שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן נד
בענין אינו ברשותו:
[א] גרסינן בב"מ (דף ו') את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דלמא השתא מיהא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו ע"כ, ובתד"ה הקדישה פירשו דמיירי בשתק ולבסוף צוח ומיבעי ליה דדלמא אודי ליה מעיקרא והוי הקדש ואע"ג דגזל ולא נתיאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש הכא שאני דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש ע"ש, ובקצה"ח (סי' רי"א) כתב דזהו ניחא לדעת הבעל המאור (רפ"ד דב"ק) דאם הגזלן רוצה להחזיר הגזילה יכול הנגזל להקדיש דהו"ל כפקדון בידו, אבל לדעת המלחמות (שם) שכתב דאפילו רוצה להחזיר אינו קדוש כיון דבתורת גזל הוא אצלו ע"ש תיקשי דמאי מהני אודויי אודי ליה דמ"מ כיון דמעיקרא בתורת גזילה היתה בידו תו אינו יכול להקדיש, ומש"ה כתב הקצה"ח דלדעת הרמב"ן יתפרש דזהו עצמו מסתפקא ליה לש"ס אם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, עד דמסקי ת"ש מההיא מסותא והיינו ממסקנת הש"ס דאינו קדוש מדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדיש וה"ה הקדישה בלא תקפה ה"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דאודי ליה. וכ' דבזה מיושב לשון הש"ס מה ביתו ברשותו וכו' דלפי' התוס' דעיקר הספק הוא דלמא לא אודי ליה ה"ל אינו שלו, אבל לדעת הרמב"ן ניחא דזהו פשיטא להש"ס דאודויי אודי ליה והוי שלו אלא משום דלא הוי ברשותו מספקא ליה, ומשום דפליגי בזה ר"י ור"ל במרובה משו"ה פשטוה דהלכה כר"י ע"ש, אמנם מדברי הרמב"ן נראה דעיקר הספק הוא דאפשר דלא מהני ספק הודאה לאפוקי ממאן דתקפה, ומשמע דאי הויא ודאי הודאה היה מועיל בשתיק ולבסוף צוח אלמא דחשיב ברשותו, ומה שהעיר הקצה"ח דמ"ט קאמר הש"ס דהוי אינו ברשותו ולא קאמר דהוי אינו שלו כבר מצינו בכמה דוכתי דלשון זה דאינו ברשותו נופל גם על אינו שלו כדאיתא בע"ז (דף ס"ג) ובתמורה (דף ט' וכ"ט) ובערכין (דף כ"א) ובחולין (דף קל"ט) זולת בב"ק (דף ס"ח) איתא מה ביתו שלו:
ונראה ליישב קושית הקצה"ח בפשיטות דעיקר הדין דאם הגזלן רוצה להחזיר הגזילה אם מיקרי ברשותו תליא בטעמא דאינו ברשותו, דאם נימא דעיקרו הוא מצד דפתיך ביה קנין הגזלן שקונה לכמה דברים א"כ אף שרוצה להחזיר הגזילה מ"מ כל כמה שלא קיים מצות השבה ועדיין היא באחריותו לא פקעו גם קניני גזילה ממנה ומש"ה הויא אינה ברשותו, אבל אם נימא דהוא מטעמא שאין ברשות הנגזל להשתמש בה ולעשות בה כל צרכו מחמת הגזלן שמעכב א"כ כשכבר נתרצה הגזלן להחזיר וברשות הנגזל ליטול ממנו ולעשות בו מה שירצה דמי לפקדון וחשיב ברשותו, והנה מדברי הבעה"מ נראה דס"ל דמה דפתיך ביה קנין הגזלן לאו מידי הוא ומש"ה כשהגזלן רוצה להחזיר חשיב ברשותו, אבל הרמב"ן ס"ל דאף שרוצה להחזיר מ"מ כל כמה שלא החזיר ובתורת גזל היא אצלו חשיבא אינו ברשותו מצד קנין הגזלן, והנה לדעת הרמב"ן יש להסתפק אם עיקרא דאינו ברשותו הוא רק מחמת הקנין לבד ולפ"ז בגזלן דל"ל קניני גזילה והגזילה תחת ידו חשיבא ברשות הבעלים ופליג על בעה"מ בתרתי, או דבגוונא דאינו ברשותו במציאות ואין הבעלים יכולים לעשות בה כ"צ נמי חשיבא אינו ברשותו, אלא דמוסיף בה דבגוונא דפתיך בה קניני גזילה לחוד נמי חשיב אינו ברשותו, ונ"מ להיכא דנתרצה הגזלן להחזיר ולפ"ז פליג על הבעה"מ בחדא, אמנם בגזלן כי האי דל"ל קניני גזילה וגם נתרצה להחזיר הגזילה בודאי יודה הרמב"ן להבעה"מ דחשיבא ברשותו:
ומעתה נראה דלפי המבואר בב"ק (דף ע"ט) דבלא קנין לא נעשה גנב לא לחיוב אונסין ולא לקניני גזילה, וא"כ לפי המבואר (לקמן ח') דשנים שהגביהו מציאה וכן שותפין שגנבו לא היו קונין כלל לולא טעמא דמגביה מציאה לחברו דאל"ה חשיב כמונח ע"ג קרקע דהגבהת חציה לאו כלום היא, וא"כ לפ"ז יוצא לנו דאם אחד יתפוס בגד מיד הבעלים שמחזיקים בה בראשה השני לא קנה כלל שהרי הגבהת הבעלים לדידיה חשיב כמונחת ע"ג קרקע כיון דאינה לשם קנין כלל, ולפ"ז שפיר קאמר הש"ס דהקדישה בלא תקפה מהני אם אמרינן דאודויי אודי ליה, וליכא לאקשויי דמ"מ הויא אינה ברשותו כיון דבתורת גזילה היא אצלו דהא כיון דאודי שהוא תפס בתורת גזילה נמצא דלא קנה כלל כיון שראשה השני מונח ביד הבעלים והוי גזלן בלא מעשה קנין וממילא אין לו בהטלית שום קנין ומש"ה חשיב שפיר ברשותו ומאי קשיא להו להתוס', וצ"ל דס"ל להתוס' דאפילו בגוונא דלא פתיך בה קניני גזילה נמי חשיב אינו ברשותו או דעיקרא דאינו ברשותו אינו מצד קניני גזילה כלל, ומש"ה תירצו דכיון דנתרצה להחזיר לבעלים חשיב ברשותו כפקדון שיש לו ביד אחרים, ור"ל דאפילו נימא בעלמא דכשנתרצה הגזלן להחזיר הגזילה עדיין חשיבא אינו ברשותו היינו משום דפתיך קניני גזילה, אבל כאן דליכא קנין גזילה ועיקרא דאינו ברשותו הוא רק מפני שאין ביד הבעלים להשתמש ולעשות בה כ"צ וא"כ כשנתרצה להחזיר הויא ברשותו ועפ"ז א"ש הסוגיא גם לדעת הרמב"ן:
[ב] וארוחנא בזה ליישב קושית בעל המאור במכלתין בסוגיא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דפריך אמתניתין דשנים אוחזין בטלית נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ומשני אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו, והקשה הבעל המאור דאם כן נטעון ולימא הכי והכי אית לי גביה בפי' ואמטו להכי תפיסנא ליה, ונ"ל מזה שאם היה טוען כך בפי' לא היה נאמן לתקוף בטלית של חבירו ולהכי מיערם איערומי ואמר כולה שלי, ומהא שמעינן שאין לאדם לתפוס בשל חבירו במה שהוא ברשות חבירו לטעון כך וכך יש לי עליו ואפילו בפקדון דאיתא גביה דפקדון נמי ברשותא דמארי מחית, והנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא לאו מרשות חברו תפשן אלא ברשות הניזק במקום שאכלו ביה ולפיכך היה יכול לטעון עד כדי דמיהן עכ"ל, אבל כבר דחאו שם הרמב"ן וכ"ד כל הראשונים והטוש"ע (סימן ע"ב) דנאמן לתפוס אף מרשות חברו ולטעון עד כדי דמיהן וא"כ הדרא קושית הבעה"מ, ולפמ"ש א"ש דהרי אם יטעון עד כדי דמיו ויודה שאין לו בגוף החפץ כלום נמצא דשוב אינו מוחזק כלל, דהא דאמרינן בשנים שהגביהו מציאה דשניהם חשיבי מוחזקין הוא מחמת דהויא תפיסה שיש עמה קנין, או מטעם דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה או מטעם דכל אחד טוען כולה שלי, אבל כאן הרי אין לו שום תורת מוחזק במאי דתפיס בכרכשתא שראשה השני מונח ביד הבעלים, ונמצא דתו לא מהימן לטעון עד כדי דמיו במיגו דלקוח שהרי מיגו להוציא הוא כיון דלפי טענתו אינו מוחזק כלל, ודוקא בהנהו עיזי דאכלו חושלא וכיו"ב דחשיב מוחזק אף לפי טענתו נאמן דהוי מיגו להחזיק, ומה שטרח המלחמות (שם) ליישב קושיא זו בטעמים אחרים היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל בריש מכלתין ובפ"ג דב"ב (דף ל"ג) דאמרינן מיגו להוציא ע"ש ועיין בש"ש (ש"ד פט"ו): [ג] ועפד"ז יש ליישב דברי הריטב"א בקדושין (דף נ"ו) עלה דאמרינן התם אין לוקחין בהמה טמאה ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים, וכ' הריטב"א וז"ל וכי תימא וכיון דלא הוי ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואלו איתיה קמן ואמרינן ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדר להו, וכיון דטעותא הוא לא היה מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכ"מ משא"כ בגזלן דאי אמרינן ליה דליהדרה לגזילה לא הוה ציית לן עכ"ל, והקצה"ח (סימן שנ"ד) תמה ע"ז מהא דאמרינן במרובה (דף ס"ט) דצנועין ור' דוסא אמרו ד"א צנועין הא דאמרן ר' דוסא דתנן ר"ד אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר ע"ש, והתם גבי לקט לא בתורת גזילה אתי ליד עניים אלא משום דטועין בידן וסברי דג' נמי לקט הוא כמו שפירש"י ובודאי צייתי דינא ואפ"ה חשיב ליה אינו ברשותו, אלמא דכיון דאינו מחזיר אלא בב"ד ומחוסר העמדה בדין הוי אינו ברשותו ודוקא פקדון חשיב ברשותו דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה, וכן מוכח נמי מהא דאמרינן במרובה (דף ס"ח) בגנב ומכרו ובא אחר וגנבו מלוקח דאין הגנב שני משלם כפל לבעלים דהו"ל גונב מן הגנב ע"ש. ואי נימא דכל שבטעות בא לידו וציית דינא חשיב ברשותו א"כ בלוקח מגנב כיון דציית דינא חשיב ברשות בעלים וישלם כפל לבעלים, א"ו כיון דמחוסר ראיה והעמדה בדין חשיב אינו ברשותו ומש"ה הוכרחו התוס' בב"ק (שם) לאוקמי הך ברייתא דאם לקח יאכל כנגדן כצנועין יעו"ש: ולפמ"ש נראה דס"ל להריטב"א דאינו ברשותו כולל תרתי בין מצד דפתיך ביה קנין הגנב ובין מצד שאינו ברשותו להשתמש בו במציאות, ומש"ה נראה דאף דהריטב"א ס"ל דהיכא דבטעות בא לידו וציית דינא חשיב ברשותו מצד שיכול להעמידו בדין ולהוציא ממנו, מ"מ לא יועיל זה אלא בגוונא דהוה אינו ברשותו מצד המציאות דבכה"ג חשיב כמו מפקיד שיכול ליטול חפצו כל אימת שירצה, משא"כ היכא דאינו ברשותו מחמת דפתיך ביה קנין הגזלן בודאי דלא יועיל אף דציית דינא, דמ"מ כ"ז שלא הוציא ממנו ובתורת גזל הוא אצלו חשיב אינו ברשותו, ולפ"ז א"ש בגנב שגנבו מלוקח דחשיב גונב מן הגנב דכיון דעדיין פתיך ביה קנין הגנב דאף ברשות הלוקח לא בטיל קניני הגנב שהרי אם נשתנית קונה הגנב, וכן נשתמש הלוקח מעלה שכר לגנב וכמ"ש הרשב"א בפרק המניח (דף ל"ג), ומש"ה אף דהלוקח ציית דינא ויכול להעמידו בדין כ"ז שירצה מ"מ חשיב אינו ברשותו וכן בעניים שלקטו אף שטועין בדין מ"מ כיון שנוטלין שלא מדעת בעה"ב הרי הדבר בתורת גזילה אצלם דמה שלא נתכוונו לאיסור לא מפקע ממנו תורת גזילה ודוקא כסבור שהוא שלו וכההיא דכסבורים של אביהם אין בו תורת גזילה וכמ"ש התוס' בקדושין (דף נ"ה ע"א) ד"ה אין מועל בסה"ד יעוש"ה וכ"כ הריטב"א בכתובות (דף ל"ד) יעו"ש, אבל כסבור של חברו או של הפקר ונוטלו לזכות לעצמו בהיתר חשיב גזלן ונמצא דעניים יש להם כל תורת גזלן לענין אונסין ולכל מילי ומש"ה אף דצייתי דינא מ"מ הוי אינו ברשותו מצד דפתיך ביה קנין גזלן, משא"כ במוכר חפץ לחברו ונמצא מק"ט שכתב הריטב"א דחשיב ברשותו מטעם דציית דינא דהתם אין על המוכר תורת גזלן שהרי מדעתיה יהיב וכל דשקיל מדעת הבעלים אין בו תורת גזלן אף דבעלים עצמן טועין בדין, וכיון דעיקר דאינו ברשותו אינו אלא מחמת שהלוקח אין יכול להשתמש בהדמים שביד המוכר מש"ה שפיר כתב הריטב"א דכיון דציית דינא ויוכל להוציא מידו כ"ז שירצה חשיב ברשותו, ומ"ש הריטב"א בסופו דל"ד לגנב דעלמא דלא ציית דינא ר"ל גנב כי האי דל"ל תורת גזילה ואפ"ה כיון דלא ציית דינא חשיב אינו ברשותו, ובלא"ה נראה דלק"מ דדוקא בכה"ג דמק"ט שידע הלוקח מהמוכר ואפשר להעמידו בדין כ"ז שירצה חשיב ברשותו, משא"כ בעניים דאזלו לעלמא ולא ידע בעה"ב מאן נינהו וא"א להעמידם בדין ל"ד לפקדון, ולפ"ז היה אפ"ל דגם בגנב שגנב מלוקח מיירי שלא ידע הבעה"ב מאן ניהו לוקח ומש"ה הוי אינו ברשותו ועי' קדושין (שם) תד"ה מתקיף שהקשו כיון דמיירי שברח המוכר והאיך מחלל הלוקח על המעות ע"ש, ומשמע דאם לא ברח חשיב ברשותו מה"ט דאי בעי שקיל מיניה המעות יעוש"ה:
[ד] איברא דלפ"ז יש להקשות ע"ד הריטב"א ממ"ש הוא עצמו לקמן (ר"פ המפקיד) והובא בש"מ עלה דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני וכו' וז"ל דוקא בגניבה אמרינן הכי אבל באבידה דכל היכא דאיתא מצי מקני ליה בשעת תשלומין דוקא הוא דמקנה ליה וכן פי' מורי עכ"ל. אלמא דסבר דאבידה חשיב ברשות בעלים וזה יתכן רק אם טעמא דאינו ברשותו בגזלן הוא מחמת דפתיך ביה קנין גזילה אבל אם נימא דהטעם הוא מחמת שאינו ברשות הבעלים להשתמש בו כחפצו אין לחלק בין גזילה לאבידה, ועד קשה ממ"ש הריטב"א בכתובות (דף ל"ד) עלה דאמר רבה התם גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה וז"ל, וא"ת מאי אריא גנב וטבח בשבת אפילו גנב בשבת וטבח בחול נמי כבר תירצו בשם רש"י שאם טבח בחול הרי הוא כאלו חזר וגנבו בחול דכל כמה דלא טבחו ברשותו דמריה קאי, ויפה כיון ז"ל ומתבררין דבריו כמ"ש בפ' מרובה במאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' תברה או שתייה משלם ד' כי השתא עכ"ל, ולכאורה תמוה דהא רבה לענין כפל ודו"ה מיירי דגונב מן הגנב פטור והאיך אפשר לומר דנעשה גנב במה שטבחו בחול כיון דכבר גנובה היא אצלו מאתמול הו"ל כגונב מן הגנב ודוקא תברה או שתייה דמיירי לענין קרן דאפילו גונב מן הגנב חייב וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל ס"ד ס"א) יעו"ש, ועי' קצה"ח ונה"מ (סימן ל"ד) ואכמ"ל מש"ה משלם כי השתא, ועכצ"ל דס"ל להריטב"א דגניבת קלב"מ כיון דפטור מאונסין אין לו קנין גניבה דעיקר קנין גניבה בגנב הוא מחמת דאוקמיה רחמנא ברשותיה לאונסין כמבואר בסנהדרין (ף ע"ב) אבל גניבת קלב"מ דליכא חיובא עליה אינו קונה לשום דבר וכ"כ הנתיבות (סימן שנ"א) דגנב בשבת אינו קונה בשינוי מה"ט, ומשו"ה הויא ברשות הבעלים כיון דלא פתיך ביה קנין הגנב וכשטבחו בחול שפיר חשיב גונב מרשות הבעלים ודמי לגזילת קרקע ועבד דחשיב ברשותו, והא דלא נעשה גנב עד הטביחה במה דהיא ברשותו ומעכבה לעצמו ואינה מחזירה לבעלים ה"ט משום דס"ל להריטב"א כמ"ש המהרי"ט בתשובה (חחו"מ סי' פ"ח) דגנב לא מחייב אלא עד שיעשה מעשה, והקצה"ח (סימן שמ"ח) ייחס שיטה זו לרש"י ב"מ (דף י') יעו"ש ומש"ה עד הטביחה ליכא מעשה וא"א לצרף מעשה הגניבה בשבת שהיתה בחיוב קלב"מ, ועכ"פ מתבאר מדברי הריטב"א דגניבה דלא פתיך בה קנין הגנב חשיב ברשות הבעלים והוא היפך מדבריו בקדושין הנ"ל וצ"ע: [ה] אמנם גם לדברי התוס' לפמש"ל דס"ל דאפילו בגזלן דל"ל קניני גניבה ג"כ חשיב אינו ברשותו מדהקשו בסוגיין דמאי דתפיס בכרכשתא משוי לאינו ברשותו אע"ג דאין בזה קנין גניבה, וכן מוכח ממ"ש דלוקח אינו יכול לחלל מעות שביד המוכר לדידן דקיי"ל דלא כצנועין, ובב"ק (דף ס"ט) משמע מדבריהם להיפך שהרי כתבו עלה דאמר אביי התם אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד הו"א צנועין אית להו דר' דוסא, וכתבו התוס' ולא מן הדין דגזל או נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ולחלל ולהפקיר אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב וכו' עכ"ל, ואי נימא דעיקרא דאינו ברשותו הוא מחמת שאינו ברשותו להשתמש במאי מועיל כאן תקנה דאוקמי ברשות בעה"ב שהרי גם מעיקרא הוא שלו ואפ"ה אינו יכול לחלל ומה יוכלו חכמים להוסיף לו זכות במה דאוקמה ברשותו, א"ו דעיקר טעמא הוא מצד דפתיך ביה קנין הגזלן דהיינו העניים ולענין זה יש כח ביד חכמים להפקיע קנין שלהם דהפקר ב"ד הפקר ונמצא דהו"ל גזלן בלא קנין וחשיב ברשותו, וכן מוכח נמי ממה שהקשו התוס' בגיטין (דף י"ב) עלה דאמרינן שביק ליה וערק ואזל לעלמא דאמאי מותר לאכול בתרומה ליחוש העבד דלמא מכרו לישראל לאחר שברח ע"ש, והאיך חל המכירה לאחר שברח דהא הו"ל אינו ברשותו וכבר העירו בזה, וע"כ דס"ל דכל דלא פתיך ביה קנין הגזלן הוי ברשותו והוא סותר לדבריהם הנ"ל:
איברא דמדברי התוס' הנ"ל שכתבו דמעות שביד המוכר חשיב אינו ברשותו לענין חילול לא קשה כ"כ דאפשר דס"ל דכל מק"ט המוכר חשיב גזלן על המעות דאע"ג דלוקח מדעתו יהיב ליה מ"מ כיון דהוא טועה בדין חשיב כשלא מדעתו ודמי לאונאה דאע"ג דמדעתיה יהיב ליה מ"מ חשיב גזל, וכ"כ התוס' בב"ק (דף קי"ב) ד"ה אע"פ לענין דמי רבית דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לו לשם מתנה אלא בתורת רבית ומיקרי גזילה בעיניה והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והוי שינוי רשות עכ"ל, ועיין מח"א (ה' רבית סי' ב') וכיו"ב כתב הרא"ש פ' לולב הגזול (סימן ל') יעוש"ה, אבל מדברי התוס' בסוגיין מתבאר להדיא דאפילו גזלן דל"ל קנין גזילה משוי לאינו ברשותו, איברא דמדברי התוס' בב"ב (דף צ"ב ע"ב) ד"ה אי דליכא משמע דכל מק"ט אע"ג דאין המוכר קונה המעות מ"מ אין לו תורת גזלן להתחייב באונסין אלא כשהוציאם הוא חשיב מזיק יעוש"ה וצ"ע, ועי' בסוגיא דלקמן (דף ז') מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן ובמ"ש הגרע"א שם:
[ו] והנה הש"מ בב"ק (דף ל"ג) כ' בהא דאמרינן שם איכא בינייהו הקדישו ניזק לר"י לא קדוש ולר"ע קדוש וז"ל וא"ת והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו אלמא חזינן דהנגזל שהוא שלו ולא נתייאש ממנו אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא בא ברשותו היאך יכול להקדישו, י"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לר"ע אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו היה כבר ברשותו וכן בגזל נמי אם הקדישו הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד ה"נ דקדיש, והא דאמר ר"י דאינו קדוש היכא שלא הוציאם בב"ד הרא"ש ז"ל זה מצאתי בפי' רמ"ה ז"ל עכ"ל. ומבואר מדברי הרמ"ה והרא"ש דתם כשהוא ברשות המזיק חשיב אינו ברשותו לגבי ניזק אע"ג דכשמעמידין בדין זוכה למפרע, אפ"ה כיון דמחוסר ראיה והעמדה בדין ואינו יכול ליטלו כל אימת שירצה להשתמש בו ל"ד לפקדון, אע"ג דאיגלאי מלתא שלא היה בו שום קנין למזיק שהרי לא נעשה עליו גזלן במה שנשתמש בו קודם העמדה בדין שהרי ברשות ב"ד קא משתמש ולא רמיא עליה חיובא למוסרו לניזק קודם העמדה בדין למ"ד פ"נ קנסא או כשאינו יודע למ"ד פ"נ ממונא ואפ"ה חשיב אינו ברשותו לולא טעמא דלאחר שהוציאו בב"ד חשיב ברשותו למפרע, אבל התוס' נראה דחולקים על דעת הרמ"ה והרא"ש שהרי כ' שם דסוגיין איירי שלא גבאו הניזק לבסוף, דאל"כ אף לר"י קדוש לאביי דס"ל למפרע הוא גובה יעו"ש, וע"כ צ"ל לדעת התוס' דתם חשיב ברשותו דניזק אף כשהוא ברשות המזיק דדמי לפקדון דל"ל תורת גזלן וגם ציית דינא, ואף דבמקח טעות ס"ל להתוס' דדמים שביד המוכר חשיב אינו ברשותו אע"ג דציית דינא צ"ל דהתם חשיב גזלן ויש בו קנין גניבה וכמש"ל, או די"ל דדוקא בברח המוכר ס"ל לתוס' חשיב אינו ברשותו משום דלא מצי שקיל הדמים מהמוכר וכמשמעות לשון התוס' בקדושין (דף נ"ו) יעו"ש: אמנם נראה דאפשר דגם הרמ"ה והרא"ש יודו דגנב בלא קנין לא משוי לאינו ברשותו אלא דכאן חשיב כמזיק גזלן ממש וכמ"ש הרשב"א בפ' המניח (דף ל"ג) דאם מכרו מזיק הלוקח מעלה שכר למזיק, אע"ג דלר"ע הוחלט לניזק מ"מ המזיק הו"ל כשאר גזלן ומה שהושבח לגזלן הושבח דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ע"ש ומש"ה קשיא להו דהוי אינו ברשותו ממש, ואע"ג דברשות משתמש מ"מ כיון דיודע דסופו של שור זה להיות דניזק למפרע ואדעתא דהכי ירד להשתמש הרי הוא כמשתמש בשל חברו ויש לו תורת גזלן דמה שעושה בדין לא מפקע ממנו תורת גזלן וכמש"ל, ומ"ש הקצה"ח (סימן ת"ז) דמ"ש רש"י והטוש"ע (שם) דאם מכרן המזיק ללוקח מעלה שכר לניזק חולקים ע"ד הרשב"א מטעם דלא חשיב גזלן כיון דרשאי להשתמש בו אינו מוכרח דאפשר דס"ל דאפילו בשאר גזלן שמכר ללוקח ונשתמש בו מעלה שכר לבעלים וכמ"ש הרמ"ה הביאו הש"מ בב"ק (דף צ"ז) יעוש"ה:
[ז] איברא דעיקר חידושו של הרמ"ה והרא"ש דאם גבאו הנגזל אח"כ קדוש למפרע הוא לכאורה כהלכתא בלא טעמא, וראיתי בס' ראשי בשמים (סימן י"ב) שעשה סמוכין לדברים מסוגיית הש"ס דפסחים (דף ל"א) דקאמר שם עלה דפליגי אביי ורבא אם בע"ח למפרע הוא גובה וקאמר דלמ"ד למפרע הוא גובה הקדישו מלוה קדוש למפרע ואע"ג דעדיין מחוסר גוביינא וביד הלוה הוא מ"מ כשגבאו לבסוף חשיב ברשותו, וה"נ כשגבאו הנגזל חשיב ברשותו וק"ו הוא דאם הגבייה שבסוף מועיל למשוי ברשותו דבר שמעולם לא בא לרשותו כ"ש בגזלן שכבר היה ברשותו ע"ש, ודבריו תמוהין דלא מיבעיא אם נימא דדעת הרמ"ה והרא"ש הוא כשי' הרשב"א דהמזיק יש לו תורת גזלן לכל מילי, ועפי"ז הוקשה להם דהוי אינו ברשותו א"כ ליכא להוכיח מידי מסוגיא דפסחים דהתם בקרקע קיימינן דליכא חסרון זה שהרי קרקע אינה נגזלת, ונמצא דלרבא הא דאין המלוה יכול להקדיש הוא מצד חסרון דאינו שלו אבל מצד אינו ברשותו ל"ל בה, אלא אפילו נפרש בדעת הרמ"ה והרא"ש דכל דבר שהוא ברשות חברו ואין ברשות הבעלים לטלו ממנו בלא ראיה והעמדה בדין מיקרי אינו ברשותו, מ"מ זהו דוקא במטלטלין אבל בקרקע ל"ש כלל חסרון דאינו ברשותו וכמבואר להדיא לקמן (דף ז') עלה דאמרינן כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אם הקדישו אינו קדוש ומוקי לה בקרקע, אלמא דכל שיכול להוציאו בדיינין בקרקע חשיב ברשותו, וא"כ ליכא לאקשויי כלל דלא יחול ההקדש בקרקע למ"ד למפרע גובה מחמת אינו ברשותו משא"כ במטלטלין דבשעה שהם ביד הגזלן חשיב אינו ברשותו או מחמת דפתיך ביה קנין הגניבה או מחמת דאינו ברשות בעלים במציאות, עדיין תיקשי דמאי מועיל מה שהוציא אח"כ בב"ד לסלק החסרון דאינו ברשותו שהיה בשעת ההקדש וצע"ג, ועיין בס' נחל יצחק (סימן ע"ג) שפלפל הרבה בדברי הרמ"ה אלו והקשה מכמה דוכתי והעלה שאין כן דעת הפוסקים ע"ש ואכמ"ל: