שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן נו
בענין ד' אמות:
[א] גרסינן בב"מ (דף י') אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ד"א של אדם קונות לו בכ"מ ומסקינן בסמוך דגדולה מיגרשה בד"א לכו"ע כדאיתא בגיטין (דף ע"ח) קרוב לה מגורשת ומסיק דהיינו בד"א ובקטנה פליגי, ובחי' הרמב"ן בגיטין (שם) וז"ל טעמא דמתניתין בין לרב בין לר"י משום דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא ד"א גופייהו בכל מקום דבר תורה אינן קונות ואין צ"ל כל שיכולה לשמור דאינה קונה לה אלא מדבריהם ותקנת עגונות היתה להם וכדאמרינן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, אלמא תקנתא דרבנן הוא בגיטין ומשום לתא דידהו תקינו בקדושין משום ויצאה והיתה עכ"ל, ולכאורה מתבאר מדברי הרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא מדנאיד הרמב"ן לפרש כדברי הר"ן שכ' (שם) וז"ל, ואע"ג דד"א לכ"ע אינו ד"ת כיון דרבנן תקנוה ואמרו שיהיו קונות הרי הקנום לו ועשאוהו כחצרו עכ"ל. וכבר ראיתי להרב דברי אמת (קונטרס ז' סימן ג) שכתב דדעת הרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ממ"ש בב"מ (דף ע"א) וז"ל ומ"מ אי זכייה לגוי מדרבנן הוא תימה הוא היאך אמרו העמידו אצל גוי מותר, ואפשר כיון דזוזי לגוי הוא דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי נפל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן מפקע דרבנן עכ"ל והרשב"א כתב דכיון דהפקר ב"ד הפקר זוכה העכו"ם ד"ת והביאו בש"מ יעו"ש, אלמא דדעת הרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ע"ש:
ואיכא למידק ממ"ש הרמב"ן בב"ב פ' הספינה (דף ע"ז) אחר שהביא דעת הרי"ף דמכירת שטרות דרבנן ודעת ר"ת דמדאורייתא הוא, וז"ל ומ"מ קשה לי הא דאמרינן בקדושין התקדשי לי בשט"ח דאחרים ר"מ אומר מקודשת וכו' ואס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה, ואפשר דמאי דקאמר ר"מ מקודשת מדבריהם וכו' ואינו מחוור עכ"ל, וכבר תמה הפנ"י בקדושין (דף מ"ח) ע"ד הרמב"ן דמשמע מדבריו דאם מכירת שטרות דרבנן אינה מקודשת ד"ת, א"כ מאי פריך לדעת הרי"ף דמדקאמר ר"מ מקודשת משמע דהוא דאורייתא וע"כ מוכח מזה דמכירת שטרות דאורייתא כדעת ר"ת לימא איהו לנפשיה דהא בהך ברייתא בקדושין איתא התקדשי לי במלוה שיש לי ביד אחרים ר"מ מקודשת, ומוקי לה התם דמיירי במעמד שלשתן ומעמ"ש בודאי אינו אלא תק"ח, ואעפ"כ קאמר ר"מ מקודשת, ועכ"פ נוכל לפרש דמאי דקאמר ר"מ מקודשת בשט"ח הוא כמו דס"ל במעמ"ש ועיין בא"מ (סימן כ"ח סקל"ג) שנדחק בזה, וע"כ נראה בכוונת הרמב"ן בפשיטות דודאי פשיטא ליה להרמב"ן דבממון כיון דהפקר ב"ד הפקר א"כ כשמקדש במעמ"ש הוי קדושי תורה, אלא דאעפ"כ שפיר מקשה לדעת הרי"ף דס"ל דטעמא דיכול למחול במכירת שטרות הוא מטעם דהמכירה אינה ד"ת, ומשמע דאי מדאורייתא חלה המכירה לא מהני מחילה כיון דכבר יצא החוב מרשותו, א"כ אם נימא דתק"ח בכאן היה דבמכירת שטרות דרבנן אמרינן הפקר ב"ד הפקר והויא כמו מכירה דאורייתא, א"כ הדר אינו יכול למחול כיון דכבר יצא החוב מרשותו ע"י מכירה דרבנן כמו ע"י מכירה דאורייתא, וע"כ דכאן לא אמרינן הפקר ב"ד שיחשב כדאורייתא א"כ גם הקדושין לאו דאורייתא, ומש"ה מקשה הרמב"ן שפיר והכריח מזה כדעת ר"ת דעיקר המכירה הוא ד"ת אלא דכיון דשעבוד הגוף לא נמסר משו"ה יכול למחול, אבל שעבוד נכסים קנתה האשה ד"ת ומש"ה מקודשת מדאורייתא, וכן במעמ"ש ס"ל להרמב"ן דמקודשת מדאורייתא אע"ג דדעת הרמב"ן דגם במעמ"ש מועיל מחילה כמבואר בדבריו בב"ב (דף קמ"ד) מ"מ ס"ל להרמב"ן דמעמ"ש דרבנן לא אלמוה רבנן יותר ממכירת שטרות דאורייתא, ואינו מועיל מעמ"ש אלא לשעבוד הנכסים ולא לשעבוד הגוף, אבל שעבוד נכסים האשה קונה מדרבנן והפקר ב"ד הפקר וחשיב כעין דאורייתא, אבל לדעת הרי"ף דס"ל דאף שעבוד נכסים אינו נמכר אלא דכל המכירה הוא תק"ח ובין שעבוד הנכסים ובין שעבוד הגוף נמכר מדרבנן ומש"ה יכול לתבוע מהלוה אף אחר מיתת המלוה, ועיין בריטב"א קדושין (דף מ"ח) שנדחק לדעת ר"ת ועי' קצה"ח (סימן ס"ו סקמ"א) א"כ שפיר הקשה הרמב"ן דמאחר דמדרבנן נמכר הכל ואפ"ה יכול למחול אחר המכירה אלמא דעדיין לא יצא החוב מרשותו ד"ת ולא אלמוה בכאן תקנת המכירה כעין דאורייתא א"כ אמאי מקודשת ד"ת, ובאמת גם ממע"ש קשיא לדעת הרי"ף אלא דהרמב"ן לא פסיקא ליה להקשות ממע"ש דדלמא ס"ל להרי"ף דמעמ"ש אינו יכול למחול וא"כ הו"ל הפקר ב"ד מה"ת ומשו"ה מקודשת ד"ת, ועכ"פ מפורש יוצא מדברי רמב"ן אלו דהא דס"ל לר"מ מקודשת הוא ד"ת אלמא דגם במעמ"ש הוי קדושי תורה ומוכח דקנין דרבנן מהני לדאורייתא היפך דבריו הנ"ל:
[ב] ונראה דס"ל להרמב"ן דד"א אין בהם משום קנין חצר דבר תורה דכיון דלא הקנו חכמים הד"א להעומד להשתמש בהם אלא על ענין זכיה זו בלבד, וכבר כתבו הגרע"א והתו"ג בגיטין (דף ע"ח) להוכיח ממאי דפריך שם דאיך משכחת הד"א לשניהם ביחד, אי דאתו תרווייהו בהדדי אי אפשר לצמצם וכבר זכה ראשון ולא משני שכבר עמד שם אחר בשעה שבאו שניהם ואח"כ יצא דזוכין שניהם בב"א, וע"כ מוכח מזה דכיון דאין הראשון שייך בזכית הד"א לעיין הגט שלהם אינו זוכה הד"א לענין זה, ומש"ה זוכין אפילו בשעה שעומד הראשון בהד"א, ועיין בתשובת רע"א מהדו"ת (סימן צ"ו) שצדד דאפילו באומר א"א בתקנה דד"א לחפץ זה בלבד מהני וזוכה בדברים אחרים דכך הוא תקנת ד"א שיהי' חצרו לענין פרטי דברים מיוחדים ואין זכות אחד שייך בחברו יעו"ש, וכ"כ הא"מ (סימן ל' סק"ה) ע"ש ועכ"פ חזינן מזה דלא הקנו חכמים מקום הד"א לאדם ומחמת זה הוא קונה כחצרו ממש, אלא דעיקר הקנין שהקנו הד"א הוא רק להקנאה זו וכיו"ב בלבד כפי ששייך לו, ומעתה נראה דלא עדיף הך הקנאה דד"א מתק"ח ממי שמקנה חצר לחברו לקנות בלבד, דאף דמדברי התוס' לעיל (דף ט') בסוגיא דמשוך בהמה וקני כלים משמע דבכה"ג ודאי מהני ועיקר הספק הוא רק מתורת משיכה, מ"מ הריטב"א פירש דהש"ס מתורת חצר הוא דמספקא ליה דכיון דאינו מקנה שום זכות אחר בגוף הבהמה לבד הקנאת הכלים אם חשיב כה"ג חצרו, וזהו דפריך ואי אמר ליה קני בהמה מי קני הא חצר מהלכת היא דאלו מתורת משיכה ודאי דלא מהני, ומדברי הרמב"ן (שם) מבואר דבכה"ג ודאי ל"מ אלא דעיקר הספק אי מקנה ליה בגוף הבהמה יעוש"ה, וזהו דהוקשה ליה להרמב"ן בין בד"א בין במאה אמה דאפילו נימא דהפקר ב"ד הפקר ומה שהקנו חכמים המקום לקנין זה כעין דאורייתא חשיב מ"מ גם בדאורייתא כה"ג ל"מ כיון שאין הרשות שלו, וע"כ דעיקרן דד"א ומאה אמה הוא רק מדרבנן מתורת כל דמקדש, ואף דמ"מ עדיין שייך הפקר ב"ד דאורייתא שתקנה האשה את הגט ד"ת מ"מ כבר כתב הרמב"ן בר"פ הזורק דבגט לא מהני קנין אחר מלבד יד וחצר דונתן בידה כתיב ואגב לא מהני אפילו בציבורין יעוש"ה, והא דקאמר בסוגיין בסמוך דד"א הוא מתורת חצר למ"ד משם יד או משום שליחות היינו מדרבנן דאסמכוה אחצר וכל דל"ל חצר ל"ל ד"א:
איברא דעדיין צריך ליישב דברי הרמב"ן בב"מ (דף ע"א) דקשיא ליה דכיון דאין זכיה לגוי אלא מדרבנן אמאי מותר כשהעמידו אצל גוי, ונדחק לפרש דבלא"ה אינו רבית של תורה ולא תירץ בפשיטות כמ"ש הרשב"א דהפקר ב"ד הפקר ד"ת, ונראה דס"ל להרמב"ן דדוקא בעלמא היכא דאפקוה רבנן מרשות ישראל לישראל אחר הוא דשייך הפקר ב"ד ולא בכה"ג דהעמידו אצל גוי דלהפקיע מרשות ישראל ולהעמידו ברשות עכו"ם ע"ז אין כח ביד חכמים, ולא מיבעיא למאן דיליף הפקר ב"ד מקרא דאלה הנחלות מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו, והך קרא להנחיל לישראל נאמר ולא להנחיל ממון ישראל לעכו"ם דלא מצינו נחלה כזו מישראל לעכו"ם, אלא אפי' למ"ד הפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ל"ש לומר דכשהעמידו אצל גוי יפקירו ב"ד ממון ישראל ד"ת, דא"כ אין העכו"ם נפרע חובו ויחזור ויתבע לישראל או יתפוס ממנו חובו שלא נפרע, ולהקנות לעכו"ם מקרא דיחרם כל רכושו א"א דהך קרא ל"מ אלא לאפקועי מרשותו ולא להעמידו ברשות זוכה בלא קנין וכמ"ש האחרונים ובראשם המח"א (קנין משיכה ס"ב) ע"ש ועוד דגם מהך קרא א"א להפקיע מרשות ישראל כדי להעמידו ברשות עכו"ם וע' תוס' גיטין (דף י"ג ע"ב) ד"ה במעמד: [ג] ועפ"י האמור יש לפקפק על מ"ש הגרע"א (סימן רכ"ב אות כ') ליישב דהרא"ש והר"ן לא פליגי אהדדי דאף שכתב הר"ן דד"א הוי חצרה מדאורייתא אעפ"כ במאה אמה ס"ל להרא"ש דהוא דרבנן מדין אפקעינהו רבנן לקדושין משום דד"א דהם שלה לכל מילי דזכיה שם חצר עליה, אבל הנך מאה אמה דלשאר מילי אינן שלה ל"ש לומר דחז"ל הקנו לה שיהי' חצרה דלא מצינו קנין לחצאין והוי רק תקחז"ל דתקנה הגט אבל לא מטעם חצרה יעו"ש, ולפמ"ש דגם הד"א לא תקנו חכמים בכלל שיהא המקום שלה אלא שהתקנה הוא לכל פרטי דברים בפ"ע ואפ"ה חשיב חצרה ה"ה ק' אמה הוא דמיקרי חצרה, ולדעת הרמב"ן הנ"ל דס"ל דמקנה חצרו לקנות בלבד ל"מ, וכן לדעת הריטב"א דבכה"ג ספוקי מספקא ליה להש"ס גם בד"א אינו ד"ת, איברא דבדברי הריטב"א בגיטין (דף ע"ח) מבואר וז"ל ואע"ג דד"א לכ"ע משום תקנה הוא איכא למימר דמגורשת משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, א"נ כיון דרבנן אמרו דד"א קונות לו עשאום כחצרו ממש והפקר ב"ד הפקר ובאותה שעה שהוא עומד זכה באותו מקום וקנאו דרבנן הקנהו לו וכיון שכן מדינא מגורשת עכ"ל, ומבואר דד"א הוי חצר דאורייתא אע"ג דהריטב"א ס"ל דמקנה חצרו לקנות בלבד הוא איבעיא דלא איפשטא, וע"כ דד"א עדיף דקונה המקום לגמרי מלבד הקנין והוא כדברי הגרע"א בתשובה:
איברא דלפי דברי הגרע"א שתפס דד"א הוא מתורת חצר ולא ק' אמה היה אפשר ליישב דברי התוס' בסוגיין ד"ה ר' יוחנן אמר יש לה ד"א, תימא דלקמן מסיק דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד"א בגט, ובפ' הזורק קאמר ר"י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט, וי"ל דבד"א שלה אפי' יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד"א צריך שתוכל היא לשמרו עכ"ל, והגרע"א תמה על קושיתם דאנן ילפינן רק דחצר הוי כיד אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף דמה שהקנו לו חכמים הוי חצרו ובגט הקנו לה ק' אמה ובממון הקנו רק ד"א ע"ש, ולפמ"ש א"ש דמאחר דק' אמה אינו מתורת חצר כלל א"כ שפיר הקשו התוס' לפי הס"ד דהוה ס"ל דבגט ליכא רק דינא דיכול לשמרו בלבד ואין צורך כלל לתקנת ד"א, ונמצא דבגט ליכא כלל תורת ד"א מדין חצר אלא דנכללין הד"א בדין יכולה לשמרו דק' אמה והוא דין אחר שאינו מתורת חצר ואינו אלא בגט לבד מתורת אפקעינהו ותקנת עגונות הוא ול"ש למילף מציאה מגט לקנין ד"א, ומש"ה תירצו דמלבד דין דק' אמה בגט איכא גם תורת ד"א מדין חצר, ונ"מ היכא שגם הוא יכול לשמור כמוה דאז עיקר הגירושין מכח ד"א ושפיר ילפינן מציאה מגט לקנין ד"א דאיתיה גם בגט וזה נכון:
[ד] וראיתי בא"מ (סימן ל' סק"ה) שהקשה לדעת הרמב"ם דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא, שהרי כ' בפ"ט מתרומות וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח הר"ז אסור להאכילה בתרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהל' מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עכ"ל, אלמא דאע"ג דמדרבנן עיקר הקנין הוא משיכה אפ"ה ל"מ הפקר ב"ד לדין תורה, ולדידיה עיקר קנין ד"א בגט הוא מדרבנן מדין אפקעינהו, וא"כ בקדושין ע"י ד"א אינו אלא מדרבנן בעלמא לאצרוכי גיטא אבל מדאורייתא אינה מקודשת, וא"כ לפ"ז תיקשי מתניתין דפ' הזורק (דף ע"ח) וכן לקדושין דקרוב לה מקודשת ודאי מחצה ע"מ מקודשת ואינה מקודשת, וקרוב לה היינו ד"א וא"כ מאי איכא בין קרוב לה ודאי ובין מע"מ כיון דבשניהם אינה מקודשת ד"ת ובשניהם בעי גיטא, ול"ל דבקרוב לה ה"ל ודאי קדושין ותו לא תפסי קדושי שני משום דאפקעינהו לקדושי שני דלא אשכחן בקדושי דרבנן דלא תפסו קדושי שני יעו"ש:
ונראה דאיכא נ"מ לענין אם יקדשנה שני בקדושי דרבנן דאם קדושי ראשון הוי קרוב לה תו לא תפסי קדושי שני דאין קדושין תופסין בא"א ומדרבנן הויא כא"א לכל דיניה, ואם קדושי ראשון הוי מע"מ בעיא גיטא גם משני דשמא קדושי ראשון לאו כלום הוא, ואע"ג דעיקרא דמלתא דלא תפסי קדושין בא"א הוא מטעם דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדאיתא בקדושין ס"פ האומר יעו"ש, מ"מ כבר כתב הפנ"י בגיטין (דף מ"ד) דגם בח"ש ובחב"ח דתפסי בה קדושין ואינה אלא בלאו ג"כ לא תפסי קדושי שני דכיון דכבר תפסו בה קדושי ראשון הרי היא ברשותו ותו ל"ל יד לקבל קדושי שני ע"ש, הן אמת דהא"מ (סימן מ"ד סק"ד) כ' ע"ד הפנ"י שנעלם ממנו הסוגיא דפ' האומר דשקיל וטרי שם בא"א מנלן דלא תפסי קדושין ומסיק דגמר מאחות אשה, ולדידיה אמאי איצטריך הקישא דא"א לאחות אשה, א"ו דאע"פ שכבר היא מקודשת תפסי בה קדושי שני ע"ש, אמנם אי משום הא לא אריא דאי טעמא דאין קדושין תופסין הוא מחמת שהיא ברשות הבעל וקנויה לו ותו ל"ל יד לא ידעינן דהולד ממזר כיון דלאו מחמת חומר האיסור הוא דלא אתפסי קדושין שהרי אפילו יבמה לשוק למ"ד לא תפסי בה קדושין אין הולד ממזר וכ"ש הכא, ומש"ה איצטריך להיקשא דא"א לאחות אשה דליכא דין תפיסת קדושין מחמת חייבי כריתות וממילא הולד ממזר, ועוד דבקדושי דרבנן גם כן לא תפסי בה קדושי דרבנן משני מהך דינא דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, והוא דהנה שמעתי בשם הגרח"ס זלל"ה דהא אמרינן בכ"מ אין קדושין תופסין בחייבי כריתות אין הכוונה דהחיוב כרת הוא הסבה שלא יתפסו קדושין בה אלא דכך הוא גזה"כ דכל אשה שהיא חייבי כריתות גלי רחמנא דאותה הסבה הגורמת לחיוב כרת גורמת גם שלא יתפסו בה קדושין וכן שהולד ממזר דאל"כ, משכחת א"א שתופסין בה קדושי שני וכגון שקידש אחד אשה נדה דלא חל עלה איסור כרת מחמת א"א דאין איסור א"א חל על איסור נדה ונמצא דתפסי בה קדושי שני כיון דלית בה כרת אלא מחמת נדה לבד ובנדה תפסי קדושין, א"ו דכיון דמ"מ עיקר האישות חל בה אע"ג דאין הכרת חל עלה מדין אין איסור חל על איסור מ"מ החומר שיש בה לא בטיל והוא גורם שלא יתפסו בה קדושין עכ"ד, ובמק"א כתבנו להוכיח כדבריו ממה שאמרו בגיטין (דף פ"ה) במגרש אשה ומשייר חוץ מקדושי שטר מהו ויעו"ש בפירש"י והאיך אפשר לשייר כיון דמתירה לכל תו לאו חייבי כריתות היא וע"כ דלענין זה משייר בעצם הסבה והחומר, ובזה פירשנו דברי רש"י ביבמות (דף נ"ב) שכתב טעמא דלא תפסי קדושי כסף ושטר ביבמה שהרי אין קדושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא עכ"ל, ולכאורה כיון שהותרה בשעת נפילה ותו לית בה כרת האיך חשיבא חייבי כריתות שלא יתפסו בה קדושי כסף ושטר, א"ו דלא הותרה רק כסדר הפרשה אבל לענין קדושי כסף ושטר לא פקע ממנה תורת אשת אח, והא דהוצרך רש"י לטעם זה ולא סגי בהא דילפינן מקרא, ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה כמבואר בקדושין, (דף י"ד) היינו משום דהתם לענין דין יבום מיעט רחמנא שאין כסף ושטר גומרין כמו ביאה ולאפוקי מב"ש דס"ל מאמר קונה קנין גמור כדאיתא ביבמות (דף כ"ט), ועיין בפנ"י בקדושין (שם) שהקשה דמנלן דלא תפסי ביבמה כסף ושטר מתורת קדושין כאשה דעלמא ואכמ"ל, ועכ"פ כיון דעיקרא דאין קדושין תופסין בא"א אינו מסבת הכרת אלא דכך הוא הדין בכל עריות דאית בהו חומר הגורם לחיוב כרת ושלא יתפסו קדושין והולד ממזר ומש"ה בקדושי דרבנן כיון דמדרבנן הויא כא"א גמורה והיא ערוה דרבנן לכל דיניה אלא דאין בה חיוב כרת משום דאין זה תלוי בידם ולא מחמת קלישות הערוה, מש"ה לא תפסי בה קדושי שני דרבנן וכן הולד ממזר דרבנן ועפ"ז א"ש החילוק בין קרוב לה למחצה על מחצה: [ה] איברא דבעיקר הראיה שהביא הא"מ מדברי הרמב"ם דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא יש לדחות דמש"ה ס"ל להרמב"ם דאם מכר הכהן פרתו לישראל במעות אסור להאכילה בתרומה ולא אזלינן כאן בתר דינא דרבנן משום דגם חכמים לא ביטלו קנין מעות לגמרי אלא שתיקנו שיוכל לחזור בו אבל עיקר הקנין חל כ"ז שלא חזר בו, ומה"ט ס"ל לבעה"מ לקמן (דף מ"ז) דאם נתן מעות ולא משך עדיין ואיתנס ללוקח הוא דאיתנס כיון שלא חזר בו קודם והשתא תו ליתה בחזרה, וכן נראה מדברי רש"י לקמן (דף מ"ז ע"ב) ד"ה כך יעוש"ה, ומש"ה אסור הכהן להאכילה בתרומה כ"ז שלא חזר בו [ואף דמדעת הרמב"ם (בפ"ג ממכירה הל"ה) נראה דאפילו לא חזר הלוקח ואיתנס למוכר הוא דאיתנס ה"ט משום דזהו בכלל התקנה כדי שישתדל להציל שאם ישרף יתחייב לשלם וכמ"ש הרמב"ם (שם), אבל בעיקר היסוד דרבנן לא ביטלו קנין מעות לגמרי מודה הרמב"ם, וקצת ראיה לזה נראה ממ"ש הרמב"ם (שם הל"ג) נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה עכ"ל, והשער המשפט (סימן קצ"ח) הקשה דמשמע מדברי הרמב"ם דאם משך דבר שדרכו להגביה לא קנה אע"פ שנתן הדמים, ואמאי הא כיון שמשך ובטיל חששא דנשרפו חטיך ממילא קונה מצד המעות וכמו דס"ל להרמב"ם (שם הל"ו) גבי ביתו של לוקח מושכרת למוכר דקונה במעות מטעם זה, דל"ש נשרפו חטיך, ואין לומר דוקא היכא דמתחלת נתינת המעות ליכא חששא דנשרפו חטיך קונה במעות משא"כ כאן דבעת נתינת המעות לא קנה וכבר נעשו מעותיו מלוה ובעי אח"כ קנין משיכה גמור דז"א לדעת הרמב"ם דמלוה קונה במכר יעו"ש. אכן אם נימא דדעת הרמב"ם דהמקח חל אף כשנתן מעות אלא דכ"ז שלא משכו יכול לחזור מש"ה בעי אח"כ משיכה גמורה לקנות לענין זה שלא יוכל לחזור ול"ש לומר דיקנה השתא במעותיו דהרי המעות כבר פעלו חלות הקנין מה שביכולתם לעשות], והא דס"ל להרמב"ם דאם מכר ישראל פרתו לכהן במעות אסור להאכילה בתרומה הוא משום דחיישינן לחזרה ויתבטל המכירה למפרע, ועוד נראה לפמ"ש הרשב"א ביבמות ר"פ הערל עלה דאמרינן התם והא קי"ל דע"ע לא אכיל בתרומה אלמא דלא קני ליה רביה קנין גמור, וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ק דקדושין ע"ע גופו קנוי קנין גמור לא קני ליה דהא יוצא בגרעון כסף א"נ בשש ויובל, משא"כ בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון וה"ה והוא הטעם באשתו דקרינן ליה קנין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו עכ"ל, ונמצינו למדין מדברי הרשב"א דכל שאפשר להפקיע קנינו שלא מדעתו ל"ח קנין כספו לענין תרומה ומש"ה בישראל שמכר פרתו לכהן במעות לא תאכל בתרומה אע"פ שקונה במעות עד שיחזור, מ"מ כיון שאפשר להפקיע קנינו שלא מדעתו ע"י חזרת המוכר תו לאו בכלל קנין כספו הוא ועיין בר"ש (פי"א דתרומות מ"ט) ובתשובת א"מ (סימן י"ז) ואכמ"ל:
ואין להקשות לדעת הרשב"א דאמאי אמרינן דקטנה היוצאת במיאון אכלה בתרומה דרבנן הא לאו בכלל קנין כספו היא שהרי יוצאה שלא מדעתו של בעל, ובדאורייתא כה"ג לא הוה אכלה די"ל כיון דארוסה בלא"ה לא אכלה אלא דוקא נשואה ונשואה אכלה מקרא דכל טהור בביתך יאכל אותו וכמ"ש רש"י בקדושין (ד"י ע"ב) ד"ה זו יעו"ש וה"נ בקטנה נהי דלאו קנין כספו היא מ"מ לא נפקא מכלל כל טהור בביתך, ועיין ברשב"א גיטין (דף י"ג) שהקשה לדעת הרי"ף דס"ל דאפילו לרבנן דאמרי תן שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור לא יחזור מ"מ לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה, והקשה דלפ"ז אמאי קאמר דהו"ל חוב שפוסלו מן התרומה והא כיון דלא הוי שחרור עד דמטי גיטא לידיה אמאי אינו אוכל בתרומה יעו"ש, ומאי קשיא ליה דהא כיון דרשות ביד השליח ליתן הגט ליד העבד שלא מדעתו דאדון תו לאו בכלל קנין כספו הוא והרי עבד כנעני זה לא עדיף משאר ע"ע דלא אכיל בתרומה, ויש לחלק, ועכ"פ אין ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל לענין תרומה דס"ל דל"מ קנין דרבנן לדאורייתא, איברא דממ"ש הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ו) שאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה עכ"ל. מוכח שפיר דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וכבר כתובה ראיה זו בספר מחנה אפרים (קנין משיכה ס"ב) יעו"ש: [ו] ודרך אגב אזכיר מה שיש ליישב לשון רש"י בגיטין (דף י"ב ע"ב) עלה דקאמר וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, ופירש"י זריק ליה ברשות הרבים בד' אמות ע"ש. ובס' גרש ירחים נדחק בזה חדא דבר"ה לא תקון ד"א ועוד דאיך שייך בעבד כנעני קנין ד"א שהרי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצא דהד"א שייכים לאדון ואין לומר דגיטו וחצרו באים כאחד כמו דאמרינן בידו הרי אחר השחרור ג"כ לא יקנה העבד אותן הד"א שהרי בשדה חברו לא תקון ד"א וכאן כיון דכבר זכה האדון בד"א דעבד הוי לגביה כשדה חברו יעו"ש שנדחק בזה, ונראה דחדא בחברתה מתורצת דאע"ג דברשות הרבים לא תקון ד"א מ"מ כבר כ' הרשב"א בפ' הזורק (דף ע"ח) דבגט אשה תקנו אפילו בר"ה משום עיגונא יעו"ש, ולפ"ז ס"ל לרש"י דגם בעבד קונה ד"א בר"ה משום ה"ט שהרי כתבו התוס' בגיטין (דף ט') ד"ה שוו דגם בעבד שייך טעמא דעיגונא ע"ש, ומה שהוכיח רש"י לפרש דוקא בד"א דר"ה משום דכיון דאין העבד זוכה בהנך ד"א אלא לשחרור לחוד דשאר קנין ליכא בד"א דר"ה, מש"ה ל"ש כאן שיקנה האדון קנין זה מתורת מה שקנה שאין האדון שייך בזה כמו דאמרינן בקדושין (דף כ"ג) דכסף ע"מ שיצא בו לחירות לא זכה האדון, אבל בד"א דסימטא שפיר קונה האדון לשאר מילי, וכיון דאיכא זכות האדון בהנך ד"א תו לא נפיק גיטא דחירותא מרשות האדון באותן הד"א, איברא דבעיקר הדבר יש להסתפק אי שייך תורת מה שקנה על הד"א עצמן דאפשר דלא תיקנו אלא לכל אחד ואחד לדידיה ולא הוו כשאר קנין הנמסר מרשות לרשות וצ"ע ובירור:
[ז] ודע דמ"ש רש"י בסוגיין ד"א קונות לו אם יש סביבותיו דבר הפקר כוונתו דיש לו ד"א לכל רוח והוא באמצען וכמ"ש הרא"ש בשם הרז"ה בעירובין (פ"ד סי' י"א) וז"ל ונראה בעיני דה"ה לכל ד"א שקונות לו לאדם מקום כולן שמנה על שמנה והוא באמצען עכ"ל, וכ"כ הב"י (ס"ס ר') ונראה דמקום רגליו אינו מן המנין וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ד מזכיה הל"ט) שכ' ד"א של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו עכ"ל, וכיו"ב דקדק האו"ז (הל' עירובין סי' קנ"א) מלשון רש"י בעירובין (דף מ"ה) ד"ה והתנן שכ' שיש לו לכל צדיו שתי אמות דכוונתו דהד"א שיש ליוצא חוץ לתחום הם לבד ממקום רגליו, וכבר נתבאר (סימן ט') מזה ע"ש אמנם נראה דאף דמקום רגליו אינו מן המנין מ"מ קונה גם במקומן, וראיה לזה ממה שהקשה הראב"ד בב"מ (דף ט') עלה דפריך אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה, דמאי פריך דנהי דקלתה חצר מהלכת היא מ"מ תיגרש מכח ד"א ע"ש בש"מ והרי קלתה מונחת על ראשה כפירש"י, ואפ"ה אית בה תורת ד"א, ועפ"ז תמוהין דברי הא"מ (סימן קל"ט) שהעיר ע"ד הגמרא דגיטין (דף ע"ח) דאמר שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו, ופירש"י דזהו שיעורא דקרוב לה דמתניתין, דלכאורה שמואל דלא כמאן דלרב מיירי בד"א ולר"י ביכולה לשומרו, וכ' ליישב דשמואל ס"ל דקרוב לה היינו בד"א אלא דבעי שיעור כדי שתשוח ותטלנו דהוא פחות מעט מד"א וכמ"ש הר"ן וצריך שיהא הגט מונח בפחות מד"א מעט, משום דשיטת רש"י בעירובין (דף צ"ב) דהא דקאמר והוא שעומדת בצד חצרה היינו בתוך חצרה ולא חוצה ויעו"ש בתד"ה אשה, וכ"כ הרשב"א בגיטין (דף ע"ז) וכ"כ המ"מ (פי"ז מגזילה) יעו"ש, ומש"ה בעי שתהא עומדת בתוך ד"א ומה"ט בעי שיהא הגט מונח בפחות מד"א קצת דא"כ הרי היא עומדת חוץ לד"א ע"ש, ולפמ"ש דר"א הן שמנה והוא באמצען וכל אותן השמנה אמות הוי חצרו ואף במקום רגליו א"כ הרי עומדת בתוכה ממש, ועוד דאפילו נימא דמקום רגליו אין בו תורת ד"א מ"מ כיון דסביבותיו קונה מתורת ד"א וכשכלה מקום רגליו מתחיל מקום ד"א נמצא דנושק מקום הד"א עם מקום רגליו ובכה"ג ודאי מהני, דהא דס"ל לרש"י דבעי עומדת בתוכה היינו לאפוקי חוצה דלא מהני והיינו כשיש הפסק בין מקום רגליו להחצר דבכה"ג לא הוי דומיא דידה שהיא סמוכה ממש, ואע"ג דדומיא דיד ממש לא משכחת וכדאמר בגיטין (שם) מ"מ כמה דאפשר לדמויי מדמינן ומש"ה כל דליכא הפסק בין מקום רגליו להחצר הוי כעומד בתוכו וזה ברור:
[ח] ובעיקר שיטת רש"י וסייעתו דבעי עומדת בתוכה קשיא לי מהא דאמרינן בגיטין (דף כ"א) כ' לה גט ונתנו ביד עבדו וכ' לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת מתורת חצר ומאי עומד בתוכה שייך כאן, ולשיטת הרשב"א (שם דף ע"ז) דזרק גט לאשתו ואומרת תזכה לי חצרי מהני אפילו אינה עומדת בתוכה משום דבכה"ג חצר משום שליחות הוי ודמי למתנה, וכן אמרו בירושלמי בפ"ק דגיטין נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו א"ר חנינא נעשה כמי שהיתה ידה ארוכה אלמא דבכה"ג זכתה לה חצרה ע"ש, וכן נראה מדברי התוס' בגיטין (דף כ"א) ד"ה אטי יעוש"ה ובקצה"ח (סימן ר') לק"מ דכיון דכאן מיירי מדעתה א"כ מהני מתורת שליחות אע"פ שאינה עומדת בתוכה, אלא דעדיין תיקשי מהא דאמר בגיטין (דף ע"ח) כתב לה גט ונתנו ביד עבדה דמתגרשת מתורת חצר ואפילו בע"כ דאינו אלא מתורת יד, אלמא דלא בעי עומדת בתוכה, ועוד דאפילו במדעתה נמי תיקשי לן דעד כאן לא כתב הרשב"א דמהני אלא כשהחצר הוא משתמר אלא שאינה עומדת בתוכה אבל כשאין החצר משתמר בודאי בעי בתוכה אף מדעתה, וראיה לזה שהרי בסוגיין בסמוך עלה דקאמר והוא שעומד בצד חצרו כתב הרשב"א דבעי דוקא בתוכו ולא בצדו כדמוכח בעירובין, והרי בסוגיין דמיירי לענין מציאה דסגי במשתמר אע"פ שאינו עומד בצדו א"כ כשעמד בצדו ולא בתוכו הרי משתמר ואמאי לא יועיל, וע"כ דס"ל להרשב"א דדוקא כשהחצר בעצמו הוא משתמר אז מהני מטעם שליחות כשאינו עומד בצדו משא"כ כשאינו משתמר ל"ח שליח אלא כשעומד בצדו הו"ל מתורת יד ומש"ה בעי בתוכו ממש, וזהו ג"כ דעת המ"מ (פי"ז מגזילה) הנ"ל שהצריך עומד בתוכו אף לענין מציאה וכן הרמ"א (סימן ר') שפסק להאי דינא ויעו"ש בנתיבות, וא"כ בעבד דהו"ל חצר שאינו משתמר בעי עומד בתוכו דוקא, ולפמ"ש דכל שמקום רגליו כלים בתחלת החצר באופן דליכא הפסק חשיב כעומד בתוכו א"ש דכאן מיירי שסמכה עצמה אל העבד, אמנם נראה דא"צ לזה כיון דבלא"ה צ"ל שאינה עומדת ברחוק ד"א מהעבד שהרי בכה"ג ל"מ אפילו להסוברים דסגי בעומדת בצדה וכמ"ש המ"מ (פ"ה מהלכות גירושין הל"ט), ואם כן י"ל דמיירי במקום שהיא קונה ד"א ונמצא דהד"א והעבד שניהם מובלעים זה בזה והו"ל הכל כחצר אחד כיון דאין הפסק בין אחד לחברו, ואפילו להסוברים דגם ברחוק יותר מד"א מיקרי עומד בצדו וכמו דמשמע מדברי הריטב"א בסוגיין וע"ש בש"מ מ"מ כיון דעכ"פ מיירי ביכולה לשמרו להעבד וכיון דקיי"ל בגט דכל שיכולה לשמרו מהני א"כ י"ל דס"ל לרש"י וסייעתו דיכולה לשמרו הוא מתורת חצר וכמ"ש הריטב"א בגיטין (דף ע"ח), וא"כ הדר הו"ל העבד מובלע בחצרה והוי הכל כחצר אחד ודמי לגט שנפל אפיסלא בחצרה דמהני ודוקא בחצר קטנה שנפרצה לגדולה ס"ל לרש"י דלא מהני דהתם כיון דאיכא תורת מחיצה דמפסיק בין חצר לחברו בע"כ הו"ל שתי חצרות:
ועפ"ז אפשר ליישב דברי רש"י בר"פ הזורק בההוא שכ"מ דא"ל תיזול ותיחוד ותפתח ותיקני לגיטא, ופירש"י דקנתה הגט מתורת אגב והתמיה מפורסמת דלמה נאיד רש"י מלפרש דהקנין הוא מתורת חצר, ולפמ"ש א"ש דרש"י לטעמיה דס"ל דבעי בתוכה דוקא וא"כ כיון דקנתה הבית בנעילה תו א"א להתגרש מתורת חצר דהא אינה עומדת בתוכה, ואפילו לפמ"ש הרא"ש דבאשה עיקר הקנין הוא עד שתפתח כיון דדרכה לנעול תמיד לא מיתחזי לקנין בנעילה לחוד מ"מ לא עדיפא מחצר קטנה וגדולה דהתם דפתח נמי כמחיצה חשיב ואם עיילה אח"כ בפנים תו לא מהני דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע כיון דבשעת הקנין לא היה הגט בידה ומש"ה הוכרח רש"י לפרש מתורת אגב, והרשב"א דמפרש התם מטעם חצר אע"ג דס"ל כשיטת רש"י ובעי בתוכה היינו משום דהתם דמיירי במשתמר ומדעתה לא בעי עומדת בצדה כלל וכמ"ש הרשב"א הנ"ל, אבל רש"י חולק ע"ד הרשב"א וס"ל דבגט ליכא אלא חצר מתורת יד לבד ואף מדעתה וכמ"ש הבית מאיר (סימן קל"ט) להוכיח מדברי רש"י בגיטין (דף כ"ד) ד"ה וחצרה יעוש"ה. והירושלמי שהביא הרשב"א יפרש רש"י דלא מיירי כלל בדינא דאינה עומדת בצדה אלא לענין בפ"נ וכמ"ש הקרבן עדה שם, וכן נראה ממה דקאמר תזכה לי חצרי שבעכו והיינו דעכו חציה בארץ וחציה בחו"ל והיא עומדת בתוכה ממש וזהו דקאמר נעשה כמו שהיתה ידה ארוכה, ור"ל כמו שעומדת בא"י ופשטה ידה לקבל גט מחו"ל ומה"ט איתא האי דינא בפ"ק דגיטין לענין בפ"נ ולא בהזורק, וא"ש נמי מאי דקאמר דנעשה כידה ארוכה דאלו להרשב"א הוא מטעם שליחות ולא מטעם יד, והא דאמר בע"ז (דף ע"א) גבי עכו"ם ותיקני ליה כליו והתם מתורת חצר קאמר והיינו ע"כ בעומד בצדו דהוי מטעם יד דשליחות בעכו"ם ליתא וכיון דמטעם יד בעי עומד בתוכו, ומאי פריך צ"ל דדעת רש"י וסייעתו כמ"ש המשאת בנימין דמהני אפילו חצר מתורת שליחות בעכו"ם דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח ועיין בקצה"ח (סימן קצ"ד) ובנתיבות (בפתיחה לסימן ר') ואכמ"ל: