שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן נב
בענין גונב ע"מ לאבד:
[א] גרסינן בב"ק (דף נ"ו) עלה דמתניתין דהוציאוה לסטים לסטים חייבין פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי, ומשני ל"צ דקמו לה באפה וכו' ולסטים נמי דהכישוה, וכ' התוס' דמיירי דהוציאוה ע"מ לגוזלה כדמוקי לה בירושלמי וכ"כ הרא"ש והטוש"ע (סימן שצ"ו) אבל הוציאוה ע"מ לאבדה פטורים וכדאמר רב הושעיא בירושלמי וע"ש בב"י, וראיתי בתרומת הכרי (סימן שפ"ו) שהקשה דמסוגיא דפ' הגוזל עצים (דף צ"ח) משמע דגונב ע"מ לאבד חייב באונסין דקאמר הזורק מטבע ש"ח לים הגדול פטור מ"ט א"ל הא מנח קמך, וה"מ באדייה אדויה אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי למיעבד וכן משמע מדברי התוס' בחולין (דף מ'), ובסוגיין כתבו התוס' דטעמא דהוציאהו לסטים חייבין משום דכיון דקיימא ברשותייהו לענין אונסין ה"ה לענין נזקין, ואפ"ה הביאו בשם הירושלמי דהוציאוה ע"מ לאבדה פטורים אלמא דלא מיחייבי באונסין, וכן משמע נמי מד' הרשב"א בגיטין (דף נ"ב) שכתב עלה דאמרינן התם דמ"ד מערב לא מוקי במנסך משום דקלב"מ, ואע"ג דמשעת הגבהה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך משום דמיירי שהגביהו ע"מ שלא לקנותו ע"ש ומה בכך הרי הגביה ע"מ לנסכו, א"ו דס"ל להרשב"א דכגונב ע"מ לאבד ל"ח גזלן, והוא היפך סוגית הש"ס דפ' הגוזל עצים ולומר דהא דקאמר אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה ר"ל דשקליה לקנותו ואח"כ נמלך לאבדו אינו נוח יעו"ש: [ב] איברא דאף אם נדחוק לפרש בדברי הש"ס דשקליה בידיה מיירי שנתכוין לקנותו עדיין תיקשי מד' התוס' והרשב"א שם שתמהו אהא דאמרינן דאדייה אדויה פטור ואמאי ל"ח הגבהה במה שמוגבה מכחו וכדאמר גבי זיל טרוף אקן, ותי' דשאני הכא שהוא דרך ירידה ולא תפיס בידיה ע"ש, ומבואר דמה שהוא גונב ע"מ לאבד לא מגרע ממנו תורת גזלן והוא היפך דבריהם בסוגיין שהסכימו לדעת הירושלמי. ועוד קשיא מהא דאמר בב"מ (דף מ"ג) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שוייא זוזא השתא שויא ארבעה תברה או שתייה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתא הדרא למרה בעינא ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ע"כ, אלמא דתברה תורת גזלן עליה אע"ג דעם גזילתו הוא מאבדה וכ"ש כשגונב ע"מ לאבד דחשיב גזלן, הן אמת דהקצה"ח (בסימן ל"ד) העלה שם דתברה או שתייה ל"ח גנב משום דהו"ל כגונב מן הגנב ועיקר חיוביה מטעם מזיק הוא, אבל דבריו תמוהין מדברי הש"ס דמבואר להדיא דהוי גזילה חדשה וכן מבואר להדיא בד' הרא"ש ר"פ הגוזל עצים (סימן ג') דתברה או שתייה מתורת גזלן הוא דמחייב, וכן מבואר גם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ס"ד סי' א') דגונב מן הגנב חייב באונסין יעו"ש, וגם מדברי המלחמות בסנהדרין (דף ע"ב) מבואר דגונב ע"מ לאבד חייב שהרי עלה דקאמר התם דברייתא דמגרר ויוצא פטור שאיסור שבת וגניבה באין כאחד מיירי בשדינהו בנהרא, הקשה המלחמות הא שיבר אח"כ חייב ותירץ דמיירי כגון שצירף ידו כעין קטפרס ומיד עם גניבתו נפלה לנהר ע"ש, אלמא דהוה חשיב גנב אי לאו טעמא דקלב"מ וכ"כ הרמ"ה ע"ש:
[ג] והנה מ"ש התרומת הכרי דמדברי התוס' בחולין מבואר דגונב ע"מ לאבד שמיה גזלן איני רואה רמז לזה ואדרבה נראה להוכיח מדבריהם דס"ל דגונב ע"מ לאבד ל"ש גזלן, דאיתא התם אמר ר"ה היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, וכתבו התוס' וז"ל פ"ה לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אין נראה דכי הגביה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו וכו', ולקמן נמי דאמר ר"נ אין אדם אוסר דשא"ש פריך ליה מהמנסך ומאי פריך והא מנסך מכי אגבהה קניא כדאמר בהנזקין, א"ו בהכי ל"ח שלו ואינו קנוי אלא להתחייב באונסין עכ"ל, ואי נימא דדעת התוס' דגונב ע"מ לאבד שמיה גזלן לא הקשו מידי לפירש"י דנהי דעל כרחך מיתוקמא מתניתין במנסך ע"י הגבהה מ"מ אין צורך לאוקמי שהגביה ע"מ לקנותו, דפשטא דמתניתין לא משמע כן וסגי אם נוקי שהגביה ע"מ לנסך ומשו"ה חייב לשלם דמעידנא דאגבהה קניא ומחויב באונסין דגונב ע"מ לאבד שמיה גזלן, ואפ"ה שפיר פריך בחולין למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ממתניתין דמנסך, ולא משני דשאני התם שכיון שנעשה גזלן הוי שלו לענין לאוסרו כמו בהגביה הפרה, דו"א דאם עיקר הגניבה דמנסך הוא מצד דהגביה ע"מ לאוסרו וא"כ למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש נמצא דאין כאן גניבה של כלום שהרי הגביה ע"מ שלא לאוסרה כיון דאין הניסוך אוסר כלל, ודוקא בפרה שהגביהה סבירא ליה לרש"י דחשיב גנב דהתם אין הגניבה באה מצד ששוחטה לעבודה זרה אלא דגונב פרה על מנת לשוחטה גם כן חשיב גנב, ומשום הכי שפיר י"ל דכיון דנעשה גנב מלבד האיסור שוב מצי לאוסרה, משא"כ במנסך דעיקר הגניבה הוא רק מזה שהיין נאסר וכל כמה שאין לו כח לאסור היין עדיין אין לו תורת גנב, ומש"ה הוכרח הש"ס לאוקמי בגוונא דמצי אסר ושוב חשיב גנב מכח שהגביה ע"מ לאוסרו בניסוך, וע"כ מוכח מדברי התוס' דס"ל דגונב ע"מ לאבד ל"ח גזלן, וא"כ ע"כ הא דמוקי בגיטין דמיירי שהגביה היין ונעשה גנב היינו ע"מ לקנותו, וא"כ שפיר הקשו התוס' לפירש"י דלפ"ז לא מקשה הש"ס מידי ממנסך דכיון דכבר נעשה גנב בהגבהתו חשיב כשלו ומצי אסר. איברא דלפ"ז היה אפשר ליישב דעת רש"י ולומר דמיירי שהגביה ע"מ לאוסרו וכמו שמבואר להדיא בדבריו בחולין (דף מ"א.) ד"ה פטור ע"ש ומש"ה שפיר פריך ממנסך, אמנם בגיטין (דף נ"ב) מבואר להדיא בפירש"י דמיירי שהגביה ע"מ לגוזלו ומשמע דע"מ לנסכו ל"ח גזלן, ובסתירת דברי רש"י דגיטין וחולין צ"ע, ועכ"פ מפורש יוצא מדברי רש"י בגיטין והתוס' בחולין דגונב ע"מ לאבד ל"ח גזלן והיא כשיטת הירושלמי, ומעתה צריך ליישב שלא תיקשי מדברי הש"ס דילן הנ"ל דמבואר להדיא דגונב ע"מ לאבד חשיב גזלן: [ד] איברא דבקושית התרומת הכרי כבר הרגיש הש"ך (בסימן שצ"ו סק"א) וכתב לחלק דהא דפטר הרא"ש גונב ע"מ לאבד היינו על הנזק אבל לא על הבהמה עצמה כשנאבדה והיינו דינא דזורק מטבע לים הגדול ע"ש, וכ"כ הסמ"ע בתוס' ביאור, וכבר קדמם בזה האור זרוע (ר"פ הכונס) ע"ש אלא דעדיין לא ביארו כל הצורך מה"ת לחלק בין חיוב נזקין לחיוב אונסין. ונראה בטעמא דמלתא דהנה הש"מ בשם הראב"ד הקשה עלה דאמרינן לקמן (דף צ"ז) התוקף ספינתו של חבירו אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתה, במאי איירי אי בפחתה דלית ביה שינוי אמאי משלם לימא הרי שלך לפניך כמו בכחשה דהדרה ואי בפחתה דאית ביה שינוי הא קי"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם ספינה מעליא, ותי' וז"ל נ"ל דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו דכיון דהכי הוא הו"ל כשואל שלא מדעת דאע"ג דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפ"ה לא נפיק מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל הראב"ד ז"ל עכ"ל, ומבואר מדבריו דשואל של"מ דהוי גזלן אינו אלא לחיוב אונסין בלבד ולא לענין קניני גזילה לקנות בשינוי וכיו"ב, וה"ט משום דאין הגזלן קונה הגזילה לטובתו בע"כ ודוקא לענין חיוב אונסין אמרינן בע"כ חייביה רחמנא, ועי' בנימוק"י בשם הרמ"ה בסוגיא דאין שמין לעיל (דף י"א) דחולק ע"ז. ולפי סברת הראב"ד יוצא לנו דאפילו נימא דגונב ע"מ לאבד נמי חשיב גזלן ועדיף ממזיק דעלמא כיון דעשה מעשה קנין והוציא הגזילה מרשות הבעלים, מ"מ כיון דאין בדעתו לזכות לעצמו אין לו קניני גזילה בע"כ ואינו חשיב גזלן אלא לחיוב בלבד דדמי לשואל של"מ, ולפ"ז נראה דמ"ש התוס' בטעמא דהוציאוה לסטים חייבין בנזקין משום דכיון דקיימא ברשותייהו לענין אונסין חשיב בעלים גם לענין נזקין אין הטעם משום חיוב אונסין לשלם לבעלים, אלא דעיקר טעמא הוא משום דאחשביה רחמנא כבעלים גם לטובתו מחמת חיוב אונסין ויש לו קניני גזילה ומטעם זה חשיב קצת בעלים להתחייב בנזקיה ג"כ, ומש"ה בגונב ע"מ לאבדה דאע"פ שמחויב באונסין מ"מ כיון דאין לו שום קנין גזילה ל"ח אפילו מקצת בעלים לחייב בנזקין: ודע דמה שתמה הראב"ד דאי מיירי בפחתה דלית ביה שינוי אמאי משלם לימא ליה הרי שלך לפניך כמו בכחשה דהדרה, לא משום דס"ל דבגזלן ליתא תורת מזיק כלל ואי עביד איהו כחשה דהדרה פטור, דליתיה דודאי חייב מתורת מזיק דלא גרע מאינש דעלמא והא דבכחשה דהדרה אומר לו הרי שלך לפניך היינו שנעשה ע"י אחר או מאליה, והא דהוקשה ליה להראב"ד דבפחתה דהדרה לימא ליה הש"ל היינו משום דסתמא אמרינן התוקף ספינתו ש"ח ועשה בה מלאכה, ומי לא עסקינן שמסרה לאחר להוליכה ועיקר המזיק הוא הספן המוליך הספינה והגזלן פטור דאין שליח לד"ע ורק מתורת גזילה באנו לחייב, ומש"ה קשיא ליה להראב"ד דכיון דליכא שינוי אומר לו הש"ל ועיין באור שמח (פ"ג מגזילה) וברמב"ם (שם הל"ו) ואכמ"ל:
[ה] איברא דעדיין צריך ליישב דברי רש"י והרשב"א בגיטין וד' התוס' בחולין דמבואר מדבריהם דגונב יין ע"מ לנסך לאו שמיה גזלן אפילו לחייב אונסין דמה יענו לכל הנך סוגיות דלעיל דמבואר דאפילו גונב ע"מ לאבד מחויב באונסין. ונראה דשאני גונב יין ע"מ לנסך משאר גונב ע"מ לאבד דדוקא גונב ע"מ לאבד גוף החפץ ולהפקיעו מרשות הבעלים חשיב גנב כיון דאיכא הוצאה מרשות הבעלים, משא"כ בגונב יין ע"מ לנסך ולהחזירו לבעלים דאין כאן הוצאה מרשות הבעלים דכיון דגזל יין ונתנסך אומר לו הש"ל, אלמא דמה שנאסר היין בהנאה לא מגרע תורת השבה א"כ כשגונב מתחלה ע"מ לנסך ולהשיבו אח"כ נמצא דהוי כגונב ע"מ להחזיר לבעלים דבעלמא לא חיטיב גנב בזה, דהא דרבי רחמנא גונב ע"מ למיקט וע"מ לשלם תשלומי כפל מלא תגנוב אינו אלא ללאו בעלמא ולא לחיוב אונסין וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בב"מ בסוגיא דשליחות יד והביאם הקצה"ח (סימן שמ"ח), וא"כ כמו דבעלמא גונב ע"מ להשיב ל"ח גנב להתחייב כמו"כ הכא גונב ע"מ לנסך כיון דבדין תורה חשבי השבה לאחר הניסוך מש"ה ל"ח גזלן בתחלתו בכה"ג, ואע"פ שמפסיד שוויו ל"ח אלא כמזיק בעלמא ודוקא גונב ע"מ לאבד בגוף החפץ בגוונא דתו לא מצי אמר הש"ל הוא דחשיב גזלן, וכיו"ב כתב הש"מ ליישב קושית הרשב"א לקמן (דף צ"ח) עלה דאמר רבה השף מטבע של חברו פטור וז"ל, ק"ל דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וצ"ע, ושמא י"ל דהתם דמתכוין לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשינוי אבל הכא נראה שאינו מכוין לגזול אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפי' לא מיקרי חסרון, ואע"ג דמשעה דאגבהיה מיגזל גזליה לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא לחסר והכא לא חסר כלום עכ"ל, אלמא דאפילו בשדעתו לחסר בגוונא דחשיב שינוי בגזלן דמעיקרא אפ"ה ל"ח גזלן עי"ז כיון דליכא חסרון בגופו ממש, וכ"ש בשדעתו לנסך בלבד דמצי אמר הש"ל אפילו בגזלן דעלמא דלא נעשה גזלן עי"ז:
[ו] ובעיקר דברי הראב"ד שהעלה דשואל של"מ ל"ח גזלן לקנות בשינוי ק"ל מהא דאמרינן בב"מ (דף ע"ח) דס"ל לר"מ מעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן, ופריך אילימא ר"מ דצבע דתנן הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו דלמא שאני התם דקניא בשינוי מעשה, ואי נימא דשואל של"מ אינו קונה בשינוי ה"ה דמעביר ע"ד בעה"ב אינו קונה בשינוי שהרי אין מתכוין לגזול לעצמו ואין מתחייב אלא באונסין לבד, ועי' לקמן (דף צ"ה) ובב"מ (דף מ"ג) שכתבו התוס' דטעמא דר"י דס"ל דלא קנה בשינוי משום דלא מכוין לקנותו, אמנם כוונתם נראה משום דלא נעשה גזלן ומש"ה לא קנה בשינוי וכ"כ הרשב"א שם, ונראה דהראב"ד יפרש כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל ק"ל ואי לאו גזלן הוא היכי קני בשינוי וכי מי שאינו גזלן קונה בשינוי, לפיכך צריך לפרש דלמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בו מתכוין הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו ולאו מעביר ע"ד מיקרי אלא גזלן גמור מיקרי עכ"ל, וכיון דגזלן גמור הוא ומתכוין לגזול מש"ה קונה בשינוי ובהס"ד דהש"ס הומ"ל ולטעמיך, וע"ש בריטב"א שכתב דלמסקנת הש"ס דמסיק דר"מ סבר מעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן תו ל"צ לטעמא דשינוי קונה וכ"מ קצת מרהיטת לשון הסוגיא יעוש"ה, ונראה דחולק ע"ד הראב"ד וסובר דכל דיש עליו תורת גזלן קונה בשינוי וכשיטת הרמ"ה שבנימוק"י לעיל: