אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן נא

סימן נ

בענין נזקי עכו"ם:

[א] תנינן בב"ק (דף ל"ז) שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ופריך בגמרא ממ"נ אי רעהו דוקא דעכו"ם כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נחייב, אמר רבי אבהו א"ק עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים וכו' עמד והתיר ממונן לישראל ע"כ, ובתד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דדוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם, ולמ"ד בפ' בתרא (דף קי"ג) גזל עכו"ם אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה עכ"ל, וביש"ש תמה על דבריהם דהא בשור שלנו שנגח שור שלהם מיפטר מקרא דרעהו כי היכי דממעטינן הקדש ועכצ"ל דלמסקנא רעהו דוקא ובשור שלנו שנגח שור שלהם מיפטר מרעהו ובשור שלהם שנגח שור שלנו חייב מקרא דעמד והתיר, ועוד דאפילו למ"ד גזל עכו"ם אסור מי ניחא דל"ל קרא לפטור שור שלנו שנגח שור שלהם הא הוי הפקעת הלואתו דלכו"ע מותר וכמבואר לקמן בפ' בתרא (שם), ודוחק לאוקמי סוגית הש"ס בתם ואליבא דר"ע דס"ל יוחלט דהוי גזל ממש דהא אמתניתין קאי דאיירי אפילו במועד, ועוד דבתם בלא"ה פטור למ"ד פ"נ קנסא דכי קנסיה רחמנא דוקא כשהזיק לישראל ולא לעכו"ם, ויעו"ש שהעלה דהגירסא בתוס' הוא שנגח שור שלהם שור שלנו, ובמהרש"א כתב לקיים הגירסא שלפנינו דקרא דעמד והתיר אתי לשור שלנו שנגח שור שלהם דפטור מטעם הפקעת הלואתו למ"ד גזל עכו"ם אסור, דלשור שלהם שנגח שור שלנו לא צריך קרא דבלא"ה חייב לשלם כדאמרינן בפ' הגוזל ישראל ועכו"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכות ישראל בדיניהם זכה ע"ש, ודבריו תמוהין שהרי מפורש בירושלמי עלה דמתניתין דאין העכו"ם מחייבין בדיניהם על נזקי בהמתן וכ"כ הרמב"ן (פ"ח מנז"מ הל"ה), וא"כ צריך קרא לשור שלהם שנגח שור שלנו, ועוד דעיקר דינא דהפקעת הלואתו אין אנו למדין מקרא דעמד והתיר, ועיקר קושית מהרש"ל ג"כ לא מיתרצה דכיון דהקדש ממעטינן מרעהו אלמא דרעהו דוקא ל"ל טעמא דעמד והתיר לפטור שור שלנו שנגח שלהם:

ונראה ליישב דברי התוס' לפי הגירסא שלפנינו דהנה בש"מ בשם תלמיד הר"פ הקשה עלה דאמרינן אי רעהו דוקא וז"ל. וא"ת מאי קאמר הא פשיטא דרעהו דוקא מדמיעט הקדש לעיל, י"ל הנ"מ לענין הקדש דאינו בכלל רעהו אבל עכו"ם כיון דהדיוט הוא מקרי רעהו, וה"ק אי רעהו דוקא לענין עכו"ם דאיתיה בכלל רעהו, ומשני א"ק עמד וימודד ארץ כלומר לעולם עכו"ם איתיה בכלל רעהו מיהו אתא קרא לומר דהתיר ממונם לישראל, וא"ת מאי אריא בנגיחות אפילו בעלמא נמי, י"ל דאית ליה דגזל עכו"ם אסור והלכך האי קרא לענין נזקין קאמר עכ"ל ומיושב קושית היש"ש הראשונה, והא דקאמר בבכורות (דף י"ג) לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעכו"ם אלמא דעכו"ם אינו בכלל עמיתך וה"ה דאינו בכלל רעהו, התם ה"ט משום דדרשינן בב"מ (דף נ"ט) מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו ויעו"ש בראשונים בזה כמה פירושים, אולם הב"ח בחו"מ (סימן רכ"ח) הביא בשם המרדכי דלמעט עכו"ם הוא דאתי ע"ש, ולפ"ז אדרבה מוכח כדברי תלמיד הר"פ דגם עכו"ם בכלל רעהו דאל"כ ל"ל למעט עכו"ם מעמיתך מטעם שאינו בתורה ומצות תיפוק ליה מפשטא דקרא כמו דממעטינן אותו מרעהו, והא דממעטינן עכו"ם מכלל עשק מדכתיב לא תעשק את רעך כדאיתא בב"מ (דף קי"א) התם ה"ט כיון דקרא מיותר לגמרי דל"ש למעט הקדש מדין עשק, משא"כ היכא דקרא דרעהו לא מייתר כהאי דסוגיין דממעטינן הקדש שוב לא ממעטינן עכו"ם מפשטא דקרא, והא דממעטינן נכסי עכו"ם משמירה מקרא דרעהו כמ"ש הרמב"ם (פ"ב משכירות הל"א) והוא מדברי המכילתא אע"ג דגם הקדש ממעטינן התם היינו משום דהתם תרי רעהו כתיבי וכי יתן איש אל רעהו, ישלם שנים לרעהו וע"ש במ"מ ועי' לח"מ (פ"ח מנ"מ הל"ה) מה שהקשה ע"ד הרמב"ם, ולפמ"ש א"ש מאד וע"ע בסמוך:

[ב] ומה שהקשה היש"ש דל"ל קרא למעט בשור שלנו שנגח שור שלהם תיפוק ליה דפטור מטעם הפקעת הלואתו אפילו למ"ד גזל עכו"ם אסור, נראה דאף דהפקעת הלואתו מותר אינו אלא דליכא איסור שלא לפרוע חובו כמו בישראל דאם אינו משלם לו עובר בלא תגזל וכמו שפירש"י בגיטין (דף ל"ו ע"ב) ד"ה ואמור, וכ"כ המאירי ר"פ הכונס וכ"כ החינוך (מצוה רכ"ח), [ומה שהקשה המנ"ח שם בהא דפריך בכתובות (דף פ"ה) למ"ד פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה, מאי ומסיק דמכין אותו עד שת"נ כמו בשאר מ"ע, ותיפוק ליה דאיכא לאו ובודאי כופין ע"ש לק"מ דדוקא כשאינו רוצה לשלם כל עיקר עובר בלא תגזול אבל כשרוצה לשלם לו לאח"ז דליכא לא תגזול שפיר פריך אי אמר איני משלם עכשיו אלא לאח"ז מאי עבדינן ליה. ומשני דמ"מ כופין אותו מצד המ"ע דמחייב לקיים מיד. וראיה לזה מהא דאמרינן ברפ"ק דב"מ דמשו"ה לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דאישתמוטי קא מישתמיט אלמא דבכה"ג דדעתו לשלם לו לאח"ז אין כאן לא תגזול], ועיין פירש"י ריש סנהדרין אבל עצם החוב לא נפקע כלל, וראיה לזה מהא דאמרינן לקמן (דף קי"ד) האי בר ישראל דאסהיד לעכו"ם בדיניהם על ישראל שמתינן ליה מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא, והקשו התוס' והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור וי"ל דמ"מ לא משמתינן ליה כיון שאינו משלם ע"י אלא מה שחייב לו עכ"ל, ואי נימא דהפקעת הלואה פקע עיקר החוב א"כ מפסידים אותו ואפילו בתרי משמתינן ליה כיון דעכשיו אין חייב לו כלום, ולפ"ז נראה דשפיר איצטריך קרא דעמד והתיר לפטור שור שלנו שנגח שור שלהם דאי מתורת הפקעת הלואתו לבד לא פקע עיקר החוב, אבל מקרא דעמד והתיר ליכא חיובא מעיקרא כלל, ונ"מ לענין אי תפס העכו"ם מישראל דבהפקעת הלואה דעלמא מועיל תפיסה דכיון דישראל חייב לו יוכל לתפוס, וכן אם העכו"ם מגייר עצמו הדר הו"ל גזילה ממש, וכן נראה גם מדברי הר"ן בנדרים (דף כ"ח) ד"ה במוכס יעוש"ה: [ג] ושמעתי בשם הגרח"ס זלל"ה שאמר לישב קושית התוס' דשפיר איצטריך קרא דעמד והתיר לפטור שור שלנו שנגח שור שלהם אפילו למ"ד גזל עכו"ם מותר, והוא דכיון דלמ"ד גזל עכו"ם מותר אין הממון נפקע מרשות העכו"ם דודאי כ"ז שהוא ברשות העכו"ם הרי הוא בעלים ממש אלא דהותר לישראל לגוזלו וה"ה דקונה אותו ע"י הגזילה לדעת רוב הפוסקים, ולפ"ז נהי דגזל עכו"ם מותר ור"ל דמותר לגזול ממונו מ"מ לא ילפינן מזה אלא דמותר להזיק ממונו כמו דמותר לגוזלו אבל לא פקע בשביל זה תורת מזיק ממנו, דאין חיוב מזיק הוא תוצאה מאיסור מזיק, ודוקא בגזילה למ"ד גזל עכו"ם מותר אמרינן דכיון דהותר לגזול שוב אין כאן תורת גזילה כיון דבהיתר אתי לידיה והרי הוא קונה אותו לגמרי, אבל במזיק כל שהזיק ממון חבירו הוא חייב ואין נ"מ בין ממון ישראל לממון עכו"ם לולא קרא דעמד והתיר דגלי קרא דממון עכו"ם אין בו תורת נזקין, והא דפריך בבכורות (דף י"ג) כה"ג למ"ד גזל עכו"ם מותר ל"ל קרא למעט אונאתו השתא גזילו שרי אונאתו מיבעיא, שאני התם דכל דליכא איסור אונאה ממילא ליכא תורת אונאה לענין הממון דהא מחויב לשלם כל מה שפסק ואף אם לא נתן הדמים חייב לשלם כמו בהנך דברים דמיעטה תורה מדין אונאה עכ"ד: אמנם נראה דגם התוס' ס"ל דחיוב תשלומין אינו תלוי באיסור דמזיק, ואעפ"כ שפיר הקשו דלמ"ד גזל עכו"ם מותר ל"צ קרא דעמד והתיר, והוא דהנה בעיקר היסוד שהעלינו לעיל דהפקעת הלואתו דמותר אינו אלא היתר בעלמא אבל עיקר החיוב לא פקע אף דבדעתו לגזול גם עיקר החוב, באמת צריך טעם מ"ש משאר גזל עכו"ם דלמ"ד מותר הרי הוא קונה להיות שלו לגמרי, ונראה לפרש בתרי אנפי. א) דדוקא בגזילה דאיכא הוצאה מרשות העכו"ם לרשות ישראל מש"ה קונה עי"ז אבל בחוב אין כאן הוצאה מרשותו דעכו"ם דעצם החיוב קאי אדוכתיה, ב) דכיון דקי"ל גזל עכו"ם אסור נמצא דאין קנין לישראל בגזילת עכו"ם אלא דוקא הפקעת הלואתו הותר כיון שאינו גוזלו ואם נימא דיפקיע עיקר החוב הר"ז גזילה ממש שהרי נוטל חובו לעצמו, והנ"מ בין הני טעמי הוא למ"ד גזל עכו"ם מותר, דלטעם הא' ג"כ אין הישראל קונה גוף החוב כיון דליכא גזילה בעיקר החיוב אבל לטעם הב' פקע עיקר חיובו כיון דגם גזילה ממש קונה כ"ש כאן דאינו אלא חוב בעלמא, ומעתה נראה דהתוס' ס"ל כטעם הב' דלמ"ד גזל עכו"ם מותר ה"ה בהפקעת הלואתו פקע גוף החוב כשגוזלו, ועפי"ז שפיר הקשו דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה דהא כיון דאין הישראל רוצה לשלם לו פקע עיקר חיובו ול"ל קרא דעמד והתיר לפוטרו מתורת מזיק, תיפוק ליה דבלא"ה פטור מתשלומין שהרי פקע עיקר החוב מתורת הפקעת הלואתו, ודוקא למ"ד גזל עכו"ם אסור דלדידיה לא פקע עיקר החיוב ורק הותר לו להפקיע הלואתו שפיר איכא נפקותא בין פטור דעמד והתיר לדינא דהפקעת הלואה וכמש"ל, ואף דגם למ"ד גזל עכו"ם מותר איכא נפקותא כשאין המזיק רוצה לגזול ולהפקיע חובו ואח"כ נתגייר או לענין שעבודא דר"נ, מ"מ מתניתין דמיירי לענין לגבות מן המזיק עצמו תו ליכא נ"מ דכיון דאינו רוצה לשלם הרי פקע חיובו ותו לא יועיל תפיסת העכו"ם אח"כ:

[ד] איברא דמדברי היש"ש נראה דהא דילפינן מקרא דעמד והתיר אינו אלא להיתר בעלמא ולא לענין לפטור מעיקר הנזק דקרא לאו בדיני חיוב ופטור מיירי, ומש"ה שפיר הקשה ע"ד התוס' לפי' גירסא שלנו דקרא אתי לפטור שור שלנו שנגח שור שלהם, ור"ל דהכתוב התיר שהרשות בידו שלא לשלם, ותיפוק ליה דבלא"ה מותר מטעם הפקעת הלואתו לכ"ע דמ"ל היתרא דעמד והתיר או הפקעת הלואתו, וע"כ העלה דשור שלנו שנגח שלהם פטור מקרא דרעהו והוא פטור בעיקר ההיזק וקרא דעמד והתיר לא איצטריך אלא לשור שלהם שנגח לשור שלנו דפטור מדינא דרעהו דוקא ומש"ה צריך קרא דעמד והתיר, ועפ"ז א"ש קושית התוס' דלמ"ד גזל עכו"ם אסור ניחא אבל למ"ד גזל עכו"ם מותר קשה, ולכאורה מאי קשיא להו לפי גירסת מהרש"ל הא מדינא דגזל עכו"ם מותר לא הוי ידעינן דשור שלהם שנגח לשור שלנו חייב לשלם דנהי דיכול לתפוס ממנו מה שירצה מתורת גזל אבל לכופו ולהעמידו בדין לשלם בעד ההיזק לא הוי ידעינן לולא קרא דעמד והתיר, ולפמ"ש א"ש דגם אליבא דאמת אין העכו"ם חייב לשלם אלא דגלי קרא דעמד והתיר שהישראל שרי לתפוס ממנו שיעור היזקו דאלו שאר גזילו אסור מדאורייתא אבל למ"ד גזלו מותר תיקשי, ולפ"ז המהרש"ל יוצא לנו דשור שלהם שנגח לשור שלנו ואח"כ נתגייר ליכא עליו חיובא כלל כיון דגם מעיקרא לא נתחייב, אלא דהתיר הכתוב לתפוס ממנו שיעור היזקו, אבל אח"כ כשנתגייר דגזילו אסור אינו משלם כל עיקר, ומדברי הגרע"א (ספ"ק דכתובות) מבואר דאפילו לאחר שנתגייר חייב לשלם יעוש"ה, ועיקר דברי מהרש"ל צ"ע דלפ"ז רישא דמתניתין דשור שלנו שנגח שלהם וסיפא דשור שלהם שנגח לשלנו לאו בחדא מחתא נינהו:

ואפשר לומר דהנה הרמב"ם (פ"ח מנ"מ הל"ה) כ' שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם בין תם בין מועד פטור לפי שאין העכו"ם מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהם ושור של עכו"ם שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש קנס הוא זה לעכו"ם לפי שאינן זהירין במצוה ואינן מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות עכ"ל. ולכאורה למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם לחייב העכו"ם ולא סגי ליה מקרא דעמד והתיר דיליף בש"ס, והיה נראה דכוונת הרמב"ם הוא לפרש טעמא דעמד והתיר וכמו דמשמע קצת מדברי הר"ר יהונתן ז"ל הובא בש"מ ע"ש, אבל לדברי מהרש"ל י"ל דהוקש להרמב"ם דמקרא דעמד והתיר לא ילפינן אלא היתר בעלמא וממתניתין משמע דעכו"ם חייב לשלם בדין, ומש"ה כתב דזהו מטעם קנס חכמים כדי שישמרו בהמתן וכן נראה גם מלשון הרר"י בש"מ יעוש"ה:

אמנם בדברי הרמב"ם יש לפרש כוונה אחרת דהנה הרמב"ם (בפי"ז ממכירה הל"ז) כ' העכו"ם אין לו הונייה שנאמר איש את אחיו ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו לא יהא זה חמור מישראל עכ"ל, וכ"כ הטוח"מ (סימן רכ"ז) ובדרישה תמה ע"ז דאי ממעטינן מקרא דאחיו גם עכו"ם לא יחזיר אונאה וכמו שהקשו בסוגיין דאי רעהו דוקא דעכו"ם נמי ליפטר, ויעו"ש שנדחק לפרש דעיקר קושית הש"ס בסוגיין הא רק במה שעכו"ם חייב יותר מישראל אבל מלשון הסוגיא דקאמר דעכו"ם נמי ליפטר משמע לגמרי. וע"כ נראה העיקר כמ"ש הגר"א (שם ס"ק ל"ח) דעיקר דינו של הרמב"ם הוא מקרא דעמד והתיר, וס"ל להרמב"ם דלאו אנזקין לבד קאי קרא אלא דחדית רחמנא דכל הנך פטורי דפטריה רחמנא לעכו"ם לגבי ישראל מעיקר הדין חייבים ולא עדיפי מישראל וזהו דינא דעמד והתיר, ומש"ה אף דמעיקר דינא דאורייתא אין העכו"ם מחזיר אונאה לישראל מ"מ לאחר שעמד והתיר מחזיר אונאה כמו בישראל, וזהו שכתב הרמב"ם דלא יהא זה חמור מישראל, ועיין בקצה"ח (סימן צ"ה) ובנתיבות שם שפלפלו אם שייך תורת שמירה בנכסי ישראל מקרא דעמד והתיר דדעת הקצה"ח דקרא בנזקין דוקא מיירי. אכן מדברי הגר"א מבואר כהנתיבות וכן מסתבר דנזקין מאן דכר שמיה דקרא דעמד והתיר סתמא נאמר, ועיין מח"א (הלכות שומרין סי' ל"ג) שנסתפק בזה לענין שמירה בעכו"ם לישראל אי דמי לנזקין. ומעתה נראה דהוקשה להרמב"ם דנהי דילפינן בעכו"ם לחייב בנזיקין מקרא דעמד והתיר מ"מ לא יהא גרע מישראל ואמאי משלם בתם נ"ש דלחייבו יותר מישראל אין זה בכלל דעמד והתיר, ומש"ה הוצרך לטעמא דקנס, ועיין בירושלמי עלה דמתניתין ומכל האומר נראה דדעת הגר"א ע"פ דרכו של הרמב"ם דקרא דעמד והתיר לענין חיוב איירי ולא להיתר בלבד כמו שתפס היש"ש, שהרי הרמב"ם כתב דעכו"ם מחזיר הונאה והוא דינא דעמד והתיר אלמא דהוא חיוב גמור כמו בישראל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה