אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מו

סימן מה

בענין תשלומי מיטב:

לבר בי רב אחד:

[א] מה שהקשה ע"ד מהרש"ל במ"ש לפרש דברי רש"י בב"ק (דף ו') עלה דאמרינן התם מאי ק"ו להקדש אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש, ופירש"י בלישנא אחרינא דלהכי לא מוקי לה באכילת בהמתו משדה הקדש קודם פדיה דאין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, ופי' מהרש"ל דר"ל דחייב עליהם כמו בשאר נכסי הדיוט דקתני לקמן במתניתין נכסים שאין בהם מעילה ע"ש, והקשה דלפ"ז אמאי טרח הש"ס לקמן לפרש מתניתין דנכסים שאין בהם מעילה בקק"ל אליבא דריה"ג ולא מפרשינן בהיזק קרקע הקדש אף בקרן ואתיא אליבא דכו"ע עכ"ד, יפה הקשה ובלא"ה אין דבריו מבוארין דמה שאין מעילה בקרקע לא משוי ליה לנכסי הדיוט דמ"מ לאו ממון בעלים הוא אלא נכסי הקדש ולאו בכלל רעהו הוא, ולכן נראה עיקר בדברי רש"י דאזיל בשיטת רבוותא שהובאו בחי' מאירי בסוגיין דבמחובר לקרקע דמיעט הכתוב ממעילה ה"ה דליכא תשלומין ע"ש, וזהו שכתב רש"י דנהי דשן ורגל חייבין בנכסי הקדש לפום לישנא אחרינא מ"מ בקרקע ליכא חיוב תשלומין מגזה"כ כי היכי דליכא מעילה:

איברא דלפ"ז תיקשי דנהי דא"א לחייבו בעד תלישה ממחובר אבל אחר תלישה דאיכא מעילה אמאי לא יתחייב אח"כ ומצאתי באחיעזר (סימן נ') שעמד ע"ז, ונראה לפמ"ש רש"י לקמן (דף כ') עלה דאיבעיא לן מתגלגל מהו דעיקר הבעיא אי אזלינן בתר לקיחה או בתר אכילה ואי קיימא עמיר בר"ה וגלגלתו מר"ה לרה"י ואכלתו שם אי אזלינן בתר לקיחה פטור ע"ש, אלמא דלא אמרינן דל מכאן תחלת הלקיחה ויתחייב אח"כ במה שאוכלת ברה"י משום דגם הלקיחה הוא מכלל ובער ואי הוי לקיחה שאינה מחייבת אין כאן ובער, ומעתה נראה דשפיר פירש"י דכיון דכאן הלקיחה הוא ממחובר דליכא חיוב תשלומין עבורה תו א"א לחייב בעד אכילה שאח"כ דתו לא קרינן כאן ובער בשדה אחר כיון שאין כאן לקיחה המחייבת. ועוד נראה לפמ"ד התוס' בגיטין (דף נ') בשם ר"ת לפרש דהא דקאמר שפאי עידית גובה מן הבינונית ר"ל קרקע שעומדת אצל שפת הנהר ועמד למרעה בהמות שהנהר שוטף מה שזורעים שם ומש"ה גובה מן הבינונית דלא חשיב נזקין דלהכי קיימי אלא הו"ל כבע"ח אע"ג דהעמיד שלא מדעת הבעלים ויעו"ש במהר"ם שי"ף, ולפ"ז י"ל דאע"פ דרש"י פי' שפאי עידית בענין אחר מ"מ בעיקר היסוד דר"ת מודה רש"י דבכה"ג שעומד רק למרעה הבהמה ל"ח נזקין לענין מיטב ולפ"ז א"א לחייב באכילה משדה הקדש במה שאוכלת אחר תלישה דכיון דכבר מונח בפיה תו לא חזי אלא לאכילת בהמה והו"ל כשפאי עידית דלא משלם ממיטב: [ב] ומ"ש ליישב קושית הרש"ש דאמאי לא מוקי הש"ס ק"ו להקדש באוכל הקדש בשוגג דמשלם קרן וחומש דמשלם ממיטב ע"ש, וכ' דכיון דכל המזיקין פטורין בהקדש נמצא דעיקר חיוב תשלומין אינו בעד ההיזק אלא בעד הנאה ובכה"ג ליכא דין מיטב דהו"ל כשאר נהנה דמשלם בבינונית, וכיו"ב כתב הקצה"ח (סי' שצ"א) דאכלה מתוך הרחבה דמשלם מה שנהנית לא משלם ממיטב עכ"ד, אין זה נוח שהרי קושית הרש"ש כבר הקשה הרשב"א בגיטין (דף מ"ט) וז"ל והא דלא מוקי הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כ' בתוס' משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בק"ו דנזקי הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקודש ישלם ומייתי לה בג"ש דישלם וכו' עכ"ל, והרי הרשב"א עצמו העלה בתשובה (ח"ד סי' י"ג) דאכלה מתוך הרחבה אינו משלם ממיטב, ואעפ"כ ס"ל דמועל בהקדש משלם ממיטב מתורת נזקין אלמא דמחויב מתורת מזיק או גזלן, וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' בכתובות (דף ל') ד"ה זר דתשלומי הקדש הוא מתורת גזילת הקדש יעו"ש, ועי' בר"ש (רפ"ז דתרומות) ועי' מעילה (דף י"ח) ובתוס' שם דמועל בהקדש מתחייב ע"י הוצאה מרשות או ע"י הנאה, איברא דלמסקנת הרשב"א אפילו במעילה דמחייב מתורת נהנה ג"כ משלם ממיטב מג"ש דישלם:

[ג] ומה שהקשה בסוגיא דלקמן דרמי קראי אהדדי כתיב מיטב שדהו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא וכתיב ישיב לרבות סובין ומשני אביי כדמר דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, ומוקי רבה דמיירי כגון דביומי ניסן יקרי ארעתא וביומי תשרי זל דכ"ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואיצטריך ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא אורחא למיזל טפי לא, וה"נ גבי נזקין דינו בעידית ואי א"ל הב לי כינונית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה ע"כ, והקשה דכיון דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה בכל שומא דעלמא אזלינן לפי מקומו ושעתו וכמ"ש הראשונים בפ"ק דקדושין דקדשה בפחות מש"פ לא הוי קדושי תורה אפילו בודאי ש"פ במדי מטעם זה, וה"ה כשקדשה בשעת הזול לא מחשבינן ליה ממון בשביל יוקרא דלקמיה, ועי' ב"ק (דף ק"ה) שקיל בינונית כיוקרא דלקמיה כיון דע"כ צריך לשלם לו בבינונית כמו שפרש"י צריך לשלם תשלומין מעליא ועי' ב"מ (דף צ"ט) ובשו"ע (חו"מ סי' ד"ש) ובקצה"ח, ותו דאף אם נימא דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה וחשבינן השתא שיווי דלקמיה אמאי מחלקינן בין מיטב לבינונית ואמאי לא ישלם במיטב כיוקרא דלקמיה, ואי משום ליישב קראי שלא יסתרו אהדדי ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה א"כ לימא איפכא אי שקלת בינונית שקול כדהשתא ואי מיטב שקיל כדלקמיה ושוב לא תיקשי אתקפתא דרב אחא, א"כ הודעת כחן של נזקין וכמו שהקשה הפנ"י, ועכצ"ל דהש"ס מסברא קאמר לחלק בין מיטב לבינונית לענין יוקרא דלקמיה, ותו כיון דגם בהס"ד הוה ידע דהניזק שקיל בינונית בע"כ דמזיק כמו שפירש"י דאם בעידית יפה כחו כ"ש בבינונית, ואפ"ה סבר דשקיל בבינונית כיוקרא דלקמיה ומאי הוסיף ר"א באתקפתיה עכ"ד:

ונראה דבלא"ה יש לדקדק דמ"ט הוצרך אביי להקדים דברי רבה לענין מעשר עני וכי לא ידע אביי דביומי ניסן יקרי ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא, וע"כ נראה דזהו גופא הוכיח אביי מדברי רבה דשאני הך יוקרא דניסן ותשרי מיוקרא דעלמא דנהי דבשאר דוכתי אזלינן כשער דהשתא, מ"מ כאן שאני מדתניא דאין מאכילין אותו מעשר עני אלא עד מחצה ולא יהבינן ליה אלף בב"א כשאר עני, אלמא דאמרינן דאפילו ביומי דתשרי יש לו שיווי מאתים אע"ג דאם ירצה למכור עכשיו לא יטול אלא מנה משום דיוקרא דניסן משוי ליה השתא שווי דלקמיה, והא דיהבינן ליה עד מחצה הוא מטעם שכ' הש"מ בשם המאירי דהר"ז דומה להא דתנן (בפאה פ"ה מ"ד) בעה"ב העובר ממקום למקום מאכילין אותו לקט שכחה ופאה אע"פ שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף כשיגיע לביתו משום דעני היה באותה שעה, ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא עני באותה שעה יעו"ש, ור"ל כמו דבבעה"ב העובר ממקום למקום אין נותנין לו יותר מכדי צרכו אלא כדי שיגיע לביתו, דליותר מזה הרי הוא עשיר ה"נ הכא כיון דבאמת יש לו מאתים אף בתשרי אלא שאינו מוצא למכור ומש"ה משלימין לו שיקבל המאתים שיש לו, ועיקר טעמא דשאני הך יוקרא דניסן מיוקרא דעלמא נראה פשוט דבשאר יוקרא השיווי דלקמיה הוא התחדשות שעתיד לבא שהרי עכשיו כ"ע מוצאים לקנותו כשער הזול ואין שום אחד מונע מלמכור בשער הזול בשביל יוקרא דלמחר, משא"כ הכא דאף דבתשרי זל ארעתא מ"מ כ"ע נטרי עד ניסן ומזבני וכל מי שרוצה לקנות בתשרי ג"כ צריך לשלם כשער דניסן אלא דהך גברא כיון דאיצטריכא ליה זוזי מוכרח למכור בזול ואין דחקו של זה וכיו"ב משוי ליה עכשיו לשער הזול ונמצא דעצם השיווי דניסן הוא שוויו דכל השנה, ומשו"ה יליף אביי מזה דה"ה דלענין תשלומין משלם בתשרי כיוקרא דניסן, ואעפ"כ כשמשלם לו בעידית משלם לו כדהשתא משום דנהי דחשיב תשלומין אבל מ"מ מיטב לא הוי כיון דיצטריך להמתין עד ניסן ולא קפיץ עליה זבינא השתא דמי לזיבורית וכדמסיק בסוף סוגיין, ואף בהס"ד ידע מהך טעמא אלא דהוה ס"ל דסובין ל"ח מיטב מטעמא דמיזדבין במתא אחריתי, וע"ז פריך רב אחא א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית ור"ל לא כמו דסבירא לך דמה שהניזק נוטל בינונית בע"כ דמזיק הוא מתורת תשלומין בעלמא, אלא דכל מה שנוטל הוא בתורת מיטב וכמ"ש המאירי דמה שרוצה הוא המיטב, וכיון דמתורת מיטב הוא נוטל בע"כ שקיל כדהשתא, ועפד"ז יתפרש גם מה דקאמר לענין בע"ח דנוטל בינונית כדהשתא וזיבורית כדלקמיה משום דע"כ יהיב ליה בינונית כדהשתא דאל"כ הו"ל זיבורית, ומיושב בזה קושית הש"מ דלימא ליה א"א בתק"ח יעו"ש, שהרי כיון דנשאר אדאורייתא בזיבורית שוב אינו אלא מתורת תשלומין לבד ומצי אמר ליה שקיל כדלקמיה, איברא דלקושיא זו בלא"ה שפיר תירץ המאירי דאין דינו של בע"ח מדאורייתא בזיבורית דוקא אלא דכל מה שמשלם לו הלוה בע"כ צריך לקבל יעו"ש, וכן הא דמסיק דלכתובת אשה משלם זיבורית כדהשתא דוקא אע"ג דליכא התם אלא תורת תשלומין לבד ג"כ יתפרש לפ"ז, דהש"מ בשם תלמיד הר"פ הקשה דאמאי אמר לה ואי שקלת בינונית שקיל כדלקמיה לימא לה איני נותן בינונית כל עיקר שהרי אין דינה בבינונית, ותי' דלמ"ד כתובה דאורייתא מה"ת דינה בעידית מש"ה לא הפקיעו חכמים דינה כל עיקר יעו"ש, ומש"ה גם זיבורית שנוטלת לא הפקיעו דינה לענין זה שידחה אותה ליוקרא דלקמיה אלא יש לה תורת עידית לענין זה, ומכל האמור יוצא לנו דהמזיק שדה ביומי דתשרי משלם כיוקרא דניסן ואינו דומה לשאר יוקרא וראיתי בנה"מ (סימן ד"ש) שלא כ"כ ע"ש:

שוב ראיתי שבעיקר הסברא דלא משלם לא במיטב כיוקרא דלקמיה מטעם דהו"ל כזיבורית כוונתי ב"ה לדברי הרי"מ בחי' בסוגיין, וראיתי עוד שם בדבריו בראש הסוגיא שכתב להעיר עלה דמשני בהס"ד רומיא דקראי אהדדי כאן מדעתו כאן בע"כ דמדעתו א"צ לשלם מיטב אלא בע"כ דהיכן מצינו בעלמא כה"ג לחלק בדין תשלומין בין מדעתו לבע"כ, וכתב דבאמת ליכא חילוק בעצם דין המיטב אלא דכיון דמשלם לו מדעתו מזיבורית נמצא דאין הב"ד נזקקין לו שוב לגבות ממיטב דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ שהרי אין נ"מ בין תשלומי מיטב לזיבורית בדין ממון, אבל כשמשלם לו בע"כ וב"ד נזקקין לעיקר התשלומין שוב גובין גם ממיטב וכמו דאמרינן דאם הוזקקו לש"פ גומרין אף לפחות מש"פ ע"ש, ואינו נכון שהרי קרא דישיב משמע דכשמשלם מדעתו א"צ גם הוא בעצמו לשלם ממיטב, ואמאי נהי דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ מ"מ אי הוה מחויב לשלם כדינו ובצירוף עיקר התשלומין הו"ל גם שיווי המיטב כחלק מגוף התשלומין. וכמו דבעלמא אסור לגורעו מעיקר התשלומין פחות מש"פ כמו"כ כאן אסור לגרוע דינו ממיטב, ועוד דכיון דמדאורייתא דינו לשלם ממיטב נמצא דכשמשלם לו בזיבורית ל"ח תשלומין כלל כיון דאינו משלם לו כדינו ונמצא דעדיין תובע לו עיקר התשלומין דב"ד נזקקין ע"ז וממילא יגבה ממיטב והר"ז דומה לגזלן שרוצה לשלם לו שיווי החפץ בשאר ממון דב"ד נזקקין להוציא הגזילה מתח"י אף דתו ליכא נ"מ בש"פ ואפי' כבר שילם דמי שוויו, ואף דהתם י"ל דגוף החפץ נמי יש לו תורת ממון וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ל"א ע"ב) ד"ה אם משום כושרא דחיותא, מ"מ אם ירצה הגנב לשלם גם בעד כושרא דחיותא כפי השומא וכדאמרינן בב"מ (דף צ"ג) ע"ש, בודאי דהב"ד נזקקין לגבות החפץ כיון דהבעלים תובעין גוף הגזילה, וה"נ הניזק תובע את מיטב שהוא עיקר שעבודו, וגדולה מזו כ' הב"ח דאם הבע"ח בא לגבות מלוקח קרקע שהיתה בעת שלוה לא מצי לוקח לדחותו למשועבדים המאוחרים שלא אקני כיון דתובע עיקר שעבודא, ועי' מ"ש בזה הקצה"ח (סי' קט"ו סק"ד) וע"כ העיקר כפירש"י דמדעתו אין כאן תורת מיטב כלל לפי הס"ד:

[ד] ומה שהקשה ע"ד הנימוק"י בשם הרמ"ה בסוגיא דבשלו הן שמין דפריך התם מתנייתא אהדדי דתנא חדא בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית אלמא בשלו הן שמין ותניא אידך נזקין ובע"ח בבינונית אלמא דבשל עולם הן שמין, ומשני רבינא דבעולא קמיפלגי דאמר עולא ד"ת ב"ח בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד וכו' ומ"ט אמרו בבינונית שלא תנעול דלת בפני לווין מר אית ליה דעולא ומר ל"ל דעולא. וכתב הנימוק"י בשם הרמ"ה דמסתברא דרבינא מוקי לתרווייהו כשהיה לו עידית כשלוה ואח"כ מכרה ומ"ד בע"ח בבינונית אזיל בתר שעבודא דמעיקרא ומעיקרא מקמיה דמכרה לעידית לגבי דידיה בינונית הואי אע"ג דהשתא בתר דמכרה קם ליה הבינונית עידית, ומ"ד בזיבורית אזיל בתר גוביינא וכיון דבעידן גוביינא לגביה דידיה עידית הוא לא גבי מיניה, ובמאי קמיפלגי בדעולא מאן דאזיל בתר שעבודא דמעיקרא ל"ל דעולא דאמר ד"ת ב"ח בזיבורית אלא מדאורייתא דינו בעידית ורבנן הוא דתקון דלא ליגבי אלא בבינונית משום חששא דאקפוץ ואלונו (גיטין דף מ"ט ע"ב), וכיון דמעיקרא משתעבד ליה הבינונית תו לא פקע שעבודא מיניה, ומ"ד בע"ח בזיבורית ואזיל בתר גוביינא אית ליה דעולא דאמר ד"ת ב"ח בזיבורית ורבנן תקנו בבינונית משום נעילת דלת וכי תקנו רבנן היכא דהויא בינונית לגביה בעידן גוביינא אבל השתא דחזר ליה עידית לא תקון עכ"ל, והקשה דל"ל להרמ"ה לתלות הך פלוגתא דאזלינן בתר מעיקרא או בתר גוביינא בפלוגתא דעולא ולומר דמאן דאזיל בתר מעיקרא או בתר גוביינא בפלוגתא דעולא ולומר דמאן דאזיל בתר מעיקרא ל"ל דעולא, והלא אף לעולא אפשר דאזלינן בתר מעיקרא או בתר גוביינא עכ"ד הנה בקושיא זו כבר קדמו בגדולי תרומה (שער ד' חלק שמיני) יעו"ש: ונראה ליישב דברי הרמ"ה דהנה הגדולי תרומה (שם) תמה עוד ע"ד הרמ"ה במה שכתב דלמ"ד דאזלינן בתר מעיקרא בשעה שהיתה בינונית תו לא פקע שעבודא אח"כ אף דחזרה להיות עידית, והלא בב"מ (דף ס"ו) אמרינן דההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות א"ל אי טרפו מינאי מגבית לי מעידי עידית דאית לך א"ל מעידי עידית לא מגבינא לך אלא מעידית לסוף טרפו מיניה ואישתדוף עידי עידית ומסיק דמצי א"ל כי אמרו לך מגבינא מעידית דהוה עידי עידית קיימא אבל השתא קיימא ליה עידית במקום עידי עידית, אלמא דאע"ג דמעיקרא אשתעבד האי עידית מ"מ כיון דבשעת גוביינא חזר במקום עידי עידית פקע שעבודא דמעיקרא, וה"נ נימא דנהי דמעיקרא אשתעבד האי קרקע שהייתה בינונית אבל לאחר שמכר העידית והדרא בינונית לעידית תיפקע שעבודא ע". וע"כ נראה דחדא בחברתה מתורצת דודאי היכא דמעיקרא משתעבד האי קרקע בתורת עידית דוקא וכההיא דב"מ לא אשתעבד אלא היכא שגם בשעת גוביינא תהא כך אבל כשחזרה קודם גוביינא לעידי עידית לא אשתעבד ליה, אבל בבע"ח למאן דל"ל דעולא ועיקר דינו מדאורייתא בעידית ורק מחששא דשמא יקפוץ וילונו הפקיעו שעבודא דעידית ורמו אבינונית נמצא דלאחר שהפקיעו שעבודא דעידית ותו ל"ל למיחש שמא יקפוץ וילונו הך בינונית גופא משתעבד ליה מתורת עידית דהיינו עיקר דינו מדאורייתא דלא הפקיעו ד"ת בכדי, וכיון דבהך בינונית גופא יש לו שעבוד דעידית ד"ת תו לא פקע גם אח"כ שמכר העידית והדרא הבינונית לעידית שהרי מעיקרא משתעבד לו הבינונית מדין מיטב לענין הך קרקע גופא ותו ל"ש לומר בינונית אשתעבד ליה עידית לא אשתעבד ליה, אבל למאן דאית ליה דעולא דמד"ת דינו בזיבורית ורק מתק"ח דינו בבינונית ונמצא דאין כאן תורת עידית כלל בעיקר שעבודו משו"ה אף דמעיקרא אשתעבד ליה האי בינונית אבל כשחזר לעידית אמרינן דבינונית אשתעבד ליה עידית לא אשתעבד ליה כההיא דב"מ הנ"ל:

[ה] ודרך אגב אזכיר מה שהקשה לי רב גדול אחד עלה דאיתא בחו"מ (סי' ס"ו סל"ב) דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו משלם לו מדינא דגרמי ממיטב דדמי לשורף ע"ש, ומשמע דגם בשורף דינא הכי והלא זהו פשוט דאם יבא הלוה וירצה לשלם לו תו אין יכול לגבות מהשורף וא"כ הוא עצמו נמי אמאי לא יפרע מבינונית בתורת פורע חובו של חברו עכ"ד. והשבתי דלפמ"ש (שם) הב"י בשם הרא"ש דאין השורף משלם כל מה שכתוב בשטר ממש אלא שמין כמה השטר שוה לימכר כי דבר ידוע שאינו נמכר בכל הדמים הכתובים בו דמחוסר גוביינא ע"ש, וא"כ אם ירצה לשלם מתורת פורע חובו של חברו יצטרך לשלם כל מה שכתב בשטר ממש, ועוד נראה דרשות ביד הניזק שלא לקבל בתורת פרעון חוב דמה שאמרו פרעון בע"כ שמיה פרעון אינו אלא בלוה עצמו ולא באחר הפורע עבורו וכן משמע מדברי התוס' גיטין (דף ע"ה) ד"ה מכלל ובחי' הרשב"א שם יעוש"ה. וקצת ראיה לזה נראה ממה דגובין מלוקח בינונית ועידית ולא מצי אמר למלוה טול זיבורית שלי בתורת פרעון בעד הלוה ושוב אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח א"ו דבאחר הפורע ל"מ פרעון בע"כ:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה