אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן נז

סימן נו

בעינן אין שליח לדבר עבירה:

[א] גרסינן בב"מ (דף י') מי איכא מ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והא תניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שלד"ע וקי"ל אין שלד"ע, אמר רבינא היכא אמרינן דאשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שלוחו, ובתוס' הקשו מהא דתנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור ואמאי הא לאו בני חיובא נינהו ותירצו דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו ע"ש, וכ"כ הרשב"א בב"ק (דף נ"א) עלה דקאמר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו תרווייהו שליח אשלד"ע והקשה הרשב"א דלוקמא בשליח עכו"ם דל"ש דברי הרב וכו' ותי' דבכה"ג פטורין משום דאין שליחות לעכו"ם ע"ש, אכן הש"מ בסוגיין כתב בשם הריטב"א דמתניתין דשלח ביד חש"ו מיירי בלא אמר להם להזיק ומשום הכי פטור השולח אבל אמר להם להזיק חייב המשלח ע"ש, והמח"א (הל' נזקי ממון סי' ז') תמה ע"ד הריטב"א מהא דפריך בקדושין (דף מ"ב) אהך מתניתין דתנן שלח ביד פקח פקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ומשני אין שלד"ע, ואי נימא דהך מתניתין מיירי בדלא אמר להזיק אלא שמסר בידו לבד מאי שליחות שייך כאן הא לא צוה לו להזיק, א"ו דמתניתין מיירי דאמר להם להזיק וטעמא דשלח ביד חש"ו פטור הוא משום דלאו בני שליחות נינהו כמ"ש התוס' יעו"ש, הן אמת דמסוגיית הש"ס בב"ק (דף נ"ט) עלה דמתניתין דשלח ביד חש"ו יש לדקדק כדברי הריטב"א דלא מיירי בדאמר להזיק, וכ"נ גם מדברי המאירי (שם) איברא דכעין דברי הריטב"א כ' גם הנימוק"י בסוגיין אחרי שכ' בשם הרמ"ה דהל' כלישנא דבע"כ מותיב בה אבל בשליח דאי בעי לא עביד אע"ג דלאו בר חיובא פטור המשלח וז"ל, אמר המחבר ונראה דקטן שאין לו יד כלל כגון שאינו מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו דלא שייך ביה אי בעי לא עביד עכ"ל, והש"ך (בסימן קפ"ב) תמה עליו הא אין שליחות לקטן, וראיתי במח"א (שם) שתפס בדברי הריטב"א והנימוק"י דלאו מטעם שליחות מחייב שולחו אלא כיון דלאו בני דעה נינהו הו"ל ברי היזקא ומחייב מתורת גרמי, וכעין שכתב הב"י (ס"ס שפ"ח) בשם הר"ש בר צמח דאי א"ל ראובן לשמעון שהוא מוחזק במסור שימסור את לוי כיון דשמעון מוחזק בכך אע"פ שאין שליח לד"ע דל מהכא דין שליחות מ"מ ראובן חייב משום דבריא היזקא יעו"ש, אבל הרואה יראה שכוונתם הוא מתורת שליחות משום דכאן ל"ש אשדל"ע להני לישני או מטעם דלאו בני חיובא נינהו או מטעם דבע"כ מותיב בה ודמי לחצר דגלי ביה קרא דבכה"ג יש שלד"ע, וכ"כ התוס' בשבועות (דף ג') ד"ה ועל דה"ה כשאמר לקטן או לנכרי אקפו לי גדול דלאו בני חיובא נינהו מחייב שולחו יעוש"ה:

וע"כ נראה בישוב דברי הריטב"א דהנה בעיקר טעמא דס"ל להריטב"א ודעימיה דבגוונא דשליח לאו בר חיובא או דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו אף דהשליח הוא חש"ו ועכו"ם דלאו בני שליחות נינהו בעלמא, כבר כ' האחרונים ובראשם הנתיבות (סימן קפ"ב) משום דעיקר דינא דלאו בני שליחות נינהו ילפינן מתרומה מדכתיב גם אתם ודרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכן מה אתם דלאו חש"ו דחש"ו אין תורמין אף שלוחכם כן, [ועיין קצה"ח (ס"ס קפ"ח) שהעיר דמנלן דמופלא הסמוך לאיש אינו נעשה שליח דהוי שפיר דומיא דאתם דבעלים תורמין בכה"ג] וכ"ז שייך רק בשליחות דילפינן מתרומה משא"כ בשליחות לד"ע בהנהו דגלי קרא דכיון דבעלמא הדין דאשלד"ע, מש"ה היכא דשליח לאו בר חיובא או בע"כ מותיב בה לא אמרינן דאהדרינהו קרא לכלל שליחות דעלמא אלא דגלי בהו רחמנא דין שליחות בפ"ע מקרא דחצר דגניבה, ומש"ה לא בעי כאן שיהא השליח בן דעת ובן ברית דלא עדיף מחצר דילפינן מיניה, ולפ"ז א"ש הסוגיא דקדושין לדעת הריטב"א דאף דהריטב"א אוקמה למתניתין דשלח ביד חש"ו בדלא אמר להזיק היינו דוקא למסקנא דסוגיין דאיכא דינא דאשלד"ע בעלמא ורק דילפינן מחצר לרבות דיש שלד"ע בכה"ג דלאו בר חיובא ובע"כ מותיב בה כחצר דגניבה, וא"כ תיקשי מתניתין דשלח ביד חש"ו דיתחייב שולחו אי מיירי בדאמר להזיק, משא"כ בהס"ד דקדושין דפריך שלח ביד פקח נימא דין שליחות והוה ס"ל דליכא חילוקא בין שליחות דדבר עבירה לשליחות דעלמא, וא"כ לפ"ז בודאי בעי גם בשליחות דדבר עבירה כל תורת שליחות, וא"כ תו לא קשיא לן כלל מתניתין דשלח ביד חש"ו דיתחייב שולחו כדי שנצטרך לדחוק ולאוקמי מתניתין דמיירי דוקא בלא אמר להזיק כיון דאתיא בפשיטות בכל גוני מטעמא דלאו בני שליחות נינהו, ועפ"ז פריך שפיר דכיון דמיירי בדאמר להזיק א"כ בשלח ביד פקח יתחייב שולחו: [ב] ועפ"ז יתיישבו דברי הטור (סימן ש"נ) וז"ל עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב עכ"ל, והמ"ל (פ"ג מגניבה) כתב עלה שאינו מדוקדק משום דנהי דריבה הכתוב שלד"ע גבי טביחה היינו שלא יתערב עמו איסור אחר דאל"כ השליחות בטיל מחמת האיסור אחר שנתערב עמו שאין בו תורת שליחות לד"ע, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז ממעילה) לענין מעילה כה"ג דדוקא בקדשי בה"ב חייב משלח ולא בקדשי עולה וה"נ בשלח שליח לשחוט בשבת הרי יש כאן איסור אחר והרמב"ם לא כתב אלא עשה שליח לשחוט סתם והשליח שחט בשבת ע"ש, ולכאורה היה אפ"ל עפמש"כ האחרונים ובראשם הבית מאיר (באהע"ז ס"ס ה') ליישב קושית הפנ"י להסוברים דלעכו"ם יש שליחות לחומרא מדאורייתא כמ"ש רש"י בב"מ (דף ע"א) אמאי אמרינן בכל דוכתי אמירה לעכו"ם שבות תיפוק ליה דחייב המשלח ד"ת כיון דהשליח לאו בר חיובא הוא, וכ' דבשבת ל"ש כלל תורת שליחות כיון דעיקר האיסור דמלאכת שבת הוא מלמען ינוח וכל שעשה מלאכה הרי לא שבת גופו, משא"כ כשהמשלח לא עשה שום מלאכה הרי שבת גופו ואף שמתורת שליחות חשיב כאלו עשה המשלח המלאכה מ"מ במלאכה זו הרי איכא גם שביתת גופו ואין כאן איסורא, וכיו"ב כ' התורי"ד לגבי שליחות מצוה כהנחת תפילין וכיו"ב דל"ש בהו תורת שליחות ע"ש, ועי' חת"ס (חאו"ח סי' פ"ד), וא"כ י"ל דעד כאן לא כ' הרמב"ם דבטיל השליחות כשנתערב בו איסור אחר אלא דוקא בשיש בו תורת שליחות מצד עצמותו אלא דבטיל השליחות מחמת אין שליח לד"ע מש"ה מתבטל כל השליחות, משא"כ באיסור שבת דליכא עלה תורת שליחות בעיקרה לחייב המשלח ל"ש לבטל שליחות דטביחה בשביל שליחות שבת, אמנם נראה דעיקר היסוד נסתר מדברי הירושלמי שבת (פ"ב הל"א) עלה דמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה אמר ר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת עכ"ל, והרמב"ן בשבת (דף כ"ג) אסבר לה דטעמא משום דרחמנא אחשבה להבערה זו מלאכה כיון דאתה אומר שמקיים מצות שריפת קדשים בשריפת לילה ול"ד לנר של חולין דעלמא יעו"ש, אלמא דאע"ג דאיכא שביתת גופו מ"מ כיון דחשיב מלאכה חייב משום שבת, וכ"כ גם הנימוק"י בסוגיא דאשו משום חציו דאלו אחשביה רחמנא כאלו עושה בידים כל שעתא ושעתא היה אסור להדליק מע"ש ותהא דולקת בשבת אלא משום דחשבינן כאלו עשה הכל מתחלת הדלקה יעו"ש, ועיקר קושית הפנ"י כבר תי' היטב בנתיבות (סימן שמ"ח) ע"ש:

אמנם לפמש"ל א"ש דברי הטור דהנה עיקר הטעם דנתערב עמו איסור אחר בטיל כל השליחות אינו מטעם דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכעין דאמרינן לגבי עדות וכיו"ב, אלא עיקרא דמלתא הוא לפי שיטת התוס' בסוגיין ד"ה דאמר בתי' הב' דכל אשלד"ע המעשה בטיל וכ"ד רוב הפוסקים, אלמא דכל מעשה שיש בה עבירה לא חלה השליחות בעיקרה על מעשה זו ואף לקנין וקדושין וכיו"ב שיש בה, וא"כ ה"ה במעילה דאף דגלי קרא דיש בה תורת שלד"ע מ"מ לא עדיפא דין שליחות שלה משליחות דעלמא וכמו דשאר שליחות בטיל מחמת עבירה שיש עמה ה"נ במעילה, וכ"ז שייך רק בשליחות דמעילה דילפינן שליחות שלה מתרומה ומש"ה יש למעילה כל תורת שליחות דתרומה לכל דיניה, וכמו בשליחות דתרומה שנתערב איסור בטלה השליחות דאשלד"ע ה"נ במעילה, משא"כ בטביחה דשליחות דידה הוא מקרא בפ"ע משום דמקשינן טביחה למכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ואינה נגדרת בכל גדרי השליחות דעלמא וכמ"ש הקצה"ח (סימן רצ"ב) דטביחה ע"י חש"ו ונכרי חייב אע"ג דלאו בני שליחות נינהו, שהרי כיון דמקשינן למכירה ומכירה ע"י אחר איתה אפילו ע"י עכו"ם וקטן דקונה ע"י דעת אחרת מקנה ע"ש, וכיון דאין שליחות דטביחה נגדרת בכל גדרי השליחות דעלמא מש"ה אף כשנתערב עמה איסור אחר לא בטלה שליחות טביחה, ואף דגם במעילה חייב ע"י חש"ו כדתנן במעילה (דכ"א) אלמא דל"ד שליחות דמעילה לתרומה, כבר כתבו התוס' (שם) ד"ה נתנו דה"ט משום דמעילה בהוצאה ושינוי תליא, וע"י חש"ו כיון דלאו בני דעה נינהו ואיתעבידא שליחותו מעל דחשיב הוצאה דבעה"ב כמו נתנו ע"ג הקוף, אבל בודאי יש במעילה תורת שליחות ומש"ה מקשה הש"ס (ברפ"ב דקדושין) דאמאי מעל המשלח נימא אשלד"ע יעוש"ה ועיין פנ"י בקדושין (שם) וע"ע בסמוך: [ג] עוד אפשר ליישב דברי הטור עפ"י מה שהוקשה לי מכבר לשיטת התוס' בסוגיין ד"ה דאמר בתי' הא' דכל אשלד"ע המעשה קיים אלא דאין המשלח מחויב, דמה יענו להך דינא דכתב הרמב"ם (פ"ז ממעילה הל"ב) דמעילה שנתערב בה איסור אחר אין המשלח חייב במעילה, ומקורו מדברי התוספתא (פ"ב דמעילה) ואמאי לא נימא דשליחות דמעילה יהא קיים ורק המשלח יפטר מאיסור האחר שנתערב, ונראה דהנה הריטב"א כתב ברפ"ב דקדושין אפילו בשוגג דל"ש טעמא דדברי הרב נמי אשלד"ע משום דיליף לה מקרא, ועוד דהו"ל שליחות בטעות דאנן אמרינן אלו הוה ידע האי שליח דאיסורא הוה לא הוה שליח ובטיל שליחותו ע"ש, ולפ"ז נראה דטעמא דתוספתא הוא משום דכיון דנתערב בה איסור אחר דעולה והוי שליחות בטעות מחמת איסור האחר ומש"ה בטלה כל השליחות דהך טעות הוי אף בשליחות דמעילה, ואף דמעילה עצמה הוי שליחות טעות מחמת איסור הקדש מ"מ בהכי חייב רחמנא, משא"כ בטעות אחר שלא מחמת מעילה, אבל מ"ש התוס' דבכל שלד"ע המעשה קיים איירי במזיד דליכא טעמא דשליחות בטעות אלא מחמת גזה"כ דאין שלד"ע, ובזה ס"ל דעיקרא דמלתא דאשלד"ע אינו אלא לפטור המשלח מעונש, ולפ"ז צ"ל דלתי' הא' ס"ל להתוס' דבשוגג נמי אשלד"ע ולא מגזה"כ אלא מטעמא דשליחות בטעות, והא דתנן בב"ק (דף ע"ט) דגנב חייב במשיכת שומר שכתבו התוס' לעיל מינה דהוא מטעם דבשוגג אשלד"ע א"א לומר כן לפי תי' זה, אלא דהתוס' יפרשו דנתנו לבכורות בנו אבעה"ב קאי וכמ"ש הראב"ד שם וע"ש בש"מ, ולפ"ז א"ש ד' הטור דאפילו עשה שליח לשחוט בשבת נמי לא בטיל שליחות טביחה משום דהטור במזיד מיירי דליכא טעמא דשליחות בטעות אלא דליכא תורת שליחות באיסור שבת מחמת גזה"כ דאין שלד"ע ולא בטיל עי"ז שליחות טביחה ולא אמרינן אשלד"ע דלא אמרינן אשלד"ע לבטל שליחות שכבר היא עבירה מצד עצמותה דבכה"ג לא גלי קרא דנימא אשלד"ע, ועפ"ז ניחא מה שהקשה בהפלאה בקדושין (שם) ע"ד התוספתא דאיך מבטלת שליחות עולה שליחות דהקדש הא בעולה בלא"ה ליכא תורת שליחות באכילה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, והא דמחויב במעילה מחמת הקדש ע"כ טעמא כמ"ש התוס' במעילה (דף י"ח ע"ב) ד"ה אכילתו דכיון דאמר לו ליטול ולאכול א"כ כבר מעל ע"י הגבהה דגם בהקדש שמתחייב מעילה ע"י אכילה ליכא תורת שליחות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ע"ש, ואף בקדוה"ג דעת הרמב"ם (פ"ו ממעילה הל"ה) דאיכא מעילה ע"י הוצאה מרשות וע"ש בהשגות וכיון דחיוב מעילה דהקדש הוא בהגבהה ואיסור דעולה הוא באכילה מה שייך כאן נתערב איסור אחר לבטל שליחות דמעילה שנתחייב מעיקרא יעו"ש, ולפמ"ש דעיקר הביטול הוא מחמת טעות א"ש:

ובמו"מ שהיה לי בזה עם חכם אחד אמר בישוב דברי הטור דדוקא במעילה שייך לומר דנתערב בה איסור אחר מבטל השליחות ולא אמרינן מדגלי קרא דעבירת מעילה עצמה לא מבטל ה"ה לעבירה אחרת, דמעילה עצמה בהכי חייב רחמנא שהרי חיוב המעילה הוא מחמת האיסור דמעילה עצמו ואין לנו ללמוד מזה לאיסור אחר שאינו שייך לחיוב מעילה משא"כ בטביחה דאף בחול יש בה איסור אחר והיינו איסור דמזיק דבעלמא אמרינן אשלד"ע באיסור כזה שהרי בשלח ביד פקח אמרינן אשלד"ע מחמת איסור מזיק, ואפ"ה גלי קרא דשליחות טביחה קיים אלמא דגלי קרא דאף איסור אחר לא מבטל שליחות דטביחה, א"כ ילפינן מזה לכל איסור אחר המתערב בטביחה שאינו מבטל השליחות עכ"ד, אמנם זהו בורכא דהרי איסור מזיק שיש בטביחה זהו עצמו הוא הסבה לחיוב דו"ה כמו איסור דהקדש שהוא הסיבה לחיוב מעילה שהרי אמרינן דחיוב ד' וה' הוא מטעמא שנשתרש בחטא ומאי ניהו החטא הוא שמזיק הבהמה ע"י הטביחה, וא"כ עיקר שליחות הטביחה לחייב המשלח הוא על איסור זה והוא הגורם לחייב דו"ה ודמי ממש למעילה, ואי משום דאמרינן בעלמא אשלד"ע באיסור מזיק היכא דליכא חיוב דו"ה הא גם באיסור הקדש אמרינן אשלד"ע היכא דליכא חיוב מעילה וכמ"ש רש"י בקדושין (דף נ' ע"א) ד"ה שליח מעל יעוש"ה:

[ד] איברא דראיתי בתורי"ד בקדושין (דף מ"ב) עלה דפריך שם אמאי מעל בעה"ב נימא אשלד"ע ולמעול שליח וז"ל, פי' אע"ג דשגגה היא ואין לומר דברי מי שומעין כיון דאלו הוה מזיד לא היה חייב השולח כי אם השליח דאשלד"ע השתא נמי דהוי בשגגה למעול השליח שהשגגה הולכת אחר המזיד דומיא דחייבי חטאות שכל שחייב על המזיד כרת חייב על השוגג חטאת, וה"נ מי שחייב על המזיד או לאו או מיתה בפלוגתא דרבי ורבנן וכו' הוא יתחייב על השוגג קרבן מעילה עכ"ל, ודבריו לכאורה מרפסין איגרי דהא דבמזיד פטור השולח הוא מטעמא דשייך דברי מי שומעין ולא הוי שליח כלל ומש"ה פטור, אבל אלו עשה בעצמו עבירה דמעילה במזיד בודאי חייב, וא"כ בשוגג דאיכא תורת שליחות אמאי פטור השולח, וע"כ צ"ל בכוונתו דס"ל דבכל אשלד"ע המעשה קיים אלא דגזירת הכתוב הוא שלא יתחייב המשלח בעונש וכיון דגם במזיד חשיב מעשה המשלח ואעפ"כ פטריה רחמנא מש"ה גם בשוגג פטור ממעילה דהשגגה הולכת אחר המזיד, ואע"ג דאלו עשה בעצמו חייב מ"מ כיון דהשוגג הוא ע"י שליח בעינן שיתחייב במזיד כהאי גוונא ממש. ואף דלכאורה כיון דס"ל להתורי"ד דעיקר טעמא דאשלד"ע הוא מחמת דברי הרב וכו' א"כ לא נעשה שליח כלל והיאך אפ"ל דקאי בשיטת הסוברים דאשלד"ע המעשה קיים, י"ל דס"ל דאין עיקר הסברא דדברי הרב הוא מטעם דלא סמכא דעתיה משום דסבור שלא ישמע לו ולא עשאו שליח וכמ"ש הסמ"ע (סימן קפ"ב) ועי' בחי' רע"א בסוגיין, אלא דס"ל כמ"ש רש"י בסוגיין דלהך מ"ד דלאו בר חיובא מחייב שולחו הוא מטעמא דדברי הרב דכיון דהשליח מוזהר על הדבר לא היה לו לעשות ע"ש, ור"ל דזהו גופא גלי קרא דליכא שליחות לד"ע מטעמא שלא היה לו לעשות, ומה"ט כתב רש"י בסוף סוגיין דקרא דחצר דגניבה איצריך שלא נימא אשלד"ע, אלמא דאילולא דגלי קרא הו"א דגם בחצר אשלד"ע, ועיין נוב"י (מהדו"ק סי' פ') ועכ"פ יוצא לנו מדברי התורי"ד דס"ל דבשוגג יש שלד"ע וס"ל דבכל שלד"ע המעשה קיים, וא"כ תיקשי איך יתפרש דברי התוספתא הנ"ל דאם נתערב איסור אחר במעילה בטלה כל השליחות, ואמאי הא כיון דלא ס"ל טעמא דשליחות בטעות יתקיים כל השליחות אף דאכילת עולה, ואי משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן א"כ יתקיים עכ"פ שליחות דמעילה, וצ"ל דהתורי"ד ס"ל דבנתערב איסור אחר דעלמא השליחות קיים אלא דוקא בעולה משום דהמשלח אנוס הוא וכמ"ש הראב"ד בהשגות (פ"ז דמעילה הל"ב) כיון דעולה מנתחה לאברים ולא לחתיכות כחטאת ומש"ה סבור המשלח דחטאת היא יעו"ש: [ה] וראיתי עוד (שם) בתורי"ד שכתב עלה דפריך התם שלח ביד פקח פקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ויתחייב המשלח וז"ל, פי' ואע"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח נפ"מ דאי ליכא לאישתלומי מיניה מיפרע מן המשלח עכ"ל, וזהו שלא כמו שפירש"י דקושית הש"ס הוא דנימא שליחות ויתחייב שולחו ולא השליח, והמתבאר מזה פלוגתא דרבוותא בכל מקום דאיכא תורת שליחות לחייב המשלח לדעת רש"י השליח נפטר לגמרי, ולדעת התורי"ד שניהם חייבין ורצה מזה גובה רצה מזה גובה. והנה הש"ך (סימן רצ"ב) העלה בדעת הסמ"ע דבכל מקום דגלי קרא דיש שלד"ע אינו אלא לחייב המשלח ולא לפטור השליח כשיש לו לשלם ולכאורה הוא היפך מדברי רש"י, ונראה דדוקא בהס"ד דהש"ס דהוה סבר דיש שלד"ע מתורת שליחות דעלמא ובזה שפיר כתב רש"י דקושית הש"ס דיתחייב שולחו ולא השליח משום דכיון דגלי קרא דין דשלוחו של אדם כמותו עיקר המעשה אמשלח לחוד רמיא ומסלקינן המעשה מהשליח לגמרי, משא"כ לבתר דילפינן דבעלמא אשלד"ע ונמצא דחשיב השליח כעושה מעצמו שוב אמרינן דאף בהנך דגלי קרא דיש שלד"ע אלא הדרינהו קרא לתורת שליחות דעלמא, אלא דהוא דין מיוחד בפ"ע וכמש"ל דאין תורת שליחות שלהם נגדרת בכל גדרי שליחות דעלמא, ומש"ה אמרינן דעיקר חידושא דקרא הוא רק לחייב גם המשלח אבל לא לענין לפטור השליח ולגבי שליח דיינינן דינא דאשלד"ע וחשיב כעושה מעצמו ומש"ה חייב וזה נכון:

ועפי"ז מיושב קושית הקצה"ח (שם) שהקשה ע"ד הש"ך דאיך אפ"ל דבמקום דיש שלד"ע לא נפטר השליח דהא במעילה דיש שלד"ע המשלח מעל והשליח פטור לגמרי ע"ש, ולפמ"ש א"ש דהרי כבר ביארנו לעיל דבמעילה כיון דשליחות דידה ילפינן מתרומה הוי שליחות דידה כשליחות דכל התורה ומש"ה רמיא עיקר המעשה אמשלח לחוד ומסלקינן מהשליח לגמרי ומש"ה פטור השליח, והסמ"ע והש"ך לא כתבו אלא בשליחות יד וכיו"ב דשליחות דידהו הוא דין בפ"ע ומש"ה לא מסלקינן המעשה מהשליח לפטרו אלא דגלי קרא דגם המשלח חייב. ולפ"ז יתיישב מה שתמה הפנ"י בקדושין (דף מ"ב) דמאי פריך הש"ס במעילה דנימא אשלד"ע הא כיון דתנן דשלח ביד חש"ו מעל אלמא דכיון דאיתעבידא שליחותו בעה"ב מעל אע"ג דהשליח אינו בתורת שליחות, וה"נ בדבר עבירה יתחייב המשלח ואמאי גרע שליח פקח מחש"ו יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דאין כוונת הש"ס דיפטר המשלח אלא דגם השליח יתחייב במעילה דכיון דליכא תורת שליחות בדבר עבירה נמצא דהשליח חשיב עושה מעצמו וליכא מאן דפטר ליה, דמה דהמשלח חייב מתורת איתעבידא מחשבתו לא מסלק המעשה מהשליח כלל, ומש"ה משני דשליחות דמעילה ילפינן מתרומה וממילא הויא שליחות דכל התורה ומסתלק המעשה מהשליח מכל וכל: [ו] איברא דקושית הקצה"ח עדיין קיימת, דלעת התורי"ד דס"ל דאף בשליחות דכל התורה ג"כ לא אמרינן דהמעשה מסתלק מהשליח אלא דחשיב כאלו עשאוה שניהם ורצה מזה גובה רצה מזה גובה, אמאי לא יתחייב גם השליח במעילה, וראיתי בנה"מ שנדחק שם ליישב קושית הקצה"ח דא"א לחייב השליח דכיון דיצא הדבר לחולין ע"י הגבהתו ונקנה להמשלח נמצא דהשליח מהיתרא קאכיל, ועפ"ז דחה דברי הש"ך שכתב לדעת הסמ"ע דבשליחות יד לא נפטר השליח, הא כיון דקונה השליח בהגבהתו למשלח שוב ליכא קנין לשליח יעו"ש, ואין דבריו מבוררין דהרי הקצה"ח קשיא ליה דהשליח ימעול בעד אותה ההגבהה שעשה עבור משלחו והפקיע מרשות הקדש ואף שנקנה הדבר להמשלח מ"מ זהו עצמו מיקרי גם הוצאה לשליח שהפקיעה מרשות הקדש ואוקמיה ברשות אחרים, ולא הוקשה ליה להקצה"ח שהשליח יתחייב אח"כ בעד אכילה דהיתרא, וכן מה שתמה הנה"מ ע"ד הש"ך דאיך יתחייב השליח בשליחות יד הא ליכא קנין לשליח כיון דנקנה להמשלח ע"י קנין השליח אין דבריו מובנים, דהרי שפיר קאמר הש"ך דהשליח חשיב גנב בפ"ע במה שגנבו לצורך המשלח וא"כ מחויב השליח בעד מעשה שעשה לחברו דהא דגלי קרא דגם המשלח חייב לא מסלק מעשה השליח וחשיב כאלו גנבו שניהם דכל אחד מתחייב בכולו וכמ"ש הש"מ בכתובות (דף ל' ע"ב) בתד"ה ואי יעוש"ה:

ואולי יש לומר לדעת התורי"ד דבמעילה ל"ש לחייב שניהם בעד הוצאה אחת וכ"כ הפנ"י בקדושין (דף מ"ב) אלא שלא ביאר טעמא דמלתא, ונראה ליתן קצת טעם עפמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ט) דמשו"ה אמרינן במעילה קלב"מ אע"ג דבקרבן ל"ש קלב"מ משום דכיון דליכא קרן וחומש ליכא מעילה ע"ש, וא"כ ה"נ א"א לחייב שניהם במעילה כיון דא"א לחייב לכל אחד ואחד לשלם הקרן דשני קרנים בעד מעילה אחת ליכא אלא דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה ובמה שמתחייב לשלם הקרן כשלא יהיה לחבירו לשלם לא סגי לחייבו במעילה אלא כשאפשר שיבא לידי תשלומין, וכאן לחייב שניהם במעילה א"א כיון דבשניהם לא יבא לידי תשלומי קרן ולחייב לכל אחד לשלם מחצה הקרן א"א במעילת פרוטה וכיון דגלי קרא דהמשלח מעל ע"כ דפטרה תורה את השליח מחיוב מעילה דשני מעילות בענין אחד לא משכחת לה, ולפ"ז הא דפריך הש"ס בקדושין דאמאי אמרינן שליחות במעילה נימא אשלד"ע צריך לפרש דקושית הש"ס הוא כמ"ש הפנ"י (שם) דכיון דליכא תורת שליחות ונמצא דאפשר למרמי חיוב מעילה אשליח מחמת עיקר המעשה שעשה מעצמו וגם אמשלח מחמת דאיתעבידא שליחותו כמו בשלח ע"י חש"ו, וכיון דאשניהם ביחד א"א למירמי שוב עדיף טפי לחייב השליח שעשה עיקר המעשה, או די"ל לדעת התורי"ד כמ"ש התוס' במעילה (דם) דטעמא דשלח ביד חש"ו חייב המשלח הוא מטעם דכיון דמעילה בהוצאה ושינוי רשות תליא מש"ה כל דאיתעבידא שליחותיה הוי הוצאה דמשלח, וכ"ז לא שייך אלא בשליח דלאו בר דעת כיון דודאי יעשה שליחותו הוי כהוציאו המשלח, וזהו מאי דמדמי הש"ס לנתנו ע"ג קוף אבל בשליח בר דעת אילולא טעמא דשליחות לא היה מהני לחייב המשלח, ומשו"ה שפיר פריך נימא אשלד"ע, וזהו נראה כונת התוס' במעילה (שם) ד"ה נתנו בסה"ד ומש"כ שם דהכא חשיב שינוי רשות ע"י שליחות בר דעת ט"ס הוא כמ"ש בש"מ שם וצ"ל דלאו בר דעת ועיין בנה"מ (סימן קפ"ח) ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה