שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן מ
בענין ידיעה בלא ראיה בעדי קדושין:
[א] גרסינן בפ"ק דקדושין (דף י' ע"א) איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדו' מאחר, א"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמ"ב, ובתו' הק' מהא דאמרינן ביבמות דאשה לבעלה נקנית בהעראה, ותי' הרשב"א דהתם מיירי שלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכחא מלתא שלא היה בדעתו לקנות בגמ"ב, אבל הכא מיירי שגמר ביאתו דאז לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמ"ב, וריב"ם תי' דהתם מיירי שפי' בהדיא שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמ"ב ע"ש, ואיכא למידק לתי' הרשב"א דלא איתברר לן דעתו אלא בשעת פרישה דכבר כלתה מעשה הקנין נמצא דחשיב מקדש בלא עדים שהרי בשעת מעשה הקדושין דהיינו ההעראה לא ידעו העדים שדעתו לקדשה בהעראה דמסתמא אוקמיה אחזקה דכל הבועל דעתו על גמ"ב ותו לא מהני מה שנתברר אח"כ, וכיו"ב כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תש"פ) הביאו הרמ"א באהע"ז (סימן מ"ב ס"ד) בעדים ששמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפילו ראו אח"כ האתרוג יוצא מתח"י אין בכך כלום, דעדות ידיעה וראיה ממש בעינן וכ"כ עוד בתשובה (סימן אלף קצ"ג) יעו"ש:
ולכאורה י"ל דהתוס' פליגי ע"ד הרשב"א וקיימי בשיטת המרדכי בפ' האומר הביאו הב"ש (שם) דאם עדי קדושין ראו דבר המוכיח ונראה יכולים להעיד כאלו ראו גוף המעשה, וכדאמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה וכן אמרינן בכ"מ במנאפין עד שיראו כדרך המנאפין, אלמא דסגי בידיעה בלא ראיה ע"ש, וכן לדעת הרמ"ה דס"ל דבד"מ מהני עדי ידיעה בלא ראיה ה"ה קדושין דדמי לממון כמ"ש הב"ש (שם), וכ"ש לפמ"ש החות יאיר (סימן י"ט) דבנידון דהרשב"א שלא ראו הנתינה אע"פ שרואין אח"כ האתרוג יוצא מתח"י ל"מ דמאן לימא לן שנתן לה בשעת אמירה דלמא אחר זמן תכ"ד או הניחו ולקחה מעצמה וכה"ג אנפי טובא, אבל בחופה הנעשית לפני קהל ועדים סגי בשמיעה כשרואין אח"כ יוצא הטבעת מתח"י יעו"ש, וכ"כ המקנה והבית מאיר והחת"ס (חאהע"ז סימן ק"א) דהרשב"א והמרדכי לא פליגי אהדדי דהרשב"א איירי בידיעה שאינה ברורה דל"מ בממון וההיא דרבי אחא דלא קיי"ל כוותיה ומש"ה ל"מ בקדושין אבל המרדכי מיירי בידיעה ברורה דל"מ בממון, וכההיא דרבי אחא דלא קיי"ל כוותיה ומש"ה ל"מ בקדושין, אבל המרדכי מיירי בידיעה ברורה כההיא דנחבל שנכנס שלם ויצא חבול דמועיל בממון ולדעת התוס' בשבועות (דף ל"ד) מועיל גם בנפשות משו"ה מועיל בקדושין יעו"ש וא"כ בנ"ד שפירש לאחר העראה דאיתברר להדיא שדעתו היה לקדשה בהעראה דלחזרה לא חיישינן הרי היא כאומדנא דנחבל דחשיב עדות מעליא: [ב] איברא דכד דייקינן היטב נראה דא"א לומר כן דהרי לפי מה שתפסו גדולי האחרונים הנ"ל בדעת הרשב"א יוצא דבידיעה ברורה שאיתברר אח"כ שבא האתרוג לידה בתורת קדושין מועיל, ומדברי הרשב"א שם מבואר להיפך שכתב דאפילו אנו רואין אח"כ שהאתרוג יוצא מתח"י האשה מ"מ לא מהני דאין כאן ראיה בשעת מעשה אלא כעין ידיעה בלא ראיה עכ"ל. אלמא דעיקר הטעם הוא משום דחסר ראיה בשעת מעשה ולא מטעם דאין הידיעה ברורה, הן אמת דהבית מאיר נדחק ליישב לשון הרשב"א לפי פירושו יעו"ש והוא דחוק מאד, ומדברי הא"מ (סי' ל"א) נראה דתפס בדעת הרשב"א דהו"ל ידיעה ברורה דמועיל בד"מ אלא דשאני קדושין דבעי ראיה בשעת מעשה ולא סגי בידיעה לבד, אלא דתמה ע"ד הרשב"א דכיון דעיקר עדות בקדושין יליף מממון אמאי לא יועיל בקדושין עדי ידיעה בלא ראיה כמו בממון יעו"ש, ולדעת הרמ"ה בסנהדרין (דף ל"ז) קושית הא"מ די"ל דמשו"ה ל"מ בקדושין עדי ידיעה בלא ראיה משום דאישות דמי לנפשות, וכמ"ש הר"ן (בפ"ז דגיטין) דמשו"ה ל"מ עדות מיוחדת בקדושין משום דדמי לנפשות ע"ש, אלא דאעפ"כ דברי הרשב"א לא מיתרצו בהכי שהרי מדבריו בשבועות (דף ל"ד) נראה דקאי בשיטת התוס' (שם) דאומדנא כההיא דנחבל מועיל גם בדיני נפשות ע"ש, ועוד שהרי הרשב"א חולק ע"ד הר"ן וס"ל דקדושין לא דמי לנפשות אלא גירושין לחוד כמבואר בדבריו (ח"ג סי' קי"א) הביאו הב"י (באהע"ז סימן י"א) ובתשו' רע"א (סימן צ"ד) יעוש"ה:
וע"כ נראה לומר דעיקר טעמא דלא מהני בקדושין ידיעה בלא ראיה הוא מטעמא שכתב התומים (סי' צ') דדוקא בממון מועיל משום דלא איבראי סהדי אלא לשקרי משא"כ בקדושין דבעי עדים לקיום הדבר ע"ש, ור"ל דלא מצד דממון קיל לענין עדות יותר מקדושין אלא דכיון דבעי עדים בשעת מעשה הקדושין וכיון דבשעת מעשה לא ראו העדים כלל נמצא דלא חלו הקדושין בשעתן ותו אין חוזרין וניעורין אח"כ, ומשו"ה אף דאח"כ נתברר הדבר בידיעה ברורה שבא הכסף לידה בתורת קדושין אין בכך כלום, משא"כ בממון דכבר נתחייב בשעתו בלא עדים ומש"ה מועיל עדי ידיעה בלא ראיה לברר דלענין תורת עדות אין לחלק בין עדי ראיה לעדי ידיעה, וזהו טעמו של הרשב"א שכתב דאע"ג דעדי ידיעה בלא ראיה בעלמא מהני מ"מ בקדושין לא מהני כיון דליכא ראיה בשעת מעשה, וכ"ז דוקא בגוונא דידיה דבשעת שמיעה אין כאן תורת עדות כלל דמאן לימא לן שנתן לה הכסף דלמא כוונתו לשחוק בעלמא או שמא לא רצתה היא לקבלו, אבל בגוונא דמיירי במרדכי דאם העד רואה דבר המוכיח יכול להעיד בקדושין היינו דאיכא הוכחה בשעת מעשה הקדושין ובכה"ג חשיבי עדים בשעת מעשה, וזהו שהביא ראיה מהן עדי יחוד דחשיבי עדים בידיעה לבד וכן מהא דסגי במנאפין שיראו כדרך המנאפין אע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת כמבואר ספ"ק דמכות ואין זה אלא עדי ידיעה לבד וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מא"ב הלי"ט) אלמא דעדי ידיעה בשעת מעשה חשיבי עדים גמורים, ונמצא דהרשב"א והמרדכי לא פליגי אהדדי כלל ומעתה בנדון דידן שקדשה בביאה ומסתמא דעתו על גמ"ב דנמצא דמעשה העראה אינה כלל מעשה קדושין ואין העדים רואין כלום, אלא דאח"כ איתברר שדעתו היה לקדשה בכה"ג הו"ל ידיעה שאח"כ ולא ראיה דשעת מעשה, ודמי לנידון דהרשב"א דל"מ ידיעה בלא ראיה לשוויה מקודשת:
[ג] ונראה דלפי המבואר בנדרים (דף פ"ז) דבכל התורה תכ"ד כד"ד וכבר נתבאר אצלנו (סימן כ"ז) דתרי עניני תכ"ד הם א) דין חזרה ובזה פליגי רבוותא דיש מי שסובר דאין החזרה דבר תורה אלא מתק"ח כדי שיוכל התלמיד ליתן שלום לרבו ולחזור ממקחו ב) דין דתכ"ד חשיב שעת מעשה וכמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ט) והרמ"ה שם וכן מתבאר גם מסוגיא דנדרים (שם) דנדרה בתו וסבור שנדרה אשתו והפר לה, ובת"כ אמרו לו שנדרה בתו חל ההפרה והתם אין ענין לחזרה דתכ"ד דמ"מ ליכא כאן הפרה לנדר בתו, וע"כ דכיון דתכ"ד חשיב שעת מעשה חשיבה אותה ההפרה כאלו ישנה עדיין וחלה אנדר בתו לאחר שנודע, וכן צ"ל ה"ט לענין קריעה כה"ג יעו"ש בר"ן. ומעתה י"ל דנהי דידיעה בלא ראיה ל"מ בקדושין משום דליכא ראיה בשעת מעשה היינו דוקא לאחר כד"ד משא"כ כאן דתיכף כשפירש רואין העדים שנתרצה לקדושין חשיב כאלו עדיין ישנה למעשה הקדושין והו"ל עדים בשעת מעשה, ואע"ג דלענין קדושין ל"מ תכ"ד כדאמרינן התם היינו דוקא לחזור מקדושין לבטלם אבל לקיים אותם ודאי מועיל תכ"ד, ועוד דכאן שאנו דנין התכ"ד מצד דחשיב כשעת מעשה בכה"ג מהני אפילו בקדושין, וכן נראה מדברי המרדכי (פ"ב דגיטין) שיתבאר בסמוך דראית העדים תכ"ד לאחר המעשה חשיב כשעת מעשה ע"ש:
ועפי"ז יתיישב נמי מה שיש להקשות עוד לפמ"ש הפנ"י בסוגיין והגרע"א בכתובות (דף ל') דגם בדידה אמרינן דדעתה להתקדש בגמ"ב דוקא, וא"כ מאי מועיל כשפירש לאחר ההעראה דמוכח דדעתו לקדושין בהעראה לבד מ"מ ליכא ריצוי האשה, ואין לומר דאמר לה מתחלה שיפרוש לאחר העראה א"כ הו"ל מפרש ממש דכיון דאמר לה התקדשי לי בביאה זו וגילה דעתו שיפרוש בהעראה אין לך מפרש גדול מזה והיינו תירוצו של הריב"ם, ולפמ"ש י"ל דמה שהיא נתרצתה בתכ"ד למעשה הקדושין ג"כ סגי דחשיב כריצוי בשעת מעשה ממש, ועפי"ז יתיישב מה שמקשים דמאי קאמר שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמקודשת לשני, והא כיון דגומר אח"כ ביאתו הרי גילה בדעתו שכבר נתקדשה לו ע"י העראה דאל"כ הרי אסור לגמור, ונמצא דזהו כמפרש דמה לי כשגילה דעתו ע"י פרישה או ע"י גמ"ב, ולפמ"ש א"ש דכאן תו ליכא ריצוי דאשה אלא דעתו לחוד, איברא דקושיא זו בלא"ה לק"מ דדלמא יצריה אנסיה וכדאמרינן כיו"ב בכתובות (דף נ"א) לענין תחלתה באונס וסופה ברצון ע"ש:
[ד] אמנם בעיקר הקושיא הנ"ל דאיך מתקדשת בהעראה דליכא ראית העדים מתחלה, נראה לומר לפי המבואר בשבועות (דף י"ח) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב משום דיציאה הנאה לו כביאה. ונראה דלפ"ז ה"ה בקדושין יכול לקדש ע"י פרישה כיון דחשובה ביאה בעריות וכמו דילפינן לענין העראה בקדושין מעריות בג"ש דקיחה ה"ה לענין פרישה דאין ג"ש למחצה, ומש"ה א"ש דמהני קדושי העראה כשפירש מיד משום דכוונתו לקדשה ע"י פרישה דאז איכא ריצוי דאשה וגם חשיב מקדש בעדים, ועיין שעה"מ (פ"א מאישות), ונראה דאפילו יבמה נקנית בפרישה דאע"ג דכתיב בה להקים לאחיו שם מ"מ גם פרישה בכלל, וראיה לזה ממ"ש הרשב"א בסוגיין להקשות מהא דאמרינן ביבמות (דף כ') דח"ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולא קאמר גזירה העראה אטו גמ"ב שהרי יבמה נקנית בהעראה, ותי' דעיקר ביאה ביבמה הוא גמ"ב מדכתיב להקים לאחיו שם אלא שרבה הכתוב אף העראה יעו"ש, ואכתי תיקשי דלמה הוצרך הש"ס לומר גזירה אטו ביאה שניה תיפוק ליה דפרישה אסירא לאחר שגמר ביאתו דכבר נתקיים דין דלהקים שם א"ו דגם פרישה בכלל הקמת שם הוא ועד גמר פרישה מתעסק במצוה הוא, אלא דק"ל לדעת התוס' ביבמות (שם) שכתבו דהומ"ל גזירה העראה אטו גמ"ב, ומשמע דאי לאו גזירה מותר לקנותה בהעראה והלא משקנאה אסור לפרוש ומ"ש פרישה מגמ"ב, ואין לומר דיפרוש באבר מת כדאמר בשבועות (שם) גבי משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דא"כ בפשוטו הול"ל דגזרינן דלמא יפרוש באבר חי, ועוד כיון דע"כ צריך להמתין עד שימות האבר ובזה איכא איסורא כמ"ש הב"י (ביו"ד סימן קפ"ה) בשם הסמ"ג יעו"ש. ונראה דהתוס' ס"ל דשאר ח"ל דלאו דכהונה לא ילפינן לאיסור פרישה דעיקר קרא דפרישה כביאה בנדה כתיב ודוקא בח"כ גלי קרא ולא בח"ל דלענין העראה גופא ג"כ לא ילפינן ביבמות (דף נ"ה) ח"ל מח"כ לבד איסורי כהונה דאיכא ג"ש ע"ש, ומשו"ה ביבמות דמשני גזירה העראה אטו גמ"ב דקאי גם בשאר ח"ל לא גזרינן אטו פרישה ועפי"ז ביבמה לא יועיל פרישה לקנותה כיון דא"א למילף מח"כ דלענין העראה ילפינן מח"ל וכדאיתא (שם) ועיין רמב"ם (פ"ד מאי"ב הלי"א) ואכמ"ל:
[ה] והנה הא"מ (סימן ל"א סק"ד) תמה ע"ד הרשב"א שסותר דברי עצמו דלענין קדושין כתב דעדי ידיעה בלא ראיה ל"מ, ואלו לענין גט כתב בגיטין (דף י"ט) דאם נתן גט לאשה בפני ע"מ ולא קראוהו בשעת נתינה מועיל כשקראוהו אח"כ אלמא דמועיל ידיעה בלא ראיה ע"ש. ונראה דלפמ"ש לעיל דעיקר טעמו של הרשב"א דלא מהני בקדושין ידיעה בלא ראיה הוא משום דקדושין בעי עדים לקיום הדבר ומש"ה כל שבשעת מעשה לא ראו העדים כלום לא חלה מעשה הקדושין בשעתה ותו אינה חוזרת וניעורה, אבל בממון דהמעשה חל בלא עדים מועיל ידיעה בלא ראיה לברר דגם בקדושין מועיל עדי ידיעה בתחלה כמו עדי יחוד וכיו"ב, וא"כ י"ל דמה"ט שפיר מועיל ידיעה בלא ראיה לברר אח"כ ע"י קריאת הגט אע"פ שהעדים לא ראו מעשה הגירושין משום דהרשב"א לטעמיה דקאי בשיטת הרי"ף דע"ח כרתי אפילו לדידן דקיי"ל כר"א ולא בעי ע"מ לא לשווייה גיטא ולא לקיום הדבר וכמבואר בדבריו בפ' המגרש, וא"כ בשעת נתינה בודאי חל הגט אפילו בלא קריאה והקריאה שאח"כ היא רק לברר הדבר שהיא מגורשת ולעדות זו בודאי מועיל עדי ידיעה בלא ראיה דלא עדיפא מעדות ממון דמהני ידיעה ברורה כההיא דנחבל:
ועוד נראה דאפילו לדעת ר"ת דבעי ע"מ לקיום הדבר אפילו לר"מ מ"מ מועיל קריאה שאחר נתינה לשוויה ודאי מגורשת דכיון דאם לא קראוהו לגט כלל ס"ל להרשב"א דהוי ספק גירושין וכמ"ש הב"י (באה"ע סימן קל"ה), ומשו"ה מועיל אח"כ לברר שהיא מגורשת ודאי, משא"כ בנידון דהרשב"א בקדושין שאם לא ראו אח"כ האתרוג בידה לא הוי אפילו ספק קדושין דמי יימר שנתן לה דלמא לא היה כוונתו אלא לשחוק בעלמא ולא נתן לה כלום או שמא לא רצתה לקבל. וכ"כ בס' יהושע פסקים וכתבים (חאהע"ז סי' פ"ט) דדעת הרשב"א דשמיעת העדים לאמירת המקדש לבד בלא מעשה נתינה לא משוי ליה אפילו ספק קדושין יעו"ש, ומש"ה ל"מ אח"כ מה שנתברר ע"י ראית האתרוג בידה דמ"מ ליכא עדים בשעת מעשה הקדושין:
[ו] ועפי"ז יתיישבו דברי המרדכי (בפ"ב דגיטין) וז"ל ר"י מצריך לקרות הגט קודם הנתינה וכו' ואם קראוהו אחר הנתינה וקודם הנתינה לא קראוהו דבר פשוט הוא שמגורשת, ולא נהירא להר"ם משום דבעינן דבשעת נתינה ידעו סהדי דהוי גט, ודומיא דהכי אמרינן לעיל בפ"ק שיאמר בפנ"כ קודם נתינה או אחר נתינה תכ"ד עכ"ל, והיינו משום דהר"ם אזיל לטעמיה הובא בתשובת מיימוני (להלכות אישות) ובמרדכי (פ' המגרש) דעדים שראו שזרק לה קדושין ומסופקים אם היה קרוב לה לא הוי קדושין כלל ועיין ב"ש, (סימן ל' סק"ט) אלמא דבכה"ג שהעדים מסופקים בעיקר מעשה הקדושין ל"ח ראיה כלל ואין המעשה חל מתחלתה, וה"נ בגירושין כיון דהוי ספק בעיקר הגט אם לא קראוהו מתחלה מש"ה לא חלו הגירושין ושוב לא יועיל הקריאה שאח"כ לברר מעשה הגירושין דזהו דומה ממש לנידון דהרשב"א דל"מ עדי ידיעה בלא ראיה בקדושין, וה"ה בגירושין לשיטת הר"ם דס"ל דבעי עדי מסירה לקיום הדבר אפילו לר"מ כמבואר במרדכי (שם):
ומ"ש המרדכי דוגמא לדבר מהא דבעי שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח קודם נתינה או אחר נתינה תכ"ד, כוונתו דכמו דהתם בעי דוקא אמירת בפ"נ בשעת נתינה ואל"ה לא מהימן ואפ"ה מועיל תכ"ד קודם או אחר הנתינה אע"ג דבגירושין ליכא חזרת תכ"ד אעפ"כ מיקרי שעת מעשה דזהו דין בפ"ע שאינו שייך לדין חזרה דתכ"ד וכמש"ל, ה"נ הקריאה דתכ"ד לאחר הנתינה מועיל מטעם דחשיב כשעת נתינה ממש, איברא דמדברי התוס' בגיטין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה אמר נראה דלאו מתורת שעת נתינה אתינן עלה אלא משום דבכה"ג מידק דייק יעו"ש:
[ז] אולם בעיקר דברי המרדכי בשם הר"ם שכתב דעדים המסופקים בנתינת הקדושין אם היה קרוב לה ל"מ משום חשיב מקדש בלא עדים, כבר תמהו עליו מהא דאמרינן במגרש אשתו ונתיחד עמה חוששין לקדושין דהן עדי יחוד הן עדי ביאה והתם אינו אלא ספק קדושין דשמא בעל, וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מגירושין הלי"ח) וכ"ד רש"י והרמב"ן וש"פ וכ"כ הר"ם עצמו (שם) והרי זהו גרע הרבה מזרק לה קדושין אלא דספק קרוב לו דל"מ, כ"ש הכא דספק שמא לא קידש כלל, ומוכח מכאן דספק קדושין מיקרי מקדש בעדים כיון דזהו הספק עצמו רואין העדים. ועכצ"ל דאין כוונת המרדכי דראית ספק ל"ח ראיה כלל אלא מטעמא אחרינא הוא שהרי כ' שם וז"ל כתב הר"מ דכל היכא דעדים לא ראו שקידשה או שזרק לה לתוך תיקה א"צ גט, וראיה מפ' ד' אחין מדאוקימנא בכת אחת שאחד אומר קרוב לו ואחד קרוב לה ולא אוקמה כגון דמספקא לסהדי אי קרוב לו או לה, אלמא דכל כה"ג אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקה ואפילו אם היא יודעת בטוב שנפל לתוך חיקה בעינן דליחזי סהדי שהגיע הקדושין לידה דילפינן דבר דבר מממון ואין כאן קדושי תורה אלא עד דחזו סהדי שהגיע הקדושין לידה עכ"ל. אלמא דעיקרו הוא מטעם דאוקמינן אחזקה ולא מטעם דחשיב מקדש בלא עדים, ודוקא לענין הודאתה אתי עלה מטעם דחשיב מקדש בלא עדים והיינו אחרי שהעלה דאוקימנן אחזקה נמצא דעדים לא ראו מעשה קדושין ואפילו קדושי ספק ומש"ה כתב דאין כאן קדושי תורה, אבל מדרבנן הוי ספק קדושין משום דלא מוקמינן אחזקה מדרבנן משום דאיתרע חזקתה וכמ"ש התוס' בכתובות (דף כ"ג) ד"ה תרווייהו ויעו"ש בפנ"י, ועפי"ז גם בשאר דוכתי דלא מוקמינן אחזקה מאיזה טעם שיהיה הו"ל קדושי ספק ועיין בית מאיר (שם), ומעתה תיקשי ע"ד הר"ם שכתב דלא מהני קריאת הגט אחר נתינה דמ"ט לא יועיל דכיון דבשעת נתינה הו"ל ספק דל"ש כאן לאוקמיה אחזקה שוב יכולין אח"כ לברר ע"י קריאה ככל ספק דמועיל בירור אח"כ: ולכן נראה דעיקר הטעם דל"מ קריאה אחר נתינה הוא דכיון דשיטת המרדכי הוא דלדידן דקיי"ל כר"א לא מהני ע"ח כלל בגט נמצא דמלבד דהע"מ פועלים בנתינת הגט לקיום הדבר כמו דס"ל לר"ת אליבא דר"מ דבעי גם ע"מ לקיום הדבר פועלים גם לאשוויי גיטא דהם במקום ע"ח דר"מ, שהרי הע"ח לא פעלו כלום לשווייה גיטא, ולפ"ז נראה דכמו דאליבא דר"מ הדבר פשוט דאם הע"ח לא קראוהו לגט וחתמו עליו דל"ח חתימה כלל דכיון דמסופקין על מה חתמו דמי לחתמו על נייר חלק. דל"מ כמ"ש התוס' בגיטין (דף ד') ד"ה מודה, ועי' קצה"ח (סימן מ"ה סק"א), וה"נ לר"א אם הע"מ לא קראוהו לגט אין ספק ראיה זו משוי ליה לגט דהו"ל כע"ח המסופקין על מה חתמו, ואפילו נימא דחתימה על נייר חלק מהני משום דהחתימה חוזרת וניעורה אחר כתיבת הגט וכמו שצדד הקצה"ח (שם), היינו דוקא כשקראו קודם נתינה דנעשו עדים בשעת קריאה דחתימתן חשיבא הגדה בכל שעתא ושעתא, משא"כ כשחתמו על נייר חלק והלכו להם ל"ש לומר דהחתימה חוזרת וניעורה שהרי בשעת נתינה אין עליהם תורת עדים על שטר זה, ועפי"ז יתיישב מה שהקשה הקצה"ח (שם) ע"ד התוס' יעוש"ה ואכמ"ל, וא"כ ה"נ בע"מ לר"א שהם במקום ע"ח דר"מ בודאי לא יועיל הקריאה שאחר הנתינה כיון דבשעת נתינה אין עליהם תורת עדים על גט זה והו"ל חספא בעלמא ותו ל"מ קריאה שאח"כ וזה נכון:
[ח] עוד י"ל דמשו"ה מועיל מה שפירש לאחר העראה אע"פ שהעדים לא ידעו מתחלה שדעתו לקדשה בהעראה דכיון דראו עיקר מעשה הקדושין דהיינו הביאה והאמירה סגי ואע"פ שלא ידעו דעתו מתחלה דא"צ שיראו העדים כל פרטי הקדושין, וראיה לזה דהנה העין יצחק (חאהע"ז סימן ס"ב) הקשה ע"ד הרשב"א הנ"ל דס"ל דעדי ידיעה בלא ראיה ל"מ בקדושין, מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ט) הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ואם עלה לגג ונפל ומת אם מעצמו נפל הר"ז גט משום דהוכיח סופו על תחלתו והתם מיירי שכבר כתבו ונתנו הגט קודם שנפל וכמו שפירש"י שם וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מגירושין הלי"ג), והרי בשעה שכתבו ונתנו אין כאן הוכחה כלל שדעתו לגירושין משום דאמרו רצה לשחק בה ואפ"ה מועיל מה דאיתברר ע"י נפילה שאח"כ, אלמא דעדי ידיעה בלא ראיה מהני, ואין לחלק בין גיטין לקדושין, ומזה העלה דהעיקר כדברי האחרונים הנ"ל דהרשב"א לא מיירי בידיעה ברורה אבל בידיעה ברורה מהני כדעת המרדכי דעדי ידיעה מהני מדאמרינן הן עדי ביאה יעוש"ה, אבל לפמש"ל דאפילו בידיעה ברורה שאח"כ נמי לא מהני כשלא היה ראיה בשעת מעשה דכיון שלא חלה בשעתה אינה חוזרת וניעורה אח"כ עדיין קושיא זו צריכה לפנים, אבל לפמ"ש א"ש דכיון שרואין עיקר הגט סגי אע"פ שאינן יודעין דעתו מתחלה דא"צ העדים לידע כל פרטי הגירושין:
איברא דאין מכאן ראיה דכיון דאם כבר נעשה שליח עיקר הגירושין נעשה ע"י לבד וא"צ דעת הבעל שהרי אפילו נשחטה המשלח אחר עשיית השליח מהני הגירושין לדעת רש"י והרמב"ם, נמצא דאין רצון המשלח פועל בהגירושין כלל אלא בעשיית השליחות לבד דלאחר שנעשה שליח הרי הוא עומד במקום בעל, ומשו"ה א"צ שיראו העדים אלא גוף מעשה השליח לבד שהיא פועלת בעצם הקדושין וא"צ שידעו רצון המשלח אע"פ שאפשר שאינו שליח כלל, וכיו"ב כתב הרשב"א לקמן (דף נ') גבי המקדש האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, הלכה אצל חכם והתירה מקודשת שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, ואמרו בירושלמי דאעפ"כ אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ויתיר לה נדרה וקדושין חלין למפרע ונמצאו בנים באין לידי ממזרות ולפני כן אסורה לינשא בלא גט ע"ש, ואיך מועיל הגט קודם שהתירה את נדריה כיון דמדינא עדיין אין כאן קדושין כלל והרי הוא כאחר, נמצא שאין העדים רואין מעשה גירושין כלל ומאי מועיל מה שנתברר אח"כ שכבר היו חלין הקדושין מעיקרא. וע"כ כיון דבעיקר מעשה הגירושין איכא עדים אלא דמספקא להו דשמא לאו נתינת בעל הוא מהני בירור אח"כ וה"נ הכא. וכ"כ עוד הרשב"א בגיטין (דף פ"ד) בשם התוס' דהמגרש אשתו ע"מ שתנשאי לפלוני ונשאת לאחר ואח"כ נשאת לבעל התנאי בלא גט מהראשון נפקעו הקדושין, שלא חלו עד שיבאו קדושי שני ונמצא שהיתה אצלו בזנות, אבל נתגרשה מהראשון נמצא שבהיתר היתה אצלו וחלו קדושין וגירושין שלו ואיך חשיב כאן קדושין בפני עדים כיון דבשעת קידושין א"א כלל שיחולו הקדושין שלו אלא ע"י מעשה הגירושין שאח"כ, אלמא דכל שעיקר מעשה הקדושין היא בפני עדים סגי אע"פ שא"א עדיין לחול הקדושין והגירושין בלתי מעשה אחרת שאינו ידוע להעדים עדיין, וא"כ גם בבריא שאמר כתבו גט לאשתו הרי העדים רואין מעשה הגירושין בשלימות, משא"כ במקדש בביאה דבשעת העראה אין העדים רואין ריצוי הבעל לקדושין י"ל דחשיב מקדש בלא עדים דגם הריצוי חשיב מגוף הקדושין כמ"ש הפנ"י לקמן (דףי"ג) דאפילו ריצוי האשה נמי בעי עדים, אלא דהא"מ (סימן כ"ז סק"ו) העלה דריצוי האשה לא חשיב מגוף הקדושין כלל עפי"ד הר"ן בנדרים (דף כ"ט), ומש"ה לא בעי ראית עדים ע"ז ע"ש, אבל ריצוי דבעל לכו"ע בעי עדים, וגדולה מזו כתב הר"ן לעיל (דף ח') דאפילו אם נימא דמהני אמירת האשה לדידי שוה בפחות מש"פ, מ"מ צריכין העדים לידע שדרכה להתייקר ואל"ה הוי מקדש בלא עדים ול"מ אפילו שניהם מודים ע"ש. אלמא דאע"ג שרואין כל מעשה הקדושין אלא דמסופקין בשיעור הכסף לבד ל"מ בירור שאח"כ וכ"ש הכא. ומ"ש הר"ן לקמן (דף י"ב) לשיטת הרמב"ם דשמא ש"פ במדי הוי ספק תורה משום דחשיב כאומרת לדידי שוה דכיון דחשיב ממון בשום מקום מועיל אמירתה וכגון שידעו העדים שדרכה להתייקר יעו"ש, ומה יועיל שיודעין שדרכה להתייקר דמ"מ הוי ספק בשיעור הכסף דאם אינו ש"פ במדי ל"מ לדידי שוה ומ"ש ספק לעדים שדרכה להתייקר שחשיב מקדש בלא עדים לספק שמא ש"פ במדי דהוי ספק קידושין דהרי בשניהם עיקר הספק חדא הוא אם מועיל אמירת לדידי שוה, י"ל דדוקא ספק דרכה להתייקר ונמצא דמדינא אין כאן קדושין כלל עד שיתברר והר"ז דומה למ"ש לעיל בשם המרדכי דהיכא דאוקמה אחזקה חשיב מקדש בלא עדים, משא"כ ספק ש"פ במדי הוי ספק השקול ול"ש לאוקמה אחזקה מש"ה הוי ספק קדושין כיון דהעדים רואין הספק:
[ט] איברא דלדעת הסוברים דשליח הולכה בעי עדים עדיין תיקשי מבריא שאמר כתבו דנהי דעדי מסירה חשיבי עדים על מעשה הגירושין כיון דאין הספק בעיקר המעשה, מ"מ כיון דבעי עדים למינוי השליחות וכיון שלא אמר תנו אין כאן עדים על מינוי השליחות ותו לא יועיל מה שיתברר אח"כ דל"מ ידיעה בלא ראיה, ואע"ג דשליח הולכה דגט לא בעי עדים שהרי גט יוצא מתח"י וכמ"ש הר"ן (רפ"ג דקדושין) מ"מ כבר תמה המהרי"ט ע"ז דמה יועיל מה שרואין אח"כ הגט יוצא מתח"י, הא כיון דבשעת מינוי השליחות בעי עדים לקיום הדבר לא חלה השליחות בלא עדים, ועכצ"ל דעיקר הטעם כמ"ש הא"מ (סימן ל"ה סק"ז) עפ"ד הר"ן בשיטת הרי"ף דמש"ה מהני ע"ח לר"א במקום ע"מ משום דהע"ח עצמם מעידין על המסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה ואנן סהדי שמסרו לה, ה"נ לענין השליחות כיון דהגט חתום יוצא מתח"י השליח הרי עדיו עמו ונמצא דגם בשעת מסירת הגט מיד הבעל לשליח הרי עדי הגט מעידים שעשאו שליח יעו"ש, וא"כ כ"ז שייך רק היכא שנעשה שליח להולכה ע"י מסירת הגט משא"כ כאן שאמר כתבו דאין כאן גט כלל א"כ הוי שליחות בלא עדים כיון דתלינן שרצה לשחק בה, ואפ"ת דגם שליחות דכתבו ותנו לא בעי עדים היינו משום דעיקר דבעי עדים בשליחות הולכה אינו מצד עצמות השליחות אלא משום גוף הדבש"ע שאח"כ שאין המעשה נגמר ע"י אמירת השליח לחוד וכמש"ל (סימן ל"ו) באורך ע"ש. וכיון שאח"כ הרי גיטו בידו הרי עדיו עמו משא"כ כאן דתלינן שרצה לשחק בה גם עדי הגט אינן מעידין כלום כ"ז שלא איתברר לן דכתבו ותנו קאמר:
וע"כ נראה דלשיטתם מתניתין דבריא מיירי לענין לכתוב וליתן הגט לאחר שנפל, וכן מתבאר מלשון התוספתא (פ"ד דגיטין) בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כ"ז שיש בו נשמה, רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הר"ז גט ואם לאח"ז נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר הרוח דחפתו עכ"ל, ודברי רשב"ג את"ק קאי אבל כשכבר כתבו ונתנו לא יועיל בירור שאח"כ לשוויה מינוי שליחות בעדים דהו"ל ידיעה בלא ראיה, ובזה א"ש מ"ש התוס' ר"פ כל הגט דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש פסול אפילו למ"ד יש ברירה משום דבעי שיהא מבורר לשמה בשעת כתיבה, א"כ מאי מועיל מה דאיתברר לאחר שנפל דדעתו לגרש דמ"מ בשעת כתיבה לא איתברר דדלמא רצה לצחק בה לפירוש רבינו גרשום בחולין (דף ל"ט) וז"ל, רצה לצחק בה כלומר ואין כותבין שאינו עושה אלא שחוק עכ"ל, ואין לומר דדוקא בדבר שעתיד להתברר מכאן ולהבא ס"ל להתוס' דל"ח לשמה משא"כ בדבר דכבר נתברר אלא דחסרון ידיעה הוא דמיקרי לשמה, דא"כ מאי מקשה הש"ס גבי שני גיטין שנתערבו דלא הוי נתינה לשמה והרי התם כבר מבורר אלא שהשליח מסופק, וע"כ דגם בכה"ג ל"ח לשמה, ולפמ"ש א"ש אלא דבעיקר דברי רגמ"ה ק"ל שהוא נגד דברי התוספתא דמבואר להדיא דאפילו בגוונא דרצה לצחק בה כותבין ואין נותנין וכ"ד כל הפוסקים, איברא דלדעת הראב"ד דס"ל דמינוי שליחות בעי עדים ואפילו שליח דידיה וכאן בבריא ס"ל דמהני הגט קודם נפילה אכתי לא יתיישב וצ"ע:
[י] ובעיקר הקושיא נראה דמשו"ה מיקדשא בהעראה ול"ח מקדש בלא עדים לפמ"ש כל הפוסקים דבקדושי ביאה סגי בעדי יחוד והוי קדושי ודאי משום דמתחלה גילה דעתו שיקדשנה, ולפ"ז סגי בעדי יחוד אע"פ שלא ראו שיעור גמ"ב דכמו דאמרינן עיקר החזקה דודאי בועל ביחוד זה משום דאש בנעורת ואינו מהבהב, ה"נ לענין שיעור ביאה אמרינן דודאי יגמור ביאתו ועיין סוטה (דף ט' ע"ב) ואפילו הלכו העדים ולא ראו שיעור גמ"ב יכולים להעיד על הקדושין, ואפילו לדעת התוס' לקמן (דף י"ב) ד"ה משום שצדדו דבעי עדי ביאה ממש, וכן דעת הריטב"א בנדה (דף נ"ב.) ועי' בביאור הגר"א (אה"ע סי' כ"ו סק"ג) ה"ט משום דעדי יחוד לא הוי אלא ספק כדאמרינן לענין מגרש ולנה עמה בפונדקי אבל ודאי דסגי בכדרך המנאפין אע"פ שלא ראו כמכחול כדאיתא ספ"ק דמכות, ומעתה לק"מ דשפיר מיקרו עדי העראה עדים גמורים על הקדושין או ע"י שראו יחדו כשיעור העראה או כדרך המנאפין בשיעור זה שהרי יש להם כבר ידיעה ברורה קודם המעשה דודאי יקדש אותה במעשה זו, דממ"נ אם יגמור ביאתו או יפרוש בהעראה היה מקודשת וזהו חשיב כעדי ראיה, ומה דלא ברירא להו אם יקדשנה ע"י העראה או בגמ"ב לא איכפת לן כמו היכא דרואין ודאי קדושין אלא דלא ברירא להו באיזה מטבע מקדש ואח"כ נתברר לן ע"י עדים שפירש ולא גמר ביאתו או דשניהם נאמנים ע"ז וכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ב) דתוך שלשים נאמנת לומר נבעלתי אע"ג דיש עדים על היחוד וכמ"ש הש"ג בשם הריא"ז ביבמות (ס"פ ב"ש) יעו"ש. ואי משום דבעי דעת האשה ג"כ י"ל דגילתה דעתה מקודם דגם הרשב"א מודה לתי' הריב"ם דמפרש מהני אלא דחידש דבדידיה מועיל פירש בסתם ולא אמרינן מיהדר קהדר ביה וכמ"ש המהרי"ט בחי' דהריב"ם חולק על תי' הרשב"א מה"ט יעו"ש: כתבנו דהמקדש בעדי יחוד נאמן לומר לא בעלתי עפ"ד הש"ג בשם הריא"ז (ס"פ ב"ש) דהא דיבמה נאמנת תוך שלשים לומר לא נבעלתי מיירי בדאיכא עדי יחוד דהא יבום בעי עדים, אמנם מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' שכ"ח) מבואר להיפך שכ' שם ליישב קושית השואל בסוגיא דיש חופה לפסולות דכוותיה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרי לה דלוקמי שבא עליה בלא עדים ותי' וז"ל דאכתי ניקשי ליה שומרת יבם בת משתיא היא והא בעיא אישה וליכא ובעינן שקדמה שכיבת הבעל לבועל וליכא דאכתי לאו בעל הוא שהרי לא קנאה ומיהו לא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים אלא אפילו בא עליה בינו לבינה קנאה דזו אשה שהקנו לו מן השמים וכדמוכח נמי במתניתין דיבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דאתמר עלה בגמרא עכ"ל ומבואר מדבריו דבאיכא עדי יחוד תו לא מהימנא לומר לא נבעלתי, ואולי אפשר דם"ל להרשב"א דבעי עדי ביאה ממש אבל עדי יחוד אינו אלא ספק קדושין כמו במגרש ולנה בפונדקי ועי' ביאור הגר"א (אה"ע סי' קס"ו סק"ט) ובכריתות (דף י"ב) דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי ובמנ"ח (מצוה קכ"ט) ואכמ"ל:
השמטה :