שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן מח
בענין עבדא כמטלטלי דמי:
[א] גרסינן בב"ק (דף י"א ע"ב) אמר עולא אמר ר"א הלכתא גובין מן העבדים ומסיק דאפילו מיתמי ור"נ פליג עליה וס"ל דעבדא כמטלטלי דמי לענין שעבוד ופרוזבול ואגב. ובתוס' הקשו דהרי בכמה דוכתין אשכחן דעבדים הוקשו לקרקעות לענין אונאה ושבועה, ותי' דדוקא לענין מילי דאורייתא חשיבי כקרקע והכא איירי לענין מילי דרבנן וסבר שעבודא לאו דאורייתא וכן פרוזבול ואג"ק דהוו דרבנן, וכ"כ הרא"ש וז"ל, בע"ח אינו גובה חובו מן היתומים מעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"נ בדיני דאמר עבדא כמטלטלי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולענין קנין אגב עכ"ל, וכבר תמהו ע"ד הרא"ש דמשמע מדבריו כאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ובכמה דוכתי ס"ל שעבודא דאורייתא, וכבר עמד ע"ז הש"ך בחו"מ (סימן ל"ט) והעלה דס"ל להרא"ש דשעבודא לאו דאורייתא לבד מלוה הכתובה בתורה, והקצה"ח (שם) דחה דבריו וכתב לתרץ בפשיטות דלפמ"ש הרשב"א בחי' (סוף קדושין) דמה"ת אפילו מטלטלין משועבדין, אלא דחכמים הפקיעו שעבוד מטלטלין משום דלאו עיקר סמיכת המלוה עלייהו וא"כ הא דחלקנו בין קרקע למטלטלין לענין שעבוד אינו אלא מדבריהם ובלשון חכמים כמטלטלי דמי ע"ש, איברא דהקצה"ח העלים עין מדברי הרשב"א בחי', דלאחר שהעלה דהלכה כר"נ דעבדא כמטלטלי הקשה מהא דקיי"ל עבדים הוקשו לקרקעות, וכתב בשם התוס' לחלק בין מילי דרבנן למילי דאורייתא וכ' וז"ל, אלא שקשה בעיני שא"כ נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אפילו הם נגבין מן היתומים ואלו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט וכו' וכן פסק הרי"ף ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפ' יש נוחלין עכ"ל, אלמא דהרשב"א עצמו דאיהו מרא דשמעתא דמטלטלין משתעבדי מה"ת ואעפ"כ כתב דהסוגיא דילן ע"כ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא, ולא ניחא ליה בתי' של הקצה"ח וה"ט משום דנהי דבלשון חכמים עבדא כמטלטלי אבל כאן כיון דלא הפקיעו משעבוד של תורה אלא מטלטלי לבד ולא קרקע דנמצא דקרקע הניחו בשעבודה וה"ה עבדים לא הופקעו משעבוד של תורה, וזהו שהקשה הרשב"א דאי נימא דר"נ ס"ל שעבודא דאורייתא נמצא דשעבוד עבדים ג"כ הו"ל ד"ת כיון דלא הפקיעו השעבוד מקרקע דאורייתא: הבאנו דברי הקצה"ח (סימן ל"ט) ליישב דברי הרא"ש בסוגיא דעבדא כמטלטלי דאתיא כמ"ד שעבודא דאורייתא ואעפ"כ הוי מילי דרבנן עפ"ד הרשב"א (סוף קדושין) דמה"ת אף מטלטלי דיתמי משתעבדי ' נמצא דמה שחלקנו בין קרקע למטלטלין הוא מילי דרבנן, והקשינו דהרשב"א עצמו תמה על הרי"ף בזה שסותר משנתו דפסק שעבודא דאורייתא ואעפ"כ ס"ל עבדא כמטלטלי. וכעת מצאתי דהרשב"א עצמו בפ' הגוזל עצים בסוגיא דעבדא כממלמלי כתב כעין דברי הקצה"ח ע"ש:
השמטה :
[ב] ונראה ליישב דברי הרי"ף והרא"ש דהנה בשלהי גט פשוט כתב הרי"ף דקיי"ל שעבודא דאורייתא דר"פ דהוא בתרא ס"ל כן בפ"ק דקדושין דהלכתא מע"פ גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דל"ל קלא. והא דפסק ר"פ הכא דהלכתא מע"פ גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוין לאו דפליגא דידיה אדידיה. אלא קמ"ל דה"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ד, וכ"כ הרא"ש ע"ש. והרמב"ן והרשב"א בפ"ק דקדושין תמהו ע"ז דאם איתא דשעבודא דאורייתא למאי איצטריך לטעמא דנעילת דלת בלא טעמא נמי מדינא גבי שאין יכולין לעקור ד"ת בחנם, ונראה דכוונת הרי"ף והרא"ש הוא דלפ"מ דס"ל דמטלטלי מה"ת לא משתעבדי, וה"ט משום דאין המלוה סומך דעתו עליהם משום שאפשר להבריחן וכמ"ש רש"י בכמה דוכתי, וא"כ נהי דס"ל לר"פ שעבודא דאורייתא וגובה מיתמי ד"ת מ"מ אחרי שתקנו חכמים שלא לגבות מלקוחות שוב הדר דינא דשעבודא לאו דאורייתא, שהרי הנך קרקעות לא עדיפי ממטלטלי כיון שאפשר להבריחן ע"י מכירה ובע"כ פקע מהן שעבודא, ומש"ה כתבו הרי"ף והרא"ש דמשום טעמא דנעילת דלת אוקמוה אדאורייתא דכיון דבלא תק"ח היה גובה מיתמי ומלקוחות ורק ע"י תקנת לקוחות פקע שעבודא מש"ה מהני טעמא דנעילת דלת, איברא דא"א לומר דאחר דאוקמוה אדאורייתא חוזר וניעור שעבודא דאורייתא שהרי א"א ליתפס עלייהו שעבודא דאורייתא כמו במטלטלין, אלא דהוא רק דינא דרבנן לגמרי בין דינא דגובין מיתמי ובין דינא דאין גובין מלקוחות. ועפ"ז א"ש קושית הרשב"א שהקשה דמאחר דקי"ל שעבודא דאורייתא האיך קי"ל כר"נ דאין גובין מן העבדים, ולפמ"ש א"ש דלאחר שהפקיעו שיעבודא דלקוחות הא דגובין מיתמי הו"ל מילי דרבנן, והרשב"א לטעמיה דס"ל דאף במטלטלי איכא שעבוד ד"ת אף דליכא סמיכת דעת המלוה וה"ה בקרקע לאחר תק"ח שלא לגבות מלקוחות מה שגובין מיתמי הו"ל שעבוד ד"ת, דנהי דהוי כמטלטלין מ"מ בכאן לא הפקיעו, וא"כ שפיר הכריח הרשב"א דע"כ ר"נ דס"ל אין גובין מן העבדים ס"ל שעבודא לאו דאורייתא:
[ג] ועפי"ז אפשר ליישב דברי הרא"ש בתשובה והובא בטוח"מ (סימן ק"ז) דיתומים שמכרו קרקע משועבדת אין חייבין לשלם שאפילו מזיק שעבודו של חבירו ליכא כי לא קלקלו גוף הקרקע כלום, והאבני מילואים (סימן צ"ג סכ"א) הקשה ע"ד הרא"ש דמ"ש ממוחל שט"ח דחייב לשלם מדינא דגרמי וה"ט משום דהו"ל מזיק שעבודו ש"ח והתם לא קלקל גוף הקרקע ע"ש, ולפמ"ש דלשיטת הרא"ש דאחרי שהפקיעו חכמים השעבוד לענין לקוחות תו פקע גם מיתמי ד"ת אלא דהדר תקנו חכמים משום טעמא דנעילת דלת לאוקמי אדאורייתא, ומש"ה לא שייך כאן מזיק שעבודו והר"ז דומה למ"ש הטור (שם) ואם ימכרו מטלטלין א"ח לשלם שאין שעבוד ב"ח על המטלטלין אע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמיה אדאורייתא ואין חייבין לשלם עכ"ל, ועיין סמ"ע. וה"נ כיון דאין השעבוד אלא דרבנן אין חייבין מדד"ג ואין חילוק בין שעבודא דרבנן לשעבוד תקנת הגאונים וכמ"ש הכנה"ג הובא בקצה"ח (שם) דאם שעבדו מטלטלין אג"ק כיון דאין השעבוד אלא מתק"ח אין חייבין לשלם כשמכרו ע"ש:
וראיתי בא"מ (שם) שכ' לתרץ דברי הרא"ש דמשו"ה ליכא מזיק שעבודו כשמכרו היתומים משום דאפילו לאחר המכירה ג"כ לא פקע שעבודא מעלייהו, אלא דחז"ל הפקיעו הטירפא וכיון דהשעבוד עדיין קיים אין כאן מזיק שעבודו משא"כ במוחל דפקע השעבוד לגמרי והו"ל כחופר בורות בגוף השעבוד ע"ש. ואין טעמו מספיק שהרי בשורף שט"ח חשיב גרמי אע"ג דעצם החיוב לא פקע ואעפ"כ חייב משום דינא דגרמי. ועוד דלא גרע מזורק מטבע ש"ח לים הגדול ולא מצי בר אמוראה למישקלה דחייב אפילו במים צלולין וכמ"ש התוס' והרא"ש לקמן (דף צ"ח) ע"ש, וה"נ אע"ג דאיכא שעבודא לאחר המכירה מ"מ תו לא מצי המלוה למישקליה. וזהו כוונת הטור שכתב דיתומים שמכרו אין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאינו יכול לגבות ע"כ, וכ"כ הש"מ בשם הרא"ש לקמן (דף ל"ג) דאם שעבד לו בשטר מטלטלי אג"ק ומכרן ולוקח עירבן בשאר מטלטלי עד דלא מינכרי והמלוה ל"מ לאתויי ראיה פטור דהו"ל היזק שאינו ניכר, אבל מכרן הלוקח בידי מאן דל"מ לאשתעויי דינא בהדיא כגון עכו"ם חייב ע"ש אלמא אע"ג דשעבודא לא פקע אעפ"כ חייב מדד"ג וכ"ש היכא דמדינא לא גבי מהלוקח:
[ד] והנה הבית מאיר באהע"ז (סימן צ"ג סכ"א) הביא ראיה לשיטת הרא"ש דל"ש מזיק שעבודו היכא דלא קלקל גוף הקרקע מהא דאמרינן בפרקין (דף י"ג) דנגח ואח"כ הפקיר פטור, ואמאי לא יתחייב מטעם מזיק שעבודו לדידן דקיי"ל הכי דבשחטו מזיק חייב בפ' המניח, והא"מ דחה דבריו דבנגח ואח"כ הפקיר דמי למוחל כיון דפקע השעבוד לגמרי והו"ל כחופר בורות, ולכן כתב לתרץ דשאני התם דקנס לא נתחייב אלא לאחר העמדה בדין אלא דבפלגא נזקא אם עמד בדין אח"כ נתחייב למפרע וכמ"ש התוס' פ' המניח (דף ל"ג), ומש"ה בשחטו תם כיון דהיה העמדה בדין אח"כ ונתחייב למפרע ה"ל מזיק שעבודו, אבל נגח ואח"כ הפקיר דתו ליכא העמדה בדין ונמצא דלא נתחייב מעולם וזה לא מיקרי מזיק שעבודו וכמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי, דמש"ה שויא טמון באש פטור דהא לא גרם נזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא, ואע"פ שהלה פוטר המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום ע"ש, ונעלם ממנו דברי המאירי שכתב דדינא דנגח ואח"כ הפקיר מיירי במועד דבתם לא מהני ההפקר יעו"ש בש"מ, ובמועד הרי כבר נתחייב בשעת היזק וע"י ההפקר פקע שעבודו ובכה"ג הו"ל מזיק שעבודו ממש, ועוד דאפילו בתם למ"ד פ"נ קנסא דלא נתחייב עדיין מ"מ כיון דכבר זכה המזיק להעמידו בדין ולחייבו כשיעור הזיקו זהו גופא חשיב ממון לענין מזיק, אע"ג דל"מ להורישו לבניו משום דבעי ממון גמור אבל לחייבו מתורת מזיק בודאי מחויב כיון דהך זכות שוה ממון:
ונראה לומר דמשו"ה ל"ש בנגח ואח"כ הפקיר תורת מזיק שעבודו לפמ"ש הטור (סימן ת"ו) דאם חזר וזכה בו אחר ההפקר חייב אלמא דלא אמרינן דהוי כנמחל שעבודו ע"י ההפקר דאל"כ האיך יתחייב לאחר שזכה בו, ועכצ"ל דעצם החיוב לא פקע כלל אלא דהוא פטור צדדי שא"א להעמידו בדין וכן שמותר שלא לפרוע ובכה"ג אינו בכלל מזיק שעבודו לפמ"ש הרמב"ן בגיטין (דף נ"ג) דמשו"ה חייב במוחל שט"ח מדד"ג ול"ח היזק שאינו ניכר דכיון שאבד לגמרי ואינו מעמידו בפניו לומר הש"ל היזק ניכר הוא, וכן בעשה עבדו אפותקי ושחררו רבו ראשון הוי היזק ניכר מה"ט ע"ש, ועי' תוס' גיטין (דף מ"א.) ד"ה בהיזק שא"נ. ולפ"ז בנגח ואח"כ הפקיר כיון דעצם החיוב לא פקע וראוי להעמידו בפניו כשיזכה בו אח"כ הו"ל היזק שאינו ניכר, ואע"ג דהרמב"ם (פ"ז מחובל) והטור (סימן שפ"ה) פסקו דכל היזק שאינו ניכר במזיד חיייב כרב דקנסא מקנסא ילפינן וע"ש בש"ך מ"מ בכה"ג דהפקיר שורו ולא קמכוין לאזוקי הו"ל שוגג:
[ה] ובעיקר קושית הרשב"א על הרי"ף דפסק כר"נ דעבדא כמטלטלי דמי ואין גובין מן העבדים, והוא עצמו פסק בשלהי גט פשוט דשעבודא דאורייתא, נראה לפמ"ש הרי"ף לקמן (דף צ"ו) עלה דאמר רב דהלכה כר"מ דבעבדים אומר לו הש"ל דלית הלכתא כוותיה דקיי"ל כר"נ דאמר עבדא כמטלטלי דמי, והרא"ש (שם) תמה עליו דדוקא במילי דרבנן ס"ל לר"נ עבדא כמטלטלי דמי אבל לא במילי דאורייתא כגון אונאה ושבועה וה"ה לגזילה דהוי דאורייתא ולכו"ע הוקשו לקרקע ע"ש, ועוד הקשה הרז"ה שם דא"כ גם לענין שבועה הו"ל להרי"ף לפסוק דנשבעין על העבדים דהרי הש"ס (שם) מדמה דינא דגזילת עבדים לשבועה ע"ש, אמנם נראה ליישב דברי הרי"ף עפמש"כ הנימוק"י שם דאפילו למ"ד שעבודא דאורייתא ואג"ק דאורייתא נמי שייך טעמא דעבדא כמטלטלי דמי משום דהנהו עיקרן תלוי בדעתו של אדם כגון לענין שעבוד שאין דעתו של מלוה סומך עליהן שיכול להבריחן, וכן בקנין אג"ק אף הוא תלוי בדעתו מפני שאדם סומך הדבר המטלטל אל הקרקע שהוא עיקר יעו"ש. והמתבאר מדבריו דדבר שהוא תלוי בדינא בלבד כגון אונאה ושבועה כו"ע ל"פ דעבדא כמקרקע, אלא דפליגי בהנך דינים התלויים במעלת הקרקע כגון בשעבוד ואגב אם גם בכה"ג אמרינן דהוקשו עבדים לקרקעות ובזה קיי"ל כר"נ דכל שהדין הוא מצד מעלת הקרקע לא הוקשו עבדים לקרקעות כיון דעבדים ל"ל מעלה זו, ומש"ה סובר הרי"ף דעיקר טעמא דקרקע אינה נגזלת הוא מטעם שא"א לזוזה ממקומה ואין כאן הוצאה מרשות כמ"ש התוס' ר"פ איזהו נשך וע"ש בפנ"י ואכמ"ל, ונמצא דגם הך דינא תליא בפלוגתא דעבדא כמטלטלי דמי, ואעפ"כ שפיר מדמי הש"ס דינא דגזילת עבדים לשבועה והיינו דכיון דתניא בברייתא דר"מ ס"ל נשבעין על העבדים אלמא דל"ל היקשא דעבדים לקרקעות כלל, א"כ מ"ע ס"ל במתניתין דעבדים אין נגזלין דאם בשבועה שהוא תלוי בדינא בלבד לא הוקשו עבדים לקרקע כ"ש בגזילה, וע"כ דמתניתין איפכא תניא ומיושב קושית הרז"ה והרא"ש וע"ש במלחמות, ועפ"ז ממילא לק"מ מה שהקשה הרשב"א דשפיר פסק הרי"ף דאין גובין מן העבדים אע"פ דס"ל שעבודא דאורייתא כמו דס"ל לענין גזילה: [ו] וראיתי בשלטי הגבורים שהקשה על הרי"ף דסותר דברי עצמו במה שפסק שם דהתוקף עבדו של חברו ועשה בו למלאכה פטור והוא שלא בטלו ממלאכה מ"ט ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ובגמרא לא אוקמינן שלא בשעת מלאכה אלא לטעמיה דרב דס"ל עבדא כמקרקע דמי, אבל הרי"ף דס"ל דכמטלטלין דמי א"כ אפילו בשעת מלאכה נמי פטור דהו"ל כשאר מטלטלין דאין הגזלן משלם בעד ההשתמשות וכמ"ש הרי"ף בההוא דגזל כדנא דתורא דפטור יעו"ש, ובקצה"ח (סימן שס"ג) תירץ דברי הרי"ף דבשעת מלאכה חייב מצד דבטלו ממלאכת רבו והר"ז דומה לתוקף עבדו של חברו ואהדקיה באינדרוניא דחייב לשלם לאדון שבת דעבד, ודוקא בספינה ובהמה דליכא דין שבת בזה אמרינן שבחא דגזלן ופטור לשלם מתורת נהנה, והא דמקשה הש"ס אדינא דתוקף בעבדו ועשה בו מלאכה פטור ואס"ד עבדא כמקרקע דמי אמאי פטור ומשמע דאי כמטלטלי דמי ניחא ה"ט משום דאפשר לשנויי שלא בשעת מלאכה דמתורת נהנה פטור ושבת ליכא אבל אי כקרקע דמי אפילו שלא בשעת מלאכה תיקשי דיתחייב מתורת נהנה דהו"ל זה נהנה וזה חסר. ומשני ניחא דלא ליסתרי עבדיה והו"ל זה נהנה וזה לא חסר יעו"ש, ובמחכ"ת לא נתנו הדברים להאמר בדעת הרי"ף שהרי מאחר שכתב הרי"ף דמיירי שלא בטלו ממלאכה ונמצא דתו ליכא דינא דשבת אלא דינא דזה נהנה וזה חסר ופטור מטעם גזלן דעבדא כמטלטלי דמי ולמה הוצרך הרי"ף לטעמא דניחא דלא ליסתרי עבדיה: ולכן נראה לומר בישוב דברי הרי"ף דהנה זהו פשוט דלמסקנת הש"ס דטעמא דפטור משום דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה מיירי דוקא כגון שתוקפו לעשות בו מלאכתו ולהחזירו לבעלים אח"כ דאי דעתו לגוזלו לגמרי בודאי לא ניחא ליה לבעלים בזה ומוטב דליסתרי משיהי' ברשות אחרים, ולפ"ז תיקשי לפמ"ש הראב"ד הובא בש"מ לקמן (דף צ"ז) בסוגיא דתוקף ספינתו ואע"ג דשואל שלא מדעת חשיב גזלן מ"מ אין לו תורת גזלן אלא לחיוב אונסין ולא לקנות בשינוי משום דאין לו קניני גזילה ע"ש, וא"כ מאי פריך ואס"ד עבדא כמקרקעי אמאי פטור ומשמע דאי כמטלטלי ניחא משום דאית ליה קנין גזילה ושבחא דידיה והא כיון דאינו אלא שואל של"מ אין לו קנין גזילה, וצ"ל דס"ל להראב"ד דנהי דאינו קונה בשינוי ה"ט משום דלא מכוין לקנות מתחלת הגזילה אבל לאותה מלאכה שגזלו קונה. אמנם להרי"ף י"ל דס"ל דשואל של"מ אף דחייב באונסין מ"מ אינו אלא לגריעותא ולא לענין קניני גזילה כלל דאין קנין גניבה לחצאין ומש"ה לא קנה אותו אפילו למלאכה זו שבדעתו להשתמש, ולפ"ז צ"ל דהא דפריך ואס"ד עבדא כמקרקעי אמאי פטור היינו משום דאי כמטלטלי דמי אפשר לאוקמי דמיירי בגוזל העבד לגמרי דיש לו קנין גזילה עד דמסיק דמיירי שלא בשעת מלאכה מטעמא דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, וע"כ מיירי שתוקפו למלאכה זו בלבד, ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף שהעתיק דינא דרב דהתוקף עבדו ש"ח ועשה בו מלאכה דפטור ודוקא שלא בטלו ממלאכה דניחא דלא ליסתרי עבדיה דכיון דע"כ מיירי שלא תקפו לגוזלו לגמרי א"כ בשעת מלאכה ודאי חייב כיון דאין לו קניני גזילה ובכה"ג הו"ל כקרקע, ומש"ה הוצרך הרי"ף לטעמא דניחא ליה דלא ליסתרי עבד דאל"ה הו"ל זה נהנה וזה חסר דחייב בכה"ג, אבל בגוונא דתוקף העבד לגמרי אפשר דמודה הרי"ף דפטור אפילו בשעת מלאכה ול"ש כאן דינא דשבת לאדון דכיון דשבחא דגזלן הוי אין זה שבת דאדון אלא שבת דגזלן, אלא דכיון דהרי"ף ע"כ מיירי בתוקף למלאכה בלבד ל"ח גזלן אלא לענין אחריות לבד ואין לו קנין גזילה כלל ובכה"ג חייב בשעת מלאכה, וכן אפילו שלא בשעת מלאכה לולא טעמא דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה ועיין תוס' ב"מ (דף ס"ה.) ד"ה ניחא ובמהרש"א שם ובנימוק"י בשם הרמ"ה בסוגיא דאין שמין לגנב ולגזלן יעו"ש:
[ז] איברא דבעיקר חידושו של הקצה"ח שכתב דלדעת הרי"ף בגוזל עבדו ש"ח ועשה בו מלאכה חייב מתורת שבת שבטלו ממלאכת רבו נראה ראיה לדבריו מדברי הרשב"א לקמן (דף כ') במ"ש שם להביא ראיה לשיטת התוס' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו פטור, וכ' הרשב"א דנראין דברי התוס' ממה שאמרו המבטל שדה חברו פטור שאין הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ע"ש, וכבר תמהו ע"ד שהרי בגזלן פטור אפילו בזה נהנה וזה חסר דבכה"ג בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב, אלמא דגזלן שאני משום דיש לו קנין גזילה ושבחא דידיה, וא"כ גם אם נימא בעלמא דהמבטל שדה חבירו חייב לא תיקשי מגזילה, ועכצ"ל דס"ל לרשב"א דנהי דשבחא דגזלן הוי היינו שיש לו קנין גזילה במה שמשתמש שלא יתחייב לשלם, אבל מ"מ כיון שבטל מלאכת רבו היה מתחייב מתורת שבת כדברי הקצה"ח, ועפי"ז שפיר הוכיח הרשב"א דמדחזינן שאין הגזלנין משלמין בעד המלאכה לנגזל מתורת ביטול מלאכת רבו אלמא דמבטל כיסו פטור ומינה דבחצר דקייימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור לשלם מתורת חסר דכיון דלא נהנה אינו אלא מבטל כיסו:
וראיתי בש"מ בשם רבינו ישעיה ז"ל (שם) שכתב דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עבדי למיגר פטור מידי דהוי אם גזלה ממנו דמשלם כעין שגזל, ולא נהירא דא"כ בזה נהנה וזה חסר נמי יפטר מטעם גזלן, א"ו דל"ד לגזלן דהתם גזה"כ דכתיב והשיב את הגזילה כעין שגזל יחזיר, אבל הכא מיירי באדם שאינו רוצה ליעשות עצמו גזלן ומש"ה היכא דחסריה חייב יעו"ש, ונראה דדעת הרבינו ישעיה דבית הוי תלוש וכמ"ש הטוח"מ (סימן צ"ה) בשם העיטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב תלוש ומש"ה באדם שרוצה ליעשות גזלן פטור אפילו בזה נהנה וזה חסר משום דשבחא דידיה, והא דלא מחייבינן ליה מתורת ביטול מלאכת רבו משום דאין כאן תורת שבת דהמבטל כיסו פטור דאין שבת אלא באדם, והא דס"ל לרבינו ישעי' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב משום דחסריה לאו מתורת שבת הוא, אלא דס"ל כשיטת הרי"ף והרא"ש דכיון דאוכל חסרונו של חבירו חייב ולא דמי לנועל ביתו ש"ח ולא דר ביה ע"ש, ועי' בנימוק"י בשם הרמ"ה שכ' דאפילו בנועל ביתו של חברו ולא דר ביה ג"כ חייב מתורת שבת אבל כבר תמה בזה הקצה"ח (סימן שס"ג סק"ג) יעו"ש: