אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מה

סימן מד

בענין מ"ע שהזמן גרמא:

[א] גרסינן בקדושין (דף כ"ט) עלה דמתניתין דכל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו איהי מנלן דלא מיחייבה דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה, ובתד"ה אותו כ' וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה דמ"ע שהז"ג הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות, וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא, וא"ת אכתי מ"ע שהז"ג הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפ' הערל, וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלב"ז נוהגת בין ביום ובין בלילה עכ"ל, ובתורי"ד כ' וז"ל אי קשיא ומאי איצטריכינן לקרא תיפוק ליה דהו"ל מ"ע שהז"ג חדא דכתיב וביום השמיני ימול וחדא דאין מצות מילה אלא ביום, והתינח מיום שמיני ל"ק שאין היום קבוע וידוע בשנה אבל זה שאין מצות מילה נוהגת בלילה אלא ביום קשיא דומיא דציצית שאינה נוהגת בלילה אלא ביום מש"ה מני לה תנא לקמן בכל מ"ע שה"ג, תשובה היכא אמרינן מ"ע שהז"ג נשים פטורות הנ"מ מצוה דתליא בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ולא בכל זמן, אבל מצוה דלא תליא בגופה כגון למול את בנה אע"ג דמילת הבן יש לה זמן נהי דקבוע הזמן לבן הנימול, אבל האב שציווהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו, והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה ואין זמן הקבוע לבן פוטרה, והו"א היא תתעסק בין ביום ובין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו אבל הציצית היא מצוה שתלוי על גופו של אדם ואי הוה מחייבינן האשה היתה מצותה תלויה בזמן הלכך פטורה עכ"ל. ולכאורה היה נראה דכוונת התורי"ד לחלק בין מצוה התלוי בגופו של אדם למצות האב הוא מטעם דאין עיקר חיוב האב הוא במעשה המילה ממש אלא בהתעסקות לבד, דהיינו שיכין ויטרח בצרכי המילה עד שיהיה הבן נימול, וכעין דאמרינן ואי לא ממהליה אבוה מחייבי ב"ד למימהליה דאינם מחויבים בגוף מעשה המילה אלא להשתדל שיהיה הבן נימול, ומש"ה אף דמצות מילה יש לה זמן ביום ולא בלילה אבל העסק אין לו זמן שהרי חייב להתעסק אף בלילה, ומש"ה הו"ל מ"ע שלא הז"ג והו"א לחייב גם האשה בהתעסקות מילת בנה ודומה לזה כתב הריטב"א בסוגיין ועי' תוס' ע"ז (דף כ"ז) ד"ה איכא: [ב] אמנם העיקר נראה דמצות האב הוא המעשה ממש והעסק הוא מתורת הכשר המצוה לבד כמו בעלמא וכן מתבאר מלשון התורי"ד למדקדק היטב בדבריו. וכן מתבאר מדעת האו"ז שכתב דאם האב מוהל אסור לכבד לאחר אלמא דגוף מעשה המילה רמי אקרקפתא דאבוה, ואפילו הד"מ (ביו"ד סימן רס"ד) לא הקשה עליו אלא מטעם דשלוחו כמותו, ועיין בקצה"ח (סימן שפ"ב) אבל אי נימא דעיקר מצותו דאב הוא העסק בלבד יכול לכבד לאחר ומקיים מצותו כיון שבנו נימול על ידו, אלא כוונת התורי"ד לחלק בין מצות האב לבנו ובין שאר מצוה התלוי בגופו של אדם, הוא מטעם דס"ל להתורי"ד דעיקר מ"ע שהז"ג הוא שהזמן הוא המחייב במצוה אבל מצוה שאין הזמן מחייבה אע"פ שיש זמן לקיומה לאו זמן גרמא היא, ומה"ט כתב התורי"ד דמה שמילה נוהגת בשמיני לא חשיב זמן גרמא כיון שאין היום קבוע וידוע בשנה ור"ל דאין הזמן הוא סבה לחיוב המצוה שהרי נוהגת בכל יום, ולפ"ז שפיר כתב התורי"ד דוקא במצוה שתלוי בגופו של אדם והיא אינה נוהגת אלא ביום אלמא דהזמן דיום הוא המחייב המצוה, ומש"ה הו"ל זמן גרמא, משא"כ מצות האב במילת בנו נהי דקבעה תורה זמן במילה ביום ולא בלילה מ"מ אין קביעות הזמן אלא בגוף מילת הבן אבל מצות האב אין לה זמן מצד עצמותה שהרי מחויב להתעסק אף בלילה, ולא מתורת להכניס עצמו במצוה דלמחר אלא אף בלילה לא נפטר האב ממצותו, אלא דא"א לקיים מצותו בפועל מצד קביעות הזמן שיש במילת הבן אבל העסק שאפשר לקיים אף בלילה מחויב מיד אף שאפשר לטרוח למחר דבעלמא לא מחייבינן בכה"ג היכא דעדיין לא מטי זמן חיובא דמצוה, ומש"ה מצות האב חשיב לאו זמן גרמא אף שיש זמן לקיומה והו"א דאשה מחויבת בין לטרוח בלילה ובין למולו ביום כיון דמחויבת תדיר וזה נכון:

[ג] איברא דהתוס' לא ניחא להו בזה משום דס"ל דזמן דיום הוקבע אף במצות האב ומש"ה הו"ל ז"ג, ועוד הרי ע"כ דעת התוס' דמ"ע דהז"ג לא בעינן שהזמן הוא המחייב במצוה שהרי הקשו גם משמיני דיחשב ז"ג אף דהתם ליכא זמן המחייב שהרי מילה נוהגת תדיר, וע"כ דס"ל דכל מצוה שיש זמן לקיומה הו"ל ז"ג, ומש"ה תי' דשאני זמן דשמיני דמשעה שחלה תו ל"ל הפסק, אבל ממה דהאב פטור בלילה דיש לה הפסק הוי ז"ג כיון דע"כ יש זמן לקיומה ומש"ה פטורה גם מעסק בלילה דאינו אלא הכשר לגוף המילה וכיון שפטורה מגוף המילה פטורה מהכשר, וכן מתבאר גם מדברי התוס' לקמן (דף ל"ו) עלה דמתניתין דהסמיכות והתנופות והקמיצות והקבלות והזאות אינן נוהגות בנשים וכולהו יליף בגמרא מקראי, ובתוס' הקשו דל"ל קרא הא הו"ל מ"ע שהז"ג שאין עבודה נוהגת בלילה, ותי' איצטריך קרא לפסול הקרבן בעבודת נשים, וחזרו והקשו דל"ל קרא למעט סמיכה שאין הקרבן נפסל בכך ע"ש וקושיתם נתבאר היטב בתוס' מנחות (דף צ"ג ע"ב) ד"ה ידו דהא סמיכה בלילה ליכא דתיכף לסמיכה שחיטה ואם סמך בלילה אפילו תיכף לעמוד השחר צריך לשחוט את התמיד תחלה שלא יהא דבר קודם לתמיד, ועוד תנן במגילה (דף כ') כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה, ומפרש דאיתקוש סמיכה לשחיטה מה שחיטה ביום אף סמיכה ביום ע"ש, אלמא דדעת התוס' דאף דהא דסמיכה בעי יום הוא רק דא"א לסמוך בלילה מתורת תיכף לסמיכה שחיטה ולא מצד דעצם הזמן הוא המחייב מצות סמיכה אפ"ה מיקרי מ"ע שהז"ג מטעם זה כיון דעכ"פ יש זמן לקיום המצוה דסמיכה ביום ולא בלילה: ולפמ"ש נדחה מה ששמעתי בשם הגרח"ס זללה"ה ליישב קושית התוס' דמש"ה לא חשיב מילה זמ"ג אע"פ שאינו נימול אלא בשמיני, ע"פ דברי הרמ"א ביו"ד (סימן רס"ב ס"א) שכתב דעבר ומל בלילה צריך להטיף ממנו דם ברית מלו תוך ח' וביום יצא ע"ש. אלמא דס"ל דהטפת דם ברית אין לה זמן דשמיני וה"ט שהיא מצוה בפ"ע ולא דחיא שבת כדאיתא בשבת (דף קל"ה), ומש"ה כשמל תוך ח' יצא דמצות מילה א"א לתקוני והטפת דם ברית כבר יצא תוך ח', אבל מל בלילה הרי יכול לקיים עכשיו הטפת דם ברית ביום, ולפ"ז שפיר הו"א דאשה חייבת למול את בנה ולא מטעם מצות מילה דהויא זמ"ג בשמיני אלא מטעם הטפת דם ברית דל"ל זמן דשמיני ומיד כשנולד מחויב במצוה זו, ואף דמ"מ א"א לקיימה בפועל מצד מצות מילה מ"מ מצות הטפת דם ברית בעצמותה לא הוי זמ"ג עכ"ד, ולפמ"ש הרי דברי התוס' ברור מללו דאף בכה"ג דמצוה זו אין לה זמן כלל מצד עצמותה וכמו מצות סמיכה ואעפ"כ חשיב זמ"ג מצד דעכ"פ יש זמן לקיומה מכח ההכרח דתיכף לסמיכה שחיטה, וה"נ הכא מה דעכ"פ מצות הטפה א"א קודם שמיני בשביל מצות מילה נמי חשיב זמ"ג, ועוד שהרי הרמב"ם פסק (פ"א ממילה הל"ז) קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני עכ"ל והמנ"ח. (מצוה רפ"ב) תמה דהרמב"ם סותר דברי עצמו שהרי פסק (בפ"ז מתרומות הלי"א) דנולד מהול אוכל בתרומה אלמא דלא חייש לספק ערלה כבושה ואמאי הצריך הטפת דם ברית ע"ש, ועכצ"ל דהרמב"ם לא חייש לספק ערלה אלא דמה שהצריך הרמב"ם הטפת דם ברית, הוא משום דס"ל דהויא מצוה בפ"ע ובירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) יליף לה מקרא ועיין פירש"י שבת (דף קל"ד ע"א) ד"ה לכרכי הים וכו' והטפת דם ברית מצוה כדכתיב גם את בדם בריתך עכ"ל. ומש"ה ל"ח ערל ע"י שלא קיים מצוה זו דרק קודם הסרת הערלה חשיב ערל ואעפ"כ מחויב להטיף ברית בשמיני אלמא דגם מצות הטפה יש לה זמן דשמיני מצד עצמותה ודברי הרמ"א בלא"ה תמוהים. וכבר תמהו עליו הגר"א והט"ז וכ"כ הש"ך דהעיקר לדינא דמל תוך ח' צריך להטיף דם ברית יעו"ש: [ד] איברא דנראה להביא ראיה לדעת התורי"ד ממ"ש הרמב"ן לקמן (דף ל"ד) דהך תנא דקחשיב מ"ע שאין הז"ג שייר טובא מורא וכבוד בכורים חלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר וכו' עכ"ל, ודבריו לכאורה תמוהין דהרי ספירת העומר הו"ל מ"ע שהז"ג וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מתו"מ הלכ"ד) וכ"כ החינוך (מצוה ש"ו). ולפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ן דהא דמונין מיום ט"ז בניסן אינו מצד עצם הזמן שהוא המחייב במצוה דספירת העומר כמו ט"ו בניסן דמחייב במצה, אלא משום דכתיב בקרא וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר וגו' ואלו היה זמן הבאת העומר ביום אחר ג"כ היו מחייבינן בספירה נמצא דמה שספירת העומר יש לה זמן קבוע אינו אלא מצד ההכרח ולא מצד זמנו בעצמותו ובכה"ג לא חשיב זמ"ג. ודמי למצות מילה דאב אע"פ דאינה בלילה מ"מ כיון דאין הזמן בעצמות מצוה האב אלא במילת הבן ל"ח זמ"ג: [ה] ונראה דגם דעת התוס' לקמן כדעת הרמב"ן והתורי"ד דלקמן (דף ל"ה) הקשו דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה א"כ לר"י דאית ליה שני כתובים הבאין כאחד מלמדין נילף ממצה והקהל לחייב נשים במ"ע שהז"ג, ותי' דמוקי קידוש היום בהדייהו והו"ל שלשה כתובים יעו"ש, ודברי התוס' תמוהין דהא לאביי קיימינן ואיהו ס"ל בברכות (דף כ') דקידוש היום דרבנן, וכבר נדחק בזה בתשובת הרע"א (סימן קס"ט) יעו"ש, ולכאורה תיקשי דהלא בסוכה (דף כ"ח) ילפינן מקרא דכל האזרח לרבות נשים לתוספת, דסד"א כיון דלית ביה לאו וכרת לא מחייבי ויעו"ש בריטב"א ור"ן שפירשו משום דכיון דאינו אלא בעשה לבד הו"ל מ"ע שהז"ג והו"א דנשים פטורות ומש"ה איצטריך קרא לרבות, וא"כ ל"ל להתוס' לדחוקי אליבא דאביי דליכא ג' כתובים והלא איכא תוספת ומצה והקהל, וע"כ נראה מכאן דהתוס' ס"ל דלאחר דגלי קרא דנשים חייבות בתוספת ליכא למילף מזה לשאר מ"ע שהז"ג דאפשר דגלי קרא דתוספת הוי מ"ע שלא הז"ג, וה"ט משום דאין התוספת חלק מיו"ט עצמו ר"ל מגוף היום הבא כדי שנאמר דהזמן הוא הסבה המחייבת, אלא דגלי קרא שצריך להוסיף מחול על הקודש ומה"ט נשים איתנייהו בתוספת אע"פ שאינן בעשה דיו"ט עצמו משום דיו"ט עצמו הו"ל מ"ע שהז"ג, משא"כ עשה דתוספת כיון דמה שיש זמן לקיומה הוא מכח ההכרח דיו"ט ולא מצד עצמותו, ומה"ט כתבו התוס' בכתובות (דף מ"ז) עלה דאמרינן דלמא דמסר לה בשבתות ויו"ט ואע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה משכחת דמסר לה בתוספת דאסורה במלאכה ושמחה ליכא יעו"ש, ואי נימא דלאחר דגלי קרא דנשים חייבות בתוספת הו"ל מגוף היום הבא אין לחלק בין מלאכה לשמחה כיון דהו"ל כגוף היו"ט, וע"כ דהוא רק מדין להוסיף מחול על הקודש בלבד והיינו לדין מלאכה ולא לשאר מילי: ועפי"י א"ש מ"ש הרמ"א באו"ח (סימן תרל"ט ס"ג) דלא יאכל בלילה הראשונה בסוכה עד שיהא ודאי לילה, ובשם הגרח"ס שמעתי לפקפק ע"ז דלפמ"ש הגר"א שם דה"ט משום דילפינן ממצה דבעי לילה ממש וכמ"ש בריש ע"פ ע"ש, ולפ"ז אין לדמות מצה לסוכה דכיון דאיכא דין תוספת אף קודם שנעשה לילה א"כ מחויב בסוכה גם בתוספת, ובשלמא במצה אין לחייבו בתוספת משום דבעי לילה ותוספת עדיין יום הוא, משא"כ בסוכה דאפילו ביום מחויב בסוכה א"כ התוספת דערב יו"ט לא גרע משאר ימי הסוכות, ואי משום דצריך לאכול בסוכה כזית בלילה ממש דילפינן ממצה הרי אפשר לקיים הך מצוה בזמנה. ולפמ"ש א"ש דדעת הרמ"א הוא דכמו דס"ל להתוס' דחיוב שמחה ליכא בתוספת אלמא דאינו מגוף היו"ט אלא דרק להוסיף באיסור מלאכה בלבד חייביה רחמנא כמו כן אינו חייב בסוכה, ואע"ג דמדברי התוס' (בר"פ ערבי פסחים) משמע דאי לאו דמדמינן מצה לפסח לענין דבעי לילה היו יוצאין יד"ח מצה אף קודם שתחשך כשאר סעודת שבת וי"ט מתורת תוספת, אלמא דהתוספת הו"ל מגוף היו"ט, מ"מ הרמ"א חשש לדעת התוס' בכתובות הנ"ל דדין תוספת לא איתרבי אלא למלאכה לבד ולא לשאר מילי: כתבנו דתוספת שבת ויו"ט אינו חלק מגוף השבת ויו"ט עצמו אלא רק להוסיף מחול על הקודש הוא, ובזה אפשר ליישב מה דקשה לדעת הטור (או"ח סי' רס"א) דם"ל דתוספת שבת לאו דאורייתא ולענין יוהכ"פ מ"ל (בסימן תר"ח) דהוא מדאורייתא אף לענין מלאכה וע"ש בב"י וא"כ תיקשי מהא דאמר בחולין (דף ק"א) דשבת ויוהכ"פ הוי איסור בת אחת והרי יוהכ"פ קדים מזמן התוספת ולפמ"ש א"ש דכשקידש היום פקע תורת תוספת וחאיל שבת ויוהכ"פ בב"א, ועפ"ז מיושב גם קו' השעה"מ (פ"ח ממ"א) שהקשה בהא דתנן (שלהי מכות) יש חורש תלם אחד וחייב שמנה לאוין וחשיב התם שביעית ויו"ט ואיך חל יו"ט אשביעית הא לאו בב"א הוא דאיסור שביעית קדים דל' יום לפני ר"ה אסור לחרוש ד"ת כדאיתא פ"ק דר"ה ואף דיו"ט הוי איסור כולל מ"מ האי תנא ל"ל כולל כדאמר התם ע"ש, ולפמ"ש א"ש דל' יום קודם שביעית דהוא רק מתורת תוספת בעלמא פקע כשבא שנת שביעית עצמו והיינו כשקידש היום וחלו יו"ט ושביעית בב"א, ולפמ"ש הריטב"א (שם) דדוקא באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל כולל ולא באיסור הבא מאליו בלא"ה ל"ק מיו"ט דאיסור הבא מאליו הוא וחל בכולל ועפ"ז יש לפלפל עוד בד' השעה"מ (שם) ואכמ"ל:

השמטה :

[ו] ודרך אגב אזכיר לפרש דברי התוס' שתירצו דמש"ה איצטריך קרא למעט נשים מסמיכה ולא סגי בטעמא דמ"ע שהז"ג, משום דהו"א כיון דאיתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים אף סמיכה כן ע"ש, וכבר תמהו ע"ד הטו"א והפנ"י דלמאי נ"מ בזה כיון דבלא"ה אין סמיכה מעכבת וגם מצוה ליכא ול"ל קרא דבני ישראל ע"ש, ונראה דהתוס' בריש תמורה הקשו דל"ל קרא דקרבנו למעט קרבן עכו"ם מסמיכה תיפוק ליה דכתיב בני ישראל, ותירצו דאי מקרא דבני ישראל הו"א דנהי דאין העכו"ם סומך אבל הקרבן בעי סמיכה ע"י כהנים קמ"ל קרא דקרבנו ע"ש, ולפ"ז בנשים דליכא קרא דקרבנו אלא דבני ישראל לבד לכאורה דהכהנים צריכין לסמוך, וא"כ שפיר איצטריך קרא דבני ישראל סמיכת נשים פסולה לגמרי דאי מטעמא דמ"ע שהז"ג אין פסול בסמיכת נשים כמו בשחיטתן והקרבן מתכשר בכך וה"ה בסמכו נשים תו א"צ סמיכת כהנים, ואע"ג דהתוס' במנחות (דף ס"א) ד"ה מצינו כתבו דמאחר דגלי קרא דקרבנו בקרבן עכו"ם דאין אחרים סומכין ה"ה בשאר היינו דוקא לאחר דכתיב קרא דבני ישראל וילפינן מזה דפרשה זו לא נאמרה אלא בזכרי ישראל, וע"ז קאי קרא דקרבנו ר"ל קרבנו של בני ישראל אבל אלו לא כתיב בני ישראל ואנו באין לפטור נשים רק מצד מ"ע שהז"ג לבד הו"א כיון דעצם הקרבן בעי סמיכה ממילא האשה סומכת ומתקיים דין סמיכה בקרבן דאיתקש לשחיטה ותו אין הכהנים צריכין לסמוך לפום מה דקיימינן השתא דליכא קרא למעט קרבן נשים מסמיכה:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה