהו פועלים כלל, ומש"ה כששכחו בעה"ב אח"כ הו"ל שכח בעה"ב ולא שכחוהו פועליו דשכחה קמייתא כבר בטלה, וכה"ג אמרינן בסוטה (דף מ"ה) עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע"ג חברו אינו שכחה מ"ט כיון דאחזיק ביה זכה ביה וה"ט משום דחשיב כמונח בידו והרמב"ן נדחק לפי פירושו בזה ע"ש, ולא ניחא ליה להראב"ד לפרש כמ"ש הרמב"ן דבשכחת פועלים נכנס כבר לכלל שכחה ויצא מרשות בעלים קצת שהרי שכחו בעה"ב ולא שכחו פועלים ל"מ, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ה ממתנות עניים הל"א) היו שם אחרים עוברים ורואים אותן בעת ששכחוהו אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם עכ"ל, ושכחת כל אדם ודאי דאינה פועלת בגוף השכחה אלא דמעכב שלא יחול שכחת בעה"ב, וה"נ י"ל בשכחת פועלים, ועי' בר"ש (פ"ה דפאה מ"ז), ועכ"פ לפירוש הרמב"ן והר"ן דזכית שכחה לאחר ששכחוהו פועלים מתורת זכית הפקר דעלמא נגע בה, ומש"ה הוא דבעי עומד בשדה דוקא כדי שיהיה חצר המשתמר קשה דהא גם בעיר כיון דאסור לכל אדם לזכות בו קודם שכחת בעה"ב הו"ל חצר המשתמר וליזכי ליה שדהו וצ"ע:
[ג] והנה בתשובת מיימוני לס' נזיקין (סימן ה') והובא ג"כ במרדכי פ"ק דמכלתין נסתפק בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל מי שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אביהם אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה, ומסיק דקיי"ל כר"י דסמוך על שלחן אביו זהו קטן ואינו זוכה, ואע"ג דרבינו שמשון מחלק בין מציאה לדעת אחרת מקנה מ"מ בנדון זה דל"ל לבעלים אלא טוה"נ ל"ח כדעת אחרת מקנה אלא כמציאה דקי"ל בקדושין טוה"נ אינה ממון, ואע"פ דבפ"ק דב"מ מפליג ר"פ דדעת האחרת שאני גבי ר"ג וזקנים במת"כ שאין לו בהם טוה"נ שאני התם דהיה מקנה להם חצרו כמו כן יעו"ש, ולפמ"ש לכאורה אין התחלה לקושיתו דהא עיקר טעמא דדעת אחרת מקנה לא בעי שימור הוא מתרי טעמי הנ"ל, או מטעם דשמירת הנותן חשובה לו כשמירתו וכשלוחו דמקבל הוא וכמ"ש הרא"ש, או כמ"ש הש"מ מטעם דכל דעת אחרת משתמר הוא למקבל כיון דאינו מקנה לשום אדם אלא לזה המקבל ואסור לכל לזכות בו מבדל בדילי מיניה והוי משתמר, וכאן תרווייהו טעמי איתנהו דשמירת ר"ג חשובה להם כשמירתם וגם מבדל בדילי שאר אינשי ממת"כ אלו, שהרי אף למ"ד טוה"נ אינה ממון מ"מ אסור לכהנים ליטלם שלא מדעת הבעלים וכמ"ש הרמב"ם (פי"ב מהל' תרומות הלט"ו), ונמצא דהחצר הוי משתמר ומשו"ה זוכין ר"י ור"ע בתורת חצר מעצמן כשאר הפקר, אבל במזכה מעשר לקטן דאין לו זכיה אלא כשדעת אחרת מקנה וכיון דטוה"נ אינה ממון הוי כהפקר דאין זכיה לקטן וצ"ע: וראיתי בקצה"ח (סימן קצ"ח) שהקשה לשיטת הש"ך שכ' דהא דשוכר מקומו מהני מתורת חצר דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בסימן ר"ב עכ"ל, ותמה עליו הקצה"ח ממעשה דר"ג וזקנים שקנו מתורת חצר והתם ל"ל דמתחלה הקנה להם החצר ואח"כ המתנות דא"כ מאי משני ר"פ דעת אחרת מקנה כיון דבעלמא טוה"נ אינה ממון ול"ח דעת אחרת מקנה אלא כאן שר"ג הקנה להם חצרו ג"כ, אבל אם נימא דמתחלה הקנה החצר נמצא דבשעת הקנאת המתנות תו ליכא דעת אחרת מקנה ע"ש, ולפמ"ש אין כאן קושיא לדברי הש"ך דאף שקנין המתנות היה אח"כ מ"מ הוי שפיר דעת אחרת מקנה לענין החצר דלחשב חצר המשתמר, ומה שהכריח הקצה"ח דע"כ צ"ל במעשה דר"ג וזקנים דקנין חצר והמתנות היו כאחד, מה יענה לדעת הריטב"א בקדושין (דף כ"ו) שכתב עלה דיליף התם קנין אגב מקרא דויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי מצורות וז"ל, ול"ל דהתם מדין חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימה כלל ולא משכחת אלא באגב ולא בהצר עכ"ל, אלמא דלא אמרינן חצרו ומתנתו באים כאחד ממש אלא דמתחלה חל קנין החצר וברגע השניה קונה המתנה ובאגב קונה שניהם בב"א וכמ"ש רש"י בערכין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה וחדא יעוש"ה, וראיתי בחת"ס (חאו"ח סי' קי"ז) שכ' דדברי הריטב"א המה כדברי ש"ך הנ"ל ובמחכת"ה לא קרב זה אל זה, דלדעת הש"ך צריך הקנאה מחדש על המטלטלין אחר שקנה החצר או דצריך להתנות מתחילה שלאחר שיקנה החצר יקנה המטלטלין וסתמא לא קנה כלל כיון דבשעת הקנאה לא היה חצרו ראוי לקנות, ולדעת הריטב"א קונה בכל גווני אלא דקנין החצר קודם מעט לקנין המטלטלין, ומה"ט הקשה הריטב"א (שם) דמאי מיבעי ליה באגב אי בעי ציבורין תיפוק ליה דקונה מטעם חצר ולדברי הש"ך לק"מ וכמ"ש הוא עצמו (בסימן ר"ב) ליישב קושיא זו, ולחנם נדחק הח"ס בזה ע"ש והא דלא תירץ הריטב"א דנ"מ בדינא דאגב דקונה בב"א בלא קדימה ונ"מ למוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה דקונה מטלטלין במכירה זו מתורת אגב וכמ"ש רש"י בערכין (שם) ומטעם חצר לא מהני כיון דבשעה שבא לקנות המטלטלין כבר פקע חצרו משום, דוחק לאוקמי עיקר הנ"מ לענין זה וכ"ש שאין זה להלכה דקיי"ל כשמואל שם דאינה מכורה כל עיקר, ומ"ש הקצה"ח דמ"ש הש"מ לתרץ דמש"ה לא קנה חצרו לבעל הגל משום דבעי שיהא החצר שלו קודם שבאה המציאה לחצר הוא כדעת הש"ך תמוה, דהש"ך מודה דבמציאה קונה אחר שזכה החצר שהרי דמי למשכיר לו אח"כ המטלטלין ודוקא בדעת האחרת ס"ל להש"ך דבמה שהקנה לו בשעת הקנאת החצר ל"מ, אבל במציאה והפקר קונה אח"כ וטעמו של הש"מ הוא מטעם דעיקר קנין החצר הוא ההכנסה לרשותו ואינו ענין לדברי הש"ך דעיקר טעמו משום דבשעת הקנאת החצר עדיין אין זה רשותו לקנות בתורת חצר וכמ"ש הריטב"א: [ד] וראיתי בקצה"ח (סימן ער"ה) שהוכיח מדברי רש"י ב"ק (דף קי"ח) דהפקר נקנה באגב והא דאמר בסוגיין דטוה"נ אינה ממון להקנות ע"ג קרקע ר"ל כמ"ש הש"מ דרבא ס"ל טוה"נ ממון אלא דאגב קנין גרוע הוא ואינו נתפס בטוה"נ אף למ"ד ממון, ובזה א"ש דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו דאפילו בדעת אחרת מקנה בעינן חצר המשתמר דלא כר"פ, ותמהו עליהם דא"כ ר"ג במאי אקני להו לזקנים דאי משום חצר בעי משתמר ואי משום אגב הא כיון דקיי"ל טוה"נ אינה ממון לא מיקני באגב, ולפ"ז א"ש דאי טוה"נ אינה ממון הו"ל כשאר הפקר והפקר נקנה באגב ודוקא למ"ד טוה"נ ממון קאמר הש"ס דלא מיקני באגב כיון דההקנאה צריכה להיות מכח הבעלים וזהו א"א באגב דהוי קנין גרוע ואינו נתפס בטוה"נ, ועפי"ז א"ש דהרי"ף והרמב"ם לטעמייהו במה דלא ס"ל דר"פ והיינו דכיון דס"ל טוה"נ אינה ממון שוב ל"ל דהקנין הוא מטעם חצר וכשינויא דר"פ משום דעת אחרת מקנה, דהא אי טוה"נ אינה ממון אין כאן דעת אחרת מקנה וכמ"ש המרדכי בפרקין להקשות על דברי ר"פ, וע"כ צ"ל דר"פ אזיל אליבא דרבא דס"ל טוה"נ ממון ובזה הוי שפיר דעת אחרת מקנה, אבל הרי"ף והרמב"ם דס"ל טוה"נ אינה ממון עכצ"ל דלא כר"פ ומש"ה הרא"ש לטעמיה דס"ל דטוה"נ ממון שפיר פסק כר"פ, אמנם לדעת התוס' בב"מ בסוגיא דתקפו כהן שהקשו דאמאי אין מוציאין מידו יאמרו הבעלים ליתנו לכהן אחר, ותי' דאינו יכול לתובעו רק טוה"נ למ"ד ט"ה ממון ע"ש, וא"כ תיקשי אכתי היכי מצי זכי בתורת חצר לר"פ משום דעת אחרת מקנה הא נהי דזכה בערך טוה"נ אבל גוף המתנות היכי מצי זכי כיון דאין לבעלים בהם כלום בגופן לדעת התוס' ולדעת הריטב"א (ספ"ב דקדושין) דגונב תרומה למ"ד טוה"נ ממון משלם כפל כנגד כל התרומה ע"ש, אלמא דחשיב בעלים בכולו הוי א"ש. אלא דתיקשי קושית התוס' בסוגיא דתקפו כהן דיאמרו הבעלים ליתנו לכהן אחר וכן דעת הרשב"א בקדושין (שם) דאינו משלם כפל אלא לפי ערך הטוה"נ וכדעת התוס' הנ"ל, ועכצ"ל דלתירוצא דר"פ זכו ר"י ור"ע בתורת חצר וגם בתורת אגב דהיינו גוף התבואה כיון דל"ל בעלים זכו בתורת אגב כשאר הפקר ובערך טוה"נ שיש לו בעלים ואין קנין אגב נתפס בו משום דהו"ל קנין גרוע נקנה בתורת חצר, ודעת אחרת מקנה כיון דבערך טוה"נ ממון יש לו בעלים והוי דעת אחרת מקנה, והא דפשיט בקדושין ממעשה דר"ג וזקנים דאגב בעי ציבורים אע"ג דגוף התבואה דנקנה באגב הוא מתורת הפקר ובהפקר ודאי דבעי ציבורין, דאל"כ צריך אמירת אגב וקני מ"מ שפיר דחי לה התם בטעם אחר, ובזה ניחא לדעת הרא"ש דפסק כר"פ דהקנין מטעם חצר היכי פשיט בקדושין שדה במכר ומטלטלין במתנה דמהני באגב ממעשה דר"ג שהיתה מטעם חצר לר"פ, אבל לפמ"ש דגם לר"פ צ"ל מטעם אגב א"ש ובזה נכון שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כהוגן עכ"ד הקצה"ח:
ולפמ"ש יש לפקפק ע"ד הקצה"ח במ"ש דלהרי"ף והרמב"ם דס"ל טוה"נ אינה ממון אי אפשר לקיומי תי' דר"פ משום דאין כאן דעת אחרת מקנה וכן אפילו למ"ד טוה"נ ממון לפי דעת התוס' והרשב"א דאינו בעלים אלא לפי ערך הטוה"נ ובגוף המתנות אין לו כלום שוב א"א לקנות מתורת חצר מחמת דעת אחרת מקנה. ולפמ"ש ז"א, דלפמ"ש הקצה"ח עצמו (בסימן ר') הנ"ל יוצא דטעמא דדעת אחרת מקנה משוי לחצר המשתמר הוא מתרי טעמי, או מטעם דשמירת הנותן חשיב כשמירת המקבל וכשלוחו הוי או מטעם דהוי משתמר למקבל כיון דדעת אחרת מקנה לו ולאחרים אסור לזכות בלא דעתו ומבדל בדילי מיניה ותרווייהו איתנהו במעשה דר"ג וזקנים דשמירת ר"ג חשיבא כשמירת ר"י ור"ע וכן כ"ע מבדל בדילי מיניה משום דאסור לזכות בהמתנות בע"כ דר"ג, לא מיבעיא למ"ד טוה"נ ממון דאסור לזכות ולהפסיד לו זכות הטוה"נ ואף כשדעתו לשלם לו בעד הטוה"נ דדמי לשאר גונב או מזיק ע"מ לשלם, אלא אפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון מ"מ אסור לכהן לזכות שלא מדעת הבעלים וכמ"ש הרמב"ם (פי"ב מתרומות הלט"ו) וא"כ דכ"ע בדילי מיניה הוי שפיר משתמר:
ומ"ש הקצה"ח דלתירוצו דר"פ לגוף המתנות איצטריך קנין אגב כיון דל"ל בעלים זוכין בתורת הפקר, ואפ"ה הצריך ר"פ קנין חצר כדי לקנות ערך הטוה"נ שיש לו לר"ג בהמתנית דלא מיקני באגב דהוא קנין גרוע, תמוה דמאחר שכבר זכו בגוף המתנות מתורת אגב כשאר הפקר ממילא תו ליתא לטוה"נ וכמ"ש התוס' דאם כבר תפס הכהן זכה בה אפילו שלא מדעת בעלים אלא דצריך לשלם בעד הפסד הטוה"נ, וא"כ למה הצריך ר"ג להקנות הטוה"נ הא כיון שקנו המתנות תו א"צ להקנות הטוה"נ ואי כדי לקיים מצות נתינה סגי במה שהקנה להם ר"ג הקרקע ונתן להם רשות לקנות המתנות באגב ושלא יצטרכו לשלם בעד הטוה"נ ול"ל תו הקנאת החצר ע"ז: גם בעיקר דברי הקצה"ח שכתב דלמ"ד טוה"נ אינה ממון וכן אפילו למ"ד ממון לדעת התוס' והרשב"א דבגוף המתנות ל"ל לבעלים כלום דזוכין בהמתנות מתורת אגב כשאר הפקר בעי צבורין דאל"ה ליכא אמירת אגב וקני, לא נראה כן מדברי הרמב"ם (פי"א ממע"ש הלי"א) וז"ל מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע יום הביעור הר"ז קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן ע"ג קרקע וכו' אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין מפני שנראה כמכירה והמתנות נאמר בהן נתינה עכ"ל, ועיין במ"ל ומבואר מדבריו דאגב מועיל בכל גווני ואפילו אינם צבורין דבעי אמירת אגב וקני, אלמא דאפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון דפסק הרמב"ם כוותיה (פ"ה מאישות הל"ו) אפ"ה חשיב בעלים להקנותן באגב ולא הוו כשאר הפקר שקונה באגב דבעי ציבורין דוקא, ועוד מדהצריך הרמב"ם לטעמא דא"א להקנות בחליפין משום דנראה כמכירה ומתנות כתיב בהו נתינה ומשמע דבלא"ה היה מועיל הקנאת חליפין, וכן אם עבר והקנה מהני אלא דאיסורא הוא דעבד, והא הרמב"ם ס"ל טוה"נ אינה ממון והו"ל כהפקר ואיך מצי להקנותו בחליפין, וע"כ דס"ל להרמב"ם דמאי דמסיק בסוגיין ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו וחליפין דרך מקח וממכר הוא אבל מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא, הכוונה דאפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון ג"כ חשיב בעלים לענין הקנאה באגב וכיו"ב, משום דלענין ליתן לכהנים התורה זיכתה לו וחשיב כבעלים אפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון, ועפ"ז א"ש תי' דר"פ דחשיב דעת אחרת מקנה לכו"ע ועיין מח"א (הלכות טוה"נ) ואכמ"ל:
[ה] ומ"ש הקצה"ח דלשיטת הריטב"א דס"ל דגונב תרומה מישראל משלם כפל לפי כולו למ"ד טוה"נ ממון דאלמא דחשיב בעלים בכולו, תתעורר קושית התוס' בסוגיא דתקפו כהן ראמאי אין מוציאין מידו יאמרו הבעלים ליתנו לכהן אחר, אפ"ל דס"ל להריטב"א דדוקא במתנות דאיכא מצוה ליתנם לכהן הוא דאיכא טוה"נ וחשיב בעלים למ"ד טוה"נ ממון ואין שום אחד זוכה בו שלא מדעתו, אבל בספק מתנות כההיא דתקפו כהן דמדינא אינו מחויב ליתנה לכהן ויכול להשתמש בו לעצמו תו אין כאן טוה"נ כיון דאין כאן מצות נתינה כלל, וכיו"ב כתב הריטב"א בנדרים (דף פ"ה) עלה דמתניתין דכהנים נהנים לי יעלו על כרחו. ופריך אלמא טוה"נ אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים הא להני לא אלמא טוה"נ ממון, ומסיק רבא ה"ט משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שויא עפרא בעלמא, וכ' הריטב"א וז"ל ופריק רבא לעולם טוה"נ ממון כדתני סיפא ורישא דיטלו על כרחו שאני תרומה דכיון דלא חזיא אלא לכהנים ואינו יכול למוכרה ולא ליתנה לשום אדם בעולם אלא לכהנים כי אסר עלייהו לא אשתאר ליה בגוה שום מידי ושויא כעפרא בעלמא ול"ל מידי בגוה וכי שקלי לה כהנים לאו מדידיה שקלי לה עכ"ל, ומבואר מדבריו דתרומה דלא חזי לבעלים לתתה לכהן תו לא ממונו הוא, דאין לפרש דכוונתו הוא מטעם דמפקר לה לטוה"נ כמ"ש הר"ן (שם) שהרי מסיק הריטב"א דמהני שאלה, והר"ן כתב דלטעמא דהפקר תו לא מהני שאלה יעו"ש, וגדולה מזו איתא בירושלמי דמאי (פ"ו הל"ב) ר"י בר חנינא אמר נותן אדם מעשרותיו בטובת הנאה ר' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה מה טעם דר"י ב"ח ואיש את קדשיו לו יהיו מה עביד ליה ר' יוחנן יתנם לכל מי שירצה, מתניתין פליגא על ר"י ב"ח קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ פתר לה באומר א"א ליתן מתנה כל עיקר עכ"ל, ור"ל דרישא שאסר לכל כהנים הו"ל כאומר א"א ליתן כל עיקר לשום כהן וע"כ צריך ליתן לאחד, אבל אמר לאלו כהנים ליתא לטוה"נ וכ"ש בגוונא דילן דמדינא א"צ ליתן לטוה"נ, ואף דמהש"ס דילן נראה דלא ס"ל תי' דהירושלמי מדהוצרך לטעמא דשוינהו עליה כעפרא בעלמא ואפר דגם הירושלמי לא ס"ל הך טעמא אלא למ"ד טוה"נ אינה ממון והא דאסור במודר הנאה הוא משום דלא גרע מויתור וכמ"ש הכ"מ בשם רבינו מאיר (פ"ז מנדרים הלי"א) ע"ש, ולדידיה הוא דמהני טעמא דאיני רוצה ליתן כל עיקר אבל למ"ד טוה"נ ממון אינו מועיל ומש"ה צריך טעמא דשויא עליה כעפרא בעלמא, מ"מ ס"ל להריטב"א דבספק מתנות שמדינא אין בהם תורת נתינה ליתא לטוה"נ ואפילו למ"ד טוה"נ ממון ומש"ה תקפו כהן אין מוציאין מידו מטעם טוה"נ:
ועוד אפ"ל דהריטב"א יפרש דסוגיא דתקפו כהן איירי במכירי כהונה וכמ"ש התוס' בב"מ (שם) ותו אינו יכול ליתנו לכהן אחר, וכיו"ב כתב הריטב"א בקדושין (דף כ"ט) עלה דאמר התם דבפדיון הבן אתי כהן וטריף ממשעבדי דמיירי במכירי כהן ע"ש. איברא דלכאורה יש לפקפק קצת על תי' זה דהנה המהרי"ל בתשובה (סימן ע"ד) כתב דמכירי כהונה חשיב מוחזק גמור ותו אין הבעלים יכולים לחזור בו ויכול לתפוס בע"כ של בעלים כדאי' בתוס' פ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן שהקשו דהבעלים יאמרו ליתנו לכהן אחר, ותי' דמיירי במכירי כהונה אלמא דחשיב מוחזק ממש וכאלו תפסו כבר, והקצה"ח (ס"ס רע"ח) תמה עליו שהוא נגד דברי התוס' דב"ב (דף קכ"ג) ד"ה הכא דמכירי כהונה אינו אלא משום איסור בלבד דהוי כמו מתנה מועטת דאסור לחזור בו ואע"ג דיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר ביה חשיב כמוחזק ע"ש, ומה שהוכיח המהרי"ל מדברי התוס' דב"מ דיכול לתופסו בע"כ של הנותן לאו ראיה היא דהתם מיירי שכבר תקפו קודם שחזר וכיון דכבר זכה בו תו ליתיה בחזרה דומיא דאומר לחברו מתנה מועטת אני נותן לך והלך המקבל ומשך תו ליתיה בחזרה יעו"ש, ודברי מהרי"ל נכונים דההיא דתקפו כהן דמיירי בספק שמדינא יכול לעכבו לעצמו לגמרי נמצא דהו"ל מתנה מרובה והאיך יכול לתפוס הכהן שלא מדעת הבעה"ב, דמאן אמר לו שיתפוס זה הספק בכור דאף שהוא ממכירי כהונה מ"מ הבעלים בודאי לא יתנו לו דבר שמדינא הוא שלו, וע"כ דס"ל לתוס' דמכירי כהונה אינו כלל מתורת איסור לבד אלא דהוא מדינא דחשיב מוחזק ממש, וכמ"ש רש"י בגיטין (דף ל') דשאר כהנים אסחי דעתייהו מיניה והו"ל כמאן דמטי לידיה ע"ש, וה"ט כיון דמת"כ הוא ממון השבט אלא דיד כולם שוים בו ויכול ליתן לכל מי שירצה אבל כשכולם אסחי דעתייהו ממילא הו"ל שלו, ומש"ה שפיר כתב מהרי"ל דיכול לתפוס אף בע"כ דבעלים ותו אינו יכול לחזור אף קודם שתפס וה"ה בספק בכור שייך ה"ט דאם הוא באמת בכור הו"ל זה הכהן מוחזק בו כיון דשאר כהנים אסחי דעתייהו מיניה. וכל זה שייך רק אי נימא דתרו"מ הו"ל ממון השבט, אבל לדעת הריטב"א דס"ל למ"ד טוה"נ ממון הו"ל בעלים אף בגוף המתנות לגמרי והגונב משלם לו כפל בעד כולו ע"כ דעדיין ממון בעלים הוא אלא שמחויב ליתנו לכהנים, דאם נימא דממון השבט הוא אלא שהתורה זכהו ליתן למי שירצה תו לא הוי בעלים בכולו אלא לפי ערך טוה"נ לבד, וכשיטת תוס' ולא שייך ה"ט דמכירי כהונה לדעת הריטב"א אלא למ"ד טוה"נ אינה ממון ולדידיה שפיר י"ל דהוי ממון השבט, אבל למ"ד טוה"נ ממון דקיי"ל כוותיה לדעת הריטב"א (ספ"ב דקדושין) לא הוי מכירי כהונה מוחזק ממש אלא כמו מתנה מועטת לבד ומתורת איסור כמ"ש התוס' בב"ב הנ"ל, וא"כ בספק בכורות בסוגיא דתקפו כהן דהו"ל מתנה מרובה תו א"א ליישב דמיירי במכירי כהונה למ"ד טוה"נ ממון דהלכתא כוותיה, והא דמוקי בגיטין (דף ל') סתמא דמתניתין דמיירי במכירי כהונה כבר כתב הריטב"א שם דאינו אלא מתקנתא יעוש"ה, ועפד"ז אפשר לפקפק גם על תי' הראשון שכתבנו לדעת הריטב"א דבספק מת"כ ליכא טוה"נ ממון לבעלים כיון דאינו מחויב בנתינה, דזהו שייך רק אם הטוה"נ מחשבו לבעלים מש"ה כל דליכא מצות נתינה תו פקע טוה"נ, משא"כ אם חשיב בעלים בכולו וע"כ דהוא מטעמא דלא יצא עדיין מרשותו א"כ גם בספק מתנות חשיב בעלים, איברא דנראה עיקר דגם להריטב"א הוי ממון השבט וכמבואר בדבריו בסוכה (דף ל"ד) לענין אתרוג של טבל יעוש"ה אלא דס"ל דהטוה"נ משוי ליה בעלים בכולו: [ו] ועפ"י מה שהעלינו לעיל בביאור שיטת הרא"ש דס"ל דעיקר טעמא דר"פ דדעת אחרת מקנה לא בעי משתמר הוא מטעמא דשימור דמקנה מהני לקונה ולא ס"ל טעמא דהש"מ דמועיל מה דהחפץ עצמו משומר לקונה מטעם דבעי שמירה מחמת בעל החצר וכההיא דיצא לו שם מציאה בעיר, יישבתי מכבר מה שהקשה בס' מעיני החכמה לב"מ להסוברים דקנין דרבנן לא מהני דאורייתא היאך הקנה ר"ג המעשר לר"י ור"ע באגב לפי שיטת התוס' בב"ק (דף י"ב) וסייעתם דאגב מדרבנן ע"ש, ואף דלכאורה נראה דהסוברים אגב דרבנן ע"כ ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא שהרי בב"מ (דף מ"ו) עלה דמתניתין דהיה עומד בגורן פריך וניקנינהו ניהליה אגב קרקע והתם בדאורייתא מיירי וע"כ מוכח אחת משתי אלה או דקנין אגב דאורייתא או דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, ועיין תוס' ב"ק (דף ק"ד) ד"ה אגב, מ"מ תיקשי לדעת הרשב"א דס"ל דאגב דרבנן כמבואר בדבריו בב"ק (דף י"ב) ויעו"ש עוד (דף צ"ז) ואפ"ה ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא כמבואר בדבריו בקדושין (דף מ"ב) אחר שהעלה דקטן ל"ל זכיה ד"ת וז"ל, וק"ל ההיא דאמרינן בהשולח גבי ח"ע וחב"ח דאזיל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנה והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ואם איתא ליכייפיה לאב למיכתב גיטא דחירותא דהא דידיה הוא אכתי ד"ת והלכך גיטו גט ד"ת וזכות הקטן אינו אלא דרבנן ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן עכ"ל, וכ"כ עוד ביבמות (דף ס"ז) עלה דקאמר שם דאיכא בן בהדה דבת מה נפשך אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי, וכ' הרשב"א וז"ל תמיהא לי דאה"נ דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא לדידיה דיש זכיה לעובר, וכ"ש בירושה הבאה מאליה ואע"ג דליכא אלא נכסים מועטין שורת הדין לאו דבנות נינהו אלא מן התקנה, ואיך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא, ואפ"ל דמאן דמוקי בהכי ס"ל כר"ח בפ' האשה רבה דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת עכ"ל, אלמא דס"ל דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא ולדידיה צ"ל דהא דפריך בב"מ (שם) וליקנינהו אגב קרקע מיירי במע"ש דלקוח דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכן משמע קצת מדמשני דל"ל קרקע והאיך יש לו פירות וע"כ בלקוח ועי' ריטב"א, וא"כ תיקשי לפ"ז במעשה דר"ג כיון דהיה בשנת הביעור וצריך להוציא מרשותו ד"ת, אכן לפמ"ש א"ש כיון דעיקר מה דהוקשה להש"ס דלא הוי חצר המשתמרת הוא מטעמא דשמירת ר"ג לא מהני לר"י ור"ע משום דבעי משתמר לדעת הקונה או מחמת הקונה כההיא דיצא לו שם מציאה בעיר, וא"כ כיון דמשני דר"ג הקנה להן אגב קרקע וקנו ר"י ור"ע המתנות בקנין דרבנן ותו אסור לזכות לכל אדם מחמת קנין דרבנן שיש להם ונמצא דכאן כ"ע מבדל בדילי מחמת המקבל ודמי ממש ליצא שם מציאה בעיר דחשיב חצר המשתמר, וה"נ שוב הוי חצר המשתמר וממילא זוכין מחמת חצר דאורייתא, והא דפשיטא הש"ס בקדושין (דף כ"ז) מכאן דבעי צבורין ולפמ"ש הא בעי צבורין מתורת חצר ועדיין תיבעי לן באגב אי בעי צבורין אלא דבלא"ה דחו לה התם שפיר וכיו"ב כ' לעיל בשם הקצה"ח (סימן ער"ה): ועוד אפ"ל דודאי מודה הרשב"א דהנך קראי דילפינן מינייהו הפקר ב"ד הפקר בגיטין (דף ל"ו) הוא ד"ת וכן מתבאר להדיא מדבריו בב"מ (דף ע"א) שכתב לתרץ קושית הרמב"ן דמאחר דאין זכיה לעכו"ם אלא מדרבנן אמאי אמרינן העמידו אצל עכו"ם מותר, וכ' דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל ממון עכו"ם מה"ת, ועכצ"ל דהא דמקשה הרשב"א בקדושין וביבמות הנ"ל דלא אתי דרבנן ומפיק מדאורייתא היינו משום דס"ל כמ"ש המח"א (קנין משיכה ס"ב) דל"מ הפקר ב"ד אלא לאפקועי מרשותו ד"ת ולא לאוקמי ברשות אחר, ולפ"ז נראה דכ"ז ל"ש אלא למאן דיליף מקרא דיחרם כל רכושו דלא ילפינן אלא להפקר לבד, אבל למ"ד מקרא דאלה הנחלות מה אבות מנחילין אף ראשים מנחילין ע"כ דיפה כח ב"ד להפקיע מרשות האחד ולזכותו לשני אף קודם שבאו לידו דומיא דנחלה וכ"כ הרשב"א בגיטין (שם), וא"כ לפ"ז שפיר פשיט בקדושין דאגב לא בעי צבורין להך מ"ד דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ולדידיה הקנין הוא באגב לחוד, וכן הא דפריך בב"מ וליקנינהו אגב קרקע הוא אליביה דיפה כח ב"ד להקנות לחברו ד"ת:
[ז] ודרך אגב אזכיר מה שיש לדקדק ע"ד הרשב"א ביבמות הנ"ל שהקשה דאיך אתי תקנתא דנכסים מועטין ומפקע מידי איסור תרומה לזרים ד"ת, דמאי קשיא ליה הא מבואר ביבמות שם דאפילו היכא דליכא אלא בן לחודא הא דלא אכיל בתרומה אינו אלא משום דחיישינן למיעוטא דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות ואין העובר פוסל אלא כשהוא זכר בן קיימא דהוי מיעוטא, והא דחיישינן למיעוטא אינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ב) ד"ה פסח, ואפילו לפמ"ש הרשב"א בחולין (שם) הדא דר"מ חייש למיעוטא הוא מה"ת מ"מ הא דאמרינן בסוגיין דחיישינן למיעוטא ע"כ לאו דאורייתא, שהרי הרשב"א הקשה דהכא חייש ר' יוסי למיעוטא ובכתובות (דף י"ד) גבי תינוקת שנאנסה אמר ר' יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה כשרה ותי' דכאן לכתחלה והתם דיעבד ע"ש, אלמא דמאי דחייש ר' יוסי למיעוטא בתרומה לאו ד"ת הוא. וא"כ אתי דרבנן ומפיק דרבנן, הן אמת דכדברי הרשב"א איתא בירושלמי ביבמות (פ"ז הל"ג) עלה דמתניתן דהעובר פוסל ותני ר"י בר"י היה בת מאכלת ומקשה ומזון הבנות מדבריהם ודבריהם עוקרין ד"ת, ומשני כמ"ד מאליהן קבלו את המעשר אלמא דלא אתיא תקנתא דבנות ומפקע מידי איסור תרומה דאורייתא, דאין לפרש דהירושלמי קשיא ליה דיתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו וכדאמר בתלמודין דא"כ אפילו בתרומה דרבנן לא יאכל מטעם זה כיון דלאו דבנות נינהו ומאי משני הירושלמי, וע"כ דעיקר קושית הירושלמי הוא דלא אתיא תקנתא ומפקע מדאורייתא, וא"כ תיקשי כמש"ל ע"ד הרשב"א דהא מדאורייתא בלא"ה אכלה מטעם רובא, ונראה דהירושלמי שפיר מקשה כיון דמיירי בדאיכא בת לחודא דהתם הו"ל רובא לאיסורא דבין שיהא העובר זכר או נקבה פוסל, אלא רק דשמא הוא נפל דהו"ל מיעוטא להיתרא וכדאמר הירושלמי שם בסמוך דבכה"ג דאורייתא לא אכלה ומש"ה שפיר קשיא דהיאך אתיא תקנתא דבנות להפקיע מידי איסור תרומה ד"ת, אבל בש"ס דילן דמיירי דאיכא בן בהדה דבת דמדאורייתא אכיל מטעם רובא ואתיא תקנתא דבנות ומפקע מידי איסור תרומה דרבנן ומש"ה שפיר פריך כיון דיתומים שמכרו מהני אלמא דאפילו מדרבנן לאו דבנות נינהו אלא חיוב רמי אבנים לזונן אבל הנכסים ברשות יורשים וא"כ דברי הרשב"א צע"ג:
ובעיקר קושית הרשב"א אפשר לומר עוד כיון דכבר הוכחנו דע"כ מודה הרשב"א דהפקר ב"ד הפקר ד"ת, וא"כ י"ל דבהס"ד דש"ס דהוה סבר דתקנתא דבנות הוא דאוקמוהו רבנן הנכסים ברשותן והפקיעו מרשות הבנים, נהי דאין כח ביד ב"ד לאוקמי ברשות הבנות מ"מ י"ל דחכמים הפקיעו מהבנים בדרך שלא יירשו הנכסים כלל, ור"ל דרבנן אפקרו הנכסים לגבי המוריש שלא יהא לו בהן זכות לגבי הבנים במקום דאיכא בנות וכמו דאמרינן בעלמא דיפה כח ב"ד להפקיר נכסים לגבי חד, ועיין בתוי"ט (רפ"ה דפאה) ובתור"ע שם וכיון דאינו מוריש הנכסים לבן ד"ת שוב הבת יורשת מדאורייתא במקום שאין הבן יורש, איברא דלזה י"ל דדעת הרשב"א דבמקום שיש בן שיש לו תורת יורש אף דאיכא נכסים שאין בו כח ליורשם מ"מ אין הבת יורשת אותם דאין לבת תורת יורשת במקום שיש בן, ודוקא במקום שאין הבן יורש מחמת שהוקלש כחו לירש וכגון שהוא מומר להסוברים דאין מומר יורש דהתם כמאן דליתיה דמי והבת יורשת, אבל במקום שיש להבן תורת יורש אלא שאינו זוכה בנכסים מכח הנכסים או מאיזה טעם אחר שיהיה אין בת יורשת במקום בן כלל: