אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מב

סימן מא

בענין ע"ע שברח אם יוצא ביובל:

[א] גרסינן בקדושין (דף ט"ז) יכול שאני מרבה ברוח ויוצא בגרעון כסף [לענין הענקה] ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששילוחו מעמך יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך, ופריך בורח השלמה בעי [פירש"י להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו עכ"ל] דתניא מנין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד, יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא, אמר רב ששת הב"ע כגון שברח ופגע בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שילוחו מעמך קרינן ביה ולא נקנסיה ונעניק ליה קמ"ל ע"כ. וכתב הסמ"ג (עשין פ"ג) וז"ל ואם פגע בו יובל יצא במה דברים אמורים בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקדושין מ"ט זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ"ל, וכבר תמה עליו הכ"מ (פ"ב מעבדים הל"ד) שדחה גמרא דידן מפני הירושלמי ע"ש, והלח"מ כתב דהסמ"ג מפרש דלמסקנת הש"ס דילן באמת אין היובל מוציאו, וזהו דקאמר קמ"ל, ואף דמלשון הואיל ואפיק ליה יובל משמע דמלתא דפשיטא הוא שהיובל מוציאו מ"מ הסמ"ג פירש כן כדי להשוות שיטת הש"ס דילן עם הירושלמי ע"ש, וכבר דחאו המ"ל דלפ"ז הדרא קושית הש"ס בורח השלמה בעי ואח"כ הרי הוא כיוצא בשש, וע"כ פירש המ"ל בכוונת הסמ"ג דבאמת היובל מוציא אף בברח אלא דמ"מ חייב לשלם לאדון עבור הזמן שנתבטל ממלאכתו מתורת מזיק, ואף שהריטב"א מסיק בסוגיין דהעבד פטור אפילו מתשלומין משום דהו"ל כמבטל כיסו של חבירו מ"מ הסמ"ג חולק ע"ז כדי להשוות גמרא דידן עם הירושלמי ע"ש, איברא דהרואה יראה מלשון הסמ"ג הנ"ל שאין דבריו מתפרשין אלא לענין עצם היציאה ולא לענין תשלומין וכמו שהוכיח מדברי הירושלמי שא"א לפרשו לענין תשלומין כלל: אלא דגם עיקר דברי הסמ"ג תמוהין במ"ש להסתייע מדברי הירושלמי שאין היובל מוציא בברח אלא בחלה דוקא מטעמא דחלה ברשותו וברח לאו ברשותו, שהרי המעיין בירושלמי שם יראה שאין הדברים אמורים לענין יציאת יובל כלל, אלא דהירושלמי קאמר עלה דאמרינן דחלה אין צריך להשלים ויליף מקרא דובשביעית יצא וברח משלים מקרא דשש שנים יעבד, דמנלן לאוקמי קראי בהכי נימא דשש שנים יעבד קאי אחלה ובשביעית יצא אברח, וע"ז משני דמסברא אית לן לאוקמי הכי דזה ברשותו ורוצה לעבוד אלא שנאנס וזה לאו ברשותו, וכן מבואר ברשב"א בסוגיין וז"ל יכול אפילו חלה ירושלמי ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו ומוציא את זה שאינו ברשותו עכ"ל ומצאתי שכבר עמדו בזה ע"ד הסמ"ג הש"ק והמה"פ בירושלמי (פ"ק דמכלתין הל"ב) יעו"ש: [ב] ונראה לומר בכוונת הסמ"ג עפ"מ שנסתפקתי בעבד שברח דמחויב להשלים אם מותר בשפחה באותו זמן כיון שאין עולה בחשבון העבדות, אלמא דאינו בכלל עבד או דלמא דאפילו באותו זמן חשיב עבד ואף דחייב להשלים הוא מגזה"כ דאף שכבר עברו שש מזמן מכירתו מ"מ חל עליו עבדות חדשה כפי הזמן שנתבטל בפשיעתו, ועי' בחי' תוס' ר"י הזקן בסוגיין ובשביעית אף בשביעית עובד והיינו כשברח עכ"ל ומשמע קצת דכבר עברו שש והשלמה הוא עבדות חדשה, ונראה להוכיח מלשון הרמב"ם בפיה"מ וז"ל מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כ"ז שהוא עבד עכ"ל, וכ"כ עוד (בפ"ג מעבדים הל"ג) מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו ש"כ והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו עכ"ל, והאור שמח דקדק בדבריו דאם אתי לאשמעינן דאסורה לו לאחר שיצא לחירות הול"ל ואינה מותרת לו אלא כל ימי עבדותו, א"ו דכוונתו דמותרת לו בזמן עבדותו ומאי קמ"ל בזה, והנה הסמ"ג (שם) כתב ג"כ כדברי הרמב"ם ושינה לשונו שכתב והרי היא מותרת לו כל ימי עבודתו ע"ש, וה"ט משום דמלשון הרמב"ם בפיה"מ ובספר היד משמע דלענין להתירו בש"כ לא בעינן שיעבוד בפועל, אלא דכ"ז שהוא עבד שלא יצא עדיין לחירות מותר בש"כ, ולזה בא הסמ"ג לחדש דבעי דוקא בזמן עבודתו בפועל אבל אם אינו עובד בפועל אסור בש"כ, ויסוד מהלוקותם תלוי בהנ"ל, דהרמב"ם ס"ל דאף בברח שאינו עובד מ"מ יש לו תורת עבד דההשלמה עבדות חדשה היא ומש"ה מותר בש"כ אפילו בזמן שברח, אבל הסמ"ג ס"ל דכיון דזמן שברח אינו מן המנין אינו בכלל עבד ומש"ה אסור בש"כ, איברא דבתחלה נראה דגם הסמ"ג יודה לדברי הרמב"ם דמותר בש"כ לא מיבעיא חלה ג' דהוא בכלל עבד כיון דעולה מן המנין אלא אפילו חלה ד' נמי מותר בש"כ דכיון דמה שמוסר לו ש"כ מיקרי עבדות מקרא דכי משנה שכר שכיר עבדך כדאמרינן לעיל, נמצא דלא גרע מעושה מחט דאינו חייב להשלים ואפילו בחלה כל שש כדאמר בסוגיין, וכיו"ב כ' התוס' בב"ק (דף פ"ו) ד"ה שבת והרא"ש ע"ש, ועוד אפ"ל לפמ"ש הריטב"א בסוגיין דמדינא אפילו חלה יותר מג' אינו משלים משום דכיון דגופו קנוי לאדונו יכול לומר לו נסתחפה שדהו אלא דאמדינן דעתיה דלא להכי נחית למיזבן, וכדי שלא יפסיד הלה ממונו לגמרי חייב זה להשלים ולפיכך פטרוהו אפילו חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט יעו"ש. ולפ"ז יש לומר דבכה"ג ההשלמה לכו"ע הוא דין חדש וזמן חליו עולים לו בחשבון השש, ומעתה יתבארו דברי הסמ"ג דעיקר טעמא דבברח אין היובל מוציאו הוא מטעם דכיון דזמן הבריחה אינו עולה לו מן החשבון דעבדות נמצא שאינו עבד כלל ואסור בשפחה ל"ש גביה יציאה דיובל דיציאה אינו אלא בעבד, אבל בחלה דימי חליו עולין בחשבון העבדות והרי הוא עבד היובל מוציאו, וזהו שכתב הסמ"ג הסתייע מדברי הירושלמי דקאמר זה ברשותו וזה אינו ברשותו, והיינו דמשו"ה חלה אינו משלים שכיון שהוא ברשותו הרי הוא בכלל עבד אלא שנאנס, משא"כ בברח שאינו בכלל עבד כיון דלאו ברשותו הוא, ואילולא דברי הירושלמי היה אפשר לפרש דגם בברח חשיב עבד אלא שההשלמה הוא דין חדש מגזה"כ או מצד אומדן דעתא, ומ"ש הסמ"ג דבחלה היובל מוציאו, ומשמע דאפילו בשחלה ד' שחייב להשלים ה"ט דס"ל כדעת הריטב"א דהשלמה בחלה הוא מצד אומדן דעתא ומדינא חשיב עבד אפילו בשעת חליו, ומ"ש הסמ"ג דש"כ מותרת לו כל ימי עבודתו דוקא ה"ט משום דס"ל דבאופן שאפשר לו בש"כ הויא כעושה מעשה מחט וא"כ הרי הוא בכלל עבודתו:

ולפ"ז יתיישב גם מה דקאמר בסוגיין כגון שברח ופגע בו יובל דאפיק ליה יובל, דמיירי שקודם שהגיע זמן היובל יום אחד חזר לאדונו וכיון שהוא ברשותו הרי הוא בכלל עבד, ובכה"ג היובל מוציאו אבל בזמן בריחתו אין היובל מוציאו, ואעפ"כ קאמר הש"ס דבכה"ג ליכא הענקה ולא קרינן ביה שילוחו מעמך משום דכיון דלא עבד כל העבדות שהיה בו מזמן מכירתו עד היובל שהרי בזמן בריחתו הפקיע מעצמו העבדות ע"י פשיעתו אין זה בכלל שילוחו מעמך, ומ"ש הרמב"ם (פ"ג מעבדים הלט"ו) אם ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחירות אינו חייב להעניקו שנאמר וכי תשלחנו עכ"ל, ומשמע דאם חזר קודם היובל ופגע בו יובל כשהוא בבית אדונו חייב להעניקו, ה"ט משום דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דאף בשעה שהוא בורח יש עליו תורת עבד, נמצא דבכה"ג חשיב שפיר שילוחו מעמך כיון דלא הפקיע מאתו תורת עבדות אף לשעה, וזהו נראה בכוונת רש"י בסוגיין ופגע בו יובל אחרי כן למחרת עכ"ל, וההפלאה נדחק דמאי בעי בזה, ולפמ"ש נראה דכוונתו דוקא בשעה שהוא בורח וכשיטת הרמב"ם: [ג] והנה בתוס' ר"י הזקן בסוגיין כ' וז"ל ופגע בו יובל פירש"י, מיד למחרת שברח, והר"מ פירש אע"פ שבורח יצא לחירות וכ"ש אם פגע בו כשחזר ומשלים דלעולם אין לאחר יובל תשלומין. ואית דמפרשי שברח שנה קודם יובל ולאחר יובל הוא משלים כמה שברח ויוצא כשעבד שנה ביובל שעבר עכ"ל [שיבוש דמוכח הוא וצ"ל ביובל הבאה וכ"כ בהגהות שם] ודבריו צריכין ביאור, שלא פירש סוגית הש"ס דילן לאית דמפרשי דכיון דס"ל דלאחר יובל צריך להשלים הדר תיקשי בורח השלמה בעי, ולכאורה היה אפשר לפרש דאית דמפרשי הוא דעת הסמ"ג דבברח אין היובל מוציאו כשפגע בו יובל והוא בורח, והא דקאמר יפגע בו יובל מיירי כשחזר להשלים. וזהו שהביא מעיקרא דעת רש"י והרמב"ם דקיימי בחדא שיטתא דאפילו פגע בו יובל כשהוא בורח היובל מוציאו, ואח"כ הביא דעת האית דמפרשי דס"ל דבכה"ג שפגע בו יובל כשהוא בורח אין היובל מוציאו ומשלים אחר היובל, אכן זהו לא ניתן להאמר, שהרי לדעת הסמ"ג שאין היובל מוציא את הבורח נמצא דאחר היובל צריך להשלים את כל השש דלדידיה חשיב כמו שלא היה יובל כלל, והאית דמפרשי ס"ל דכשברח שנה קודם היובל משלים לאחר היובל כמה שברח לבד וסגי בשנה שיעבוד ביובל הבאה ואמאי לא ישלים כל שש: ונראה דדעת האית דמפרשי דאף בברח היובל מוציאו, אלא דס"ל דאין בכח היובל להוציא אלא העבדות דלהבא אבל הזמן שברח שכבר נתחייב קודם היובל והשלמה דאח"כ הוא רק בעד העבדות דמעיקרא, ע"ז אין היובל פועל כלל להפקיע עבדות שקודם יובל, ומשו"ה אין כאן הענקה בעבד שברח שנה קודם היובל, דאע"ג דהיובל מוציא העבדות דלהבא מ"מ אין זה שילוח כיון דעדיין מחויב להשלים השנה שנתבטל בבריחתו, ולאחר כלות השנה נמי אין כאן חיוב הענקה דהדר אין זה שילוח דאין זה אלא תשלום זמן עבדותו ולא יציאה, וגדולה מזו נראה דלמ"ד בירושלמי דמכלתין (פ"א הל"ב) דעבד נמכר אפילו לפחות משש, ועי' מ"ל (פ"ב מעבדים הל"ג) אין לו הענקה לאחר שכלה עבדותו שהרי אין זה שילוח כלל ודוקא שש ויובל וכיו"ב שמפקיעין העבדות שהרי אפילו נמכר לעולם יוצא באלו, וכ"ש לפמ"ש במק"א שעיקר עבדות דשש אינו קנין לזמן אלא הוא קנין עולמי והשש ויובל הם בתורת הפקעה ועיין בקצה"ח (סימן קצ"ה סק"ח) ואכמ"ל, ועפי"ז היה אפשר ליישב קצת דברי הלח"מ שהובא בראש דברינו שכתב דלדעת הסמ"ג יתפרש סוגיית הש"ס דלמסקנא אין היובל מוציאו וזהו דקאמר קמ"ל, ודבריו מרפסין איגרי כאשר תמה עליו המ"ל, דלפ"ז הדרא קושית הש"ס בורח השלמה בעי ולאחר השלמה יתחייב בהענקה, ולפמ"ש י"ל דכוונת הלח"מ להעמיס בדברי הסמ"ג דמאי דקאמר דברח אין היובל מוציאו כוונתו לענין עבדות דהשלמה וכדעת האית דמפרשי, אלא דמלשון הסמ"ג הנ"ל נראה שא"א לומר כן דא"כ למה הוצרך לחלק בין ברח לחלה והלא בחלה א"צ להשלים ולית ביה אלא עבדות דלהבא דבכה"ג מועיל היובל גם בברח, ואם מיירי הסמ"ג בחלה ד' דחייב להשלים תו אין כאן טעמא לחלק בין חלה לברח לפ"ז, ועוד מ"ש הסמ"ג להסתייע מדברי הירושלמי לא יתכן כלל לפי"ז: [ד] איברא דלכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן לעיל בפלוגתא דת"ק ור"א אם מוכר עצמו מעניקין לו, דקאמר מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ומסיק מיתורא דקרא ול"ל קרא דמאחר דס"ל לת"ק דמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, א"כ תו ליכא גביה יציאה דשש כלל דאינו נמכר מתחלתו אלא עד זמן ההוא והרי כבר כלה זמן עבדותו וממילא אין כאן הענקה, לא מיבעיא לדעת הריטב"א דס"ל דנמכר בסתם אינו יוצא בשש, אלא אפילו לפירש"י דס"ל דנמכר סתמא יוצא בשש אינו כלל מתורת יציאה אלא משום דסתם מכירה לשש הוא עי' ריטב"א, אכן נראה דלק"מ דמ"מ איצטריך קרא למעט מוכר עצמו מהענקה אם יוצא ביובל דיובל ודאי יציאה חשיב אפילו במוכר עצמו, שהרי אפילו מוכר עצמו לששים שנה יוצא ביובל וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מעבדים הל"ג) ועי' מנ"ח (מצוה מ"ב):

[ח] ועפ"י האמור יש ליישב לשון הרמב"ם (פ"ב מעבדים הל"ה) וז"ל חלה אם הכל פחות מד' שנים עולים למנין שש אבל אם חלה ד' שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב עכ"ל, ולפי רהיטת הלשון הך טעמא דשכיר אין כאן מקומו שהרי עיקר דינא דחלה ד' חייב להשלים אינו כלל מהך קרא אלא דחלה פחות מד' דאינו משלים הוא מהך קרא כמ"ש התוס' בסוגיין, ועיין מ"ל, ולפמ"ש נראה דבכוונה דקדק הרמב"ם הך טעמא דכשכיר לבסוף ואכולה מלתא קאי, דהנה על מ"ש הרמב"ם דחלה ד' חייב להשלים כל ימי החולי, העיר המ"ל דלמה לא תסגי להשלים שנה אחת ויהא כחלה ג' דשוב אינו משלים, וכתב בשם הריטב"א דהו"ל כאותה שאמרו בב"ב (דף צ"ד) אם בא לנפות מנפה את כולה, והמ"ל תמה ע"ז דהטעמים שנאמרו שם ל"ש הכא כלל והשאיר בצ"ע ע"ש. וע"כ נראה דלפמ"ש הרמב"ם דחלה ג' עולים למנין שש, אלמא דאין טעמא דכשכיר מועיל דליסגי ליה לצאת בשני שכיר לבד אלא דגלי קרא דבצירוף שני שכיר מצטרף גם הזמן שחלה והכל עולה למנין שש, וכשכלה השש נפיק כשאר עבדים, ולפ"ז בחלה ד' כיון דאין זמן זה מצטרף עם השתי שנים להתחשב כעבד כל השש שלא יצטרך להשלים, ואף דמ"מ בזמן חליו יש לו תורת עבד מ"מ אין לו יציאה דשש לפטור מהשלמה כמו בורח ונמצא, דע"כ מתחייב להשלים כל זמן חליו דלא סגי לחייבו להשלים שנה ולצרף להשתי שנים דמעיקרא שהרי השש הראשונות כבר עברו והשתא יש לו תורת השלמה והיא עבדות חדשה, וא"כ תו לא סגי גם בג' שנים משני השלמה עצמן מתורת שכיר שהרי אין השני שכיר עצמן מוציאין לעולם, וע"כ משלים כל הד', וזהו שדקדק הרמב"ם לטעמיה טעמא דכשכיר אהך דינא דחייב להשלים כל ימי החולי אבל אם היה הדין דחלה ג' אין ימי החולי עולין לחשבון עבדות כלל, וא"כ עכצ"ל דשני שכיר עצמן מוציאו אז סגי אף בחלה ד' להשלים שנה אחת ויוצא בשני שכיר: [ו] דעפד"ז יש ליישב מה שיש להעיר בהא דאמרינן מציאת אמה העבריה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד, דאמאי צריכה לשלם שכר בטלה, דאי מתורת מזיק הו"ל מבטל כיסו וכמ"ש הריטב"א בסוגיין דעבד שברח ופגע בו יובל דפטור לשלם מתורת מזיק מטעם זה, ותו דהא קטנה היא וקטן שהזיק פטור, ודוחק לומר דכפי שיעור שיווי העבדות יש להאדון זכות בהגבהת המציאה ולא מיקרי ביטול מלאכה ועיין ב"מ (דף י"ב), ובהפלאה העיר דכיון שבטלה מלאכת רבה הו"ל כבורח שחייב להשלים אם לא דנימא דכל בורח שחייב להשלים הרשות בידו לשלם לרבו שכר בטלה והשאיר בצ"ע יעו"ש, ולפמ"ש י"ל דבאמת הו"ל כבורח ומחויבת להשלים, אלא דאעפ"כ סגי בשכר בטלה דהו"ל גרעון כסף, ואף דלקמן (דף כ') אמרינן דגרעון מתחשב גם לפי דמי מקנתו לקולא, מ"מ פסיק לן תנא דסגי בשכר בטלה דהיינו כפי שניו דכיון דהעבדות דהשלמה היא עבדות בפ"ע לאחר השש נמצא דאין לעבדות זו דמי מקנתו ואין מחשבין אלא לפי שניו שהרי העבדות דמכסף מקנתו כבר עבד בשש, ואף דקיי"ל בעבד הנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין מ"מ יש תורת גרעון על עבדות של השלמה לבד הרי הוא עבדות בפ"ע, ועיקר טעמא דאינו נגאל לחצאין מבואר לקמן (שם) דכמו דאמרינן ונמכר כולה ולא חציו ה"נ ונגאל כולו ולא חציו, ור"ל דבגאולה לחצאין הרי ע"כ נשאר עליו חצי עבדות, וזה א"א כמו דאינו נמכר בתחלה לחציו משא"כ כאן דאין ההשלמה מכלל השש:

[ז] איברא דבעיקר דברי הריטב"א שהעלה דעבד שברח פטור לשלם שכר בטלה מתורת מזיק דהו"ל כמבטל כיסו, קשה דנהי דמזיק לא הוי מ"מ ליחייב מתורת נהנה במה שעשה מלאכה לעצמו, ומי גרע מתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דמחייב לשלם כיון דאינם נגזלין וכדאיתא בב"ק (דף צ"ז), ואפ"ת דהתם בעבד כנעני מיירי דהוקש לקרקע אבל תוקף בע"ע דחשיב מטלטלין פטור כשאר גזלן, מ"מ כיון דע"ע לא שייך ביה קנין לגזלן דאינו נקנה אלא בכסף ושטר הו"ל כקרקע לענין זה, וכ"ש העבד שתפוס בעצמו דאינו בתורת גזלן, ודוחק לפרש דברי הריטב"א דמיירי שלא עשה מלאכה כלל בזמן שברח, עוד הקשה ההפלאה דאמאי קרי ליה הריטב"א מבטל כיסו והלא באדם כה"ג חייב בשבת וכדאמרינן בב"ק (דף פ"ו) הקוטע יד ע"ע של חבירו משלם שבת לרב ע"ש, ולקושיא זו היה אפ"ל דשבת דאדם לא מיקרי אלא כשהחיוב הוא לאדם עצמו עבור מלאכתו אבל בעבד שמתחייב לאדונו מצד דהו"ל כשורו הו"ל כשבת דבהמתו, ומש"ה באחר הקוטע יד העבד דמחויב לעבד עצמו דלגביה הו"ל שבת דאדם חשיבי אלו תשלומין כמלאכתו ושוב שייכים לאדון, אבל בעבד עצמו שבטל ממלאכה דהחיוב מתחלתו אינו אלא להאדון הו"ל מבטל כיסו כשבת דשאר ממונו, אלא דלא נראה לחלק כן שהרי גם בעבד כנעני אמרינן בגיטין (דף י"ב) דהקוטע ידו משלם שבת לרב, והתם עיקר החיוב מתחלתו אינו אלא לאדון שהרי גופו קנוי לאדון כשורו וחמורו וא"א להתחייב לעבד בעד מלאכת האדון, ואפ"ה חשיב שבת דאדם, אלמא דאינו תלוי למי מתחייב השבת, וא"כ ה"נ בעבד עצמו שברח יתחייב לאדונו מתורת שבת הן אמת דהנתיבות (בסימן שס"ג) כתב כעין חילוק זה ועפי"ד יוצא דקוטע יד עבד כנעני עיקר החיוב לעבד והרב מיניה קזכי יעו"ש, אבל זהו דבר מוזר, ואולי יש לדחוק דכיון דבכה"ג שא"א להתחייב לאדון מתורת שבת נמצא דהעבד עצמו חשיב בעלים ע"ז ושוב זכה האדון מתורת מה שקנה עבד קנה רבו ועי' קצה"ח (סימן תכ"ד) ובמק"א נתבאר יותר מזה ואכמ"ל:

ונראה דדעת הריטב"א כדעת הסמ"ג הנ"ל דעבד שברח אין עליו תורת עבד כלל כיון שאינו ברשותו, ונמצא דעדיין עומד בתוך שש ועיקר חיוב ההשלמה הוא מטעם שעדיין לא כלו השש, אלא דאעפ"כ היובל מוציאו אפילו כשפגע בו בזמן שברח דמ"מ כיון שיש עליו חיוב עבדות היובל מוציאו דאין לך עבד שאינו יוצא ביובל וכמ"ש הריטב"א בסוגיין יעוש"ה, ולפ"ז ל"ש לחייבו לשלם לאדון בעד מלאכתו שעשה לעצמו מתורת נהנה כתוקף עבדו של חבירו שהרי אינו תוקף אלא עבד של עצמו שמכיון שברח מאדון הרי הוא ברשות עצמו ובשלו הוא עושה, ולפ"ז י"ל דמש"ה ס"ל לריטב"א דפטור גם מטעם מזיק דאינו אלא מבטל כיסו של חבירו, ולא דמי לשאר תוקף עבדו ואהדקיה באינדרינא דחייב דהתם הרי ביטל להאדון מלאכת עבדו והפקיע ממונו, משא"כ הכא דעיקר קנינו ליכא אחר שברח ואין זה ביטול מלאכת עבדו וגם עיקר קנינו לא פקע שהרי עדיין הוא בתוך שש ולא נגרע קנין האדון ע"י בריחתו ואלו יתבטל היובל הרי הוא מחויב להשלים כל שש ונמצא דאינו מזיק כלל, אלא דאלו לא ברח היה האדון משתמש בקנינו קודם היובל, ומש"ה מדמה ליה הריטב"א לשאר מבטל כיסו דגם כאן אינו אלא מניעת הריוח לבד ובכה"ג לא חדית רחמנא שבת דאדם, ועיין ברא"ש (פ' החובל סי' ג') ובא"מ (סימן ע' סק"ג) בישוב קושית ההפלאה שם ויש לי בזה הרהורי דברים ואכ"מ:

[ח] וראיתי באור שמח (הלכות עבדים) שהעלה דאין האדון יכול למסור לעבדו שפחה כנענית אלא בשיש עליו עדיין עבדות ש"פ במע"י ובגרעונו שהוא לפי ערך דמי מכירתו, וכמו דדריש הגמרא לענין נרצע עד שיאמר מתחלת פרוטה אחרונה דכתיב ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד וכשאין עליו רק פחות מפרוטה לאו עבד הוא, כמו"כ בעי הכא שיהא אדונו ובפחות מש"פ לאו אדון הוא, ועפי"ז פירש דברי הירושלמי (פ"ק דמכלתין הל"ב) אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מיעדה לו עד שיהא בו ביום כדי לפדותה ובמע"י פרוטה ובגרעונה ש"פ דברי ר' יוסי בר"י וחכ"א מיעד והולך עד דמדומי חמה א"ר חייא בר אדא הכל מודים בעבד עברי עד שיהא שם ש"פ ופירושו דלענין למסור ש"כ לע"ע אפילו רבנן מודו, דבעי דוקא שיהא ש"פ דבפחות מזו לאו אדון הוא וכמו דאמרינן גבי נרצע, ועפי"ז כתב לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דיש לרבו ליתן לו ש"כ והיא מותרת לו כל ימי עבדותו, ור"ל דאע"ג דלכתחלה אינו מוסר לו רק כשיש עליו ש"פ אבל אם כבר מסר לו מותר בה עד סוף שש ממש יעו"ש:

אבל כבר כתבנו דכוונת הרמב"ם דמותרת לו כל ימי עבדותו הוא לאורויי דאפילו בשעה שברח ואינו עובד ג"כ מותר בשפחה דלא בטיל ממנו תורת עבד אף בשעת בריחתו, ואין לחלק בין למסור לו ש"כ לכתחלה לבין מסר לו כבר, דלפמ"ש התוס' ביבמות (דף ע') ד"ה אלמא דעיקר זכות האדון למסור לו ש"כ הוא מתורת קנין עבדותו, א"כ כ"ז שלא יצא לחירות ויכול לכופו לשאר מע"י ה"ה דיכול לכופו גם לזה, ואין להוכיח ממאי דאמר רחמנא אם אדוניו יתן לו אשה דבעי דוקא ש"פ כמו דדרשינן בנרצע מהעבד, וראיה נראה דאפילו בפחות מש"פ עדיין הוא בכלל אדון שהרי בקרא כתיב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה אלמא דבעי דבשעת היעוד יהא בכלל אדון, והרי אפילו לרבנן דס"ל מעות הראשונות לקדושין נתנו מ"מ מעשה היעוד לכו"ע הוא דבעי בסוף שש, כדתניא לקמן כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי אפילו בסוף שש אלמא דאפילו לרבנן בעי עדים בשעת היעוד לסוף שש אלא דלא בעי נתינת כסף דהרי איכא נתינת מעות הראשונות וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מעבדים הל"ז), הרי דקראתו תורה אדון בשעת מעשה היעוד דליכא אלא פחות מש"פ, ומה שאמרו בירושלמי הכל מודים בע"ע דבעי ש"פ לא מיירי לענין למסור לו ש"כ, אלא דמיירי בע"ע הנמכר לעכו"ם דהו"א דכיון דלגבי עכו"ם אפילו פחות מפרוטה חשיב ממון יכול לגרוע עד סוף שש שהרי האדון מקבל ממנו ממון ודמי לשאר קנינים דכל דחשיב ממון לגבי המקבל מהני, כמ"ש הא"מ (סימן ל"א סקכ"ד) להוכיח מדאמרינן בעירובין (דף ס"ב) שוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות מש"פ קמ"ל דשאני גרעין כיון דהוא בע"כ דאדון ועיקר הקנין הוא מצד הנותן לבד בעי דוקא שיהא ממון לגבי עבד, ואע"ג דבתלמודין ילפינן האי דינא דבעי ש"פ מקרא דמכסף מקנתו וכדאמרינן לעיל, (דף ח') מ"מ לדעת הירושלמי דדריש מהאי קרא ללמד דבעי דוקא כסף ולא ש"כ וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מעבדים הל"ח), ליכא למילף דבעי דוקא פרוטה מהאי קרא, משו"ה קאמר בירושלמי דמ"מ הכל מודים דבעי ש"פ מסברא בעלמא ול"ד לשאר קנין דהתם סגי במה דש"פ למקבל לבד. איברא דהיכא דמגרע מדעת האדון אפשר דיועיל בפחות מש"פ כיון דאפשר למיתי עלה מתורת קנין דעלמא, וכיו"ב אמרו בירושלמי שם ביקש לגרוע אפילו בש"כ, ור"ל דאע"ג דגרעון דנמכר לעכו"ם לא מהני בש"כ היינו דוקא כשהוא בע"כ דאדון דאז כיון דלא מהני בש"כ היינו דוקא כשהוא בע"כ דאדון דאז כיון דלא מהני אלא מתורת גרעון חדית רחמנא דלא מהני ש"כ, אבל מדעתו דאדון דמועיל מתורת קנין דהרי הוא כמוכרו לעצמו ובקנין מועיל ש"כ ככסף, ואע"ג דדעת הרמב"ם (פ"ה מעבדים הל"י) דאין האדון יכול למכור ע"ע, ועי' כ"מ (פ"ב מעבדים הלי"ב) מ"ש טעם לזה בשם רלב"ג היינו דוקא לאחר אבל לעבד עצמו שפיר דמי:

[ט] אלא דעיקר חידושו של הא"מ דבקנין דעלמא אזלינן בתר המקבל לא ברירא כ"כ, ומה שהוכיח מהא דאמרינן שוכרין מן העכו"ם בפחות מש"פ לאו ראיה היא דההיא לאו לענין קנין אמורה והיא מקולי עירוב, אבל באמת אינו קונה כלל וה"ט שהרי בישראל מישראל כה"ג סגי בביטול רשות אלא דעכו"ם לא מבטל רשות, ומשו"ה בעי לקבל דמי כי היכי דליבטל רשותא וא"כ כל דלגבי העכו"ם הוי ממון הרי איכא ביטול רשות והדר הו"ל כישראל, וכן נראה לדקדק מלשון הרמב"ם (פ"ב מעירובין הלי"ב) וז"ל שוכרין מן העכו"ם אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד לפיכך שוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות מש"פ עכ"ל. ומבואר דבקנין דעלמא לא מהני בכה"ג כיון דל"ח ממון לנותן, וכן נראה ג"כ מדברי הירושלמי בעירובין (פ"ו הל"ג) וז"ל ישראל מבטל והעכו"ם משכיר ויבטל הוא העכו"ם חזר הוא בו מעתה אפילו משכיר חזר הוא בו מיכן והילך בגזל הוא משתמש עד איכן ייבא כיי דמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן אין קרקע ניקנית בפחות מש"פ מלתא דר"י ב"א אמר אפילו באגוז אפילו בתמרה עכ"ל, ואי נימא מאי דקאמר בתלמודין בשם ר' יוחנן דשוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות מש"פ הוא מתורת קנין דעלמא, מאי קאמר הירושלמי דמשו"ה צריך לשכור מן העכו"ם בפרוטה דוקא משום דאמר ר"י בפ"ק דקדושין אין קרקע נקנית בפחות מש"פ, והלא ע"כ התם בישראל מישראל קמיירי שהרי ר' יוחנן עצמו ס"ל דמעכו"ם שוכרין אפילו בפחות מש"פ, א"ו דר"י דתלמודין דאמר דשוכרין בפחות מש"פ הוא מתורת עירוב לבד דחשיב ביטול רשות, וכיון דהירושלמי ס"ל כאן דאפילו במשכיר הוה חיישינן דלמא חזר בו אלא משום דבגזל הוא משתמש ומשו"ה בעי דוקא פרוטה דהוה קנין גם בעלמא דבפחות מש"פ אם יחזור לאו בגזל הוא משתמש, ומשו"ה מסיק בירושלמי רר"י ב"א ס"ל דשוכרין אפילו בתמרה דהוא פחות מש"פ דס"ל כר' יוחנן דתלמודין דהוא מתורת ביטול רשות בלבד ולא חייישינן דלמא יחזור, ועיין בהפלאה לעיל (דף ח') ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה