אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן נה

סימן נד

בענין מגביה מציאה לחברו:

[א] גרסינן בב"מ (דף י') ר"נ ור"ח דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מ"ט הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ובתד"ה ר"נ הקשו דבשלהי ביצה (דף ל"ט) אמר מילא מים ונתן לחברו ר"ש אמר כרגלי הממלא ור"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ומסיק דבמגביה מציאה לחברו פליגי דמ"ס קנה ומ"ס לא קנה ומשמע דלר"נ קנה חברו ולכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו, ורש"י גרס התם מ"ס קני ומ"ס לא קני ול"ג חברו וכולהו סברי דלא קני חברו אלא ר"נ סבר דמגביה נמי לא קני ולכך כשלקח חברו ממנו קנאו [מן ההפקר שמתכוין לקנות אבל המגביה לא הגביה לקנות], ור"ש סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חברו הוא קנה ולכך הוי כרגליו עכ"ל, ובתוס' ביצה (שם) הקשו ע"ד רש"י דאיך אפשר שיקנה המגביה בלא מתכוין לר"ש, וכ"כ הרמב"ן בסוגיין וז"ל ותמיהא לן מלתא היכי סבר ר"ש קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכות לעצמו מאן ניהו דקני בע"כ, תדע שהרי שנינו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה עכ"ל, וראיתי בש"מ בשם הרא"ש שהקשה ע"ד רש"י דאמאי קנה המגביה בלא מתכוין מ"ש מהעודר בנכסי הגר וכסבור שלו דלא קנה ותי' וז"ל, ונ"ל דלק"מ דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכות אם אינו זוכה למי שמתכוין לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כיון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו דהתם לא מכוין לזכות כלל עכ"ל. אמנם נראה דקושית תוס' והרמב"ן עדיין לא מיתרצה בדברי הרא"ש עפמ"ש לעיל (סימן נ"ג) דבעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו איכא תרתי לגריעותא, חדא דכיון שלא נעשה החזקה לכוונת קנין אינה בתורת מעשה קנין כלל, ומה"ט דעת הרשב"א בב"ב (דף מ"א) דעודר בנכסי חברו וכסבור שלו דלא קנה אף דאיכא דעת אחרת מקנה ובעלמא ס"ל להרשב"א דמועיל דעת אחרת מקנה אף דליכא כוונת הקונה וכמ"ש בגיטין (דף כ') גבי זקן דידע לאקנויי, ועי' בקצה"ח (סימן ער"ה) וה"ט משום דבעודר בנכסי הגר דאין הקונה מכוין לשלם קנין כלל ל"ח מעשה קנין, ועוד דאין אדם קונה בלא מתכוין אף דליכא גריעותא במעשה הקנין, ולפ"ז נראה דעיקר סברת הרא"ש לחלק בין מכוין לזכות חברו ובין לא מכוין לזכות כלל אינה אלא לענין דין מעשה הקנין דכל שמכוין לזכות בעולם חשיב מעשה קנין, אבל התוס' והרמב"ן קשיא להו דלא יקנה המגביה מטעם דא"א לקנות בלא מתכוין ובע"כ, וקושיא זו צריכה לפנים ועדיין לא נגע בה הרא"ש ז"ל:

ונראה ליישב דברי רש"י בשנדקדק בלשון הרמב"ן שהקשה דאיך קונה המגביה בעל כרחיה ולא הוקשה לו דאיך קונה בלא מתכוין, והיינו משום דלקושיא זו היה אפשר לומר דאע"ג דבכל הקנינים דעלמא בעי כוונה לקנות מ"מ במילא מים שפיר קונה אף בלא מתכוין שהרי מסתמא לא מיירי שמילא בדלי של מי שנתמלאו לו שנתן לו למלאות לצורכו דא"כ הו"ל שליח דידיה ובכה"ג קנה חברו לשיטת רש"י דבעשאו שליח ל"ש חסרון דתופס לב"ח, ועוד דאפי' לפמ"ש רש"י בביצה (שם) דמיירי שמילא בשליחותו מ"מ איך יקנה לר"ש הא הו"ל הגבהה בכליו של חברו ודמי להגבהה בכליו של מוכר דל"מ לדעת רבוותא הביאם הרמב"ן בב"ב (דף פ"ו), וע"כ דמיירי בדלי של הממלא או בשאול ומעתה שוב לא תיקשי דאיך קונה המגביה בלא מתכוין שהרי מלבד קנין הגבהה איכא גם קנין חצר וחצר קונה שלא מדעתו, ומש"ה לא הוקשה להרמב"ן אלא דאיך קונה בע"כ דזהו ל"מ אפילו בחצר, וזהו שדקדק הרמב"ן דמאן ניהו דקני בע"כ ור"ל דאפילו מחמת חצר אינו קונה אלא שלא מדעתו ולא בע"כ, ומעתה נראה לומר דס"ל לרש"י דכאן ל"ח בע"כ דאע"ג שמכוין לזכות לחבירו מ"מ אלו ידע המגביה שחבירו לא יזכה בה מיד בהגבהתו ודאי דרוצה לזכות לעצמו שהרי אע"ג דבין כך וכך רוצה לתנו לחברו מ"מ אין ברצונו שיהיה הפקר בידו שיבא כל הקודם ויחטוף מידו, וכן צ"ל ע"כ גם לדברי רמב"ן בסוגיין שכתב לתרץ דברי רש"י דפלוגתא דר"נ ור"ש הוא אם המגביה מכוין לזכות לעצמו וליתנו אח"כ לחברו ע"ש, דמהיכי תיתי נאמר שמכוין לזכות לעצמו כיון שא"צ להמים, א"ו דאינו רוצה שיהיו הפקר בידו ויזכה בו מי שירצה וכיון דמה שזוכה לחברו הוא בטעות נמצא דחשיב כאלו לא זכה כלל לחברו ותו ל"ח קנין בע"כ לגבי המגביה ושוב קונה מצד חצר לרב ששת, וטעמא דר"נ הוא משום דס"ל דהא דחצר קונה שלא מדעתו היינו כשאינו יודע כלל דאיתיה בחצרו אבל כשיודע ולא מכוין מיגרע גרע וכמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי דמש"ה ס"ל לר"נ בב"ק (דף מ"ט) דהמחזיק בשטרותיו של גר לקנות הקרקע לא קנה השטר משום דלאו דעתיה אשטרא ולא אמרינן ידו של אדם קונה שלא מדעתו כיון דידע ולא מכוין, וס"ל לר"נ גבי מילא מים כטעמיה ואפשר דבמחזיק בשטרותיו של גר אף ר"ש יודה לר"נ דלא קנה משום דהתם דומה לזכיה בע"כ כיון דידע ולא מכוין משא"כ כשמכוין לזכות לחבירו מחמת שאינו יודע שלא יזכה חברו ודעתיה שאם לא יזכה חברו שיזכה לעצמו בכה"ג עדיף, אבל אין לפרש טעמא דר"ש דחשיב מתכוין מה"ט דאלו ידע שחבירו לא יזכה רוצה לזכות לעצמו, דהא בכה"ג דאינו מכוין השתא אלא דאמדינן דעתיה דאלו ידע היה מכוין ל"ח כוונה ומדעת אלא כשאר יאוש שלא מדעת דעלמא, ועכ"פ א"ש טעמיה דרב ששת לפירש"י ומיושב קושית תוס' והרמב"ן:

[ב] איברא דלפ"ז צריך לברורי הא דקאמר בסמוך עלה דמתניתין דראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה דמש"ה לא קנה ראשון בד"א דכיון שנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד"א לא ניחא ליה דליקני, ובחי' הר"ן כ' די"מ דדוקא בד"א דרבנן אמרינן הכי דהו"ל כאומר א"א בתק"ח אבל בקניות דאורייתא כה"ג מהני, אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא דדמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו דלא קנה וע"ש בש"מ ובנימוק"י, ולפמ"ש בטעמא דר"ש דמש"ה קנה המגביה אע"ג דמכוין בפירוש לזכות לחברו משום דכיון דאלו הוה ידע דחברו לא יזכה דעתו לזכות לעצמו הו"ל זכיית חברו בטעות ולא הוי אלא חסרון כוונה להוד דזכה בחצרו שלא מדעתו, א"כ תו לא יתכנו הני טעמא דכ"ש כאן דאלו הוה ידע דלא יזכה בנפילה רוצה לזכות בד"א ותו ל"ח כאומר א"א בתק"ח וגם ל"ד לעודר בנכסי הגר דהתם בחזקה בעי כוונה לקנות משא"כ הכא בד"א קונה מתורת חצר שלא מדעתו, וצ"ל דכאן שאין החצר אצלו בתורת קנין כלל אין זה בכלל מעשה קנין, ול"ד להא דאמרינן בעלמא חצרו קונה לו שלא מדעתו דהתם החצר אצלו בתורת קנין אלא שאינו יודע מהחפץ, וזהו מאי שמדמה הרשב"א לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו דכמו דהתם ל"מ אף בשדעת אחרת מקנה משום דכל שהחזיק בלא כוונת קנין אין זה מעשה קנין כלל ה"ה בד"א שאין מכוון לקנות בהם שאינם חשובים קנין כלל, דבענין אחר א"א לפרש דברי הרשב"א דאי נימא דעיקר טעמא דעודר בנכסי הגר הוא מטעמא דליכא כוונה לקנות החפץ א"כ בנפל עליה דאיכא כוונה לקנות למה לא יקנה ואי משום דלא מכוין לקנות בקנין ד"א מאי איכפת לן וכי בעי לשמה בקנינים:

אמנם נראה בלא"ה לפרש לפירש"י דעיקר טעמא דבד"א לא ניחא ליה דיליקני הוא אליבא דר"נ דס"ל גבי מילא מים דלא קנה המגביה אע"ג דהמים בחצרו משום דהיכא דידע דהם בחצרו ולא קמכוין לזכות ליתא לכללא דחצרו קונה שלא מדעתו, וה"נ הכא בד"א כשידע ולא מכוין לזכות בהם ל"מ וכן נראה מפירש"י דעיקר טעמא משום חסרון כוונה נגע בה, ועפ"ז א"ש מאי דפליג רב ששת ומשני דמתניתין בר"ה דליכא ד"א אבל בסימטא קונה בד"א והיינו משום דאזיל לטעמיה גבי מילא מים דבכה"ג קונה בחצרו שלא מדעתו אע"ג דידע דאיתנהו בחצרו, ועפ"ז יתיישבו היטב דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב דבסימטא קונה בד"א והיינו כאוקימתא דרב ששת וכן מתבאר גם מדבריו (רפי"ז מאבידה) וכמ"ש הכ"מ שם וכ"כ הש"ך (סימן רס"ח) יעוש"ה, ולכאורה למה דחי סתמא דגמרא דבנפילה ניחא ליה דליקני ופסק כר"ש ועיין בש"מ בשם הרא"ש ובמ"מ (שם) אבל לפמ"ש א"ש, דהרמב"ם אזיל בשיטת רש"י דפלוגתא דר"נ ור"ש בביצה גבי מילא מים הוא אם קונה המגביה ע"י חצרו בלא כוונה כשידע ולא מכוין ומש"ה פסק הלכתא כרב ששת באיסורא, ואע"ג דנ"מ לענין ממונא מ"מ כיון דאיתשל לענין איסור תחומין הו"ל כאיסורא וכ"כ המאירי בביצה (שם) די"מ דהלכה כר"ש מה"ט ועי' בנדרים (דף פ"ח ע"ב) בר"ן שכתב בשם ר"ת והראב"ד דבכה"ג דינא כאיסורא ולא כממונא וכ"כ הרשב"א שם ועיין בש"מ בסוגיין שנסתפק בזה ובאו"ז בסוגיין תפס לדבר פשוט דהלכה כר"נ בדיני יעו"ש, ועכ"פ י"ל דדעת הרמב"ן כהני רבוותא דהלכה כר"ש וממילא קנה המגביה בתורת חצר וכיון דפלוגתא דסוגיין שייכא בפלוגתא דר"נ ור"ש גבי מילא מים והתם הלכתא כר"ש מש"ה פסק הרמב"ם גם בסוגיין כר"ש, ועפ"ז א"ש מה שפסק הרמב"ם (פ"א מזכיה הל"ט) דהמחזיק בשטרותיו של גר אדעתא דארעא קונה השטר, והלח"מ תמה דהא בש"ס הוא איבעיא דלא איפשטא אם דעתיה אשטרא או לא ועיין בש"ך (חו"מ סי' ער"ה סקי"ב), ולפמ"ש א"ש דעד כאן לא מיבעיא ליה להש"ס אם דעתיה אשטרא או לא אלא אליבא דר"נ דבעי מיניה דס"ל דבלא כונה לא קנה המגביה בחצרו וה"ה בידו אבל להרמב"ם דפסק כר"ש שפיר קונה הזוכה השטר אף בלא כוונה, והא דהשמיט הרמב"ם דינא דמילא מים ונתן לחברו דהלכה כר"ש ה"ט דלדידן דקי"ל דמגביה מציאה לחברו קנה חברו ממילא הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ופלוגתא דר"נ ור"ש אינו אלא לטעמייהו דס"ל דלא קנה חברו ועיין במ"מ (פ"ה מהל' יו"ט הלי"ד): [ג] ומה שהקשה הרמב"ן לדעת רש"י ממתניתין דמי שליקט את הפאה דס"ל לחכמים דיתננו לעני הנמצא ראשון אלמא דלא זכה המגביה אפילו למ"ד מעני לעני לפמש"ל קונה מתורת יד מ"מ מה שיוצא חוץ לידו דאינו אלא מתורת קניי הגבהה והגבהה בלא כוונת קנין ל"מ מש"ה יתננו לעני הנמצא ראשון, אמנם א"צ לזה דאפילו נימא דמלקט בכלי כסתמא דמלתא מ"מ א"ש לישנא דיתננו לעני, דהנה הקצה"ח (סימן רי"ב) הקשה עוד דאמאי קאמרי יתננו לעני הנמצא ראשון דמשמע דע"כ צריך ליתנו ואמאי לא יזכה הוא עצמו למ"ד מעני לעני מחלוקת, ותי' עפ"ד הרמב"ם (פכ"ד ממכירה) שכ' דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה יהא להקדש אע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ חייב לקיים דבריו משום כל היוצא מפיו יעשה. והרא"ש חולק בזה וס"ל דל"ש תורת נדר אלא כשאמר כל מה שיוציא אילן זה אתננו להקדש וכיון דס"ל להרמב"ם דבכל לשון הקנאה אע"פ שלא אמר בלשון אתננו ג"כ איכא חיוב נדר משום דאמדינן דעתיה דלכך נתכוין וא"כ במלקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני נהי דלא זכה העני מתורת מגביה מציאה לחבירו מ"מ מחויב המגביה לקיים דיבורו מתורת נודר לעני ושוב א"א לזכות לעצמו, וזהו שדקדק תנא דמתניתין יתננו לעני דע"כ מחויב לקיים נדרו אלא דאעפ"כ אינו מחויב ליתן דוקא לאותו עני שזכה עבורו, משום דהרדב"ז נסתפק אם מותר לשנות מעני לעני, והקצה"ח הכריע דמותר שהרי כתבו התוס' בערכין (דף ו' ע"ב) ד"ה עד בשם רבינו ברוך דמותר לשנות אפילו למצוה אחרת וכ"ש דמותר לשנות מעני לעני, ומש"ה א"ש דנקט לעני הנמצא ראשון ור"ל דאינו מחויב להמתין עד שימצא אותו העני שזכה עבורו אלא יכול לקיים נדרו בכל עני הנמצא יעו"ש, אמנם יש לפקפק ע"ד הקצה"ח שהרי מסקנת התוס' בערכין שם דאינו רשאי לשנותה למצוה אחרת אלא ללותה דוקא הוא דמותר משום דע"ד כן נדר וכמ"ש רש"י (שם) יעוש"ה, איברא דנראה לומר דאפילו נימא דלשאר מצוה אסור לשנותה מ"מ מעני לעני מותר לשנותה משום דנהי שנתחייב באמירה לעני מתורת צדקה מ"מ לא חל עליו החיוב דוקא לעני זה דמתורת צדקה אין נ"מ אם יתן לעני זה או לאחר ונמצא דלא חל עליו אלא החיוב שיש בדין צדקה והיינו ליתנו לעני, אבל לאותו פלוני מעיקרא לא חל החיוב דכל מה שאינו מתורת צדקה הו"ל כנודר לעשיר, ודוקא לשנותו למצוה אחרת ס"ל להתוס' דאסור דהרי משנה מחיוב צדקה לחיוב אחר ואיהו לא נדר אלא לצדקה דוקא, אמנם מ"ש הקצה"ח דהמגביה מחויב ליתנו לעני מתורת צדקה קשה שהרי דין צדקה אינו אלא בנודר ליתן משלו דהוא בתורת צדקה ומשו"ה מתחייב ע"י אמירה לחוד, משא"כ בגוונא דמלקט פאה לעני דהיינו משל הפקר או משל עניים לעניים שאינו נותן משלו כלום אין זה גדר צדקה כלל והוי כנודר לעשיר דאין האמירה עושה כלום, ועיין בריטב"א קדושין (דף כ"ז) ובבעה"מ ומלחמות (רפ"ד דב"ק):

אמנם נראה דלפי שיטת רש"י יתיישב ברוחה והיינו דכיון דכל היכא דמגביה זכה לחבירו זוכה לעצמו וא"כ י"ל דמתניתין מיירי שמתחלה ליקט את הפאה סתם ואח"כ אמר שדעתו לזכות לחבירו דלפירש"י מיד בהגבהתו זוכה לעצמו שהרי א"א לו לזכות לחברו וכל שחברו לא זכה זוכה המגביה, ונמצא דבשעה שאמר הר"ז לפלוני עני כבר זכה בלקט מצד הדין אלא דאיהו לא ידע משום שדעתו לזכות לחברו, אבל עכ"פ כיון דמצד הדין כבר זכה נמצא דבאמירתו הר"ז לפלוני עני דאיכא נמי תורת נדר לדעת הרמב"ם הנ"ל שפיר מתחייב מתורת צדקה כיון דאמירה לעני הוי בדבר שהוא שלו והוא דין צדקה ממש, ואע"פ שאיהו לא ידע מזה וסבור שהדבר הפקר ונמצא דהוי צדקה בטעות ז"א, שהרי בודאי גם משלו בדעתו לזכות לעני שהרי כיון דמיירי בעני ובידו לזכות לעצמו ואיהו מזכה לחברו בודאי דגם משלו דעתו לזכותו וכיון דאמירתו היה בשלו ממש וגם לא הוי בטעות שפיר מחויב ליתנה לעני מתורת צדקה אלא דיכול לשנות מעני לעני מש"ה יכול ליתנו לעני הנמצא ראשון:

[ד] אמנם נראה דבכה"ג שליקט מתחלה סתם ואח"כ אמר הר"ז לפלוני עני לכו"ע זוכה לעצמו, ואע"ג דבמה שאמר אח"כ הר"ז לפלוני עני איתברר לן שדעתו היה מתחלה לזכות לפלוני ולא כיון לעצמו מ"מ זוכה לעצמו אף דבעלמא אין אדם זוכה בלא מתכוין מ"מ כאן שאני, דהנה הסמ"ע (סימן רס"ט) כ' דמגביה מציאה לחברו דקנה חברו היינו כשאמר בשעת הגבהה שמגביה לחברו, והש"ך השיגו דאפילו הגביה סתם אלא שמודה אח"כ דכוונתו היה מתחלה לכך קנה חברו, והקצה"ח (שם) הכריע כדברי הסמ"ע דכיון דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים א"כ מחשבה לאו כלום היא. ולפ"ז נראה דודאי זוכה לעצמו, והא דאמרינן בעלמא דאינו קונה בלא מתכוין היינו כגון בעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דמוכח ע"י מעשיו שסבור שהוא שלו או שגילה דעתו דבכה"ג חשיב לא מתכוין לקנות, אבל כשמגביה סתם ומחשבתו לזכות לחברו דאם דברים שבלב לא הוי דברים נמצא דהקנין נעשה לעצמו וכל תורת קנין עליה וא"כ אח"כ כשאמר בתכ"ד הר"ז לפלוני עני דהוי חזרה שהרי הוא רוצה לזכות לחברו מן ההפקר דאין אדם זוכה בשלו לאחר, ומש"ה ס"ל לר"א דזכה לחבירו אבל לחכמים דאינו זוכה לחבירו ונמצא דתו לא הוי חזרה וממילא לא בטיל זכייתו, וא"כ אמירת הר"ז לפלוני עני אף דלא מהניא מתורת קנין מהניא מתורת נדר כיון דהוא צדקה שמזכה לפלוני משלו ומש"ה יתננו לעני הנמצא ראשון כיון דעכ"פ מחויב לקיים דיבורו לדעת הרמב"ם הנ"ל אלא דאפשר לשנות מעני לעני וליתנו לכל מי שימצא ראשון: הן אמת דהנתיבות (שם) דחה דברי הקצה"ח וכתב דאישתמיטתיה דברי הרשב"א בקדושין (דף נ') דדוקא דברים שבלב הסותרין לדיבורו הוא דלא הוו דברים אבל דברים שבלב סתם הוי דברים וראיה מתרומה דניטלת במחשבה יעו"ש, אבל אין זו השגה ע"ד הקצה"ח דנראה דהך דינא דהרשב"א במחלוקת היא שנויה ולאו כ"ע מודים בזה, שהרי הר"ן כתב (רפ"ק דפסחים) דהפקר בלב ל"מ מטעם דדברים שבלב אינן דברים ע"ש, אלמא אע"ג דאין דאין דברים שבלב סותרין לדיבורו ג"כ ל"מ, וכן נראה עוד מדברי הר"ן בנדרים (דף ע"ט) עלה דאמרינן התם קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר, וכ' הר"ן דטעמא דקיים בלבו קיים הוא משום דילפינן מיום שמעו דמש"ה אינו יכול להפר דכיון דעבר יום שמעו ולא הפר גלי דעתיה שרוצה בקיומו של נדר ע"ש ול"ל טעמא כלל, א"ו משום דהוי דברים שבלב אלמא דאף שאינם סותרין לדיבורו ל"מ אלא דאפשר לדחות דלא מטעם לאפוקי מתורת דברים שבלב הוא דאיצטריך למילף מיום שמעו אלא לפי המבואר (שם) דנשאלין על ההקם אלמא דאיכא תורת נדר עליה ובנדר בעי דיבור דוקא ולא מהני מחשבה כמבואר רפ"ק דנדרים, אמנם מהא דלא מהני הפרה בלב ומבואר מדברי הר"ן בנדרים (דף פ"ו ע"ב) דהוא מדאורייתא אלמא דדברים שבלב ל"מ אף כשאינם סותרין לדיבורו, והרשב"א כתב (שם דף ע"ז) דמדאורייתא הפר בלבו מופר ע"ש והיינו משום דאזיל לטעמיה בקדושין הנ"ל דכשאין דברים שבלב סותרין לדיבורו הוי דברים, ועכ"פ דעת הר"ן דלא הוי דברים אף כשאינו סותרין לדיבורו וכן מוכח מד' התוס' בגיטין (דף ל"ב) ד"ה מהו יעו"ש, ובעיקר ראית הרשב"א מתרומה דניטלת במחשבה כבר תמהו ע"ד דהוא נגד הסוגיא דשבועות (דף כ"ו) דקאמר התם גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופריך ונילף מתרומה ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין למדין יעו"ש ובחי' הרשב"א שם ובר"ן קדושין (דף נ') יעוש"ה:

[ה] והנה הפנ"י בסוגיין תמה ע"ד רש"י דמאחר דס"ל לרב ששת דאם לא זכה חברו זוכה המגביה תו לא הוי חב לאחרים כלל כיון דבין כך וכך א"א לאחר לזכות וא"כ הדר יזכה חברו ע"ש, ונראה דלפמ"ש התוס' בשם ר"ת דמשו"ה ס"ל לר"נ דקנה חברו גבי מילא מים משום דלא חב לאחרים כיון שיש הרבה מים בבור ואפ"ה ס"ל לר"ש דאפילו בכה"ג חשיב חב לאחרים אע"ג דליכא חב לאחרים בפועל, וע"כ דפלוגתא דר"נ ור"ש הוא בעיקר היסוד דחב לאחרים דאמרינן דל"מ לחוב לזה ולזכות לאחר, אם הכוונה דא"א להפקיע זכותו של האחד ולזכותו לשני או דעיקרו מצד דחב לו במציאות שמונע ממנו האפשרות לזכות בו עוד אבל מצד הפקעת הזכות לבד לא מיקרי חב לאחרים, ומש"ה ס"ל לר"נ דכאן במילא מים כיון שיש הרבה מים בבור ותו לא חב לאחרים במציאות מש"ה זוכה לחברו, ור"ש ס"ל דכיון דבמים שזוכה לחברו יד הכל שוים לזכות ונמצא דחשיב כהפקעת זכות אחרים ע"י שזוכה לחברו ובכה"ג ל"מ, ולפ"ז נראה דלשיטת רש"י דגרס מ"ס קנה ומ"ס ל"ק ולכ"ע ל"ק חברו ואע"פ שיש הרבה מים בבור אפ"ה השיב חב לאחרים, וע"כ דס"ל דעיקר טעמא דחב אינו כלל מצד שחב להם במציאות אלא מחמת הפקעת הזכות לבד, א"כ תו לא קשה קושית הפנ"י דכיון דאם לא יקנה חברו קונה המגביה נמצא דתו לא הוי חב לאחרים שהרי מ"מ הפקעת זכות יש כאן דמה שזוכה לעצמו אין זה הפקעת זכותן כלל דזהו תורת הזכיה שיכול כל הקודם לזכות לעצמו, אבל לזכות לאחר ע"י הפקעת זכותן של אלו לא זכי ליה רחמנא, ולפ"מ דתפס הפנ"י דעיקרו תלוי במה דחב לאחרים במציאות היה לו להקשות בפשיטות דאמאי ס"ל גבי מילא מים דלא קנה חברו הא לא הוי חב לאחרים כיון שיש הרבה מים בבור, ועי' בחי' הרשב"א בביצה (דף ל"ט) וע"כ דלפום מה דקיימינן השתא לא ס"ל דטעמא דחב לאחרים הוא מחמת דחב במציאות:

ועיין בש"מ שכתב בשם הרמב"ן ליישב קושית התוס' דס"ל לר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"פ דל"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וכ' דר"י ס"ל דלא דמיין אהדדי דבמציאה לאו חב לאחרים הוא דמיקרי דכיון דעדיין לא זכה בה אדם לאו חובה הוא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר נתייאש ממנה לא מפסיד מידי יותר משאר בני אדם, אבל גבי ב"ח דחייב לו ונכסוהי ערבין מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומש"ה קיי"ל התם דלא קנה ע"ש, ולפום רהיטא נראה דלדעת הרמב"ן עיקר פלוגתא דר"נ ור"ח ור"י הוא בטעמא שכתבנו דהרי במציאה כיון דל"ל עדיין זכות לשום אדם אינו הפקעת זכות אחרים בזה שזוכה לחברו ומש"ה ס"ל לר"י דקנה ול"ח בזה חב לאחרים, ור"נ ור"ח ס"ל דמ"מ במציאות הוא חב לאחרים, אכן מדברי התוס' שמיאנו בתי' של הרמב"ן ותי' משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה הוא משום דס"ל דלכ"ע תלוי בזה שחב במציאות, ולדעת ר"ת דאפילו כשיש הרבה מים בבור נמי חשיב חב לאחרים צ"ל דס"ל דגם בהפקר כיון דיד הכל שוין לזכות בה הו"ל כעין הפקעת זכותן, ועי' לעיל (דף ח') בהא דקאמר דוקיא דרמב"ח מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית התם כל חד וחד אמר אנא אגבהתה כולה, והקשו הראשונים דהא בריש מכלתין אמר דעיקר דינא דיחלוקו הוא מטעם דאמרינן אימר בהדי הדדי אגבהוה וכן שניהם נשבעין מטעם זה ואין באין לידי שבועת שוא יעו"ש, ולכאורה מאי קשיא להו הא כיון דכל חד אמר כולה שלו ושוב אין יד אחרים שולטת בזו המציאה ונמצא דתו אין כאן חב לאחרים וא"כ הדר דינא דמגביה מציאה לחברו, וע"כ דס"ל דאע"ג דליכא חב במציאות מ"מ יש כאן הפקעת זכותן, ויש לדחות:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה