שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן מג
בענין יפת תואר:
[א] גרסינן בקדושין (דף כ"ב) והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה ופירש"י לבוא עליה, ובתוס' תמהו דמשמע מתוך פירושו דאפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים וא"כ אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה, ועוד דאמר בסנהדרין (דף כ"א) תמר בת יפ"ת היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על אמה אלא לאחר כל המעשים האיך מותרת שהרי אחותו מאביו היא כיון שהיא גיורת גמורה, ויש מיישבים פירש"י דמש"ה קרי לה בשר תמותות כיון דמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה, וכן מהא דתמר מותרת לאמנון ל"ק דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת, אך אין לתרץ שפיר מה חילוק יש בין ביאה ראשונה לביאה שניה דמחלק גמרא לעיל, ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה דרב ס"ל דביאה ראשונה הותרה במלחמה ור' יוחנן ס"ל דאסור יעו"ש:
והנה מ"ש ליישב לפירש"י דתמר לא היתה בת דוד עכצ"ל דהא דקאמר בסנהדרין דתמר בת יפ"ת היתה מדמותרת לאמנון היינו כמ"ש הרשב"א, דהתם דאליבא דרב קאי דס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה ולדידיה שפיר י"ל דהיתה בת דוד, וא"כ לפ"ז תיקשי ממ"ש רש"י (שם) ד"ה תמר אחות אבשלום בת יפ"ת היתה קודם שנתגיירה בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד את תמר והיתה אצלו בתורת יפ"ת עכ"ל. ומתבאר מדבריו דביאה ראשונה היתה לאחר שכבר נתגיירה בע"כ, וע"כ דס"ל לרש"י דאפילו לדידן דקיי"ל כר"י דביאה ראשונה אסורה במלחמה אתיא ההיא סוגיא, וא"כ קשיא דהאיך היתה מותרת לאמנון כיון שהיא גיורת גמורה והויא אחותו מאביו, ועוד מ"ש ליישב לפירש"י דקרי לה בשר תמותות משום דמגיירה בע"כ אינו מובן כיון דהיא גיורת גמורה וקדושין תופסין בה נמצא דאין כאן חידוש במה שמותרת לדידיה, שהרי גם לעלמא מותרת אלא עיקר החידוש במה דהויא גירות בע"כ ואמאי קרי לה בשר תמותות ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, עוד הקשה הרשב"א לפירש"י דאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים דהיינו משיביאנה לביתו בלא"ה שריא ליה דבר תורה דהיינו בצינעא ול"ל קרא, וע"כ כדעת ר"ת דמותרת במלחמה וחשיב פרהסיא דקנאין פוגעין ומש"ה צריך קרא להתיר, ועוד קשה לפרש"י דל"ל קרא אשת ואפילו א"א דל"ל כמ"ש התוס' דאיכא עשה דודבק, דהא לפירש"י דאינה מותרת עד לאחר שמגיירה א"כ פקעו ממנה קדושי העכו"ם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומ"ל א"א מ"ל פנויה, ומ"ש הרשב"א לתרץ דסד"א דלא חשיבה גיורת כיון דלבה נמשך אחר בעלה ג"כ לא יתכן לפירש"י דכיון דמהני גירות בע"כ ממש כ"ש כאן, ודוקא לשיטת הרשב"א והרמב"ם (פ"ח ממלכים) דבעי גירות מדעתה איצטריך קרא לרבות דזהו חשיב מדעתה, וגם הא דאמר לעיל לחלק בין ביאה ראשונה לשניה עדיין לא נתיישב לפירש"י, ומ"ש הריטב"א דכיון דכבר נתקררה דעתו ואין יצרו כ"כ מתגבר כשאתה אוסרו עליו צ"ע דכיון דכבר היא גיורת ד"ת לכל מילי אמאי אסורה לדידיה ביאה שניה, ומ"ש איהו מאחר שהרי גם לעלמא מותרת אם לא יחפץ בה ומה תעשה עוד להתיר ביאה שניה כיון דכבר היא גיורת ואעפ"כ אסרה תורה, וראיתי להב"ש באה"ע (סי' ט"ו סקי"ח) שכתב דאין כוונת רש"י לאסור ביאה ראשונה במלחמה לגמרי, אלא דס"ל כדעת הרמב"ם דאסור לבעול במלחמה דהיינו בפרהסיא אלא מכניסה במקום פנוי ובועל, ועפי"ז מיושב כל מה שהקשו התוס' וכ"כ הפנ"י יעו"ש, אכן דבריהם נסתרים מדברי רש"י עצמו בסנהדרין הנ"ל דס"ל דאינה מותרת אלא לאחר גירות והיינו לאחר כל המעשים וכמו שתפסו כל הראשונים בדעתו ועיין בחי' הרמב"ן:
[ב] ולכן נראה לומר בשיטת רש"י עפמש"כ הרמב"ן (פ' תצא) ואחר כן תבא אליה ובעלתה, אמרו בספרי אין לך בה אלא מצות בעילה, נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כגויה שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו בעילתה, ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תידון כא"א, וכך אמרו בקדושין ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו וכו', והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה כא"א בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה עכ"ל, ומתבאר מזה דאין הכוונה דהיא גיורת גמורה לכל מילי אלא דחדית בה רחמנא דיני גירות רק לענין זה שיהא מותר לבעול, וכן לענין שיתפס בה תורת א"א ואם זינתה בחנק ואעפ"כ אינה צריכה גט משום דלשאר מילי הרי היא גויה גמורה, וכיו"ב כתב הריטב"א בסוגיין ליישב אליבא דר"י דס"ל דביאה ראשונה אינה מותרת אלא עד לאחר כל המעשים שלא תיקשי מקרא דתמר שהיתה מותרת לאמנון משום דס"ל דאין קדושין תופסין בה והיא גויה גמורה ובנה כמותה, ופליג אהך דרשא דלקוחין יש לך בה יעו"ש, ומעתה נראה לומר דאפילו לפי שיטת רש"י בסוגיין דמשמע דאפילו קדושי כסף ושטר נמי תופסין בה, אין הכוונה דהויא גיורת לכל מילי אלא דפליג על הספרי רק בהך דינא דקדושין תופסין לבד, אבל הנך קדושין ג"כ אינם בתורת גיורת גמורה, ותדע שאם רצה משלחה לנפשה וא"צ גט, אלמא דהנך קדושין אינן אלא כקדושי עכו"ם דאמר בירושלמי (רפ"ק דמכלתין) דיוצאה בדיבור לבד, וכיון דלכל מילי היא כגויה גמורה מש"ה בניה כמותה, ומה"ט תמר מותרת לאמנון, וכן איכא חידוש במה שהתיר הכתוב אפילו א"א משום דלא פקעו קדושי עכו"ם ע"י גירות זו כיון דלא נעשית גיורת בעצם ל"ש כאן כקטן שנולד להפקיע אישות דמעיקרא, וכן ל"ש כאן לומר דאישות דיפ"ת יפקיע אישות העכו"ם אפילו לפ"מ שתפסו התוס' בשיטת רש"י ביבמות (דמ"ט ע"ב) ד"ה סוטה יעו"ש, ועוד שהרי מותר לבעול אפילו בלא קדושי כסף ושטר ומש"ה צריך קרא להתיר ביאה ראשונה אע"ג דהוא בביתו בצינעא מ"מ הרי יש כאן איסור לא תתחתן, לא מיבעיא לדעת רש"י (רפ"ג דכתובות) והרמב"ם (בפי"ב מאי"ב) דהלכה דבגיותן אית להו חתנות ואיכא איסור לא תתחתן כיון שלוקחה לאשה, אלא אפילו להסוברים דבגויתן ל"ל חתנות הכא מודו כיון דעכ"פ אשתו היא ואם זנתה בחנק אע"פ שאם רצה משלחה מ"מ קודם שילוח שייך בה חיתון, ומש"ה לא התירה תורה אלא ביאה ראשונה אבל ביאה שניה אסורה כיון דכבר נתקררה דעתו הרי הוא כאחר ואסורה לו עד שתחזור ותתגייר בלב שלם, וכמו שדקדק רש"י בסנהדרין דתמר נולדה קודם שנתגיירה אמו בלב שלם משמע דאח"כ צריכה להתגייר בלב שלם ואז נעשית גיורת גמורה ומותרת לכל:
שוב מצאתי שבמקצת דברינו נגע הא"מ (סימן ד' סקי"ג) ובנה יסודו ע"ד הטור שכתב כעין דברי הרמב"ן הנ"ל דאין הגירות גמורה לכל מילי ומש"ה ולדה כמותה, ואע"ג דקדושין תופסין בה אינו אלא מגזיה"כ. אלא שתמה ע"ז מהא דיליף לקמן (דף ס"ח) דישראל הבא על הנכרית ולדה כמותה מדכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וילדו לו כל היכי דקרינן כי תהיין קרי ביה וילדו ע"ש, וא"כ כיון דכאן גלי קרא דלקוחין יש לו בה א"כ נהי דהויא גויה מטעם דהגירות היא בע"כ מ"מ קרינן כאן כי תהיין וילדו ושדינן הולד בתר אבוה וא"כ תמר אחותו גמורה הויא ע"ש. ולפמש"ל לק"מ דדוקא היכא דקדושין תופסין מתורת א"א ממש לכל הדינים קרינן כי תהיין ואז מתיחס הולד אחר האב, משא"כ ביפ"ת שאין הקדושין תופסין בה לעלמא ואף לדידיה אינה אלא כעין אישות העכו"ם ואינה צריכה גט כמ"ש הרמב"ן אין זה מיקרי בת תפיסת קדושין לענין יחוס:
כתבנו דאע"פ דקדושין תופסין ביפ"ת לאחר גירות בע"כ מ"מ אינה כישראלית והולד כמותה ול"ש כאן תורת יחום אצל האב דאינו אלא כאישות עכו"ם כיון דלא בעי גט, ועפ"ז ביארנו במק"א דברי המ"ל (פ"ב מק"פ) שפירש ד' הירושלמי מי שח"ע וחב"ח קידש אין חוששין לקדושין גירש אין חוששין לגירושין, והוא תמוה דכיון דקדושין לא תפסי גירושין היכי משכח"ל וכ' המ"ל דמיירי שקידש ח"ש וחב"ח דהתם תפסי קדושין דבת מיניה היא, והקצה"ח (סי' רמ"ט) תמה ע"ד מסוגיא דגיטין (דף מ"ג) עלה דאיבעי לן ח"ע וחב"ח שקידש ב"ח מהו ופשיט מברייתא דהמית ח"ע וחב"ח נותן חצי קנם לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנ"ל ולא משני דמיירי שקידש בת מיניה, ועוד דכיון דאית ליה קדושין בבת מיניה תו אית ליה יורשים אפילו בלא קדושין כמו בנו מחייבי כריתות כמ"ש התום' (שם) א"ו דאין לחלק בין קידש ב"ח לקידש בת מיניה ע"ש, איברא דלשון הגמ' דקאמר שקידש ב"ח כד' המ"ל דייקא וקו' הקצה"ח לק"מ דעיקר סברת המ"ל הוא דכיון דמבואר בירושלמי (פ"ק דקדושין הל"א) דח"ש וחב"ח אינה יוצאה בגט אלמא דקדושיה לאו קדושין גמורין הם ואינם בכלל קדושין דעלמא כיון דלית בה מיתה וכרת ומש"ה אף דח"ע וחב"ה ל"ל קדושין משום דחצי איש הוא מ"מ בהנך קדושין דח"ש וחב"ח ל"ש חסרון דחצי איש דיצאו מכלל קדושין אלו שהרי תפסי קדושין אצלה אע"ג דהיא חצי אשה אלמא דמוצאת מפרשה דכי יקח איש אשה וכו' ומש"ה שפיר מקשה דאס"ד קדושיו לאו קדושין יורשין מנ"ל דמה דתפסי קדושין בבת מיניה לא משוי ליה בתורת קדושין לענין יחום דכיון דלא מהני בה גט אינו אלא כעין אישות העכו"ם ואין הולד מתיחם אחריו ואין זה בכלל כל היכא דקרינן כי תהיינה קרינן וילדו לו וכמ"ש בפנים, ועפ"ז ביארנו ד' הירושלמי פ"ק דקדושין (שם) פשיטא הדא מלתא ח"ש וחב"ח אינה יוצאה בגט דאמר ר"י ח"ע וחב"ח שקידש אין חוששין לקדושין גירש אין חוששין לגירושין ע"ש והמפרשים נדחקו בביאורו, ולפמ"ש שפיר פשיט הירושלמי דכיון דח"ע וחב"ח אין לו קדושין א"כ הא דגלי רחמנא בח"ש וחב"ח דתפסו קדושין ע"כ משום דקדושין קלישי נינהו ואינם בכלל קרא דכי יקח איש אשה א"כ גם בכלל גירושין דקרא ליתה, או דאפשר דכוונת הירושלמי הוא עפ"ד המ"ל הנ"ל דגירש מיירי בקידש בת מיניה ומ"מ אין חוששין לגירושין ע"כ משום דל"ש ענין גירושין בקדושין דח"ש וחב"ח, והא דאמרינן בגיטין (דף מ"ד) ח"ש וחב"ח שנתקדשה ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר דלחד מ"ד גמרי קדושין ראשון וה"ט משום דפשטו קדושי ראשון וע"ש בתום' ובא"מ (סי' ל"א סקכ"ב) אלמא דהוי קדושין גמורין אלא דלא תפסו רק בחציה ומש"ה שייך פשטה אבל אם נימא דעצם הקדושין קלישי ל"ש כלל תורת פשטה דבב"ח גמורה א"א לחול קדושין אלו ובאיכות הקדושין ל"ש תורת פשטה, צ"ל דם"ל להך מ"ד דח"ע וחב"ח תפיס ביה קדושין משום דלא שייר בקנינו וה"ה בח"ש וחב"ח הוי קדושין גמורין ואה"נ דיוצאה גם בגט, והירושלמי דם"ל דאינה יוצאה בגט הוא רק להך מ"ד דח"ע וחב"ח ל"ל קדושין וא"כ עכצ"ל לדידיה דקדושי ח"ש וחב"ח קדושי קלישי נינהו ובמק"א ביארנו עפד"ז דברי רש"י בגיטין (שם) ודברי הרמב"ם (פ"ד מאישות הלט"ז) ואכמ"ל:
השמטה :
[ג] והנה דעת הרמב"ם (פ"ח ממלכים) דביאה ראשונה מותרת במלחמה, והא דאמר שלא יחלצנה במלחמה היינו שצריך להכניסה למקום פנוי, והא דאיצטריך קרא למישרי ביאה ראשונה אע"פ דבלא"ה הוי בצינעא, כתב הריטב"א דהו"א דאסור מדין והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וכ"כ הרמב"ן דמה"ט אסור ביאה שניה במלחמה יעו"ש, ואע"ג דבת עכו"ם בצינעא אינה בכלל עריות שאין קנאין פוגעין בו מ"מ הר"ז בכלל לא יראה בך ערות דבר דמ"מ הוא בכלל אביזרייהו דעריות, שהרי דעת הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) דאפילו כשכופין אותו לבא על בת עכו"ם בצינעא יהרג ואל יעבור ממעשה דרב כהנא ור' צדוק בספ"ק דקדושין יעו"ש, אלא דצל"ע קצת דלמה הוצרך הרמב"ן לטעמא דלא יראה ערות דבר תיפוק ליה דאיצטריך קרא להתיר מצד האיסור עצמו דבעלמא יהרג ואל יעבור וצ"ע:
כתבנו דלדעת הרמב"ן אם כופין אותו לבא על בת עכו"ם בצינעא יהרג ואל יעבור אע"ג דאין קנאין פוגעין אלא בפרהסיא מ"מ הוי בכלל אביזרייהו שהרי הרמב"ן הביא ראיה ממעשה דר"כ ור"צ (ספ"ק דקדושין) והתם צינעא הואי, אמנם מצאתי בריטב"א (שם) שכתב דהתם פרהסיא הואי אבל בצינעא יעבור ואל יהרג ע"ש, אכן הנימוק"י (ס"פ בן סו"מ) כ' להדיא דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור מה"ט דכיון דפרהסיא קנאין פוגעין בו ה"ל בכלל אביזרייהו אף בצינעא ע"ש:
השמטה :
וראיתי בלח"מ (שם) שהביא בשם הרא"ם שהקשה לשיטת הרמב"ם דאסור לבעול בפרהסיא ל"ל קרא להתיר ביאה ראשונה, ותי' וז"ל כיון שלוקחה לעיני הכל ואומר שהוא לוקחה לבועלה ואע"פ שמכניסה לתוך ביתו הוי כפרהסיא ולכך הוצרך הכתוב להתירה עכ"ל, ותמיהני מאחר דאמרינן בגמרא דלא התירה תורה אלא כנגד יצה"ר וא"כ למה התירה תורה שיאמר לעיני הכל שהוא לוקחה לבועלה כיון דזהו עצמו הוא הגורם לאיסור פרהסיא, ואם לא יאמר כלום הו"ל רק בצינעא ולמה התירה תורה איסור בכדי כיון דאין צורך בזה לעשות מצינעא פרהסיא וצ"ע:
[ד] ונראה ליישב דעת הרמב"ם דמשו"ה צריך קרא להתיר ביאה ראשונה אע"ג דהוי בצינעא, משום דהרמב"ם לטעמיה דפסק (בפי"ב מאיסורי ביאה) דבגיותן אית להו חתנות והבא על העכו"ם דרך חיתון עובר בלאו דלא תתחתן וכיון דהרמב"ם פסק (בפ"ח ממלכים הל"ב) וז"ל וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו עכ"ל. אלמא דאף ביאה ראשונה לא הותרה אלא דוקא באופן שדעתו להכניסה תוך ביתו ולהיות לו לאשה כסדר הכתוב בפרשה, נמצא דגם ביאה ראשונה לא מיקרי דרך זנות אלא דרך חיתון, ואע"ג דבשעת ביאה שניה הרי היא גיורת גמורה לדעת הרמב"ם דס"ל שם דמגיירה מדעתה, מ"מ אף ביאה ראשונה לא מיקרי דרך זנות דזהו חיתון ממש שלוקחה לאשה אף שאח"כ יקדשנה מחדש, וראיתי במנ"ח (מצוה תקל"ב) שתמה ע"ד הרמב"ם דמ"ט לא יבעלנה וילך לו ולמה מחויב להכניסה לתוך ביתו והלא כל עיקר שחייבתו תורה לעשות בה כסדר הכתוב בפרשה הוא כדי שתתגנה עליו ולא ירצה בה כמבואר בספרי וכ"כ הרמב"ם (שם), וא"כ אם תיכף אינו רוצה בה כ"ש דטפי עדיף ולמה מחויב להכניסה כדי שתתגנה עליו כיון דכבר נתגנה עליו והשאיר בתימה ע"ש, ולפמ"ש נראה דהרמב"ם הוכיח דין זה מהא דהוצרך קרא להתיר ביאה ראשונה במלחמה בצינעא דאין קנאין פוגעין, וע"כ דאיכא איסור חיתון משום דלא התירתו תורה אלא דרך חיתון לבד שיקחנה לאשה אבל לא שיבעול אותה בזנות דרך מקרה, ואע"ג דדרך זנות אין כאן איסור חיתון מ"מ לא התירה תורה מטעם שלא ילחצנה, וכעין שכתב הרמב"ן בשם היראים דמאי דקאמר והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה היינו דאסור לבעול בעל כרחה אלא מדעתה יעו"ש:
אלא דבעיקר דברי הרמב"ם ק"ל מהא דאמר לעיל בסוגיין דאפילו בכהן דלא קרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך דאסור בביאה שניה מ"מ ביאה ראשונה הותרה דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכ"כ הרמב"ם (שם) וכיון דע"כ אין בדעתו לישאנה לאשה האיך הותר לו ביאה ראשונה שהרי זה בכלל יבעלנה וילך לו, ואמאי עדיף כהן מישראל לענין זה שמותר לו ביאה ראשונה אף בגוונא דיבעלנה וילך לו, ואולי י"ל דשאני ישראל שאפשר לו לישאנה לא התירה תורה כנגד יצה"ר אלא בתנאי זה, משא"כ בכהן שא"א לו בענין אחר ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואכתי צ"ע: [ה] וראיתי במהרי"ט (ספ"ד דמכלתין) שכתב בשם הרא"ש להקשות עלה דאמרינן התם (דף ע"ח) דרשב"י ס"ל דגיורת כשרה לכהונה ויליף מקרא דמלחמות מדין דקאמר החיו לכם והרי פנחס היה עמהם, והקשה דלמא מותרת מתורת יפ"ת לרב דס"ל לעיל דאפילו ביאה שניה מותר דכיון דאישתרי אישתרי ע"ש, ותמהני דהא כל ההיתר דיפ"ת אינו אלא כשבעל אותה ביאה ראשונה במלחמה ושוב מותרת אח"כ מתורת אישתרי, משא"כ התם דלא היה ביאה במלחמה כל עיקר ל"ש תורת יפ"ת לאח"כ, ואפילו לשיטת רש"י דס"ל דבמלחמה לא הותר ביאה ראשונה אלא בביתו לאחר כל המעשים מ"מ בעי שיתן עיניו בה בשעת שביה וכדאמרינן בסוגיין וראית בשביה בשעת שביה, ואולי ס"ל להרא"ש דדוקא כשלקחה מתחלה לשפחה ואח"כ נמלך לישאנה הוא דנתמעט מקרא דוראית בשביה כפירש"י, וה"ט משום דכבר קנאה בכיבוש והר"ז כנושא אח"כ שפחה מביתו, משא"כ התם דלקחו אותם מתחלה כפי הדין שיחתכו אח"כ הר"ז בכלל וראית בשביה, ועפי"ז יש לפקפק ע"ד המהרי"ט שם יעוש"ה ועדיין צ"ת: