אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מט

סימן מח

בענין נגח ואח"כ הפקיר:

[א] גרסינן בב"ק (דף י"ג) עלה דמתניתין דנכסים המיוחדין למעוטי מאי רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר תנ"ה יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד ע"כ, וכתב הרא"ש ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר' יהודה מוקי מתניתין כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור ל"פ עליה וכמ"ש בפירושו הר"מ ז"ל עכ"ל, ודבריו צריכין ביאור דבשלמא לר' יהודא יליף נזקין ממיתה וכמ"ש הש"מ בשם הר"ר יהונתן ז"ל אבל לרבנן דלא דרשי קרא במיתה לפטור נגח ואח"כ הפקיר מנלן לפטור בנזקין, וכבר עמד ע"ז התוי"ט ונדחק מאד בזה וכן העיר בזה לח"מ (פ"ח מנזקי ממון הל"ד) יעו"ש, וראיתי בש"מ לקמן (דף מ"ד) שהביא בשם המאירי דמה"ט דעת כמה מרבוותא לפסוק הלכתא כר' יהודה אף במיתה מדאוקי רבינא מתניתין כוותיה יעו"ש. וכן נראה מדברי הירושלמי כוותייהו דלקמן (שם) עלה דמתניתין דשור המדבר איתא בירושלמי וז"ל לענין נזקין תני רבי הושעיא לענין נזקין ר"מ מחייב ור' יודן פוטר לכופר מה ר"י בשם ר' ינאי כשם שחולקין בנזקין כך חולקין בכפר עכ"ל, ומבואר דת"ק דר"מ דהיינו ר"מ דמחייב גבי מיתה ה"ה דמחייב גבי נזקין וכפר, וא"כ הא דמוקי רבינא מתניתין למעוטי נגח ואח"כ הפקיר פטור ע"כ משום דסתמא דמתניתין ס"ל כר' יהודה אף במיתה וממילא קיי"ל כר' יהודה:

איברא דלדברי הרא"ש לא תיקשי מדברי הירושלמי משום דס"ל דהש"ס דילן פליג בזה, דאיתא בחולין (דף קל"ח) אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דא"ק שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצוה לשלחו אלא להביאו לב"ד, ופריך ה"ד אי דגמר דיניה בר קטלא הוא אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך ע"כ. ואמאי פטור משלוח הא פירש"י דלאחר שהרג את הנפש מרד ונמצא בקן וא"כ הו"ל הפקר וכמ"ש התוס' בד"ה כיון דמרדו דאל"ה לא מחייב בשלוח יעו"ש, וא"כ הו"ל נגח ואח"כ הפקיר דפטור ממיתה לר"י ויתחייב בשלוח כיון דאינו מצווה להביאו לב"ד, וע"כ דרבינא מיירי אליבא דרבנן דקיי"ל כותייהו דנגח ואח"כ הפקיר חייב, ולפ"ז הא דמוקי רבינא מתניתין דנכסים המיוחדין למעוטי דנגח ואח"כ הפקיר פטור ע"כ דאתיא גם אליבא דרבנן דר"י משום דלענין נזקין מודו רבנן לר"י כמ"ש הרא"ש, ולדעת רבוותא דס"ל דרבינא כר"י ס"ל אף במיתה צריך לדחוק דמיירי שלא נעשה הפקר בזה שמרד וכגון שהבעלים לא ידעו מזה דאינו יוצא מרשות הבעלים דהו"ל יאוש שלא מדעת ויעו"ש ברשב"א וריטב"א, ואעפ"כ היה חייב בשלוח אילולא דגלי קרא משום דמיירי שכבר נטלו פעם אחת מקנו וזכה בו קודם שהרג את הנפש דכבר איתחייב ליה בשלוח ותו לא פקע אח"כ במה שהוא שלו, וכיו"ב אמרינן התם אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב ליה בשלוח מקמי דאקדשה ויעו"ש בפירש"י, ומש"ה איצטריך קרא לפוטרו משום שהרג את הנפש ומיפטר אף מחיוב שלוח דמעיקרא משום דמחויב להביאו לב"ד ופקע חיוב שלוח דאית ביה:

[ב] שוב ראיתי בש"מ בסוגיין וז"ל רבינא אמר למעוטי נגח וכו' דאע"ג דלענין קטלא דשור אין הלכה כר' יהודה לענין תשלומין מיהא אם הפקירו או הקדישו קודם שעמד בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא כדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי הראב"ד ז"ל עכ"ל, וזהו כשיטת הרא"ש בשם הר"ר מאיר ז"ל וכ"ד הרמב"ם (פ"ח מנ"מ הל"ד) לחלק בין מיתה לנזקין, וראוי לספק לפ"ז איך הדין בשן ורגל לענין נגח ואח"כ הפקיר אם מיפטר או לא ואליבא דר"י לא מספקא לן דכיון דיליף נזקין ממיתה כמ"ש הר"ר יהונתן ז"ל בודאי דאין לחלק בין נזקין לנזקין דכולהו נזקין דשור יליף ממיתה, ועי' לקמן (דף מ"ד) לענין נזקין שלא בכוונה דר"ש יליף מקטלא ויעו"ש בש"מ, אבל לרבנן דלא ילפי אלא מקרא דוחצו את כספו דכתיב בקרן אין ללמוד מזה לשן ורגל דאיכא למיפרך וכדאמרינן לעיל: ולכאורה נראה קצת דבשן ורגל חייב אפילו נגח ואח"כ הפקיר דאיתא לקמן (דף נ"ו) המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב, וכתבו התוס' דאע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חברו בנרו של חברו עכ"ל, ואי נימא דבשן בעי ג"כ שיהא בעלים בשעת העמדה כדין א"כ מאי מועיל מה דעשה הכתוב כבעירה ור"ל דאחשביה רחמנא כבעלים על המזיק ע"י שפשע דמ"מ בשעת העמדה בדין תו לאו בעלים הוא והו"ל כנגח ואח"כ הפקיר דפטור, ובשלמא לדעת הרשב"א והטור (סימן ת"ו) דדוקא נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור דל"ל בעלים כלל אבל נגח ואח"כ מכר או הוריש חייב כיון דמ"מ אית ליה בעלים וא"ש, אבל לדעת רש"י דס"ל דאפילו בכה"ג פטור משום דבעי בשעת היזק והעמדה בדין בבעל אחד ואפ"ה חייב במעמיד אע"פ דבשעת העמדה בדין לאו איהו כבעלים חשיב, אלמא דבשן ורגל ליכא דינא דנגח ואח"כ הפקיר לדידן דקיי"ל כרבנן, אמנם נראה דאין ראיה מכאן דמ"ש התוס' הואיל והוא עשה חשיבא כדידיה אין כוונתם משום דרחמנא אחשבה בעירה ויש לו תורת בעלים בשעת היזק אלא דאע"ג דשן ורגל עיקר חיובם משום ממונו ובעי בעירה היינו דוקא היכא שלא עשה ההיזק ועיקר החיוב הוא משום שלא שמרו כראוי וכדאמרינן שורו ולא טפח באפיה. משא"כ היכא שהוא עשה ההיזק ע"י פשיעתו איכא חיוב ממונו אע"ג דאין המזיק שלו, וע"ז הביאו ראיה ממדליק פשתנו של חבירו בנרו של חברו דחייב למ"ד אשו משום ממונו וכמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ב) ד"ה אשו יעו"ש, אלמא דשייך חיוב ממונו אע"ג דלאו ממונו הוא ומינה לכל המזיקין דמחייב מתורת ממונו יש בהן חיוב ממונו היכא דהוא עשה ההיזק ע"י פשיעתו אבל אין לו תורת בעלים כלל אף בשעת היזק, ומעתה ל"ש כאן לפטור מטעם נגח ואח"כ הפקיר שהרי המזיק לא יצא מרשות בעליו לאחר ההיזק, ודוקא היכא דהיה בעלים בשעת היזק ואח"כ הפקיר או מכר גלי קרא דפטור משום דבעל אחד בעי כיון דתחלת החיוב היה מתורת בעלים. וראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי דמכלתין (פ"ג הל"ב) עלה דס"ל לר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור מודה ר' יהודה לחכמים במפקיר שור שנגח בר"ה שחייב לא דומה נזק עומד לנזק מהלך עכ"ל, והמה"פ והנוע"י תמהו דהא ר' יהודה ס"ל דנגח ואח"כ הפקיר פטור יעו"ש. אכן דברי הירושלמי פשוטים דדוקא הפקיר לאחר נגיחה הוא דפטור דליכא תו בעלים דשעת היזק משא"כ כאן דמחייב ר' יהודה במפקיר שור שנגח בר"ה דע"כ מיירי שהפקירו קודם נגיחה דומיא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דמיירי קודם שנעשה הנזק וכיון דכבר הוא הפקר קודם הנגיחה. ואפ"ה ס"ל להירושלמי דמחייב מתורת בעלים רק חיוב ממונו שמתחייב מתחלה קודם שהפקירו לשמרו שלא יבא היזק ע"י, והך חיוב שאינו מתורת ממונו ר"ל חיוב ממונו שמתחייב מתחלה קודם שהפקירו לשמרו שלא יבא היזק ע"י והך חיוב שאינו מתורת בעלים רק מדין חיוב ממונו לבד לא איכפת לן אף דליכא בעלים בשעת העמדה בדין, כיון דעיקר חיובו לאו מתורת בעלים הוא משא"כ כשלא הפקירו מגרע גרע כיון דמתחלת ההיזק חשיב בעלים ממש בעינן בשעת היזק וגמ"ד שוין כאחד, ובלא"ה נראה דלשיטת רש"י דס"ל דלמ"ד אשו משום ממונו בעי דוקא ממונו ממש ובגחלת חברו ודהפקר ליכא חיוב ממונו אע"ג דהוא עשה, א"כ א"א לחייב במעמיד מטעם שן ורגל כיון דבעי בעירה וע"כ עיקר החיוב דמעמיד הוא מטעם אדם המזיק כמ"ש הרשב"א והמ"מ (פ"ד מנ"מ הל"ג) וכן העלה הב"י (סימן שצ"ד): [ג] איברא דאפשר להביא ראיה ממ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי וז"ל איכא למידק היכי שמעינן מהאי מתניתין דדיינינן דינא דגרמי הא ממונו הוא דמזיק שהגפנים שלו הם שהולכין ומתערבין עם תבואתו של חבירו ואוסרין אותה, ומאחר שעליו לגדור מפני האסור ולא אמרינן על הניזק להרחיק את עצמו אמאי לא לחייב הא שורו הוא דלא טפח באפיה מאחר שהיה לו לגדור ולא גדרה, ומפרקי לה רבנן ז"ל להך קושיא דלא מיתסר מחמת ערבוב לחודיה אלא מפני שמתיאש מלגדור ויאושו הוא הגורם האיסור והוא הגורם לו להתחייב וכו' עכ"ל, והגאון מוהר"א זללה"ה אב"ד דטבריג הקשה ע"ד הרמב"ן דאיך אפשר לחייב לבעל הגפנים מטעם שור הא הו"ל כנגח ואח"כ הפקיר כיון דהגפנים עצמם נאסרין בהנאה מתורת כלאים וכל הקודם בהן זכה ונמצא דבשעת גמ"ד תו ל"ל בעלים, ולפמ"ש א"ש דקושית הרמב"ן הוא דליחייב בעל הגפנים מתורת רגל דבכה"ג לא יועיל מה שהופקר אח"כ שהרי נגח ואח"כ הפקיר חייב בשן ורגל: אמנם נראה דא"א לפרש דקושית הרמב"ן הוא דליחייב מתורת רגל דאיתא לקמן (דף נ"ח) עלה דמתניתין דנפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית, אמר רב כהנא ל"ש אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת, וכתב הרא"ש וז"ל ומיירי בדאפשר לרועה למטרח בתרה ולאפוקה דאל"ה כי היכי דהוי אנוס באכילת ערוגה שנפלה בה ה"נ הוי אנוס בכל הערוגות ואפ"ה פוטר רב כהנא באכילת אותה ערוגה כולה דכיון שהנפילה היתה באונס לא קרינן ביה ושלח ובער עד דעביד כעין ובער, דהא דכתיב ושלח ובער מקמי דתיעול לשדה חברו כתיב והערוגה כיון דעיילה ביה באונס נפילה כי אכלה נמי אינה משלמת אלא מה שנהנית, ואע"ג דידע דקיימא התם ויכול לאפוקה דבעי ושלח ובער וליכא אבל יצאה מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת ומצי לאפוקה קרינא ביה ושלח ובער, ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום עד שתצא ותחזור לדעת דכולה גינה דנפלה ביה באונס כחדא ערוגה דמיא ולא קרינא ביה ובער בשדה אחר עכ"ל, ולפ"ז במחיצת הכרם שנפרצה באונס הו"ל הגפנים כנפלו לגינה באונס ותו א"א לחייבו מתורת רגל אע"ג דאפשר לו לגדור דכיון דמתחלת נטיעתן א"א להו להזיק מחמת המחיצה אין כאן ושלח, וע"כ דעיקר קושית הרמב"ן דיתחייב בעל הגפנים מתורת קרן וא"כ הדר תיקשי דהו"ל נגח ואחר כך הפקיר:

ולכן נראה דקושית הרמב"ן הוא דלחייב בעל הגפנים מתורת אש, והא דנקט הרמב"ן דהו"ל שורו דלא טפח באפיה, הך לישנא שפיר מתפרש באש למ"ד אשו משום ממונו וכדאיתא להדיא לקמן (דף כ"ג) כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו ואפ"ה חייב משום ממונו משום דהיה לו לגודרה ולא גדרה, דהתם שורו הוא דלא טפח באפיה וזה ממש בדומה לדינא דמחיצת הכרם שנפרצה דמטעם חציו א"א לחייבו דכלו ליה חציו בשעת נטיעה, וכשנפרצה המחיצה ואפשר לו לגודרה תו מתחייב עכשיו מתורת ממונו דהו"ל שורו ולא טפח באפיה, ומש"ה אין לפוטרו מטעם נגח ואח"כ הפקיר דבאש ליכא פטור דנגח ואח"כ הפקיר אפילו למ"ד אשו משום ממונו, וזה הפירוש מרווח טפי בדברי הרמב"ן מלפרש דהקושיא הוא מטעם שור. שהרי לדידן דקיי"ל כשמואל דכל תקלה דלא אפקרה מבורו למדנו אלמא דאף שהוא ממונו אין לו תורת שור משום דלאו בע"ח הוא ואין כוונתו להזיק וכמ"ש התוס', א"כ אין לגפנים תורת שור, וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דדיינינן דינא דגרמי ממתניתין דמחיצת הכרם שנפרצה לדידן דקיי"ל כשמואל דליכא לפרש מתורת שור ומאי קשיא ליה להרמב"ן, וע"כ דעיקר קושית הרמב"ן דליחייב מטעם אש לכו"ע לדידן דאית לן נמי משום ממונו, ואעפ"כ א"ש תירוצו דלא מיתסר מחמת ערבוב לחודיה אלא מחמת יאושו והוא הגורם להתחייב ולא אמרינן דמ"מ יהיו הגפנים בתורת אש שכח אחר מעורב בהן דהיינו יאושו, משום דכבר כתב הרמב"ן בדינא דגרמי דמש"ה פטור בלבה ולבתה הרוח דל"ד לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה דהתם כבר נברא גוף המזיק עצמו ואין הרוח מסייע בבריאתו אלא להולכתו, ודמי למדליק אש בתוך שלו ובא הרוח והוליכו לקמת חברו, משא"כ בשאין בליבויו כדי ללבות אלא בצירוף הרוח נמצא דהרוח מסייע לבריאתו ואין זה אש שחייבה עליו תורה, וה"נ הכא בכלאים דמאחר שאין הערבוב אוסר בלא רוח מצויה דהיינו יאושו אין זה אש, שוב ראיתי במנ"ח (מצוה נ"ה) שכתב דשן ורגל אם נגח ואח"כ הפקיר פטור מחמת ההיזק דילפינן מקרא, אבל מ"מ מחייב לשלם מה שנהנית יעו"ש, אכן לדידן צריכא רבה דלא מצינו קרא לפטור שן ורגל וכמ"ש לעיל:

כתבנו דכוונת הרמב"ן דמחיצת הכרם שנפרצה לחייב מדין שורו ולא טפח באפו היינו מטעם אש ואע"ג דמתחלת נטיעה כלו ליה חציו, ומ"ש התום' בסנהדרין (דף ע"ז) ד"ה בנזקין דזרק חץ ותרים בידו וקדם וסילקו פטור בממון ולא אמרינן דליחייב מטעם אשו אחר שסילקו אלמא דהיכא דמתחלת הזריקה לא הי' באפשרי להזיק כלל לא חלה עליו תורת אשו, י"ל דשאני התם דכבר הפקיר החץ לאחר הזריקה כסתמא דמלתא, אבל כשלא הפקיר הויא אשו לאחר סילוק התרים דומיא דמחיצת הכרם וכדעת הרמב"ן: (השמטה):

[ד] וראיתי בקצה"ח (סימן ת"ו) שהביא קושיא בשם אחיו מהא דאמרינן לקמן (דף צ') שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו ד"מ ואח"כ דנין אותו ד"נ קדמוהו ודנוהו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו ד"מ, ופריך וכי קדמוהו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולדיינו אותו ד"מ ע"ש, ומאי פריך הא אמרינן בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה וא"כ הו"ל נגח ואח"כ הפקיר ותו א"א למידייניה ד"מ, וכן הקשה הגרע"א יעו"ש, והקצה"ח תירץ דבאיסורי הנאה לא מהני הפקירו דהו"ל אינו ברשותו וכדאמר פ"ק דפסחים וכ"כ רש"י לקמן (דף מ"ה) דשוה"נ משנגמר דינו מכרו אינו מכור דלאו ברשותו הוא, וכ"כ הרמב"ם (פי"א מנז"מ), וע"כ הא דאמרינן דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דאפקורי מפקר ליה ה"ט משום דאיגלאי מלתא דלאו איסורי הנאה הוא וברשותיה הוי קאי להפקירו, משא"כ בשור שהמית דהוא שוה"נ באמת ואסור בהנאה ל"מ הפקירו ואע"ג דהוי איסורי הנאה ל"ח עי"ז כהפקר שהרי איסורי הנאה אית ליה בעלים, וכמ"ש הריטב"א בסוכה (דף ל"ד) דאיה"נ מיקרי לכם, ואע"ג דמ"מ מיאש נפשיה בתר גמ"ד ויאוש מהני אפילו באינו ברשותו דליתיה דאין יוצא מרשות בעלים ביאוש עד דאתי לרשות זוכה עכ"ד הקצה"ח. ועדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי התוס' כתבו לקמן (דף כ"ד) דשוה"נ שהזיק לאחר שנגמר דינו הבעלים פטורים דכיון שאסור בהנאה לא מחייב בנזקיו יעו"ש. וכיון שהצריכה תורה שיהא משעת היזק ועד גמ"ד בבעלים ע"כ דבעי בעלים בני חיובא ואם נעשה איה"נ לאחר נזקין הו"ל כנגח ואח"כ הפקיר כיון דמתחלה אם היה בעלים כזה היה פטור, ועוד דבעיקר חידושו של הקצה"ח שהעלה דביאוש לא פקע רשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכ"כ הנתיבות (סימן רס"א) כבר תמהו האחרונים ע"ז ומחו לה במאה עוכלי, וכן מתבאר גם ממ"ש הריטב"א ר"פ אלו מציאות עלה דאמרינן התם כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש וז"ל וא"ת א"כ עניים דאתו מדוכתא לדוכתא אמאי מותרין בלקט, י"ל דכל דאתי מקמי נמושות ראיה הוא דלא אייאש מעיקרא עכ"ל, אלמא דע"י יאוש יצא מרשות בעלים אע"ג דלא אתי לרשות זוכה דאל"כ מאי קשיא ליה דהרי כיון דאתי עניים הכא כלתה יאושם לדברי הקצה"ח והנתיבות: איברא דלפמ"ש דבשן ורגל ליכא פטורא דנגח ואח"כ הפקיר, אפשר לומר דשפיר פריך הש"ס דברייתא סתמא קתני מועד שהזיק דמיירי אפילו בשן ורגל דמועדין מתחלתן דאע"ג דהמית ע"כ מיירי בקרן שכוונתו להזיק דאל"ה ליכא מיתה מ"מ ההיזק בכל גווני מיירי דכיון דמשלם מעליה דנין אותו ד"מ ונפשות ומשו"ה פריך דבמועד דשן ורגל שפיר יש לדונו ד"מ אחר ד"נ, וראיתי בחת"ס (חחו"מ סי' קס"ה) שכתב ליישב דמשו"ה ליכא למיפטריה במה שנעשה איה"נ מתורת נגח ואח"כ הפקיר, דדוקא בשור תם שמשתלם מגופו מיפטר בנגח ואח"כ הפקיר, אבל במועד דהחיוב על הבעלים ליכא למיפטריה במה שנעשה איה"נ מתורת נגח ואח"כ הפקיר דשור איפטר בעלים לא איפטרו ע"ש, והעלים עין מדברי המאירי וז"ל ודע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אע"פ שאם הקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר כמו שאמר ר"ע בפרק המניח עכ"ל: ומ"ש הח"ס (שם) לצדד דאע"ג דאפקורי מפקר ליה לשור מ"מ חשיב בעלים כיון שאם קדם אחר והרגו חייב לשלם לבעלים כדאיתא לקמן (דף צ"א) וברמב"ם (פ"ז מחובל הלי"ז) ע"ש. דבריו תמוהים דהרמב"ם כתב שם דקדם אחר ושחטו ומיירי קודם גמ"ד דמותר בהנאה ותובע ממנו הפסד מצות ובערת הרע כמו באילן יעוש"ה, אבל לאחר גמ"ד אין חיוב לשלם לבעלים דהחיוב הוא על הב"ד ולא על הבעלים, ועוד דמה שמשלם לבעלים עשרה זהובים מתורת קנס לא משוי ליה בתורת בעלים על השור כיון דאין התשלום עבור שיווי השור אלא עבור הפסד המצוה, וכן מוכח מדברי הש"ס גיטין (דף מ"ג) בסוגיא דהמוכר עבדו לקנס ונתבאר לעיל (סי' כ"ד) ע"ש:

[ה] ודרך אגב יש לבאר דברי הרמב"ן בדינא דגרמי וז"ל, איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מ"ט פטור מלשלם הא שורו הוא והו"ל לטפויי באפייהו, ולא קשיא דכיון דלא גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשין דמזקי ושרשין ממילא אתו פטור אע"ג דממונא הוא, וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע וליכא לדמויי לאש שהוא הולך ומזיק כיון שלבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק אבל הנך נולד הוא ואע"פ שמחמת האילן הוא מזיק פטור עכ"ל ודבריו צריכין ביאור. ובמו"מ שהיה לי עם גדול אחד אמר דכוונת הרמב"ן הוא דהשרשין דכיון דהם נולד לא מחייב מתורת אש דכמו דאמרינן איש אש ולא שור אש וכמ"ש התוס' לקמן בסוגיא דאשו משום חציו ה"נ אמרינן איש אש ולא אש אש וכיון דהנך שרשין גופייהו הוי אשו ועל ידן נולד אש דהיינו השרשין מש"ה פטור עכ"ד. ובמחכ"ת לא נתנו הדברים להאמר דדוקא באש הבא ע"י מעשה שורו לא מיחשב אשו כיון דהבעלים לא פשעו באש כלל שהרי עיקר בריאת האש תלוי במעשה השור אם ירצה ולא קרינן ביה המבעיר את הבערה וכמ"ש התוס' לקמן (דף מ"ח), משא"כ בנוטע אילן ובע"כ עומד לגדל שרשין הו"ל אשו כיון דהבעלים פשעו בתחלת נטיעה על כל מה שיולד אח"כ, וכיו"ב כתב הראב"ד לקמן (דף מ"ח) עלה דאמרינן מאי רבץ שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בע"ה הוו גללים בורו ולא מצינו בור שחייב בו כלים וז"ל, ואי קשיא לך מאי אריא כלים אפי' אדם נמי משום דהו"ל שור בור ולא היא שור שחפר בור לא הו"ל לאסוקי אדעתיה דשורו חפר לבור ושור מדעתו עבד, אבל הכא לגבי גללים שור אנוס הוא ואיהו דבעי לאסוקי אדעתיה דמטיל גללים הלכך הו"ל גללים כנפלה גמלו ולא העמידה דחייב עכ"ל, וזהו כוונת התוס' (שם) ד"ה וטינפו בסה"ד יעוש"ה. ועוד דהתינח לגבי אש שייך לומר דכיון שהשרשין שנולדו אח"כ הו"ל אש מש"ה פטור, אבל מש"כ הרמב"ן ליישב הקושיא משור דחשיב נולד לא יתכן שהרי לגבי חיוב שור ליכא נ"מ אם נעשה ע"י מעשיו או לא דכיון דממונו הוא חייב ומ"ש מנפל לו שור המזיק בירושה דחייב בנזקיו. ונראה לפרש דברי הרמב"ן בפשיטות דהתורה לא חייבה בנזקין אלא היכא שחל עליו חיוב שמירה קודם שנעשה הנזק וכבר היה בעולם דמחויב לשומרו שלא יזיק, משא"כ כאן דקודם הנזק עדיין אין המזיק בעולם ולא חל עליו חיוב שמירה ואחר שנולד המזיק הרי היזקו עמו ותו ל"ש חיוב שמירה לאחר הנזק ולחייבו בשמירה מקודם שלא יבא המזיק בעולם אין זה מגדרי שמירת נזקין ואין לחייבו אלא מתורת הרחקה לבד וזהו ברירא דהך מלתא, אמנם הרמ"ה בב"ב (דף כ"ה) כתב דבעל האילן חייב לשלם מתורת אש ע"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה