אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מז

סימן מו

בענין פחת נבילה:

[א] גרסינן בב"ק (דף י') חבתי בתשלומין נזקו וכו' מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה מנה"מ וכו' תנא דבי חזקיה והמת יהיה לו לניזק וכו' א"ל ר"כ לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הלא"ה הו"א דנבילה דמזיק הויא, השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות ש"כ ואפי' סובין דידיה מיבעיא לא נצרכה אלא לפחת נבילה, לימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביא עדודה לב"ד, מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס פחת נבילה דנזיק הוי ומ"ס דמזיק הוי לא דכ"ע דניזק הוי והכא בטורח נבילה קמיפלגי, והתניא אחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת א"ל אביי לרבא האי טורח נבילה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבעה כי טרח בדנפשיה טרח א"ל ל"צ דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא ע"כ. וכתב הרא"ש ופחת נבילה על הניזק משעה שנודע לו ההיזק ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור ושכר העלאה יפרע המזיק עכ"ל, וכ"כ הטוש"ע (חו"מ סי' ת"ג) דעד שלא נודע לניזק הפחת על המזיק, וטעמא דמלתא הוא עפמש"כ התוס' דהא דלא אמרינן הכא קרנא דתורך קבירא ביה כמו בכיחש ניזק מחמת מכה דמשלם כשעת העמדה בדין דהתם חי הוא ויש לו להמתין עד שיתרפא אבל בהומת הלא היה לו למוכרו, וא"כ כ"ז שלא נודע לניזק דלא היה לו למוכרו שוב הדר דינא דקרנא דתורך קבורא ביה:

וראיתי באור שמח שנדחק בדברי הרמב"ם (פ"ז מנזקי ממון הל"ח) שכ' פחת הנבילה של ניזק ושבח הנבילה חולקין עכ"ל, ולא חילק בין נודע ללא נודע, וכ' דדעת הרמב"ם דההיזק שנעשה בהנבילה לאחר מיתה במה שפיחתה לא עדיף מהיזק כלים כיון דתו לא ב"ח הוא ע"ש, והוא דבר מוזר דכיון שעיקר הנזק נעשה מחיים לאו בכלל כלים ניהו. ועוד שהרי בהלכה ט' כתב שור שוה ר' שנגחוהו ומת והרי הנבילה שוה בשעת מיתה ק' ובשעת העמדה בדין פחתה והרי שוה פ' אין המזיק משלם אלא ק' עכ"ל, וכאן בנזקי שור קאי ואעפ"כ לא חילק בין נודע ללא נודע, והרי בהלכה י"א כתב דינא דכיחש מחמת מכה חייב משום קרנא דתורך קבירא ביה. ונראה דקושיא מעיקרא ליתא דהנה בש"מ בשם הראב"ד כתב ליישב קושית התוס' דמ"ט אמרינן פחת נבילה דניזק ולא אמרינן קרנא דתורך קבירא ביה וז"ל אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהכא ל"ל קרנא דתורא וכו' דיוקרא וזולא ממילא הויא, אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דא"ל קרנא דתורא וכו' עכ"ל, ולפ"ז מאחר שכתב הרמב"ם פחת נבילה לניזק ושבח נבילה חולקין ע"כ דמיירי בפחת מחמת זולא דומיא דשבח נבילה דהיינו ביוקרא דלא משכחת לה בענין אחר וכיון דמיירי בזולא תו ל"ש לחלק בין נודע ללא נודע:

[ב] ועיקר היסוד דפליגי התוס' והראב"ד אם בפיחתה הנבילה מחמת עצמה אמרינן דפחתה לניזק נראה דתליא בזה, דהנה לפמ"ש הראב"ד דהכא מיירי בפחתה מחמת זולא לכאורה ל"ל קרא לפטור המזיק מפחת זה שהרי לאו מכח המזיק הוא נפחת ואינו אלא גרמא בעלמא, ועכצ"ל דדעת הראב"ד הוא דהו"א דכיון דכתיב שור תחת השור המזיק מתחייב בכולו אלא דשם לו אותה נבילה עצמה בתורת תשלומין כמו דמצי יהיב ליה בשאר נבילות, ומש"ה הו"א דכ"ז שלא עמד בדין ולא קבל הנבלה בתורת תשלומין הרי היא ברשות המזיק, מש"ה איצטריך קרא דפחת נבילה לניזק, אבל התוס' לטעמייהו דס"ל לקמן בד"ה אי שמין דמזיק לא מתחייב בכולו אלא כמו שהזיק בלבד ונמצא דנבילה עצמה אינה בתורת היזק כלל, ואינו מתחייב אלא להשלים בלבד וכדאמרינן אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טריפה עצמה לא ישלם, וא"כ בפחת זולא ל"צ קרא דמסברא ידעינן דהפחת לניזק כיון דהמזיק לא נתחייב מעיקרא אלא כמה שהזיק, ומש"ה הוכרחו לפרש דסוגיין מיירי בפחת שפחתה הנבילה מחמת עצמה וכפירש"י, ומש"ה הוקשה להם דמ"ש מכיחש מחמת מכה דאמרינן קרנא דתורך וכו' ולמה גלי קרא בכאן דלא אמרינן קרנא דתורך, ותירצו דנפ"מ בין הומת הניזק או לא דכיון דדרך הניזק למכור הנבילה היה לו למוכרו וכמ"ש הרשב"א: ולכאורה מלשון הש"ס נראה כדברי הראב"ד מהא דא"ל ר"כ לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהי' לו הלא"ה הו"א נבילה דמזיק הויא, השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה דידיה מיבעיא ואי נימא כדעת התוס' דאין הנבילה עצמה בתורת היזק כלל הו"ל למיפרך בפשיטות דלא נתחייב אלא כמה שהזיק, אמנם נראה דזהו עצמו כוונת הש"ס להקשות מדחזינן דמשלם לו בשאר טריפות אלמא דאינו בתורת היזק כלל דכל מידי דאיקרי תשלומי היזק לאו בכלל היזק נינהו, ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הרא"ש בפרקין (סימן ה') לשיטת ר"ת דס"ל ראי אית ליה כסף או מיטב לא מצי לשלם לו בסובין, מאי פריך אי אית ליה כמה טריפות יהיב ליה דידיה מיבעיא הא איצטריך קרא בדאית ליה כסף או מיטב דלא מצי משלם לו בשאר טריפות וגלי קרא דדידיה שאני ויעו"ש, ולפמ"ש א"ש דר"ת קאי בשיטת התוס' דעיקר קושית הש"ס לאו מתורת תשלומין הוא אלא להוכחה בעלמא דכל דמיקרי תשלומי היזק בשום דוכתא תו לאו בכלל היזק נינהו, וא"כ שפיר פריך הש"ס דכיון דבדלית ליה מיטב משלם בסובין תו לאו בכלל היזק נינהו והא דגלי קרא דבדאית ליה מיטב לא מצי משלם בסובין הוא דין קדימה בתשלומין:

[ג] ועדיין צריך למודעי לדעת הרמב"ם והראב"ד דמפרשי דינא דפחת נבילה ביוקרא וזולא, והא דאיצטריך קרא לפחת נבילה משום דהו"א דכיון דכתיב שור תחת השור נתחייב המזיק בכולו ואף הנבילה עצמה בכלל ההיזק ומש"ה גלי קרא דפחת נבילה לניזק, ולפ"ז יש להסתפק אם לאחר דגלי קרא דפחת לניזק לא הדרינן מהך טעמא דהנבילה עצמה בתורת היזק והיא עצמה בכלל תשלומין, אלא דבהס"ד הו"א דהתשלומין הוי בשעת העמדה בדין וגלי קרא דהתשלומין הוו בשעת מיתה וכעין דאמרינן יוחלט השור מיד בשעת היזק למ"ד פ"נ ממונא לכו"ע, או דלאחר דגלי קרא דפחת לניזק הדרינן מהך טעמא דהס"ד וס"ל דזהו גופא גלי קרא דהנבילה עצמה אינה בכלל היזק וכדעת התוס'. וממה דס"ל להראב"ד דפחתה הנבילה מחמת עצמה הפחת על המזיק מדין קרנא דתורך אין להוכיח דלא חשיב תשלומין בשעת מיתה דלאחר תשלומין תו אין לחייב המזיק מתורת קרנא דתורך. משום די"ל דלא אחשבה רחמנא תשלומין אלא לענין פחת זולא לבד ולא לפוטרו מתורת מזיק:

וראיתי בש"מ בשם הר"מ מסקרסטה וז"ל פחת נבילה דאמרינן דהוי עליה דניזק דוקא בפחתה בתר דהוה מצי שקיל לה לזבונה אבל אי פחתה בעודה בבור נראה לומר דאין מחשבין אותה עליו אלא כפי מה ששוה בחוץ כיון דעליה דמזיק רמי לאפוקה, וה"ה אם השביחה בעודה בבור שבאו קונים הרבה לעיר שהשביחה למזיק, והא דאמרינן דשבח נבילה חולקין בדאשבחה בתר דאפקה מבורו מיירי ואי בתר דשקלה ניזק אשבחה כיון דשמוה עליה וקבלה בשומת שמאין אם השביתה דין הוא שהשביחה לניזק עכ"ל, ונראה דה"ט משום דס"ל כדעת הרמב"ם והראב"ד דקרא דפחת נבילה לענין זולא נצרכה משום דכבר נתחייב בכולו ואף נגד הנבילה, אלא דגלי קרא דחשיב תשלומין אף קודם שקבלה ניזק בשומת שמאין אבל אין התשלומין נעשה מיד בשעת מיתה כ"ז שהנבלה בבור, משום דמאחר דגלי קרא דעל המזיק להעלות הנבילה מבורו אלמא דלא מיקרי תשלומין קודם העלאה דלא חייביה רחמנא לטרוח בשל חבירו ומשו"ה כל הפחת והשבח שנעשה קודם העלאה ברשות המזיק הוא, ונראה דזהו נמי כוונת הרמב"ם (בפ"ז מנזקי ממון הלי"ג) וז"ל על המזיק לטרוח בנבילה עד שממציא אותה לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנבלה מן הבור, משמע דפחת שפחתה בבור על המזיק והיינו משום דאזיל לטעמיה דמיירי בפחת זולא וע"כ דעיקר שומת הנבילה הוא מתורת תשלומין, ומש"ה כ"ז שלא העלה הנבלה מן הבור עדיין לא חשיב תשלומין ולזה כיון הסמ"ע בחו"מ (סימן ת"ג ס"ג) ולחנם השיג עליו הט"ז יעו"ש:

[ד] ונראה דגם דעת הרא"ש הוא כן, דהנה בהא דפריך בסוגיין האי טורח נבלה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע כי טרח בדנפשיה קטרח, הקשה הרא"ש בש"מ בשם הר"מ וז"ל אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ד' ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמדה בדין דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ד' והשתא לא בדנפשיה קטרח דפחת על הניזק עכ"ל, והנה זהו פשוט דהך חיוב דטורח נבלה חל בשעת היזק כמו חיוב תשלומין שהרי ילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו והמת, ומה שלא חל בשעת ההיזק שוב לא חל אח"כ, וכיון דדעת הרא"ש דעיקר חיוב דטורח נבילה אינו אלא דהמזיק מחויב לשלם שכר העלאה אבל עיקר הטיפול להעלותו על הניזק רמי וכמש"ל, ונראה דסוגיין דחקתו דאי נימא דטיפול ההעלאה הוא ג"כ על המזיק מאי פריך כי טרח בדנפשיה טרח הא נ"מ לטיפול העלאה, וע"כ דס"ל להש"ס דליכא אלא חיוב דמי העלאה לבד, וא"כ אם בשעת מיתה שויא בבירא ד' ונמצא דלא מתחייב המזיק לשלם אלא צ"ו שנפחתה מחייה שהרי אם ישלם טורח העלאה ג' שויא אגודא ז' להס"ד דפריך ומי איכא כה"ג, וא"כ בע"כ לא נתחייב מעיקרא אלא צ"ו וא"כ כשנפחתה אח"כ ושויא בבירא זוזא האיך אפשר לחייבו עכשיו יותר מצ"ו שנתחייב בשעת היזק, וע"כ דס"ל דמתחלה נתחייב המזיק לשלם כל הק' ורק גלי קרא דהנבילה עצמה נעשה תשלומין אף קודם שקבלה הניזק ע"י שומת בקיאין, אבל מ"מ הפחת שפחתה לאחר מיתה שייך למזיק לאחר דגלי קרא דטורח נבילה על המזיק, ומש"ה בכה"ג דבשעת מיתה שויא בבירא ד' ונפחתה אזוזא מחייב לשלם צ"ט כיון דהשתא א"א לו לשום הנבילה אלא בזוזא ומעיקרא נתחייב בכולה:

איברא דבזה פליג הרא"ש ע"ד הרמב"ם והרמ"ך דלדידהו כל הפחת שנפחתה קודם העלאה על המזיק וכמש"ל מדבריהם, משום דס"ל דטיפול העלאה הוא על המזיק בעצמו ומשו"ה כ"ז שלא העלוה מן הבור עדיין לא נעשה התשלומין ומש"ה היא ברשות המזיק בין לפחת בין לשבח, אבל לדעת הרא"ש הטיפול רמי על הניזק והמזיק לא מתחייב אלא לשלם שכר העלאה ומשו"ה כתב להרא"ש דמשנודע לניזק הפחת לניזק כיון דהטיפול רמי עליה והמזיק יפרע לו שכר העלאה נמצא דכבר קיים המזיק דינא דטורח נבילה וחשיב תשלומין מיד כשנודע. וזהו שכ' הסמ"ע (סי' ת"ג ס"ג) דלדעת הרא"ש והטור אם המזיק אמר שאינו רוצה לשלם שכר העלאה הפחת על המזיק יעוש"ה, ועפ"ז יתיישבו דברי הטור שכתב (שם) דעד שנודע לניזק הפחת על המזיק ואפילו פחת זולא וכן שבח נבילה דחולקין הוא דוקא לאחר שנודע לניזק יעו"ש. והיש"ש (פרק המניח סי' ל"א) תמה ע"ד הטור דמה ענין שבח נבילה ופחת זולא לנודע לניזק או לא נודע, דבשלמא פחתה מחמת עצמה שייך טעמא דקרנא דתורא כיון דמתוקף המכה נפחתה אבל זולא לאו מכחו הוא, וכן לענין שבח נבילה מאי מהני נודע יעוש"ה, ולפמ"ש ה"ט משום דהטור קאי בשיטת הרא"ש דהמזיק נתחייב מתחלה בכל ההיזק ואף נגד הנבילה אלא דשם אותה בתשלומין לאחר הטורח, ומיד כשנודע לניזק חשיב תשלומין, ולפ"ז ניחא גם מה שדחה הרא"ש בפרקין שיטת ר"ת דס"ל דבדאית ליה כסף או מיטב ל"מ משלם בסובין, מהא דפריך בסוגיין השתא אית ליה כמה טריפות יהיב ליה דידיה מיבעיא ולא משני בדאית ליה כסף או מיטב, ולא ניחא ליה לפרש דקושית הש"ס הוא משום דמכח זה דמשלם לו בטריפות בשום דוכתא אלמא דאינו בכלל היזק וכמ"ש לעיל, משום דהרא"ש לטעמיה דודאי נתחייב בכולה ועיקר דינא דשם לו הנבילה הוא רק בתורת תשלומין בעלמא כשאר תשלומין:

[ה] והנה הנימוק"י בסוגיין כ' וז"ל ישיב לבעליו והמת קרי ביה המת ישיב נמי ובשעת מיתה משמע, הלכך אי פשע בה ולא אהדרא דהיינו להעלותה מן הבור או לא אודעינהו לבעלים עד דאסרח פחת נבלה דבכה"ג דמזיק הוי שהוא פושע, אבל לענין זולא כ' הרמ"ה ז"ל דלא מחייב חדא דלא הוה ידע דזילא ולאו פשיעותא הוא, ועוד דכיון דאיתא לנבלה בעין ישיב לבעליו והמת קרינן ביה ולא חמיר מגזלן דאע"ג דשהייה גביה עד דזילא כי אהדרה פטור דוהשיב את הגזילה אשר גזל קרינא ביה עכ"ל, והיש"ש (שם) תמה ע"ד וז"ל לא הבנתי דבריו כל עיקר דל"ש לומר הרי שלך לפניך אלא שלא נשתנית בידו ממה שהיתה בראשונה, וזו הבהמה ע"י היזקו מתה ונעשית נבלה ואין לך שינוי גדול מזה וצריך שומת ב"ד כמה היא שוה עכשיו, וא"כ מאחר שהוא פושע שמין כמה היא שוה בשעת הבאה לב"ד או עד זמן שיודע אף לניזק וכו' עכ"ל, ונראה לפרש כוונת הרמ"ה דס"ל כשיטת התוס' דאין המזיק מתחייב אלא כמה שהזיק ונגד הנבילה אין לו תורת מזיק כלל ואין אנו צריכין לבא לשומת הנבלה מתורת תשלומין כיון דאין עליו חיוב מעיקרא. וכן העלה הנימוק"י (פ' המניח) בסוגיא דשבח נבילה חולקין יעו"ש, ולפ"ז הא דגלי רחמנא דטורח נבילה על המזיק א"א לפרש דהוא מתורת תשלומי נזק כיון דאנבלה עצמה אין לו דין מזיק אלא דחיוב תשלומין עד הנבלה הוא מתורת מזיק וחיוב העלאת הנבילה הוא מתורת השבה בעלמא כעין השבת גזילה, ודבר זה ילפינן מקרא דכסף ישיב והמת וישיב נדרש לפניו ולאחריו וכולל שני חיובים חיוב תשלום דמזיק כמה שהפחית וחיוב השבה דנבילה עצמה, וזהו שכתב הרמ"ה דאפילו ידע דזילא והוי פשיעה דמזיק מ"מ לא מחייב משום דלא גרע מגזלן דבפחת זולא אומר לו הש"ל. וה"ה הכא החיוב שנתחייב מתורת השבה אנבילה עצמה נמי מצי אמר לו הש"ל אבל פחתה נבלה מחמת עצמה דמינכרא לא מצי אמר הש"ל ומחויב בעד הפחת שנפחת עד שמודיע לניזק, אבל גוף הנבילה אף לאחר שנפחתה שמין לניזק בדמים דגם בגזלן דעת הרמ"ה והנימוק"י בסמוך דמשלם בסובין, איברא דבחי' הרמב"ן בב"מ (דף צ"ו) כתב וז"ל ואע"פ שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לב"ד, אפ"ה אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא, והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח, ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא, ולא מתרצינן דנפ"מ דבאחריות מזיק הוא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבילה ועל הניזק הוא וכן בשומרין לפי דינן עכ"ל. ומבואר דחולק על הרמ"ה וס"ל דרק טורח העלאה או שכר העלאה בלבד הוא דרמי על המזיק ולא אחריות אפילו בגוונא דתו לא מצי אמר בעלמא הש"ל ועיין בנימוק"י בב"מ (שם): אמנם לדעת הרמ"ה דחיוב העלאה הוא מתורת השבה בעלמא כעין גזילה יש להסתפק איך יהיה הדין לפי המסקנא דמסיק דבבירא שויא זוזא ואגודא זוזא וטורח העלאה ג'. נמצא דיש עליו שני חיובים צ"ט מתורת מזיק עד הנבלה וחיוב השבה אנבילה עצמה, אם מצי אמר מזיק הילך מאה זוזי ואין אני רוצה בטורח העלאה דנמצא דמשתכר המזיק ב' זוזא ואף דהתורה חייבו בהשבת נבלה, מ"מ היכא שמשלם לו כל השיווי של החפץ תו לא רמי עליה אף חיוב השבה דלא יהא אלא שנפסדה כולה, או דלמא דכל דאיכא עדיין חפצו של הניזק יכול לומר השב לי חפצי כמו שחייבה תורה ואיני רוצה בדמי החפץ וכעין גזלן דל"מ משלם לו בדמים כ"ז שהחפץ קיים, וה"נ יוכל לכופו להוציא ג זוזי להעלות הנבילה מבורו ולקיים חיוב השבה דרמי עליה וצ"ע: [ו] וראיתי בש"מ בשם הר"ר יהונתן לקמן (דף נ') וז"ל היו פחותין מי' טפחים אם מת בו פטור, כלומר שנשבר רגלו ומת ממנו פטור מלשלם את כולו אבל משלם לו כדי היזקו שהוזק בו שנשברה רגלו אם לא היה מת דלגמרי לא מצינן למיפטריה שהרי חפר בו כדי להזיק הנופל, אבל דמי כולו לא שהרי לא היה בו הבל למיתה ומזלו גרם עכ"ל וע"ש במאירי, ולכאורה מאחר דגם בבור ט' חייב כדי היזקו אם לא היה מת א"כ אף בשמת אח"כ יתחייב המזיק מתורת פחת נבילה עד שנודע לניזק או עד העלאה מבורו לכל חד כדאית ליה, ושמעתי בשם הגרח"ס זלל"ה שהכריח דפטור בבור ט' לגמרי כשמתה הבהמה, דאם נימא דחייב אנזקין ל"ל קרא לפחת נבילה לפטור המזיק תיפוק ליה דפטור מדפטרה תורה בור ט' ממיתה, ואי פחת נבילה דמזיק הוי הרי מתחייב אמיתה מתורת פחת נבילה, ונראה דלק"מ דלפי המתבאר לעיל הא דפחת נבילה על המזיק עד שנודע הוא מתרי טעמי או כשפחתה מחמת עצמה וחייב מתורת קרנא דתורא או בפחת זולא וחייב מתורת תשלומין, משום שהמזיק נתחייב בכולה אלא דשם לו הנבילה עצמה בתשלומין והיינו לאחר העלאה דאז חשיב תשלומין, וכאן ל"ש הני טעמי דקרנא דתורא ל"ש כיון דהמיתה שאח"כ לאו מחמת הבור היא שהרי אין בו הבל למיתה ומזלו הוא דגרים, וגם טעמא דחייב בכולה מתורת תשלומין ל"ש כאן דדוקא בשמתה הבהמה אמרינן דמהמזיק מתחייב אף נגד הנבילה משום דכתיב שור תחת השור וכדאמרינן בסוגיין, אבל נשברה רגלה דל"ח שינוי וכדאמרינן לקמן (דף ע"ח) גנבה קטעה ומכרה ויעו"ש בתורי"ד, ועי' פירש"י לקמן (דף צ"ד.) ד"ה בהכחשה דלא הדר, וכבר העירו בזה ועי' רמב"ם (פ"ב מגניבה הלי"ב) ואכמ"ל, וא"כ ל"ש לחייבו בעד כל הבהמה בשנשברה רגלה בלבד ומש"ה אין כאן חיוב פחת על המזיק כיון דלא נתחייב אלא כמו שהזיק בכה"ג לכו"ע:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה