שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן נג
בענין תיקנו משיכה בשומרין:
[א] תנינן ננ"ק (דף ע"ט) היה מושכו יוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו אי הוציאו מרשות בעלים ומת חייב נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב, ובגמרא בעי אמימר תיקנו משיכה בשומרין או לא, אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור, מאי לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין ע"כ, ופירש"י תיקנו משיכה בשומרין שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך מאי לאו היה מושכו שומר ומת חייב גנב במשיכת שומר עכ"ל, וכבר תמהו על דברי רש"י דממתניתין לא מוכח מידי דהמשיכה הוא לחייב את השומר שהרי אפשר דהשומר חייב בלא משיכה אלא דגנב לא מתחייב בלא משיכת השומר ועי' ת"ח ופנ"י. וראיתי בש"מ בשם הר"ר יהונתן ז"ל נתנו לבכורות בנו וכו' ומתחייב הגנב במשיכת אלו השלוחין דשלוחו של אדם כמותו וקמ"ל דתיקנו משיכה בשומרין ולא אמרינן דתיכף שנתנו לשומר מתחייב באחריות השמירה אפילו בלא משיכה. דא"כ אפילו מת ברשות הבעלים הו"ל לגנב להתחייב כפל לבעלים שהרי הגנב קנה הגניבה עכ"ל, וכ"כ התורי"ד בסוגיין ולכאורה נראה דגם לשיטת רש"י יתפרש כן:
אמנם נראה דמרהיטת לשון רש"י משמע דעיקר הוכחת הש"ס הוא ממה דמחייב גנב במשיכת שומר כשהוציאו מרשות הבעלים ולא ממה דפטור הגנב במסירה לשומר כשלא הספיק למושכו, ועוד דבעיקר דברי הרר"י והתורי"ד תמוה לי לפמ"ש הרמב"ן הביאו הש"מ וז"ל הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם וכן לבכורות בנו ולבע"ח כיון שמשכו כדי לקנותו קם ליה ברשותו ונעשה שומר או שואל לבעלים הראשונים כענין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים והיינו דאמרינן מאי לאו שומר וכו', ואי קשיא נתנו לבכורות בנו ולבע"ח שעשאו אפותיקי להם דכשומרין דמו עכ"ל, וכ"כ הנימוק"י בשם הרא"ה וא"כ אין זו גניבה מה דהגנב אוקי עלה שומר לטובת הבעלים דאין תורת גניבה אלא בהורעת כח הבעלים דהויא הוצאה מרשותו ולא ביפוי כח הבעלים במה דאוקי שומר לחיוב אונסין לבעליו כיון דאין השומר קונה בגוף הפרה כלום אין כאן הוצאה מרשותו, ואין לפרש דהוכחת הש"ס הוא משואל ושוכר דיש להם קנין בגוף הפרה להשתמש ובכה"ג איכא הוצאה מרשות, ז"א דע"כ אין לשואל ושוכר שום זכות בגוף הפרה להשתמש במסירת הגנב שלא מדעת הבעלים, ומ"ש הרמב"ן דנעשה שואל לבעלים הראשונים כוונתו ע"כ כשנשתמש ומחויב מתורת שואל שלא מדעת, ואע"ג דהיה סבור שהוא של הגנב וירד אדעתא דהיתרא ואלו הוה ידע דגנב הוא לא היה משתמש באיסור מ"מ חייב מתורת שואל של"מ שאין חיובו תלוי בקבלה אלא דכך הוא הדין דכיון דלכל הנאה שלו הוי שואל, וכמ"ש רש"י בסנהדרין (דף ע"ב) דמה"ט גזלן מחויב באונסין משום דלא גרע משואל של"מ יעו"ש, איברא דמדברי הרא"ש בתשובה והובאה בטוש"ע חו"מ (סימן ע"ב סל"ג) נראה דשואל לא מיתחייב בלא קבלה שכ' שם בראובן שתובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים ראה ראובן שנפחתו ותבע ללוי לשלם בעד הפחת ולוי אמר לאו בע"ד דידי את כי שמעון הרשני ללמוד אם היה לוי סבור שהספרים של שמעון פטור ואם ידע שהם של ראובן חייב דהו"ל כגוזל ומאכיל לאחר דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה יעו"ש, ואי נימא דשואל של"מ א"צ קבלה אמאי לא יתחייב לוי מתורת שואל של"מ לראובן דנהי דל"ח גזלן כיון דסבור שהם של שמעון ואין כוונתו לגזול מ"מ מידי שואל של"מ לא יצא, א"ו דאין תורת שואל אלא היכא דירד ע"ד כן להתחייב באונסין, וכ"מ קצת בר"פ השואל ועי' ברא"ש ר"פ הגוזל ומאכיל (סי' א') וברשב"א בכתובות (דף ל"ד) בענין הניח להם אביהם פרה שאולה הביאו הש"מ שם ובתוס' כתובות (דף נ"ו) ד"ה הר"ז מקודשת בסה"ד ובקצה"ח (סי' ש"מ.):
[ב] וראיתי בקצה"ח (סימן שמ"ח) שכ' לפרש סוגיית הש"ס דילן לדעת רש"י עפ"ד התוס' שהקשו דאיך מתחייב הגנב במשיכת השומר הא אין שליח לדבר עבירה, ותי' דבשוגג יש שלד"ע, והקשה הקצה"ח דלשיטת רש"י דס"ל אפילו בשוגג אין שלד"ע כדמוכח מדבריו בקדושין (דף נ') ד"ה שליח מעל ע"ש תיקשי קושית התוס', ועכצ"ל דרש"י לטעמיה דס"ל בב"מ (דף ח') דשליח שגנב אדעתיה ואדחבריה יש שלד"ע דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וא"כ ה"נ מאחר דתיקנו משיכה בשומרין ובהך משיכה חשיב שומר להתחייב באונסין מש"ה מועיל גם המשיכה לחייב הגנב מתורת שליחות דמיגו דזכי לנפשיה זכו נמי לחבריה, ולפ"ז א"ש מ"ש רש"י דמדחייב גנב במשיכת שומר מוכח דתיקנו משיכה בשומרין דאי שומר א"צ משיכה נמצא דהך משיכה לא עבדא כלום לנפשיה ותו לא מהניא גם לגנב דאין שלד"ע עכ"ד, אכן נראה דאין לדמות משיכת השומר לגנב דגונב אדעתיה ואדחבריה, דדוקא התם ס"ל לרש"י דאמרינן מיגו כיון דהוא חפץ אחד וזכיה אחת ואינו דבר המתחלק וכיון דע"כ נעשה גנב לעצמו שוב אמרינן מיגו בהך זכיה ונעשו שותפין בגניבה זו על כל הגניבה דגניבה דידיה ודחבריה מישך שייכי, משא"כ חיוב שמירה דשומר לנפשיה וחיוב אונסין דגניבה לגנב חיובים נפרדים הם דגנב אין לו תורת שומר וחיוב אונסין שלו הוא מתורת השבה ומתחייב משעת גניבה ושומר מחויב מתורת שמירה ובשעת אונסין הוא דמחייב, ונמצא דחיוב אונסין דגניבה וחיוב שמירה לא שייכי אהדדי וזכיות מחולקות הן, ודמי לגונב שני חפצים אחד אדעתיה ואחד אדחבריה דלא אמרינן מיגו כיון דהוא דבר המתחלק, ועוד דאכתי תיקשי משואל ושוכר דאין המשיכה פועלת כלום לחיוב שמירה ואונסין שהרי כיון דלא ידע דגנב הוא ואדעתיה דהיתרא נחתי ואלו ידעו שהוא גנב לא היו מקבלים כל עיקר ולא משכחת בהו חיובא אלא כשנשתמשו ומתורת שואל של"מ וכמ"ש לעיל לדעת הרמב"ן, אם כן תו ל"ש בהו מיגו דזכי לנפשיה ע"י משיכת שואל ושוכר ואמאי חייב גנב על ידן נימא אין שליח לד"ע, ודוחק לומר דמתניתין מיירי שיודעים שהוא גנב ואדעתיה דאיסורא נחתי ומתחייבי ע"י משיכה מתורת שואל של"מ, ועוד דאפילו בכה"ג לא מהני המשיכה מידי וכמ"ש התוס' בב"מ (דף מ"א) ד"ה חדא דדוקא שואל מדעת הוא דמחייב במשיכה אבל שואל של"מ לא מתחייב במשיכה עד שישתמש, וכ"כ הריטב"א שם דכיון דאיסורא הוא אמרינן דלמא יחזור בו ולא ישתמש יעו"ש, איברא דזהו לק"מ דאנן לשיטת רש"י קיימינן דס"ל דשואל של"מ מתחייב במשיכה וכמבואר מדבריו בסנהדרין (דף ע"ב) שכתב דגזלן מחויב באונסין מתורת שואל של"מ, והרי גזלן חייב משעת משיכה אע"פ שלא נשתמש ועי' מח"א (הל' גזילה סי' י"ח):
ולכן נראה עיקר כמו שתפסו התוס' בדעת רש"י דטעמא דגנב מתחייב במשיכת השומר משום דס"ל דבשוגג יש שלד"ע, וכן נראה ממ"ש רש"י לעיל (דף נ"א) דטעמא דאין שלד"ע הוא מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והאי טעמא לא סגי אלא למזיד כמ"ש התוס', ולדעת הסוברים דאפילו בשוגג אין שלד"ע כתב הריטב"א (רפ"ב דקדושין) דלא מהך טעמא ידעינן דאין שלד"ע אלא משום דילפינן מקרא, והא דקאמר הש"ס (שם) הך טעמא הוא רק להס"ד דלא ידע עדיין מקרא יעוש"ה, ומ"ש הקצה"ח לדייק מדברי רש"י בקדושין (דף נ') דס"ל דבשוגג אין שלד"ע הנה הקצה"ח עצמו כתב דדברי רש"י בחגיגה (דף י') מורים להיפך, ועכ"פ נראה דלא ברירא כ"כ שיטת רש"י בזה וא"כ י"ל דשיטת רש"י בסוגיין הוא לפי שיטתו לעיל ובחגיגה דבשוגג יש שלד"ע:
[ג] אמנם בעיקר דברי רש"י בסוגיין שפירש דממתניתין דחייב גנב במשיכת שומר מוכח דתיקנו משיכה בשומרין, נראה דהנה הקצה"ח (סימן ער"ה) העלה דאם עשה שליח לגדור ולבנות בנכסי הגר והשליח לא ידע שהם נכסי הגר וסבור שהם של המשלח דמהני מטעם שלוחו של אדם כמותו ואע"ג דהשליח לא נתכוין לקנות אפ"ה מהני בצירוף כוונת המשלח, והביא ראיה מדברי התוס' בסוגיין דמהני משיכת השומר להגנב אע"ג דהשומר לא מכוין לקנות שאינו יודע שהוא של הבעלים אפ"ה מיחייב גנב מתורת שליחות כיון שהגנב מכוין לקנות יעו"ש, וכבר ביארנו במק"א לחלק בין משיכת השומר בעד הגנב לשליח דעלמא שלא כיון לקנות דהנה בהא דאמרינן העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קני דפשטא דמלתא לפום רהיטא הוא מטעם דבעי כוונה לקנות החפץ, ומה"ט דעת הראב"ד בב"ב (דף מ"א) גבי רב ענן שקל בידקא בארעיה דדעת אחרת מקנה מהני אפילו בלא כוונת קונה, אכן מדברי הרשב"א בב"מ (דף י'.) לא נראה כן שהרי כתב עלה דאמרינן התם בנפילה ניחא ליה דלקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, וכתב הש"מ די"מ דדוקא בקנין דרבנן אמרינן הכי משום דכל דלא ניחא ליה בד"א הוי כאומר א"א בתק"ח, אבל בקנין דאורייתא כה"ג מהני, אבל הרשב"א כתב דאפילו בקנין דאורייתא ל"מ דהא אמרינן העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא לא קנה ע"ש, ואי נימא דעיקר טעמא דעודר בנכסי הגר הוא מטעם דליכא כוונה לקנות א"כ בכה"ג דנפל דניחא ליה לקנות החפץ בקנין אחר מ"ט לא מהני כיון דאיכא מעשה הקנין וגם איכא כוונה לקנות החפץ, וע"כ מוכח מדברי הרשב"א דס"ל דכל מעשה שלא נעשית לשם קנין אין עליה תורת מעשה קנין כלל וזהו טעמא דעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו, וא"כ אפילו בגוונא דכוונתו לקנות החפץ בקנין אחר ל"מ דמ"מ כיון דבקנין זה לא כיון לקנות אין זה מעשה קנין, ומש"ה ס"ל להרשב"א בב"ב (שם) דאפילו בדעה אחרת מקנה בעי כוונת הקונה וחולק ע"ד הראב"ד שם וכמ"ש הש"מ (שם), וכ"כ עוד הש"מ בשם הרשב"א בב"ב (דף פ"ד) לענין מדידה דל"מ לקנין משום דליכא כוונת הקונה אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה יעו"ש, [ועיין בקצה"ח (סימן ער"ה) שכ' דהראב"ד בב"ב דס"ל דבדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת קונה קאי בחדא שיטתא עם הרשב"א בגיטין גבי זקן שהיה מלוה לכל בני הכפר דמסיק דאע"ג שהלווים לא ידעו לקנות מ"מ דעת אחרת מקנה להם דזקן ידע לאקנויי ע"ש, והעלים עין מדברי הרשב"א הנ"ל דחולק ע"ד הראב"ד במעשה דרב ענן בב"ב ובישוב ד' הרשב"א שלא יסתרו דבריו אהדדי כבר ביארנו במק"א, ועפי"ז יש לפלפל הרבה בדברי הקצה"ח ואכמ"ל]: ומעתה נראה דלפ"ז מ"ש הקצה"ח דשייך תורת שליחות בעשה שליח לגדור ולבנות בנכסי הגר והשליח סבור שהוא של משלחו צריכא רבה, דנהי דבמה דהשליח לא כיון לקנות אפשר לצרף כוונת המקנה ולא מגרע בזה תורת שליחות משום דשייך תורת שליחות לחצאין ר"ל על מעשה הקנין לחוד, מ"מ כיון דבגוונא דהשליח לא כיון לקנות אין כאן מעשה קנין כלל ל"ש כאן תורת שליחות שהרי השליח לא עבדי מידי כדי שנאמר בכאן דין שליחות על מעשה הקנין לבד, ודוקא בשומר שמושך הבהמה מתחייב הגנב מתורת שליחות אע"ג דלא כוון לקנות משום דהתם שפיר מצטרף כוונת המשלח כיון דאין חסרון במעשה הקנין שהרי כיון דתיקנו משיכה בשומרין נמצא דהשומר עביד המשיכה לשם קנין, וכיון דהוא מעשה קנין לשום דבר תו שייך בה תורת שליחות להצטרף עם כוונת הגנב לחיוב אונסין, ולפ"ז שפיר הוכיח הש"ס דתיקנו משיכה בשומרין כמו שפירש"י מדחייב גנב במשיכת שומר, ור"ל אע"פ שלא כיון לקנות מ"מ כיון דמכוין לשום מעשה קנין בעלמא, משא"כ אם שומרין לא בעי משיכה נמצא דאין המשיכה דשומר מעשה קנין כלל ושוב אין לומר בה תורת שליחות לחייב הגנב: אמנם בעיקר דברי הקצות החושן שתפס לדבר פשוט דבכה"ג דהשליח לא מכוין לקנות שייך תורת שליחות בהצטרפות כוונת המשלח, מצאתי בדברי הרשב"א בסוגיין שכ' בשם הראב"ד להיפך וז"ל, וש"מ תקנו משיכה בשומרין כיון שנתחייב הגנב במשיכתו של השומר, והראב"ד ז"ל הקשה לפירוש זה דהאיך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב עליה, דלא מיבעיא למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו אלא אפילו למ"ד קנה חבירו הכא ל"ק הגנב, דהתם שאני שמתכוין לזכותו למי שהגביהו לו אבל הכא שומר כי מגבה ליה לא לזכותו לגנב הוא מגביהו אלא לשמירה בעלמא א"כ במאי קני ליה גנב עכ"ל, ומבואר מדבריו דאפילו בכה"ג דנתכוין השומר לקנין שמירה אפ"ה ל"ש כאן תורת שליחות כיון דלא נתכוין לקנות בתורת גניבה ולא אמרינן דיצטרף כוונת הגנב למעשה השליח, והרי הראב"ד ס"ל דקנין בלא כוונה לא מיגרע ממנו תורת מעשה קנין שהרי ס"ל דדעת אחרת מקנה לא בעי כוונת קונה אלמא דל"ש תורת שליחות בכה"ג שאין במעשה השליח תורת קנין בעצמותו בלתי הצטרפות מעשה המשלח, ועי' בחי' הרשב"א חולין (דף י"ב) מש"כ בשם הר"ר יונה ז"ל:
[ד] ובהאי ענינא תמוהים לי דברי התוס' בסוגיין ד"ה תקנו משיכה בשומרין וז"ל הא לא מיבעי ליה אי משעת משיכה [או משעת מלאכה] מתחייבים כל חד וחד כדיניה ש"ח בפשיעה וש"ש בגו"א ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבין וכו', אלא אור"י דמבעי ליה בשואל ושוכר אי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה אפילו משך עד שיתחיל במלאכה או לא וכו', ופשיט ליה ממתניתין דנתנו לבכורות בנו קתני הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב מאי לאו שומר, ומדמחייב גנב אמשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה היא שאינו יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו עכ"ל, ור"ל דמכוין שיכול לחזור עדיין לא יצתה מרשות בעלים, וכ"כ הרשב"א יעו"ש, ותמיהני דכיון דזהו פשיטא להו דכל השומרין מתחייבין באונסין משעת משיכה ואפילו שואל ושוכר וכמ"ש להדיא א"כ מאי איכפת לן אם יכול לחזור המשאיל והמשכיר ולא קנו עדיין זכות השתמשות, דמ"מ כיון דעכ"פ הועילה משיכה זו להתחייב בשמירה ממילא מתחייב הגנב במשיכה זו דלא גרעה ממשיכת ש"ח וש"ש דלא קנו כלום בגוף הפרה ואפ"ה מתחייב הגנב מתורת שליחות בצירוף כוונת הגנב לקנות, ה"נ בשואל ושוכר יתחייב הגנב ע"י המשיכה וצע"ג:
[ה] והנה הרמב"ם (פ"ב מגניבה הלט"ז) כ' וז"ל נתנו שם בבית הבעלים לבכורות בנו או לבע"ח לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה שנתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר או בע"ח שניתן לו במתנה שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב וא"כ היכי שמעינן דתקנו משיכה בשומרין והלא משום גנב הוא חייב ולא משום שומר עכ"ל, והמ"מ נדחק לפרש סוגיית הש"ס לדעת הרמב"ם וכבר תמה עליו הלח"מ יעו"ש, ונראה ליישב בפשיטות לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ לפרש דאי לא תקנו משיכה בשומרין מתחייב מיד משקבל עליו וכ"כ רש"י בסוגיין, וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דתקנו משיכה בשומרין ולא מסיפא מדחייב השומר כשהוציאו מרשות הבעלים דהתם מתורת גנב הוא דחייב אלא דעיקר הוכחת הש"ס הוא מרישא דאם גנב ברשות הבעלים פטור השומר, והלא לפי דעת הרמב"ם דמיירי בידע שומר שהוא גנב אלא שנעשו שומרין עבור הגנב וזהו עיקר הגניבה במה שמוציאין מרשות הבעלים בעד הגנב, ואם כן אם נימא דשומרין לא בעו משיכה להתחייב באונסין וכיון דקבלו חיוב שמירה ברשות הבעלים להתחייב לגנב תו נעשו שומרין לבעלים וכמ"ש הרמב"ן דתחזור פרה לבעלים, וא"כ אמאי תנן ברישא דהיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור השומר ומשמע דפטור מכלום אף מקרן, ואמאי נהי דמתורת גנב א"א לחייבו דעדיין לא עשה קנין וגנב ודאי דבעי קנין, מ"מ יתחייב בקרן לבעלים מתורת שואל דמחויב באונסין בלא משיכה דאין לחלק בין שואל מדעת לשואל שלא מדעת דכיון דידע שהוא גנוב ואדעתא דהכי נחית להשתמש באיסור ומקבל ע"ע להתחייב בשמירה לגנב ממילא נעשה שואל לבעלים, וע"כ מוכח ממתניתין דגם שומר לא מתחייב בלא משיכה, ועפ"ז מדוקדק לשון הש"ס לשון הש"ס שלא הביא רק הרישא דמת ברשות הבעלים פטור ומשמע דעיקר הוכחה הוא ממה דפטור ברשות הבעלים ולא ממה דחייב כשהוציאוהו מרשות בעלים כפירש"י ותוס', ואע"ג דמדברי הרמב"ם (פ"ג מגזלה הלט"ו) נראה לכאורה דשואל של"מ לא מתחייב במשיכה אלא עד שישתמש, אלמא דשאני שואל של"מ משואל מדעת וכדעת התוס' בב"מ (דף מ"א ע"ב) והריטב"א שם דבשואל של"מ כיון דאיסורא הוא אמרינן דדלמא יחזור בו ולא מחייב עד שישתמש וכ"ש דלא מתחייב בקבלה בעלמא בלא משיכה, ולדעת הרמב"ם לא מיירי מתניתין כשנשתמש, אלא דכבר כתב המח"א (הלכות גזילה סימן י"ז) דמדברי הרמב"ם אין להוכיח כלל יעוש"ה:
איברא דלפי"ז צריך למודעי דמ"ט נאיד הראב"ד מפירוש זה, ואין לומר דהראב"ד יפרש דעיקר הספק אי תקנו משיכה בשומרין ר"ל אי מתחייב במשיכה או משעת מלאכה כמו הס"ד שבתוס' ור"ל משעת התחלת השמירה אבל בקבלה בעלמא ודאי דפטור, ועי' בנמוק"י ב"מ (דף צ"ט) וא"כ תו ליכא לפרש דהוכחת הש"ס הוא מהרישא דעד שלא הוציאו מרשות בעלים ודאי דפטור אלא עיקר הראיה הוא מהסיפא מדחייב שומר כשהוציאו, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד שהרי כשהוציאו חייב מטעם גנב ולא מטעם שומר דז"א דמדברי הראב"ד שהובא ברשב"א בסוגיין מבואר להדיא דמפרש דאי לא תקנו משיכה בשומרין מחויב קודם שימשוך, ונראה דדעת הראב"ד דאין השומר מתחייב כלל מתורת שומר במסירת הגנב אלא כשמסרו הבעלים וכדעת הריטב"א בב"מ (דף מ"ב) וז"ל, והקשה רש"י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא. ותירץ דכיון דפרה דבעלים היא ובקרא ש"ש דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא דאמר ר"י תחזור פרה לבעלים, ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון היה שומר של בעלים ושלוחו חשוב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות הוא אין האפוטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל, וי"ל דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכב עד שיתן לו המוכר דמיו והרי נעשה לוקח שומר עליו וכאותה שאמרו כל האומנין ש"ש אלא דהכא די שיהא כש"ח כיון דהוי טעות עכ"ל, והמתבאר מזה דאין שומר נעשה אלא או מבעלים או משלוחו או משומר שלו ומש"ה כשנעשה שומר ע"י הגנב אין עליו תורת שומר כלל, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד שהרי אינו מתחייב כלל במתניתין מתורת שומר אלא מתורת גנב ומש"ה מסיק הראב"ד דמתניתין מיירי שהבעלים עצמן מסרו לשומר יעו"ש וזה נכון:
[ו] ועפ"ד הריטב"א הנ"ל יישבנו במק"א קושית הצפנת פענח להגאון מוהרר"י ראזין שליט"א ע"ד התוס' בב"מ (דף כ"ה) ד"ה ואם נטל שכ' דמגביה ספק אבידה הוי ש"ח מספק לרבה וש"ש מספק לרב יוסף ע"ש, והקשה דממ"נ אם הדין דעוסק בספק אבידה מיפטר מליתן פרוטה לעניא א"כ הרי הוא נהנה בודאי וליהוי ש"ש בודאי, ואם לא מיפטר מטעם דעוסק בספק מצוה לא נפטר מודאי מצוה א"כ אין לו הנאה של כלום ואפילו ספק ש"ש לא ליהוי עכ"ד. איברא דנראה פשוט דאפילו עוסק בספק מצוה מיפטר מודאי מצוה דכיון דעכ"פ מחויב לעשות המצוה מתורת ספק לא גרע מעוסק במצוה דרבנן דמיפטר ממצוה דאורייתא וכדאמרינן בסוכה (דף כ"ו) דההולך לקבל פני רבו ברגל פטור מסוכה אע"ג דאין חיובו אלא מדרבנן. ואע"ג דקיום המצוה הוא דאורייתא והוא בכלל כבוד רבו מ"מ כיון דעדיין לא מקיים המצוה בהליכתו ואינו אלא הכשר מצוה לחוד דאינו אלא דרבנן כיון דמדאורייתא ליכא חיובא ל"ש בו הכשר מצוה ד"ת. וה"ט דמצוה דרבנן פוטר ממצוה דאורייתא דכיון דעיקר פטור דעוסק במצוה יליף מקרא דובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטירת כדאיתא (שם דף כ"ה) ויעו"ש בתוס' וריטב"א, ומש"ה העוסק במצוה דרבנן כיון דעכ"פ מחויב מדאורייתא מלא תסור או בספק מצוה דאורייתא דמחויב מכח ספיקא דאורייתא תו לא קרינן ביה ובלכתך:
ולפ"ד הריטב"א הנ"ל א"ש דהנה הא דשומר אבידה מיחייב אע"ג דלא נעשה שומר לא מבעה"ב ולא משלוחו ולא משומר שלו ע"כ הטעם משום דשומר אבידה בעל כרחיה חייביה רחמנא וא"צ בזה שיעשה שומר ע"י הבעלים, אכן כ"ז ניחא לרבה דס"ל דאינו אלא ש"ח דהוא מטעם גזה"כ ולא מצד קבלת השמירה, אבל לרב יוסף ולטעמא דהוי ש"ש מטעם דמיפטר מליתן פרוטה לעניא דזהו אינו מתורת אבידה כלל אלא כש"ש דעלמא מתורת נהנה והאיך נעשה שומר מעצמו שלא ע"י בעלים. ועכצ"ל או דמיד בהגבהתו לא נעשה אלא ש"ח מתורת שומר אבידה אלא דאח"כ משים עצמו לש"ש ונמצא דהש"ש בא מכח הש"ח דכמו דלרבה יכול הש"ח זה לעשות שאר ש"ש כמו"כ לרב יוסף יכול לעשות עצמו ש"ש, או דנימא דטעמא דר"י הוא דמש"ה רמי רחמנא עליה שמירה כש"ש דאית ליה הנאה כש"ש, וקצת ראיה נראה לזה מדלא קאמר לעיל בהכונס נ"מ אי אמר לא ניחא ליה דליהוי ש"ש דלטעמא דרחמנא שעבדיה בע"כ, הוי ש"ש ולטעמא דפטור מלמיתב ריפתא לעניא לא הוי ש"ש אלא ש"ח, א"ו דלכ"ע רחמנא שעבדיה בע"כ, אמנם ראיתי באור שמח (פ"ד מנז"מ) שתפס כהצד הראשון יעוש"ה, ועכ"פ איך שיהיה מיושב קושית הצפנת פענח דשפיר כתבו התוס' דאם הוי ספק אבידה אף דמיפטר מלמיתב פרוטה לעניא בודאי וכמ"ש מ"מ לא הוי אלא ספק ש"ש דכיון דאם אין עליה תורת אבידה תו א"א לו להיות ש"ש מעצמו בלא עשיית הבעלים או שלוחם אלא דשמא היא אבידה רמי רחמנא עליה שמירת ש"ח והוא נעשה אח"כ ש"ש ע"י עצמו או דנעשה מתחלה ש"ש ומשו"ה אינו אלא ספק וזה נכון:
ובאופן אחר יש ליישב קושית הצפנת פענח עפמ"ש התוס' בנדרים (דף ל"ג) ד"ה דמהני ליה פרוטה דר"י וז"ל וא"ת והא אברוחי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפילו גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי וכו' וי"ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חברו והרי הוא כאלו נוטל מכיסו של בעל אבידה עכ"ל, וכוונתם הוא דאם המחזיר עצמו מבריח ארי הרי הוא משתמש באבדת חברו להבריח ארי מעצמו והר"ז כאלו נוטל מקל של חבירו ומבריח ארי מעצמו, ודוקא כשאחר מבריח ארי מעליו דהוא אינו משתמש בשל חברו כלום אלא דאנו באין לאוסרו מתורת נהנה בעלמא ע"ז אמרינן דל"ח הנאה כיון דאינו אלא אברוחי ארי בעלמא, ולפ"ז י"ל דגם ליעשות ש"ש בעי הנאה ממש ולא סגי באברוחי ארי, ומעתה נראה דלא שייך הך טעמא אלא אם האבידה היא ודאי ונמצא דפוטר עצמו מליתן לעני ע"י שמשתמש באבידה זו ומש"ה חשיב ש"ש שהרי נוטל מכיסו של חבירו, אבל אם האבידה אינה אלא ספק ונמצא דאם קמי שמיא גליא דאינה אבידה כלל אין בכחה לפטור מליתן פרוטה לעניא אלא דרק מחמת שאנו מחייבין את המוצא מחמת ספק נמצא דהוא עוסק במצוה אבל עיקר הפטור אינו בא מחמת עצם האבידה אלא מחמת העוסק לחוד, ונהי דמרויח שמבריח מעליו ארי ע"י גרמתו של חבירו אבל אין זה הנאה לחושבו כש"ש עי"ז כיון דאינו משתמש כאן בחפצו של חבירו ואינו נוטל מכיסו כלום, ונמצא דזהו עצמו הוא הספק אם נוטל מכיסו ש"ח או לא ומש"ה הוי רק ספק ש"ש ועיין בתוס' שבועות (דף מ"ד) ד"ה ורב יוסף ואכמ"ל: [ז] וראיתי בש"מ בשם הר"ר יהונתן ז"ל והיכא שהגביהו הכהן רחבירו הנזכרים נתחייב גנב בהגבהתן ובקנייתן להתחייב בכפל אבל לא בארבעה וחמשה כדין מוכר, אע"ג דתניא גנב ונתן במתנה משלם דו"ה לפי דלא מקריא מכר אלא אחר גנבה אבל הכא דהויא המכירה והגנבה בבת אחת לא מקריא מכירה אלא גנבה לחודה דבההאי שעתא קני לה עכ"ל, וכ"כ המאירי ועי' ביש"ש, וראיתי בתרומת הכרי (סימן שמ"ח) שהקשה מדברי הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (דף ל"ד) עלה דאמר רבה היה גדי גנוב לו מע"ש וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה, והקשו הראשונים דאפילו גנב בשבת יתחייב דהא חי נושא את עצמו, ותי' הרשב"א וז"ל ונראה לפרש כגון שהיתה בהמת חברו רבוצה בחצרו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתה דאלו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת שחיטה ובההיא שעתא מתחייב תשלומי דו"ה דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"פ דמיקטל משלם עכ"ל, הרי מבואר דהיכא דהגנבה והטביחה באין בב"א מחייב גם דו"ה והוא היפך דברי הרר"י והמאירי הנ"ל, ויעו"ש מה שנדחק ליישב ואין דבריו מבוררין, ולכאורה היה נראה דהך דינא במחלוקת שנויה והרשב"א יסבור דגם במתניתין דנתנו לבכורות בנו מחויב בדו"ה וכ"כ התורי"ד בסוגיין יעוש"ה:
איברא דכדברי הרשב"א מבואר בירושלמי (פ"ח דשבועות הל"ג) דפריך שם על ר' זירא ממתניתין היכן שורי וא"ל נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם כפל טבח ומכר משלם דו"ה והא כיון שמשך כטוענו טענת אבד מכאן ואילך כטוענו טענת גנב ופטור ומשני תיפתר בשנשבע לו ואח"כ טבחו תלמידי ר' חייא אמרי תפתר בששחטו רבוץ יעו"ש בפ"מ, אלמא דבשעת טביחה מיחייב כפל ודו"ה אע"ג דהוי בב"א ויעו"ש בנוע"י ומעתה תיקשי על דברי הר"ר יהונתן והמאירי מדברי הירושלמי, ולכן נראה בפשיטות דעיקר טעמו של הר"ר יהונתן הוא מטעם דלא חייבה תורה דו"ה אלא כשהמכירה נעשה ע"י הגנב וזהו לא שייך אלא כשחל עליו תורת גנב שעה אחת ואח"כ עשה המכירה, משא"כ במתניתין שעיקר הגניבה נתהווה רק עי"ז שכבר קנאו הכהן וחבריו נמצא דלאחר שקנאוהו חל עליו תורת גנב והמכירה נעשה קודם שחל עליו תורת גנב ולא חייבה תורה על מכירה כזו, משא"כ בגוונא דכתב הרשב"א דהיתה פרה רבוצה ונתכוין לגנבה עם שחיטתה ר"ל משהתחיל לשוחטה ונמצא דמיד שחותך עור הצואר קודם שהגיע להסימנים נעשה גנב, וכשמתחיל לשחוט הסימנים כבר יש עליו תורת גנב ודל מכאן שחיטת עור הצואר שנעשית ע"י אינש דעלמא ג"כ מיחייב דו"ה בעד חתיכת הסימנים בלבד, ולפ"ז נראה דהרשב"א יודה לדינו של הרר"י והמאירי, וממ"ש הרשב"א בשם הראב"ד בסוגיין לפרש דנתנו לבכורות בנו ולבע"ח ומשכוהו אצלו ויצאו פטור הגנב מתשלומי דו"ה שעדיין לא קנאו ואין כאן מכירה עכ"ל, לא תידק דבסיפא שהגביהו והוציאו מרשות הבעלים חייב בדו"ה אלמא דיש גניבה ומכירה בב"א כדעת התורי"ד משום דהראב"ד מפרש דסיפא דמתניתין דהגביהו אבעלים קאי ור"ל שהבעלים הגביהו ונתנו לכהן דנעשה גנב מקודם ואח"כ כשנותנו לכהן הוי מכירה בתר גניבה וכן מפורש להדיא בדבריו בש"מ עפ"י דברי התוספתא יעוש"ה: