אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן נ

סימן מט

בעינן מכסה בורו בדליו של חבירו:

[א] גרסינן בב"ק (דף ל') המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותל חברו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לר"ה חייב המצניע אמר ר' יוחנן ל"ש אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל, אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חברו ובא בעל דלי ונטל את דליו חייב בעל הבור פשיטא מהו דתימא התם הוא דלא הוה ידע ליה דלודעיה אבל הכא דידע ליה הו"ל לאודועיה קמ"ל, וכ' המאירי וז"ל המכסה בורו בדליו ש"ח ובא בעל הדלי ונטל דליו פטור וה"ה נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מ"מ פשע בכיסויו עכ"ל, ולפ"ז היה נראה דגם בכותל רעוע דחייב המצניע ל"ד כשבע"ה סותר את כותלו אלא ה"ה באחר הסותר שהרי מ"מ פשע המצניע, איברא דהנימוק"י בשם הרמ"ה כתב וז"ל אם נפל הכותל מאליו אם בריא הוא שניהם פטורים ואם רעוע הוא המצניע חייב ואי סתרה אינש מעלמא שלא ברשות ל"ש רעוע ול"ש בריא הסותר חייב והמצניע פטור ואע"ג דברעוע מצניע הוא דחייב דפושע הוא מ"מ השתא הסותר חייב דלא גרע מכורה אחר כורה דאחרון חייב עכ"ל, ולכאורה נראה דהרמ"ה והמאירי פליגי אהדדי דא"א לומר דכוונת המאירי דאחר שנטל דליו מיירי ברשות בעל הדלי דא"כ מאי קמ"ל, ול"ל טעמא דמ"מ פשע מצניע בכיסויו איברא דראיתי לגדול אחד שתפס כן:

והנה לכאורה נראה דעיקרא דהך דינא אם חייב בעל הבור כשאחר נטל כיסויו תליא בטעמא דמלתא דפטור בעל הדלי, דאם נימא דהטעם הוא דכיון דמתחלה עומד לכך שיבא בעל הדלי ויקח דליו נמצא דאין הבור מכוסה כלל, ומה"ט לא שייך לחייב בעל הדלי בעד פתיחת הבור א"כ מ"ל בעל הדלי מ"ל אחר דמ"מ הרי בעל הבור לא כיסה את בורו ותו ל"ש כאן תורת כי יפתח על הנוטל כיסוי זה, אבל אם נימא דעיקר טעמא דאין על בעל הדלי תורת כי יפתח משום דבדינא עביד שאין לו להניח חפציו במקום שאינו משתמר וכל דבדינא עביד אינו בתורת פתיחה וכריה, א"כ טעם זה לא יצדק אלא בבעלים ולא באחר הנוטל שלא ברשות בע"ה. ואין להקשות דלפי טעם זה נמצא דחשיב כיסוי אצל בעל הבור א"כ נהי דא"א לחייבו לבעל הדלי מתורת פתיחה מ"מ אמאי חייב בעל הבור כיון דכבר נפטר בכיסויו, דכבר כתב הפנ"י לקמן (דף נ"ב) דבכיסהו כראוי ואח"כ נתגלה באונס וידע בעל הבור חייב דכיסוי אינו סילוק הנזק לגמרי אלא שמירה בעלמא ועדיין הוא בעל הבור, וה"נ הכא כיון דידע מתחלה שיבא בעל הדלי ויטול דליו תו ל"צ ידיעה לאחר הפתיחה, ולפ"ז נראה דדעת המאירי דעיקר טעמא דפטור בעל הדלי הוא משום דחשיב כלא כיסה כלל ומש"ה ה"ה באחר חייב בעל הבור, וזהו שכתב דמ"מ פשע בעל הבור בכיסויו וכבור פתוח דמי ותו אין כאן תורת כי יפתח, אבל הרמ"ה דמחלק בין בע"ה לאחר ס"ל דשפיר חשיב כיסוי אלא דאין על בע"ה תורת כי יפתח משום דבדין עביד וטעם זה ל"ש באחר:

[ב] איברא דתיקשי לפ"ז ע"ד הרמ"ה דמ"ט חייב בעל הכותל בכותל בריא, דנהי דהמצניע לא פשע מידי דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' דיסתור בע"ה את כותלו אבל מ"מ כיון דהבע"ה בדין קא עביד אינו בתורת כורה בור כמו דאתה אומר בכותל רעוע דחשיב כיסוי ואעפ"כ בע"ה פטור מטעם זה, ואף דלס"א דהגירסא בפירש"י דלגבי כותל בריא מחייבינן הבע"ה משום דשני לסתור כותל בריא ע"ש. וא"כ מה"ט חשיב כורה בור, אבל כבר תמה ע"ז בנחלת דוד דאיזה שינוי שייך במה שאדם עושה בתוך שלו וכי צריך הוא לימלך בב"ד לבנות ולסתור ברשותו, א"ו דמה שהבע"ה עושה ברשות אין טעם זה מפקיע ממנו תורת כי יכרה או כי יפתח ולא עדיף מפותקין ביבותיהן דלעיל דעביד ברשות ואפ"ה חייב, ועכצ"ל דעיקר טעמא הוא מטעם דלא חשיב כיסוי מתחלתו כיון דעומד לכך שיטול הבע"ה את דליו או שיסתור את כותלו בכותל רעוע, ומעתה חזרנו על הקושי בדברי הרמ"ה דמ"ט אחר הסותר כותל רעוע חייב דכיון דהבור פתוח מעיקרו שוב אין כאן תורת כי יפתח על האחר הסותר, ומ"ש הרמ"ה דמש"ה חייב הסותר דלא גרע מכורה אחר כורה דאחרון חייב אינו מובן לפ"ז, דהתם הרי האחרון חידש שיעור מיתה דמעיקרא הוה ביה שיעור נזקין והוא עביד שיעור מיתה וילפינן מקרא דההוא דעביד שיעור מיתה חייב בכל, אבל הכא כבר עביד ראשון בור כשיעור מיתה שהרי בבע"ה הסותר מחויב המצניע ונמצא דהאחרון לא חידש כלום בהך בור ומאי שייטא לכורה אחר כורה:

ונראה דס"ל להרמ"ה דדוקא במניח אבן בר"ה מיקרי כורה בור מיד משום דכבר נגמרה התקלה, ואף דמתגלגל אח"כ במקום אחר ע"י רוח מצויה אינו אלא כמוליך בורו ממקום למקום, משא"כ במניח אבן במקום דא"א להזיק כלל אלא ע"י רוח מצויה אף דמחייב בהיזק שאח"כ מ"מ אין כליו תורת כורה בור אלא משעה שאפשר להזיק, ומש"ה המצניע בכותל רעוע אף דפשע שהרי עומד לסתור הכותל והו"ל כמניח תקלה בר"ה, מ"מ כיון דעד הסתירה א"א להזיק אין עליו עדיין תורת כורה בור, ומש"ה כשבא אחר וסתר הכותל שפיר חייב שהרי נעשה עכשיו בור ע"י מעשיו, דבשלמא בבע"ה הסותר כיון דאין על הבע"ה תורת כורה נמצא דחשיב רוח מצויה לגבי המצניע אבל באחר דהו"ל כורה ממש שפיר חייב, ומש"ה מסיק הרמ"ה דאע"ג דגם המצניע פשע וא"כ יתחייבו שניהם וכדאמרינן בכמה דוכתי, וע"ז מסיק דכאן שאני דכיון דילפינן מקרא דכורה אחר כורה האחרון חייב ולא אמרינן דשניהם שותפין בבור משום דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים, וההוא דעביד שיעור מיתה חייב בכולו דכתיב והמת יהי' לו, וא"כ ה"נ א"א לחייב שניהם ומש"ה מחייבינן את הסותר בלבד דהוא עביד שיעור מיתה אבל המצניע עדיין לא עביד שיעור מיתה שהרי עדיין לא נחית עליה תורת כורה בור עד הסתירה, ואע"ג דאמרינן לקמן (דף נ"א) דכשעקרו שניהם חוליא בב"א והשלימו לעשרה שניהם חייבים, וכתב הרשב"א דאע"ג דדרשינן אחד ולא שנים היינו דוקא בכורה אחר כורה אבל כשעקרו חוליא בב"א כאחד חשבינן, שאני התם דכריית הבור נגמר ע"י שניהם ממש משא"כ כאן דהמצניע אינו מסייע כלל בסתירת הכותל ונמצא דא"א ליחשב מעשה סתירה שהוא גמר עשיית הבור אלא על הסותר לבד והמצניע מחייב בעד הפשיעה דמעיקרא מש"ה דמי לכורה אחר כורה, ומעתה נראה דבדינא דהמאירי דבכיסה בורו בדליו של חברו ובא אחר ונטלו חייב בעל הבור, גם הרמ"ה יודה שהרי כאן דכבר נעשה בעל הבור רק שאנו רוצים לפוטרו מחמת הכיסוי, וע"ז שייך שפיר טעמא דהמאירי דכיון דפשע בכיסוי זה אין זה כיסוי, ותו ל"ש תורת כי יפתח אפילו באחר דדמי למכסה בכיסוי שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה ובא אחר וסילקו קודם שגילהו הרוח:

[ג] איברא דעדיין צריך למודעי דמ"ט בעל הכותל גופא לא מחייב מתורת כורה בור דמה דעביד ברשות לא הפקיע ממנו תורת בור מדמחייב בכותל בריא, ונראה דהנימוק"י כתב לעיל מינה דטעמא דבכותל רעוע פטור בעל הכותל משום דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' דמצנעי ביה אינשי דלאו אורחא למעבד, אבל בכותל בריא הו"ל לאסוקי אדעתי', ומיהו ברעוע ליכא לחיובי נמי מה"ט דלמא הצניעו שם כשהיה בריא משום דיותר ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע תחלה הרא"ש ז"ל, והרמ"ה ז"ל תי' דלא אמרינן מיגו דהוי פושע לגבי זמן בריאות להוי פושע נמי לגבי רעיעות עכ"ד, ולפ"ז כיון דעיקר טעמא לדעת הרמ"ה דפטור בעל הכותל הוא מטעם אנוס א"כ ל"ש טעם זה אלא בבעלים ולא באחר הסותר שלא ברשות כיון דע"כ פושע הוא, דמאי הו"ל גבי כותל חברו למיסתריה וכה"ג אמרינן לקמן (דף ס"א) מאי הו"ל גביה דאזיקתן וע"ש במלחמות ובקצה"ח (סימן רצ"א):

ועדיין יש לדקדק דלפ"ז היכא שבעל הכותל ידע מהקוצים בשעת סתירה בודאי יתחייב כיון דהו"ל פושע גמור, וא"כ מאי מדמי הש"ס הך דינא למכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו דפטור שהרי בעל הדלי יודע שע"י נטילתו נעשה תקלה ובכה"ג גבי כותל נמי חייב בעל הכותל. ונראה דאיתא בב"מ (דף פ"ב) המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע דברי ר"מ ר"י אומר ש"ח ישבע ש"ש ישלם, ופריך למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע והתניא נשברה כדו ולא סקלו ר"מ מחייב בהזיקן וחכ"א פטור וקי"ל דבנתקל פושע פליגי, וכתבו התוס' דר"י אדר"י לא קשיא דסבר נתקל לאו פושע מש"ה פטור בהזיקן ואע"ג דלא הוי אנוס מדמחייב עליה ש"ש מ"מ תו ל"ח בור כיון שלא נעשה בפשיעה אלא באונס כעין גניבה ואבידה, וכ"כ הרמב"ן בתוספת ביאור דכיון דהתורה מיעטה בשמירת בור וא"צ אלא שמירה פחותה כש"ח מש"ה פטור ע"ש, ונמצינו למדין מזה דכמו דלאחר שנעשה בור סגי בשמירה פחותה ה"ה לענין שלא יעשה בור מתחלתו נמי סגי שמירה פחותה דתחלת דינו כסופו, לכאורה נראה ראיה לזה ממ"ש דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח שאינה מצויה פטור אלמא דמה שהש"ש חייב עליה לא משוי ליה כבור ואש ועי' ס"פ כיצד הרגל, אמנם נראה דשאני בור ואש שנעשו ע"י כח אחר מעורב בהן דאילולא דגלי קרא היה פטור לגמרי כיון דלאו מעשיו הן אלא מעשה הרוח, ומש"ה אין לנו אלא מאי דגלי קרא דהיינו רוח מצויה בלבד, וגדולה מזו כ' הרשב"א לקמן (דף ס') לחד תירוצא דהא דפטור ברוח שאינה מצויה באש מיירי אפילו כשכבר בא הרוח דהוי פושע ואפ"ה פטור יעוש"ה. ולפ"ז נראה דהא דשקיל וטרי בסוגיין לענין מכסה בורו בדליו של חברו אי חייב בעל הדלי או לא הוא דודאי ידע הש"ס דאם המכסה פשע בכיסויו הו"ל כבור פתוח ותו לא מחייב בעל הדלי, אלא דזהו גופא מספקא לן בהך פשיעה דמכסה דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיטול בעל הדלי את דליו אם הוא פשיעה לגבי ש"ח או לא, ונמצא דהו"ל כבור מכוסה יכול דסגי בשמירה פחותה וממילא בעל הדלי חייב מתורת כי יפתח, וע"ז שפיר הביא הש"ס ראיה מדחזינן בברייתא דבכותל רעוע חייב המצניע משום דמיקרי חופר בור בהנחתו משום דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיבא בעל הכותל ויסתור את כותלו אלמא דזהו חשיב פשיעה שהש"ח חייב עליה דאל"ה אינו נעשה בור ע"י גניבה ואבידה, וא"כ ה"ה כשמכסה בדליו של חבירו נמי כיון דפשע בכיסוי ל"ח כיסוי כלל כיון דלא כיסהו כראוי, ופריך פשיטא ומסיק מהו דתימא התם הוא דלא הוי ידע ליה דלודעיה אבל הכא דידע הו"ל לאודועיה ר"ל דמצניע ודאי הוי פושע שהרי הו"ל לאסוקי אדעתיה שיסתור כותלו ולא ידע מהקוצים, ונמצא דמהשתא הו"ל כמניח תקלה בר"ה, אבל במכסה בדליו ש"ח אפשר דסבר המכסה דבשעת נטילת הדלי מכבר יודיע לבעל הבור שיכסה בורו ונמצא דמתחלתו לאו פושע גמור הוי אלא כעין גניבה ואבידה הוא ולא חשיב בור קמ"ל דהוי פשיעה גמורה ולאו כיסוי הוא: [ד] אמנם אף שכתבנו דליכא פלוגתא בין הרמ"ה והמאירי בדינא דאחר הסותר הכותל שלא ברשות, מ"מ מדברי רש"י בסוגיין נראה דחולק בזה ע"ד הרמ"ה, שהרי בהא דקאמר מ"ד התם הוא דלא הוי ידע ליה דלודעיה פירש"י למצניע שיבא ויטול קוצותיו, אלמא דמפרש דמיירי בידע בעל הכותל בשעת סתירה דתו לא הוי אנוס, וע"כ דפליג בזה על הנימוק"י שפירש דבכה"ג דידע חייב בעל הכותל, ועכצ"ל דשיטת רש"י הוא דמצניע חשיב כחופר בור מיד בשעת הנחה בכותל כיון דסופו של בור זה להזיק והו"ל כשאר בור המתגלגל, ואע"ג דעדיין א"א לו להזיק וא"כ הכותל אינו אלא בתורת כיסוי לבד וכיון דהמצניע פשע בכיסוי הו"ל כבור פתוח וא"כ דמי ממש למכסה בור בדליו ש"ח. ולפ"ז דעיקר פטור דבעל הכותל הוא מטעם דהו"ל כנוטל כיסוי מבור פתוח תו אין לחלק בין בעל הכותל לאחר הסותר:

וכן נראה מדברי התוס' שחולקים בזה ע"ד הרמ"ה שהקשו דאפילו בכותל רעוע נמי הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא הניחם כשהיה בריא, ותי' דמ"מ המצניע ראוי להתחייב כיון שפשע וכ"כ הרא"ש, והנה מקושיתם נראה דהוו מפרשי כדעת הנימוק"י דפטור דבעל הכותל הוא מתורת אנוס ומש"ה הקשו דעדיין הוא פושע, ומ"ש הנימוק"י בשם הרמ"ה ליישב דלא אמרינן מיגו דהוי פושע לזמן בריאות ל"ח פושע לזמן רעיעות לא שמיע להו, ומש"ה תי' דלא מטעם אנוס פטרינן לבעל הכותל אלא כיון דהמצניע פשע תו ל"ח כיסוי והו"ל כבור פתוח ועפי"ז אפילו ידע בעל הכותל מהקוצים נמי פטור, וכ"כ הטור (סימן תט"ו) וא"כ ה"ה אחר הסותר נמי פטור כמו במכסה בורו בדליו של חבירו דמעתה שוב אין לחלק ביניהם:

[ה] ועפ"י כל האמור יתיישב קושית הדרכי משה ע"ד הטור (סימן ת"י) שפסק דהמכסה בורו בדליו ש"ח ובא בעל הדלי ונטלו פטור וז"ל, ועיין בזו בתשובת הרא"ש (כלל ק"א סי' ג') שכתב באחד שסמך חבית בר"ה באבן חברו ובא חבירו ולקחו ונשבר החבית חייב דהו"ל לסומכו באבן אחר, וא"כ מ"ש מכיסוי דפטור עכ"ל, ועיין פרישה שם ואין דבריו מבוררין, אולם לפמ"ש א"ש מאד דדוקא בכיסוי דאנו דנין לחייב את בעל הדלי מתורת כי יפתח ומש"ה כל שכיסה בדליו ש"ח ופשע בכיסויו הרי כאלו הבור פתוח לגמרי ואין בעל הדלי עושה כלום, משא"כ בדינא דתשובת הרא"ש שסמך באבן חברו דכשבא ולקח האבן נמצא דהוי מזיק בידים לא נפטר בשביל פשיעת בעל החבית וכמ"ש הטור (סי' תט"ו) דסותר כותלו והזיק בשעת נפילה בעל הכותל חייב אף בכותל רעוע, וכתב הגר"א משום דהו"ל אדם המזיק ע"ש, ועיין בנימוק"י בסוגיין וסמ"ע (סימן ת"י ס"ק מ"ד) ואי משום דעביד אינש דינא לנפשיה ע"ז אמרינן דהו"ל לסומכו באבן אחר ומש"ה לא הותר לעשות לו היזק זה וממילא הדר דינא דאדם המזיק, וכיו"ב אמרינן לעיל ר"פ המניח בסוגיא דעביד אינש דינא לנפשיה בשור שעלה ע"ג חבירו להורגו ודחפו אם היה יכול לשומטו חייב, ועיין בשו"ע חו"מ (סי' שפ"ג ס"ב) בהגה ובביאור הגר"א שם, וע"ע בשלטי גבורים (ס"פ כיצד הרגל) בענין זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וסילקן בעל הכרים ויש לפלפל עפמש"כ ואכמ"ל: [ו] ובעיקר היסוד שכתבנו לעיל בשם התוס' והרמב"ן דבור שנעשה ע"י פשיעה הוא דחשיב בור ולא שנעשה ע"י גניבה ואבידה דכמו שהתורה מיעטה בשמירתו בסופו ה"ה בתחלתו, מצאתי להרשב"א שחולק בזה דלעיל (דף כ"ח) בהא דאמרינן נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב בעל האבן כ' הרשב"א וז"ל, ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונשוף באבן והרי ניזוק בפשיעתו, ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל עכ"ל, אלמא דגם בפשיעה כעין גניבה ואבידה הוי בור למ"ד נתקל פושע, והא דבור סגי בשמירה פתוחה היינו לבתר דהוי בור וגלי קרא דבכה"ג חשיב כיסוי אבל לענין שלא יחשב בורו בתחלתו לא מהני שמירת ש"ח דכיון שאינו אנוס גמור דש"ש פטור עליה הרי זה מעשה כריה או פתיחה. ודוקא למ"ד נתקל לאו פושע ל"ח בור דאונס גמור רחמנא פטריה וכנעשה מאליו דמי:

אמנם נראה דזהו דוקא להסוברים דאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. ומש"ה איכא למימר דבור שנעשה באונס כעין גניבה ואבידה חשיב בורו כיון דבאונס כי האי ל"ש אונס רחמנא פטריה וקרינן ביה כי יכרה, משא"כ לדעת התוס' וסייעתם דס"ל דאדם המזיק לא חייבה תורה אלא באונס כעין אבידה אבל ע"י אונס כעין גניבה נמי פטור דאין להחמיר בנזקי בורו יותר מנזקי גופו, ולפ"ז לדעת הרשב"א עצמו דס"ל ג"כ כשיטת התוס' כמבואר בדבריו בר"פ המניח ובסוגיא דטבח אומן שקלקל ע"ש לא מחייבינן ליה בבור שנעשה ע"י אונס כעין גניבה, ועפי"ז א"ש דלא תיקשי לר"י דס"ל נתקל לאו פושע מדפטר בנשברה כדו ולא סילקו ואפ"ה ס"ל דבש"ש חייב לשלם בנתקל וכיון דש"ש חייב עלה אמאי לא חשיב בורו לדעת הרשב"א דליעשות בור בתחלה לא מיעטה תורה בשמירתן, אבל לפמ"ש א"ש דנתקל לאו פושע הוא היינו דהוי כעין גניבה ומש"ה ש"ש חייב ואפ"ה פטור מתורת בור דלא חייבה תורה בבור יותר מאדם המזיק, אבל לר"מ דס"ל נתקל פושע ר"ל דנתקל חשיב כעין אבידה דש"ח פטור עליה וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ואפ"ה ס"ל לר"מ דחשיב בורו משום דליעשות בור לא מיעטה תורה בשמירתן:

[ז] והנה בב"מ (דף פ' ע"ב) איתא קב לכתף ופריך אם איתא דלא מצי ביה בר דעת הוא לישדיה אמר אביי בשחבטו לאלתר ורב אשי אמר הוא סבור חולשא הוא דנקט ליה, ובחי' הרמב"ן כ' וז"ל משמע דחייב השוכר בנזקיו תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור אפילו מפשיעה ואם נאמר שנזקי אדם הם תימא הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפילו הטעינו הוא עכ"ל, ולא ניחא ליה להרמב"ן דחשיב כאבנו ומשאו דחייב או מטעם אש או מטעם בור משום דהרמב"ן אזיל לטעמיה דס"ל דכל אש או בור שנעשה ע"י פשיעה דש"ח פטור עלה לאו בורו ואשו הוא, וא"כ כאן בודאי לאו פשיעה גמורה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דהנטען יטעה בעצמו, ורק אי מתורת אדם המזיק הוי חייב אפילו באונס, והא דנקט דבשוכר עבד פטור אפילו מפשיעה הוא רק לאלומי קושיתו, אבל לא מסתבר לומר דזהו חשיב פשיעה גמורה דש"ח יתחייב עליה, אבל לדעת הרשב"א שביארנו דתחלת המזיק שנעשה ע"י אונס כעין אבידה חייב מטעם אשו ובורו לק"מ, ועפ"ז א"ש דברי הטור (סימן ש"ח) שכתב בשם הרמ"ה דהלכתא כרב אשי ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא דאזקיה בידים עכ"ל, והקצה"ח נדחק בטעמו דס"ל כדעת הריטב"א דהשוכר חייב מתורת גרמי שהטעהו וסמך עליו ודמי למראה דינר לשולחני ודינא דגרמי פטור מד' דברים יעו"ש, והוא דחוק דלא מיבעיא להסוברים דגרמי הוא מזיק דאורייתא דחייב בד' דברים אלא אפילו לדעת התוס' דגרמי דרבנן נמי נראה דכל תורת אדם המזיק עליו, וכן מוכח מדברי התוס' בב"מ (דף ע"ו) ד"ה אין ע"ש, אכן לפמ"ש א"ש דהרמ"ה קאי בשיטת הרשב"א דע"י פשיעה ש"ש נמי חשיב אש ובור ומש"ה חייב בנזקיו אבל ד' דברים ליכא אלא באדם המזיק:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה