שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן לח
בענין שוה כסף ככסף:
[א] תנינן (רפ"ק דקדושין) בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובש"פ ובתוס' הקשו דכיון דבקדושין כסף כתיב מנ"ל דש"כ ככסף, ותירצו דילפינן מע"ע או מנזיקין ע"ש, והרמב"ן והרשב"א תי' דמסברא ידעינן דכיון דקדושין מדעתה מ"ל כסף מ"ל ש"כ, ודוקא בע"ע דבעל כרחו מגרע ויוצא הו"א דכסף דוקא, וכן גבי נזיקין הו"א כיון דמשלם ממיטב ליבעי כסף דוקא יעו"ש, וטעם מחלוקותם נראה דהתוס' ס"ל דאין עיקרו של כסף מצד שוויו ומש"ה לולא קרא לא ידעינן דש"כ ככסף, וזה יתכן לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דכסף האמור בתורה הוא מתכת כסף ומשקל חצי שעורה כסף הוא שיעור פרוטה נמצא דכסף יש לו חשיבות בעצמותו דליכא בש"כ, אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דעיקרו דכסף אינו אלא מחמת שוויו ומש"ה ליכא עדיפותא בכסף יותר מבש"כ, וזהו יתכן לדעת הרשב"א לקמן (דף י"א) דכסף האמור בתורה הוא מטבע היוצא בהוצאה, והפנ"י נראה שתפס בדבריהם דרצון האשה משוי לש"כ ככסף, ולכן תמה ע"ד תינח פשטה ידה וקבלה קדשה ע"י שליח מאי איכא למימר ע"ש. אמנם א"א לומר כן בדבריהם דמה יועיל דעתה אם הש"כ לאו ככסף והר"ז דומה למ"ש הר"ן לקמן (דף ח') דלא מצי אמרה לדידי שוה בפחות מש"פ לעשותו בתורת כסף אלא העיקר כמ"ש ועיין בא"מ (סימן כ"ז), וראוי לספק לדעת התוס' אחרי דילפינן מקרא דש"כ ככסף, אם עיקרו דש"כ הוא מצד שוויו וגלי קרא דהך שיווי דש"כ נידון כמו כסף, ונמצא דלבתר דיליף מקרא ליכא נפקותא בין התוס' והרמב"ן במהות קנין דש"כ, או דעיקרו דש"כ דמועיל הוא מטעם דחשיב ככסף ע"י שיכולין למכרו ולקבל עבורו כסף ומטעם זה יש לו תורת כסף:
וקצת נראה להוכיח ממ"ש התוס' דלהכי צריכי תרי קראי בע"ע ונזיקין דש"כ ככסף דליכא למילף ע"ע מנזיקין דהו"א עבד דומיא דנזיקין ואי מיקני בקרקע ליבעי מיטב ולכאורה דינא דמיטב ודינא דש"כ שני דינים נפרדים הם, ואמאי תלו התוס' דאם נילף ע"ע מנזיקין לש"כ נילף גם למיטב, והלא אף לבתר דגלי קרא בע"ע לש"כ ג"כ אמאי לא נילף מנזיקין למיטב ואין לומר דא"כ ל"צ קרא בע"ע לש"כ, דעדיין בעלמא נילף דליבעי מיטב לקנין. וע"כ דלא ילפינן למיטב אלא בהנהו דגלי בהו קרא דתחת נתינה ישלם כסף לג"ש כדאמרינן רפ"ק דב"ק ולא בשאר דוכתי, א"כ גם בע"ע אמאי נילף דינא דמיטב, וע"כ דעיקר כוונת התוס' הוא דלית לן למילף דינא דש"כ מנזיקין אלא במיטב, אבל זיבורית אינו בכלל דש"כ ככסף ולא מטעם דליבעי מיטב בע"ע א"א לקנות בזיבורית, וה"ט דזיבורית ל"ח ככסף דעיקרו דש"כ הוא מטעם שיש לו מעלת הכסף ע"י שיכולין למכרו ולקבל כסף עבורו, ומשו"ה ל"ל למילף אלא מיטב דקפיץ עליה זבינא ולא זיבורית וכדאמרינן כיו"ב בב"ק (דף ז'), ולפ"ז אף להמסקנא לא הדרינן מהך סברא ואף דגלי קרא דזיבורית הוא בכלל כסף היינו כיון דעכ"פ אפשר לקבל עבורו כסף:
[ב] ונראה להוכיח ממ"ש הרא"ש בתשובה (כלל ' סי' כ"ד) וז"ל תדע לך דאמרינן בגיטין (דף ע"ה) הר"ז גיטך ע"מ שתתן לי איצטליתי ואבדה איצטליתו דוקא קאמר, אע"ג דבכולה תלמודין קיי"ל דש"כ ככסף, שאני התם דלצעורה קמכוין עכ"ל, ואי נימא דעיקר טעמא דש"כ ככסף הוא מטעם דגלי קרא דהשווי מועיל מתורת כסף א"כ בגוונא דבעי חפץ דוקא מנלן דיועיל שיווי החפץ דהרי לאו חפץ הוא, ומאי הוקשה ליה להרא"ש דמדאמרינן בעלמא דש"כ ככסף יועיל גם שוה חפץ כחפץ, א"ו דס"ל להרא"ש דעיקר קרא דישיב אתי לרבות דכל דבעי כסף סגי בש"כ מצד דיש לו מעלת הכסף ע"י שאפשר לקבל עבורו כסף ונידון כמו תמורתו, ומינה נילף דה"ה דכסף חשוב כחפץ כיון דאפשר ליקח חפץ עבור הכסף, ונמצא דש"כ ככסף ושוה חפץ כחפץ בני חדא ביקתא נינהו דחדא טעמא לתרווייהו, וראיתי בא"מ (סימן כ"ז) שתמה ע"ד הרא"ש דש"כ ככסף שמענו אבל שוה חפץ כחפץ לא שמענו ולפמ"ש א"ש:
ועפי"ז יתבארו היטב דברי הרא"ש בב"ק (דף י"א) עלה דאמרי' התם אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, ופירש"י ותוס' דאין מחזיר השברים אלא משלם בהמה שלמה וכלים מעולים כעין שגזל, וכתב הרא"ש ואע"ג דקיי"ל ישיב לרבות ש"כ ככסף הכא גלי קרא דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, וכן בגנב חיים שנים ישלם ולא מתים ומיהו מעות יכול לשלם דמ"ל הן מ"ל דמיהן כיון שיכול לקנות בהן כעין שגזל, אבל לא דבר שיצטרך לטרוח ולמוכרו ולקנות בדמים כעין שגזל עכ"ל. ומבואר מדברי הרא"ש דעיקר טעמא דשוה חפץ כחפץ משום דאמרינן מ"ל הן מ"ל דמיהן מטעם שיכול לקנות בהם חפץ, ואלו בתשובה הנ"ל למד הרא"ש הך דינא מקרא דישיב לרבות ש"כ ככסף אלמא דגם דינא דש"כ ככסף הוא מהך טעמא דיכול לקבל כסף עבורו. וראיתי בא"מ (שם) שתמה ע"ד הרא"ש דנהי דס"ל להרא"ש דמדין ש"כ ככסף ילפינן דה"ה דשוה חפץ כחפץ, מ"מ זהו דוקא בעלמא דאיכא תורת ש"כ ככסף אבל בגנב וגזלן דגלי קרא דלא קאי עלייהו קרא דישיב וכמ"ש הרא"ש מנלן למילף הך דינא דשוה חפץ כחפץ ע"ש, ולפמ"ש הדברים פשוטים דאין כוונת הרא"ש דבגנב וגזלן גלי קרא דלא אמרינן בהו דינא דש"כ ככסף אלא מטעם דשאני חיוב תשלומין שלהם משאר תשלומין דעלמא, ואלו משכחת לה בעלמא חיוב כה"ג ג"כ לא נימא ביה ש"כ ככסף, והוא לפמ"ש דעיקרו של ש"כ הוא מצד שיש לו מעלת הכסף ע"י שאפשר לקבל עבורו דמים, א"כ כ"ז שייך רק במקום דעיקר חיובו הוא בכסף ומש"ה נידון הש"כ כמותו, אבל בגנב וגזלן דגלי בהו קרא דעיקר חיובם הוא חפץ דוקא כעין שגזל וא"כ אין לנו אלא לרבות לשלם דמים תחתיהן משום מ"ל הן מ"ל דמיהן, דשוה חפץ נידון כחפץ מטעם שאפשר לקנות חפץ עבורו כמו שאתה אומר ש"כ ככסף מהך טעמא, אבל לשלם כאן בשאר ש"כ מטעם דחשיב ככסף לא מהני, דכאן ליכא דינא דכסף כלל שהרי הכסף עצמו דמשלם בו לא מטעם כסף הוא אלא מתורת חפץ, אבל בש"כ ל"ש לומר כן דש"כ ככסף אמרינן ולא ש"כ כחפץ, כיון דא"א לקנות חפץ עבור הש"כ אלא למוכרו וליקח אח"כ בדמיו, נמצא דבגוף הש"כ ליכא מעלת החפץ לדונו כחפץ וזה נכון:
[ג] ועפי"ז אפשר ליישב קושית הרמב"ן ע"ד רש"י וסייעתו דס"ל דהא דאמרינן בשבועות יצאו כלים למה שהן היינו דאפילו כלי פחות מש"פ חייב שבועה, דא"כ מצינו ישיבת הדיינין בפחות מש"פ וגם אשה מתקדשת בפחות מש"פ ואנן סתמא תנן בפרוטה ובש"פ ואלו פחות לא, והרשב"א בשבועות (דף ל"ט) כתב לצדד מתוך קושיא זו דאפשר דשאני כלי כיון שהוא ראוי למלאכתו חשיב הוא כממון ויושבין עליו הדיינין וכן לענין קדושין אשה מתקדשת בו יעו"ש, אבל כבר תמה עליו הקצה"ח מהא דאיתא לקמן (דף ג') חליפין איתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מיקניא וחליפין אינו אלא בכלי, ואעפ"כ לא מהני בקדושין וכן איתא לקמן (דף י"ג) יעו"ש, אבל לפמ"ש א"ש דכיון דבקדושין כסף כתיב וכל ש"כ אפילו כלי לא מהני מצד עצמותו אבל רק מתורת ש"כ ככסף, והיינו מצד שיש לו מעלת הכסף ע"י שאפשר למוכרו ולקבל דמים בעדו לדעת התוס' דש"כ ילפינן מקרא דישיב, וכן דעת רש"י לקמן (דף ח') דש"כ נלמד מע"ע וא"כ כלי פחות מש"פ נהי דהוי דבר חשוב אבל מ"מ אין לו תורת כסף כיון דא"א לקבל עבורו אלא פחות מפרוטה דלאו כסף הוא, ודוקא בשבועה דגלי קרא כסף או כלים דכלים יש להם תורת שבועה מצד עצמותן ולא מצד מעלת הכסף שיש להם ולכן כל דהוא כלי שיש לו חשיבות חשיב כפרוטה ויתר מפרוטה, והרמב"ן והרשב"א לטעמייהו דש"כ ככסף הוא מסברא מטעם דיש לו חשיבות מצד עצמותו וכיון דגלי קרא דכלי חשוב הוא כממון מצד חשיבותו א"כ אין לחלק בין שבועה לקדושין, וכן מ"ש הר"ן לקמן (דף ח') להסתפק אם מועיל לדידי שוה לי בפחות מש"פ לקדושין ומאי יועיל אם שוה החפץ לדידיה כפרוטה, מ"מ הו"ל ש"כ שא"א לקבל עבורו כסף היינו משום דהר"ן ס"ל דש"כ ידעינן מסברא בעלמא, אלא די"ל דאמירת לדידי שוה, עדיף כיון דאפשר לקבל דמים עבורו באדם כיו"ב שיאמר לדידי שוה וכעין דאמר לקמן דלא מהני לדידי שוה אלא במי שדרכו להתייקר וכמ"ש הר"ן שם:
ועפי"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם (פ"ד מאישות הלי"ט) דדינא דקידשה בפחות מש"פ דחיישי' שמא ש"פ במדי ספק תורה הוא, דאי ש"פ במדי הו"ל קדושי תורה, ודוקא בדבר המתקיים שאפשר להוליכו למדי ולא בתבשיל וכיו"ב שאינו מתקיים ע"ש, והא"מ (סימן ל"א) נדחק בטעמו של הרמב"ם דבעי דבר המתקיים דוקא הא לפמ"ש הר"ן דעיקר טעמא דמהני בשו"פ במדי אע"ג דאין לממון אלא מקומו ושעתו וכדאמרינן כיו"ב לענין הקדש, משום דהו"ל כאלו אמרה לדידי שוה לי, דאע"ג דבעלמא לא מהני לדידי שוה בפחות מש"פ היינו משום דאין לו תורת ממון בשום מקום, משא"כ כאן דהו"ל ממון במדי, ולפ"ז אפילו דבר שאינו מתקיים נמי, וכתב דמ"מ בעי שיהא אפשר גם שזה הדבר בעצמו יכול להגיע לתורת ממון יעו"ש, ולפמ"ש א"ש בפשיטות דכל שאינו מתקיים נמצא דא"א לקבל ממון עבור חפץ זה, וא"כ נהי דאמירת לדידי שוה משוי ליה לש"פ מ"מ אינו אלא ש"כ לבד ולא חשיב ככסף דלא עדיף מכלי פחות מש"פ, דאע"ג דחשיב כממון לשבועה מ"מ לקדושין וכיו"ב דבעי ש"כ מתורת כסף לא מהני: [ד] ובהך סברא אפשר ליישב קצת דברי הרמב"ם הביאו הר"ן לקמן (דף ו') עלה דאמרינן בהנאת מלוה מקודשת, ומסיק דאיירי בארוח לה זימנא, ופירשו הראשונים שהיה לו מלוה אצלה מכבר והרויח לה לזמן דהו"ל ש"פ, אבל הרמב"ם פירש דמיירי שמלוה לה עתה מעות ואומר לה שתתקדש לו בהנאה דמרויח לה הזמן לפריעת החוב אבל במלוה ישנה לא מהני הרוחת זמן, והר"ן תמה עליו דגם במלוה חדשה לא מיתקדשא בגוף המעות שנתנו לחזרה אלא בהנאה לבד וא"כ גם במלוה ישנה נמי אמאי לא מיקדשא בהנאת הרוחת הזמן יעו"ש, ולפמ"ש י"ל דכיון דעיקר הא דמועיל הנאה בקנין וקדושין אינו אלא מתורת ש"כ ככסף, דאע"ג דדעת הרמב"ם דגם בכסף בעי הנאה דהרי מתנה ע"מ להחזיר אפילו בכסף לא מהני מטעם דליכא הנאה וכמ"ש הראשונים לקמן. היינו מטעם דמלבד דין הכסף דבעי בקדושין בעי גם תורת הנאה, משא"כ במקום דליכא כסף כלל איכא הנאה לבד ע"כ דלא מהני אלא מתורת ש"כ ככסף [וכעין לקמן בסוגיא דאדם חשוב ובחי' הרשב"א מ"ש ע"ד הרמב"ן], וא"כ בהרוחת הזמן דמלוה ישנה לא חשיבה הך הנאה ככסף שהרי א"א לקבל עבורה דמים מצד איסור רבית, משא"כ במלוה חדשה שנותן לה הנאה זו בגוף המעות נמצא דהו"ל קדושי כסף ולא הוצרכנו כאן לתורת ש"כ ככסף שהרי נותן לה עתה הכסף. ועוד דבתחלת הלואה אפשר גם לקבל מעות עבור הנאת הרוחת הזמן ע"י שילוה לעכו"ם, ומשו"ה חשוב הך ש"כ ככסף שהרי נותן לה עתה הכסף, ועוד דבתחלת הלואה אפשר גם לקבל מעות עבור הנאת הרוחת הזמן ע"י שילוה לעכו"ם. ומשו"ה חשוב הך ש"כ ככסף, ועיין לקמן (דף נ"ב) תד"ה המקדש בחלקו שהקשו דמ"ט גרע מאדבר עליך לשלטון דמקודשת, ולפמ"ש י"ל דשאני קדשים דא"א למוכרו ולקבל דמים עבורו כדאמר שם, ומש"ה לא חשיב ש"כ ככסף משא"כ באדבר עליך לשלטון, ואולי יש להעמיס זה בתירוצם יעוש"ה ובתו"י שם: [ה] ועדיין צריך לברורי מ"ש הרמב"ן והרשב"א דמשו"ה איצטריך קרא בנזיקין דשוה כסף ככסף, משום דהו"א כיון דקפיד רחמנא לשלם ממיטב כסף דכתיב גביה דוקא, והלא לפ"מ דס"ל דש"כ וכסף כהדדי נינהו מהיכי תיתי לחלק בנזיקין, בשלמא לשיטת התוס' שכתבו כן ניחא דס"ל דש"כ מסברא לאו ככסף הוא אלא דיליף ממה הצד, שפיר איכא למיפרך דשאני נזיקין דחמירי, משא"כ לשיטתם דעיקרו דש"כ מסברא ידעינן ע"כ דליכא שום עדיפותא בכסף יותר מבש"כ, ומה"ט הוא בכלל כסף ומ"ט נימא הכא דכסף דוקא קאמר רחמנא. ונראה דעיקר כוונתם הוא כמ"ש הר"ן דמשו"ה הו"א דבנזיקין בעי דוקא כסף ולא ש"כ דהיינו מיטב דמטלטלין דומיא דמיטב דקרקע, ור"ל דכמו שהחמירה תורה בקרקע לשלם ממיטב ואפילו הן עידי עידית כדאיתא בב"ק (דף ז') ובש"מ שם, ה"נ במטלטלי משלם כסף דהיינו עידי עידית שלהם, ונמצא דנהי דש"כ ככסף ידעינן גם בנזיקין, אבל מ"מ א"א לשלם בש"כ מתורת מיטב, ולהכי איצטריך קרא דישיב אפילו סובין ללמד דבמטלטלי כל מילי מיטב כדאמרינן בב"ק (שם): ובסברא זו יתיישב מה שמקשים דאמאי ילפינן מע"ע ונזיקין לש"כ ולא ילפינן ממע"ש דש"כ לאו ככסף דאין מחללין מע"ש אלא על מטבע ולא על ש"כ, אלמא דש"כ לאו ככסף, ולפמ"ש נראה דגם במע"ש איכא דינא דש"כ ככסף והא דאין מחללין על ש"כ היינו מטעם דלא קרינן ביה וצרת, וכדאיתא בב"מ (דף מ"ז) דבעי דבר שיש עליו צורה ומש"ה אין מחללין על אסימון אע"ג דהוא מטבע היוצא כיון דליכא עליו צורה וכמו שפירש"י, וא"כ ה"ה ש"כ אע"ג דחשיב ככסף אפ"ה אין מחללין עליו דלא עדיף מאסימון, וקצת ראיה נראה לזה ממ"ש התוס' (ר"פ הזהב) ד"ה אסימון דלרבי ישמעאל דמרבה כל דבר שנצרר ביד סגי בשיש עליו צורה אע"ג דאינו יוצא בהוצאה, ולר"ע בעי צורה חשובה שיוצא בהוצאה, ולכאורה לפ"ד הרשב"א דס"ל דכסף האמור בתורה הוא כסף היוצא איך מועיל לרבי ישמעאל צורה שאינו יוצא, נהי דמכלל וצרת לא נפיק דהוי דבר הנצרר ביד אבל כסף לא הוי, וצ"ל דמתורת כסף אמרינן דש"כ ככסף ומטבע שאינה יוצאה חשיבא ככסף מתורת ש"כ וגם הוא בכלל וצרת כיון דיש עליו צורה, ולר"ע בעי צורה חשובה היוצא בהוצאה ואל"ה אינו בכלל וצרת דאין זה צורת מטבע כלל. ועפי"ז יתיישבו דברי הרשב"א לקמן (דף י"א) עלה דפריך התם לר"י דאמר כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי מהא דתנן הפורט סלע ממעות מע"ש, ופירש"י שחלל תחלה המעשר בפרוטות של נחשת ועתה בא לפרוע מהן סלע, ותמה הרשב"א וז"ל ותמיה לי דמשמע מלשונו דפירכא מדחלל המעשר על פרוטות של נחשת ולומר דכסף דוקא בעינן, וזהו תימא דהא תנן בדינר ובשוה דינר אלמא דכסף האמור בתורה לאו כסף דוקא אלא ש"כ ככסף עכ"ל, והפנ"י תמה ע"ד הרשב"א דהא במע"ש קיימינן דליכא בדידיה ש"כ ככסף כדתנן בכמה דוכתי דאין מחללין אלא על מטבע, ומי גרע אסימון ומטבע שאינו יוצא משאר ש"כ והאיך מדמה הרשב"א מע"ש לקדושין ע"ש, ולפמ"ש דברי הרשב"א נכונים מאד דגם במע"ש איתא דינא דש"כ ככסף, אלא דבשאר ש"כ אין מחללין מצד דליכא וצרת, אבל מטבע של נחשת דקרינן וצרת וגם חשיב כסף מתורת ש"כ א"כ איקרי כאן וצרת הכסף ומש"ה כתב הרשב"א דמועיל חילול, ואפשר דגם רש"י יודה להך טעמא, ואעפ"כ ס"ל דאין מחללין על מטבע של נחשת משום דלפ"מ דקיימינן השתא דכסף האמור בתורה הוא כסף צורי דוקא א"כ גם קרא דוצרת לא מתקיים אלא בצורת מטבע שבתורה דהיינו מטבע שבכסף צורי ולא צורה של מטבע נחשת, דהך מטבע ליתא כלל בדאורייתא ולא קרינן וצרת ועיין בחי' מהרי"ט ובמהרש"א:
[ו] ודע דמה שהוצרכו התוס' ללמד דין ש"כ בקדושין אינו אלא משום דעיקר דינו הוא בכסף וכדיליף משדה עפרון, וא"כ ע"כ דהא דש"כ מועיל משום דנידון ככסף, וע"ז הקשו התוס' דהך כללא מנלן, אבל במקום דעיקר דינו אינו בכסף כלל רק בש"כ לבד נמצא דאין הש"כ מועיל מתורת כסף ליכא לדמויי להך דינא. ועפי"ז מיושב מה שראיתי בהפלאה במכלתין שהעיר ע"ד התוס' דלמה הוצרכו למילף ש"כ בקדושין מע"ע, ולא ילפי קדושין מקדושין, דהרי ביעוד למ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו מתקדשת בסוף שש בשעבוד פרוטה אחרונה שיש לו אצלה והיינו ש"כ, אלמא דש"כ ככסף, ואין לומר דשאני יעוד דחדוש הוא ולא ילפינן מיניה, דהרי לקמן ילפינן דינא דצאי וקבלי קדושיך מיעוד ע"ש, ולפמ"ש שאני יעוד דעיקרו לא נאמר אלא בש"כ לבד ואין בו תורת כסף כלל נמצא דהך ש"כ דיעוד דמועיל לא מתורת כסף הוא כלל ואין ללמוד ממנו לקדושין דעלמא דעיקרו נאמר בכסף והש"כ הוא מתורת כסף, וכן מוכח מסוגיא דלקמן (דף י"ח) עלה דאין מוכר בתו לשפחות אחר אישות, דטרח הש"ס לאוקמי אליבא דמ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, והדר פריך לרנב"י דאמר לכו"ע מעות הראשונות לקדושין נתנו מא"ל, ולא מוקי בפשיטות דקדשה בכסף אחר שנתן לה האדון ואתיא לכו"ע, א"ו דאין יעוד אלא כסדר הפרשה למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו, או למ"ד דמקודשת בפרוטה אחרונה ולא בכסף אחר, וכמו"כ לא מהני לרבנן היעוד בסוף שש ע"י שעבוד פרוטה אחרונה דהו"ל ככסף אחר, ומשו"ה אוקמה אליבא דריב"י דוקא, ועיין במנ"ח (מצוה מ"ג) שתפס בפשיטות דרבנן מודו לריב"י דיכול ליעדה בשעבוד פרוטה אחרונה, ועשה סמוכין לזה מדברי הירושלמי, ונדחק לתרץ דברי הש"ס דילן יעו"ש, וכבר נתבאר במק"א ב"ה מכמה ראיות דרבנן פליגי ביעוד דריב"י דהו"ל כמו כסף אחר ואין יעוד אלא כסדר הפרשה ובכסף אחר אינו אלא קדושין ואין קדושי קטנה כלום ואכמ"ל: