אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן מא

סימן מ

בענין העראה:

[א] גרסינן בקידושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה, וכתב הריטב"א וז"ל מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קנינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמ"ב שבפירוש רבתה תורה שוגג כמזיד והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת קנה, ולפיכך אזלינן בתר דינא ומדינא קני בהעראה ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמ"ב, והיינו דאמרינן בסנהדרין (דף י"ט) גבי כ"ג לא מיבם וכו' אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואי ס"ד דיבמה נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה הוא קונה הרי בגמ"ב בעולת עצמו היא ואסירא ליה בעשה, והיכי אמרינן דליכא אלא ל"ת א"ו דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה עכ"ל, והגרע"א (סימן רכ"ב) תמה ע"ד הריטב"א דסותר דברי עצמו שכתב לקמן (דף ע"ז) עלה דאמר רב אשי כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה וז"ל, וכ"ת ואמאי הא בהעראה בעלמא נעשית זונה כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) וכיון דכן כי גמר ביאתו הויא כפסולי כהונה ונעשית חללה. הא ל"ק לפום מה דכתיבנא בפ"ק דכי אמרינן העראה שמה ביאה ומחייב כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמ"ב הלכך בגמ"ב הויא זונה עכ"ל, וזה תמוה דאיך שייך לענין איסור מה שבדעתו על גמ"ב, וכן תמה הבית מאיר (אה"ע סי' ז' ס"ד) ועכצ"ל דס"ל להריטב"א דהעראה לא חשיבא ביאה מצד עצמותה אלא היכא דאחשבה מתחלה, וזהו שדקדק הריטב"א דכי אמרינן העראה שמה ביאה וכו' וא"כ לפ"ז גם ביבמה לא יועיל העראה לקנותה כשגמר ביאתו דמה בכך שא"צ דעתו לקנין דמ"מ ליכא ביאה, וא"כ הדר תיקשי ממאי דפריך דמן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת יעו"ש:

[ב] ונראה ליישב בהקדם דברי התוס' בסוגיין שכתבו להקשות אהא דמסקינן דכל הבועל דעתו על גמ"ב וביבמות אמרינן דאשה נקנית בהעראה. ותי' ר"ת דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה א"כ בכל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר וה"ק תחלת העראה קונה או בסוף העראה קונה ולמ"ד העראה זו הכנ"ע דשייך בה תחלה וסוף עכ"ל, והראשונים תמהו על דבריו דאם תחלת העראה ל"ח ביאה אמאי אסור לכ"ג לקדש אשה בהעראה הא בתחלת העראה לא נעשית בעולה דאינה אלא כנשיקה כדאמר ביבמות דהא מה"ט לא מיקדשא בתחלת העראה ע"ש, איברא דהמ"ל (פי"ז מאי"ב הלט"ו) כתב ליישב קושיתם אבל אין דבריו מעלים ארוכה יעו"ש. ועוד תמה המ"ל (שם) ע"ד ר"ת דאמאי קאמר נ"מ לענין כ"ג ולא קאמר נ"מ לכל איסורי תורה אם הערה ופירש אם חייב מיתה ומלקות וקרבן, ואם נימא דבעלמא פשיטא ליה דבעי גמר העראה מאי מספקא ליה בקדושין הא יליף בקדושין קיחה קיחה מעריות לענין העראה כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) ולמה ביאה זו משונה יעו"ש. איברא דדברי ר"ת מתבארים היטב באו"ז (הלכות יבום וקדושין סימן תר"נ) וז"ל שם, אחר שהביא לשון ר"ת שבתוס' שלפנינו והא דקאמר נפ"מ כגון שהערה בה היינו כגון שהתחיל להערות ופשיטא שצריך לגמור הערתו לקנותה, אלא מיבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחלת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחלתו כשנגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי סוף העראה קונה אין יכול לקדש בביאה אפילו בהעראה שכבר השיר בתולים קודם גמר העראה שאז חל הקנין, והקשה הר"ש דא"כ הא דאמרינן פ' כיצד גבי אלמנה ליבם כ"ג אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת, מאי קושיא הא מן האירוסין נמי אין כ"ג יכול לקנות יבמתו בביאה כמו שאין יכול לקדש ומן האירוסין נמי איכא עשה ול"ת כמו מן הנשואין, ולשאר לישני דפרישית א"ש דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה כדמפרש דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי קאי ושרי אבל לפיר"ת קשה, וי"ל דסוגיא דקדושין כמ"ד העראה זו הכנ"ע והך דפ' כיצד כמ"ד זו נשיקה דבנשיקה אינו משיר בתולים עכ"ל, והמתבאר מדבריו דהיכא דלא גמר העראתו לא מספקא לן כלל דודאי ל"ש ביאה אלא כשגמר העראתו מספקא לן אם מיקרי ביאה אף בתחלתה או דרק בסוף העראה לבדה הוא דמיקרי ביאה, וביותר ביאור מצאתי בס' הישר לר"ת (סימן ל"ג) שכתב ג"כ כדברי האו"ז ומסיק דדמיא להא דאמרינן בחולין פלוגתא דר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יעו"ש, ומשו"ה לענין איסורים דעלמא ליכא נ"מ כיון דעכ"פ צריך לגמור ביאתו דאל"ה ל"ש ביאה כמו היכא דלא גמר שחיטתו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אלא דלענין קדושין נפ"מ אם אפשר לחול הקדושין מתחלת העראה, והא דאסור לכ"ג לקדש בביאה אפילו בהעראה אי סוף העראה קונה לא מטעם בעולה הוא אלא כיון דכבר השיר בתולים קודם גמר העראה נמצא דתו אינה בתולה דלא גרעה ממוכת עץ דאסירא לכ"ג כדאמרינן ביבמות (דף נ"ט), וכ"כ גם הנוב"י (מהדו"ת אה"ע סי' כ"ג) יעו"ש, אלא דבמה שכ' (שם) גם המ"ל ותלו לה במחלוקת הט"ז והב"ש (סימן כ' סק"ג) בשיעור העראה למ"ד זו הכנ"ע כבר נתבאר מדברי האו"ז וס' הישר דזה אינו, ומדברי שניהם נלמד דס"ל כדעת הב"ש וכן מדברי הראשונים הנ"ל שהקשו ע"ד ר"ת דאמאי אסירא לכ"ג בתחלת העראה דאינו אלא נשיקה ג"כ נראה דקיימי בשיטת הב"ש, ומשו"ה קשיא להו כיון דתחלת העראה ל"ח ביאה אינה בכלל בעולה ליאסר לכ"ג ומתורת מוכ"ע לא ס"ל דקודם גמר העראה איכא השרת בתולים כמ"ש האו"ז הנ"ל: ומעתה נראה דנהי דס"ל להריטב"א דאפילו העראה גמורה ל"ח ביאה מצד עצמותה היכא שגמר ביאתו דלא אחשבה מ"מ כשגמר ביאתו הויא ביאה למפרע, ומאי דמספקא ליה לר"ת פשיטא ליה להריטב"א ואעפ"כ אסור לכ"ג לקדש אשה בביאה אף דמדינא יכול לקנות בהעראה לאחר שגמר ביאתו, מ"מ כיון דדעתו על גמר ביאה לא מיקדשא בע"כ אלא כשפירש להדיא שדעתו לקנותה. ומש"ה ביבמה דאינו תלוי בדעתו שאף בע"כ קונה שפיר קנאה בהעראה דמדינא הויא ביאה כשגמר לבסוף, ומשו"ה שפיר מקשה הש"ס דמן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת דעשה דבתולה ליכא דבשעת קנין אינה בעולה ול"ד לאשה בעלמא דהויא בעולה למפרע והקנין אינו אלא בגמ"ב, וכ"ז ל"ש אלא בקנין דכיון דחאיל עלה שם ביאה למפרע קונה, משא"כ לענין זונה דהוא דבר התלוי במציאות דהיינו שעשתה מעשה איסור עריות וזונה כשמה, וכיון דכ"ז שהערה בה עדיין אין בה תורת איסור קודם שגמר ביאתו לא חל עלה תורת זונה כיון דעדיין אין כאן סרך איסור עריות במעשה זו וכל שבשעתה ליכא איסור בפועל לא חאיל עלה תורת זונה למפרע, וגדולה מזו כ' הריטב"א ביבמות (דף נ"ו) הכל באונס לא מיקריא זונה ואפילו בשאר עריות דלאו א"א, ואפילו לפ"ד התוס' שחולקים שם כמ"ש הריטב"א מ"מ הכא דליכא סרך איסור בפועל קודם גמ"ב אין בה תורת זונה אפילו לאחר דאיגלאי מלתא אח"כ דהויא ביאה למפרע וזה נכון:

[ג] אלא דבעיקר דברי הריטב"א קשיא לי דאכתי למה ליה להש"ס למינקט חזר ובא עליה הא בפרישה ג"כ נתחללה וכדאמרינן בשבועות (דף י"ח) גבי נדה דיציאתו חשובה כביאתו וה"ה בשאר עריות כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מאי"ב הלי"א), ואילולא דברי הריטב"א היה אפשר לפרש דחזר ובא עליה היינו בגמ"ב דהואי ביאה בפ"ע או שפירש באבר חי דהוי ג"כ ביאה, אבל לדברי הריטב"א דלא ניחא ליה לפרש כן ל"ל להש"ס למינקט בגוונא דחזר ובא עליה הלא בחדא ביאה משכחת לה כגון שפירש באבר חי, ולשיטת הרשב"א הביאו הש"ס בכתובות (דף ל') שכתב דמשו"ה נקט הש"ס חזר ובא עליה ולא אמרינן כבר נעשית זונה בהעראה ותיהוי חללה בגמ"ב משום דחדא ביאה לא פלגינן שתיאסר שני איסורין יעו"ש, וה"ט משום דכולה מעשה אחת היא כל דליכא התראה מחלקת וכדאיתא במתניתין דמכות (דף כ"א) דנזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם, וכ"כ התוס' שם (דף כ') ד"ה ל"צ לענין קרחות כה"ג וע"ש בריטב"א ובר"ן נדרים (דף י"ז ע"א), ולפ"ז לענין פרישה ג"כ נימא דהויא כולה מעשה אחת וביאה אחת הוא דמקריא דאין כאן אלא עבירה אחת והר"ז דומה לאוכל אכילה גדולה של חלב בזא"ז בלי הפסק דאין כאן אלא אכילה אחת וכמ"ש הריטב"א במכות (שם) ע"ש, אבל לדעת הריטב"א דלא מדמי איסורי זונה וחללה להתם משום דס"ל דכל שכבר נעבדה בה עבירה הרי היא בכלל זונה, שפיר תיקשי דלמה הוצרך הש"ס למינקט חזר ובא עליה וצ"ע:

ועוד קשיא לי לפ"ד הריטב"א דהעראה שלא אחשבה אין עלה תורת ביאה מצד עצמותה, מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ג) עלה דמתניתין דרודף אחר עריות ניתן להצילו בנפשו, ופריך מהא דתנן אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו והרי יש כאן מיתה ותשלומין, ומשני משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא, ממונא לא משלם עד גמ"ב, ופריך הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנ"ע מא"ל, ויעו"ש בפירש"י ותוס', ועיקר טעמא דנפגמה למ"ד העראה זו נשיקה הוא משום דכבר עביד בה עבירה, והרי לדעת הריטב"א כ"ז שלא גמר ביאתו אין עלה תורת ביאה לכל דבר ואלו פירש באמצע ביאה בלא אחשבה מעיקרא הרי לא עביד בה עבירה של כלום וא"כ עדיין ניתן להצילו בנפשו עד גמ"ב כדי שלא יעבור עבירה וצע"ג:

[ד] והנה לפמ"ש האו"ז דעיקר טעמו של ר"ת דאסור לכ"ג לקדש בביאה אף בהעראה מטעם דקודם גמר העראה איכא השרת בתולים, לכאורה תיקשי דלמה הוצרך האו"ז להעמיד סוגיא דיבמות דפריך דמן האירוסין ניתי עשה ולידחי ל"ת למ"ד העראה זו נשיקה שלא כהלכתא, וכ"ש דרבא עצמו דס"ל בסוגיין דהעראה זו הכנ"ע משני התם אהך קושיא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכמו שנדחק שם האו"ז בזה, ולמה לא תי' בפשוטו לפמ"ש התוס' בכתובות (דף ו' ע"ב) ד"ה רוב בקיאין דבביאת העראה רוב בקיאין לבעול בהטיה בלא השרת בתולים, א"כ שפיר פריך דמן הארוסין יכול ליבם אע"ג דאינו קונה אלא בגמר העראה מ"מ אפשר לבעול בהעראה כזו דליכא השרת בתולים ותו לא הויא מוכ"ע, אמנם נראה דלק"מ דלפ"ז למה הוצרך הש"ס לטעמא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה בהך ביאה גופא איכא גזירה שמא לא יבעול בהטיה, וכיו"ב כתב המ"ל (שם) דמשו"ה א"א לפרש דקושית הש"ס הוא דהכ"ג יפרש שרוצה לקנות בהעראה דא"כ נגזור שמא לא יפרש ע"ש:

וארוחנא בזה ליישב קושית השעה"מ (פ"ג מאישות הל"ה) ע"ד הש"מ בסנהדרין שכתב כדברי האו"ז דהסוגיא אזלא למ"ד העראה זו נשיקה, דא"כ הא דאמר בפ"ב דיבמות (שם) דפליגי ר"י ור"א בביאת כ"ג באלמנה אם פוטרת צרתה וקאמר באלמנה מן הנשואין כו"ע ל"פ דאינה פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת דאפשר בחליצה, מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ואמאי הוצרך לאוקמי פלוגתייהו בטעמא דאפשר בחליצה ותיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא, ולומר דר"י ור"א אתיא דלא כהלכתא דהעראה זו נשיקה בפשיטות הול"ל דטעמא דמ"ד אינה פוטרת משום דס"ל כמ"ד העראה זו הכנ"ע והו"ל עשה ול"ת, וטפי הוי ניחא לאוקמי פלוגתייהו בהכי מדנקטו פלוגתייהו באלמנה מן האירוסין ולא בשאר ח"ל יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר טעמא דאם בעלו לא קנו באלמנה מן נשואין אע"ג דקדושין תופסין בח"ל הוא מטעם דליכא בהו זיקת יבום כלל כיון דא"א בהו יבום ע"צ ההיתר מתחלתן אינן נופלות ליבום כלל, והא דחולצות ה"ט משום דרבינהו רחמנא מקרא דיבמתו דאית בהו זיקת חליצה לבד כמ"ש המאירי (שם), וא"כ כ"ז שייך רק בגוונא דלא משכחת לה כלל יבום ע"צ המותר נמצא דליכא כאן נפילה ליבום ומש"ה אם בעלו לא קנו משא"כ באלמנה מן האירוסין כיון דאפשר ליבם ע"י העראה בהטיה דליכא אלא ל"ת לחודה, ומדאורייתא רמיא ליבום משו"ה אף אם בעלה שלא ע"י הטיה דאיכא עשה ול"ת נמי קנאה כיון דאית בה זיקת יבום תו לא פקע כשנאסרה אח"כ וא"כ בודאי פוטרת צרתה, ומש"ה הוכרח הש"ס לפרש טעמא דאפשר בחליצה נמצא דמתחלה לית כאן נפילה ליבום כיון דלא משכחת בה יבום ע"צ ההיתר, ומש"ה אם בעלו לא קנו, וע"ז מסיק בתיובתא, ונמצא דפלוגתא דר"י ור"א אתיא להלכה דהעראה זו הכנ"ע, ומיושב קושית השעה"מ וזה נכון:

[ה] איברא דעדיין צריך למודעי לפמ"ש בס' הישר לר"ת (סימן ל"ג) אחר שהביא דברי ר"ת ככתוב בתוס' שלפנינו וז"ל והכי פי' תחלת ביאה קונה או בסוף ביאה קונה כלומר ישנה לביאה מתחלה ועד סוף וכו' ודמיא לפלוגתא דר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ונפ"מ לכ"ג שרוצה לקנות בתולה בביאה אי אמרינן ישנה לביאה מתחלה ועד סוף קנה שהרי כשמתחיל לקנות היא בתולה, אלא אי אמרת אינה לביאה עד לבסוף לא ליקני בביאה דקודם שהגיע לקנות דהיינו גמר ביאת העראה לאו בתולה היא דנהי דביאה לא הוי עד גמר העראה מיהו לא גרעה מביאה שלא כדרכה דלא הוי ביאה גמורה וכו' אפ"ה פסולה לכהונה כדאמרינן ביבמות כמו"כ זו מיפסלא מן הכהונה ול"מ למיקני בביאה שהרי קודם הקניה אינה בתולה וכתיב והוא אשה בבתוליה יקח עכ"ל, והמתבאר מתוך דבריו דשיטת ר"ת דקודם גמר העראה אסור לכהונה אע"ג דליכא השרת בתולים מדמדמה לה לביאה שלא כדרכה, וא"כ תיקשי קושית השעה"מ דאמאי איצטריך לאוקמי טעמא דמ"ד אינה פוטרת באלמנה מן האירוסין משום דאפשר בחליצה תיפוק ליה דאתיא כהלכתא למ"ד העראה זו הכנ"ע והו"ל ל"ת ועשה: ונראה דהנה בלא"ה הדברים צריכים ישוב דמאי קא מדמה ביאת תחלת העראה דל"ח ביאה בכ"מ לביאה שלא כדרכה דהוי ביאה גמורה לכל מילי, וע"כ נראה דכוונתו לפמ"ש המ"ל (בפי"ז מאי"ב הלי"ג) דלמ"ד העראה זו נשיקה לא מיתסרא לכ"ג דאע"ג דהיא בעולה מ"מ בכ"ג לא מיתסרא אלא בעולה דלאו בתולה היא ובעולה ע"י נשיקה בתולה שלמה היא יעו"ש שפירש עפ"ז דברי התוס' ביבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא וע"ש במהרש"א. והנה בביאה בהכנ"ע ע"י הטיה אע"פ שלא השיר בתולים ג"כ אסירא לכ"ג וכמו שכתבו שם המ"ל מדברי הרא"ש הביאו הש"מ בכתובות, (דף ל') ודוקא נשיקה שאינה משרת בתולים עדיין בכלל בתולה היא, משא"כ מביאת הכנ"ע אפילו בהעראה כיון דהך ביאה ראויה להשרת בתולים בעלמא אע"פ שזה היה בקי בהטיה ולא השיר מ"מ אסירא לכ"ג ושפיר ממעטינן לה מבבתוליה ע"ש. ולפ"ז י"ל דס"ל לר"ת דלענין דינא דבעולה לכ"ג לא תלי כלל בדין ביאה דעלמא, דכמו דלמ"ד העראה זו נשיקה אע"פ דהויא ביאה בעלמא מ"מ כיון דאינה ראויה להשרת בתולים הרי היא בכלל בתולה, כמו"כ לאידך גיסא היכא דהויא ביאה הראויה להשרת בתולים אע"ג דאין עלה תורת ביאה בעלמא שפיר ממעטינן מבבתוליה, כללא דמלתא דלענין בעולה לכ"ג אין תלוי בביאה שיש עלה תורת ביאה בעלמא אלא בביאה בפועל, ובלבד שהיא ראויה להשרת בתולים, ודין זה ילפינן ממה שאסרה תורה בעולה שלא כדרכה לכהונה, ואע"ג דביאת נשיקה למ"ד דחשיבה ביאה מותרת לכהונה ומאי עדיפותא דביאה שלא כדרכה מביאת נשיקה, וע"כ משום דשלא כדרכה ראויה להשרת בתולים בעלמא ואין הדבר תלוי בתורת ביאה כלל, ועפי"ז שפיר כתב בס' הישר דמשו"ה בתחלת העראה אע"ג דל"ש ביאה מכל מקום מיפסלא לכהונה משום דלא גרע מביאה שלא כדרכה, והיינו משום דבזה מודה לדעת האו"ז דאיכא השרת בתולים קודם גמר העראה וממילא באופן שהערה בהטיה דליכא השרת בתולים ג"כ מיתסרא דכיון דהך ביאה ראויה להשרת בתולים דומיא דביאה שלא כדרכה דמיתסרא לכהונה מה"ט דבעלמא משרת בתולים:

ומעתה יתיישב היטב קושית השעה"מ דמשו"ה הוצרך הש"ס לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י בטעמא דאפשר בחליצה ולא אוקמא בטעמא דהעראה זו הכנ"ע והו"ל עשה ול"ת בשעת גמר העראה, משום דביבמות (דף נ"ט) איתא פלוגתא דתנאי בכ"ג לענין בעולה שלא כדרכה ומוכ"ע יעו"ש, והמתבאר משם דלמאן דאוסר בשלא כדרכה מתיר במוכ"ע ומאן דמתיר בשלא כדרכה אוסר במוכ"ע, וא"כ ר"י דס"ל (שם דף ס') דאסור במוכ"ע שרי בשלא כדרכה וכן שרי בביאת תחלת העראה בדליכא השרת בתולים דלא עדיפא מינה, וכיון דפליגי ר"י ור"א באלמנה מן האירוסין אם פוטרת צרתה ולא מסיימי א"א לומר דטעמא דמ"ד אינה פוטרת משום דכבר מיתסרא בעשה קודם גמר העראה, דהא אפשר דס"ל לר"י אינה פוטרת ולדידיה הרי בתחלת נפילה חזיא ליבום ע"י ביאה שלא כדרכה או בכדרכה ע"י הטיה ואית בה זיקת יבום, ותו לא פקע אח"כ אף שנאסרה עליו בעשה ול"ת, ומש"ה אם בעלו קנו ושפיר פוטרת צרתה ומש"ה אוקמא בטעמא דאפשר בחליצה, ואף שהרמב"ם (פי"ז מא"ב הלי"ד) פסק לתרווייהו דכ"ג אסור במוכ"ע ושלא כדרכה, וע"ש במ"מ, כבר תמה עליו היש"ש ביבמות (שם) ועיין בשעה"מ שם באורך ואכמ"ל: [ו] וראיתי בא"מ (סי' ל"ג סק"ב) שכ' ליישב קושית הש"מ בסנהדרין הביאו השעה"מ (פ"ג מאישות הל"ה) ע"ד ר"ת דס"ל דקודם גמר העראה אסירא לכ"ג ומה"ט אסור לקדש בהעראה, דא"כ גם באלמנה מן האירוסין הו"ל עשה ול"ת, וכתב דלפי דברי הריטב"א בסוגיין שהקשה דאפילו אי תחלת ביאה קונה אמאי מותר לכ"ג לקדש הא ביאה אינה עושה אלא אירוסין ובשעת נישואין בעולה הויא וקיי"ל ביבמות (דף נ"ט) דאזלינן בתר נשואין, ותי' דדוקא היכא דאישתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אזלינן בתר נשואין אבל הכא דלא אישתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין אזלינן, דה"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה להיות כ"ג דשריא ליה ע"כ. אלמא דס"ל דבעולה ע"י העראה ל"ח אשתני גופא, וא"כ שפיר פריך דמן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת כיון דקונה ע"י העראה ל"ח אישתני גופא וליכא עשה יעו"ש, ובמחכ"ת העלים עינו מדברי הש"ס ביבמות (שם) דהך דינא דאמרינן דבלא אישתני גופא כדקיימא קיימא אינו אלא באשה דעלמא לאחר אירוסין, אבל ביבמה לא מהני ה"ט, ואם נפלה יבמה לכהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא יכנוס ע"ש, ועוד שהרי התוס' ביבמות (שם) כתבו ג"כ לצדד כדברי הריטב"א דאירס בתולה ונעשית אח"כ בעולה לא חשיב אישתני גופא, ודחו ד"ז מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ח) דבעולה חשיב אישתני גופא יעו"ש, והא"מ (שם) כתב ליישב דדוקא התם דמיירי בביאה גמורה דליכא חיוב קנס אחריה הוא דחשיב אשתני גופא אבל בהעראה דעדיין איכא חיוב קנס אחריה וכמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי, הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס ומיירי בהעראה בהכנ"ע כדמוכח בירושלמי פ' אלו נערות יעוש"ה, ובכה"ג ל"ח אשתני גופא, וא"כ הריטב"א דמיירי בבעולה ע"י העראה שפיר כתב דמותרת לכ"ג כיון דלא אישתני גופא ע"ש, והרי הירושלמי ע"כ מיירי בהעראה שלא השיר בתולים דאל"ה ליכא חיוב קנס אחריה וכדאמרינן בסנהדרין (דף ע"ג) וכ"כ המ"ל (פי"ז מא"ב הלי"ג), ונמצינו למדין מזה דבהעראה שהשיר בתולים חשיב אשתני גופא, וכיון דהש"מ מיירי שם בדאיכא השרת בתולים קודם גמר העראה וס"ל בשיטת ר"ת כדעת האו"ז וכמבואר בדבריו יעוש"ה, א"כ שפיר קשיא ליה דאיכא עשה ול"ת כיון דבכה"ג חשיב אשתני גופא, ומשו"ה הוכרח לתרץ דהסוגיא קאי למ"ד העראה זו נשיקה ועיין בתשובת רע"א (סימן רכ"ב) ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה