שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן לז
בענין היזק שאינו ניכר:
[א] תנינן בגיטין (דף נ"ב ע"ב) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, ובחולין (דף מ"א) פריך הש"ס למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ממנסך דמתניתין ומוקי בדאית ליה שותפות בגוה, והדר פריך למ"ד דאדם אוסר דשא"ש דוקא עכו"ם אבל ישראל לצעוריה קמכוין ומשני בישראל מומר, ופירש"י דה"ה דהו"מ לאוקמא בדאית ליה שותפות בגוה כדאוקי לעיל, והתוס' כתבו דאפילו באית ליה שותפות שייך לצעוריה יעו"ש, והטוש"ע (יו"ד סי' ד' ס"ד) הביאו דעת רש"י ותוס' ולא הכריעו, והקשו הב"ח והסמ"ע דבחו"מ (סימן שפ"ה) פסקו הטוש"ע דמנסך יין חבירו ואית ליה שותפות בגוה חייב לשלם ואמאי מחייבינן ליה בספיקא, והש"ך ביו"ד (שם) כתב וז"ל דאע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קיי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקיי"ל כהמכשיר, א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק וקח לי אחר במקומו עכ"ל, ועיין נקה"כ ופמ"ג, ועדיין אינו מובן דלמה מחויב המזיק ליקח לו יין אחר במקומו כיון דלמאן דמכשיר לא הזיקו כלל, וגם ל"ש כאן כופין על מדת סדום שרמז לזה הנקה"כ ע"ש: ואולי י"ל בכונת הש"ך כיון דעיקר חיוב דמנסך הוא מטעם גזלן וכדאמרינן בסוגיין מעידנא דאגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, והא דלא מצי אמר הרי שלך לפניך ה"ט משום דעשאוהו כהיזק ניכר וכמ"ש הגרע"א, (סימן קס"ד) ומש"ה יכול הניזק לומר קח לך היין וקח לי יין אחר במקומו, והר"ז דומה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מגזילה הלט"ו) גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם דמיו והכלי השבור של גזלן ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת עכ"ל, והקשה המ"מ דלמה אין הגזלן קונה בשינוי ותי' דמיירי בששמו עליו יעו"ש, אלמא דאפילו בשבירה שאינה של שינוי נמי לא מצי הגזלן לומר הש"ל, וכן מתבאר מדברי הש"מ בשם המאירי (ב"ק דף י"א) דאפילו ליכא שינוי אין שמין ואסבר לה מטעם דאמרינן אחייה לקרן כעין שגנב ע"ש, ור"ל דילפינן מקרא דחיים ישלם ולא מתים כמ"ש התוס' בשם הירושלמי, ומשו"ה נהי דליכא שינוי מ"מ לאו בכלל חיים הוא, ולפ"ז נראה דבגוונא דהוי ספק היזק תו ל"מ אסר הש"ל דנהי דלא קנה מספק מ"מ תו לא קרינן כאן אחייה לקרן כעין שגנב, ועיין טוש"ע (סימן שנ"ד ס"ה) ובקצה"ח, ועפי"ז לק"מ מה שהקשה הקצה"ח (סימן ש"ס סק"ה) לשיטת הטור והמ"מ דס"ל דשינוי מעשה לא קנה אלא בנשתנה שם הגזילה, מהא דפריך לקמן למ"ד היזק ניכר שמיה היזק מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הש"ל, ופירשו התוס' דחשיב כשינוי וכאן ליכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא לחם יעו"ש, ולפמ"ש עיקר קושית הש"ס מהא דאומר לו הש"ל והלא ברשות הבעלים לומר לגזלן קח לך החמץ ותן לי אחר במקומו וכמ"ש הרמב"ם לענין כלי שבור:
[ב] איברא דבעיקר הקושיא ע"ד הטוש"ע היה אפשר לומר בפשיטות, דנהי דלענין לאסור היין באית ליה שותפות בגוה לא הכריעו מ"מ כיון דהוי ספיקא דאורייתא וע"כ אנו אוסרין היין מספק נמצא דההיזק הוי ודאי כיון דתו לא שוה מידי, ומש"ה חייב לשלם דתו אין כאן ספק לענין תשלומין, אמנם זהו נסתר מסוגית הש"ס בב"ק (דף צ"ט) דאיתא התם ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי דמי, פגעו ביה רב כהנא ורב אסי בההוא גברא, א"ל עביד בך רב תרתי ומסיק תרתי למעליותא דלא אוכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה וכן מבואר בטוש"ע חו"מ (סי' ש"ו ס"ה) יעו"ש, אלמא דאף שאנו אוסרין לאוכלו מספק פטור מלשלם ולא אמרינן דהו"ל מזיק ודאי, וא"כ ה"נ כיון דהיין אינו אלא ספק איסור אמאי חייב לשלם, הן אמת דעיקר דברי הש"ס צריך תלמוד דאמאי לא חשיב מזיק מתורת ודאי ומאי יועיל שיאמר הניזק קים לי כמאן דמכשיר דמ"מ הרי הפחית דמיה, ומצאתי שכבר עמד בזה האור שמח (פ"י משכירות) ותי' עפ"ד הרמב"ן שהקשה וז"ל אי קשיא לך טבח שקלקל אמאי חייב, בשלמא הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהיה ודרסה הא לא ידיעא, ל"ק דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חיה לשחוטה, ואם קשיא לך א"כ מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטתו ליהוי היזק, איכא למימר כי אמרינן הכי הנ"מ לפסולי שחיטה שכל שעשה לה פסול בשחיטה לא שחטה אלא נבלה אבל כל ששחיטתו כראוי ואיסור אחר גורם לה אין השחיטה כנחירה או כמתיז ראשה בסייף אלא השחיטה כשרה, שהרי הוציאה מידי נבלה ואיסור אחר גורם לה ואינו ניכר עכ"ל, ולפ"ז א"ש בההיא דמגרומתא דאם באמת היא כשרה נמצא דמה שאנו אוסרין מספק לא הוי כמתיז ראשה בסייף אלא כאיסור פיגול שהרי הוציאה מידי נבילה והו"ל היזק שאינו ניכר ומשו"ה פטור ע"ש ועיין קצה"ח (סימן ש"ו):
אמנם ק"ל לפמ"ש התוס' בב"ק (דף ק') גבי מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הר"ז קידש וחייב באחריותו דהו"ל היזק ניכר כיון שרואין הכלאים בשדה ומטמא דחשיב היזק שאינו ניכר אע"ג דרואין השרץ על הטהרות, דמי יודע אם הוכשרו יעו"ש, והמתבאר מתוך דבריהם דעיקרו של היזק ניכר אינו מצד דבעי שיהא שינוי בגוף הדבר אלא דכל שניכר מעשה ההיזק הו"ל היזק ניכר, ומה"ט כתבו התוס' (שם) ד"ה אומר לו גדור דצריך להתרות בו פעם שנייה שאינו סבור להיות חייב לגדור כל שעה ומש"ה אינו חייב באחריותו כשלא התרו בו, ולכאורה למה בעי התראה לחייבו מתורת מזיק והלא אדם מועד לעולם, ומדברי הנימוק"י (שם) מבואר דבלא התרו בו לא קידש כלל משום דלא ניחא ליה בכלאים, וכעין שכתבו התוס' דבעי נתיאש דוקא, וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ז מכלאים הלי"ז) יעוש"ה, אבל מלשון התוס' דמשמע דשפיר נאסר אלא דאינו חייב לשלם כשלא התרו צ"ע, וע"כ נראה דהתוס' ס"ל דכשלא התרו ביה פעם שנייה לא ברירא מלתא דלא ניחא ליה והו"ל ספק דשמא ידע דחייב לגדור כיון דכבר התרו ביה, ומש"ה נאסרו הזרעים מספק, אלא דאעפ"כ פטור מלשלם משום דכל דמספקינן אם אסור או לא תו ל"ח היזק ניכר כיון דאין אנו רואין כלאים בודאי, ולפ"ז בההיא דמגרומתא דהו"ל ספק איסור הו"ל היזק שאינו ניכר ובודאי כיון דאין אנו רואין פסול בשחיטה ופטור מתורת ודאי, ואמאי קאמר דהו"ל ספק גזילה וצ"ע:
כתבנו דהמזיק לחברו בספק היזק ניכר פטור מתורת ודאי דכיון דמספקא לן שוב ה"ל היזק שאינו ניכר, ועפ"ז ביארנו דברי התוס' שכ' דגבי מחיצת הכרם שנפרצה צריך התראה ואל"ה לא מחייב דאינו סבור שחייב לגדור כל שעה דאף דממון א"צ התראה מ"מ כיון דאפשר דלא ניחא ליה ונהי דנאסר מספק מ"מ ה"ל היזק שאינו ניכר, איברא דכל דברינו לא יתכנו אלא לדעת הרמ"ה (רפ"ק דב"ב) דעיקר חיובו הוא במה שלא גדר אבל לדעת הטור (חו"מ סי' קנ"ז) דבכה"ג פטור בעלמא ועיקר חיובו הוא מחמת ניחא ליה וחשיב גרמי ע"י מחשבה ועי' גיטין (דף נ"ג) א"כ כיון דמספקא לן דשמא לא ניחא ליה שוב אין כאן על מה לחייבו כיון דלאו מידי עבד וא"ש דברי התום' בפשיטות: (השמטה):
[ג] אמנם יש לקיים הדברים עמפש"כ הרמב"ם (רפ"ז מחובל) המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הר"ז פטור מן התשלומין ד"ת, אבל מד"ס אמרו הואיל והפחית דמיהן הר"ז חייב עכ"ל. ומבואר מזה דעיקר טעמא דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק הוא מטעם שלא נפסדה צורתו וליכא שינוי בעצם הדבר אלא בשיווי דמיו לבד, וכן נראה מדברי הרמב"ן בדד"ג, וז"ל והיזק ניכר הוא שמאחר שנתיאש הערבוב אוסרו והאיסור ניכר לכל ואע"פ שאתה יכול לעקור הגפנים ולא יהא האיסור ניכר שם שינוי החוזר לברייתו בכגון זו שינוי הוא והרי עושה בו מעשה ניכר בגמרתו של זה, ול"ד למטמא דאגע בהו שרץ שהערבוב שינוי הוא עד שאתה מחזירו לברייתו, וי"ל דהאי נמי היזק שאינו ניכר הוא ומשום קנסא מחייב ליה ר"מ שכל הגורם לממונו של חבירו שיאסר חייב דומיא דמטמא עכ"ל, והמתבאר מתוך דבריו דמטמא חשיב היזק שאינו ניכר אע"פ שרואין האיסור כגון מטמא משקין דלא בעו הכשר משום דליכא שינוי בגוף הניזוק לבד מכלאים דהערבוב חשיב שינוי עד שאתה מחזירו לברייתו, ואעפ"כ מסיק לבסוף דגם כלאים הו"ל היזק שאינו ניכר כיון דלא נפסדה צורת החפץ אלא הפחית דמיו לבד וכשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומה"ט ס"ל להרמב"ן בהס"ד דדוקא הגרמה ועיקור הו"ל הזיקא דמינכר ולא שהייה ודרסה משום דליכא בהו שינוי בגוף הבהמה, עד דמסיק דעצם השחיטה חשיב שינוי דכמתיז ראשה בסייף דמי אבל לשיטת התוס' א"צ לזה דגם שהיה ודרסה חשיב היזק ניכר דדמי למטמא משקין. ועפי"ז א"ש ההיא דמגרומתא דלא חשיב מזיק ודאי אע"ג דאנו אוסרין אותה מלאכול והפחית דמיה מ"מ באופן דקמי שמיא גליא שהיא כשרה נמצא דהאיסור אינו בגוף השחיטה שהרי הוציאה מידי נבילה ואינו אלא כאיסור פיגול, ואף דדעת כמה פוסקים דספק איסור תורה להחמיר בתורת ודאי מ"מ אין זה איסור נבילה אלא איסור אחר כללי לכל ספק איסור ואינו בגוף השחיטה [ועיין תשובת הר"ן (סימן נ') שהובא בש"ש (ש"א פ"ג) שכתב דהנודר שלא לאכול בשר ביום פסח דאין מתירין אותו עד שיחול הנדר אם מתירין אותו בין השמשות, והעלה דלדעת הרשב"א דספק תורה להחמיר מיקרי חל הנדר ע"ש, משמע דס"ל דהו"ל איסור ודאי מעין אותו האיסור הבא מחמתו דאל"כ עדיין ספק אם חל הנדר ואיך הותר מספק, ויש לדחות ועיין נדרים (דף צ') ובר"ן שם ועפי"ז יש לפקפק ע"ד הש"ש שם ואכמ"ל]:
ומעתה מיושב היטב קושית הב"ח והסמ"ע ע"ד הטוש"ע הנ"ל, דאע"ג דלענין איסור לא הכריעו ודעתם דהו"ל ספק מ"מ לענין חיוב תשלומין ליכא ספיקא כלל, והיינו כיון דעכ"פ אסרינן היין מספיקא שוב הו"ל מזיק ודאי, ואע"ג דבההיא דמגרומתא אמרינן דאינו אלא ספק מזיק היינו משום דהתם דמיירי בשוגג הו"ל ככל היזק שאינו ניכר בשוגג דפטור, דכיון דהוי ספק נבילה הו"ל ספק היזק ניכר ר"ל דהוי ספק אם איכא שינוי בגוף הבהמה וגם ודאי היזק שאינו ניכר בשוגג מצד ודאי הפסד, ומשו"ה הו"ל ספק גזילה, משא"כ במנסך יין דאית ליה שותפות בגוה דמיירי במזיד שפיר חייב דאע"ג דהניסוך הו"ל ספק מ"מ ההפסד הו"ל ודאי. ואף דבאופן דקמי שמיא גליא דלא הוי ניסוך נמצא דאינו בכלל מנסך דמתניתין דמה שאנו אוסרין מצד ספק אינו אלא כאיסור אחר, מ"מ הטוש"ע לטעמייהו דפסקו (שם) כמ"ד קנסא מקנסא ילפינן וחייב בכל היזק שאינו ניכר אף שאינו מהני דגלי בהו מתניתין משו"ה גם ספק איסור לא גרע מינייהו וזה נכון:
[ד] דעפ"י האמור יתיישבו דברי הר"ן בע"ז (דף נ"ט) עלה דאמר רב אשי התם האי עכו"ם דנסכיה לחמריה דישראל בכוונה אע"ג דלזבונה לעכו"ם אסור שרי למשקל דמי מההוא עכו"ם מ"ט מיקלא קלייה, אמר ר"א מנא אמינא לה דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, וריב"ב ור"י בן בתירא מתירין משום ב' דברים א' שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז וא' שאומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי ע"כ ויעו"ש בפירש"י, והר"ן תמה ע"ד ומסיק וז"ל, ונ"ל דר"א ה"ק מנא אמינא לה דשרי משום דמיקלא קלייה דלמא רבנן משום גזירת בנותיהן רמי עליה נמי איסור הנאה, ונמצא דעכו"ם לא קלייה אלא ה"ה מותר מצד הדין וחכמים הוא שהחמירו עליו לאוסרו אף בהנאה משום דאיכא יין נסך ודאי דמיתסר בהנאה מה"ת, וכמ"ש בפ' אין מעמידין ומוכח לה מפלוגתייהו דרבנן ור"י ב"ב, דהא לר"י ב"ב משום דל"ל למיחש לניסוך גמור שרי ליה בהנאה, אלמא משום גזירת בנותיהן גרידא לא מיתסרא בהנאה ומינה נשמע לרבנן דלא אסרי ליה בהנאה אלא משום דמחמירי וחיישינן שמא נסך אותו לע"ז, וכיון דמה"ט מיתסר פשיטא דשרי למישקל דמי חמרא מיניה דאי לא נסכיה הא שרי ואי נסכיה מיקלא קלייה עכ"ל, וביאור דבריו כתב הגרע"א בסוגיין דמשו"ה הוצרך הר"ן לפרש דשרי למשקל מיניה מתורת ממ"נ, ועפ"ז כתב הגרע"א ליישב קושית הפנ"י בסוגיין שהקשה דכיון דלמסקנת הש"ס בחולין דבישראל אין אדם אוסר דשא"ש מטעמא דלצעוריה קמכוין ע"כ דמיירי בישראל מומר והרי ישראל מומר אוסר היין במגע לבד וכמ"ש התוס' (שם), וא"כ אמאי קאמר הש"ס דמשו"ה לא אוקי שמואל מתניתין במנסך ממש משום דקלב"מ הא יש לאוקמי דמנסך במגע לבד דליכא קלב"מ ע"ש, ולפ"ד הר"ן ניחא דכיון דמגע עכו"ם ומומר אינו אלא ספיקא פטור, אמנם מדברי התוס' בחולין (דף מ"א) ד"ה ה"נ וכן מד' הרמב"ם (פי"ג ממ"א הלכ"ח) דמבואר דבמגע מומר ועכו"ם חייב לשלם מדינא אף דאינו אסור אלא מחשש ניסוך מ"מ דכיון דאנו אוסרין אותו מדינא הו"ל מזיק ע"צ הודאי, אלמא דפליגי בזה ע"ד הר"ן ולדידהו תיקשי קושית הפנ"י עכ"ד, איברא דדברי הר"ן קשים להולמן לפי דברי הגרע"א דכיון דעיקר חיוב מזיק הוא מצד שהפחית דמיו א"כ מ"ל איסור נסוך ודאי מ"ל ספק ניסוך ומ"ל גזירת בנותיהן, דמ"מ היין לא שוה מידי ע"י מעשה המגע ומ"ט לא חשיב מזיק, והלא אפילו גרמי חייב בהיזק שאינו ניכר וכ"ש כאן דהו"ל מזיק ממש:
אמנם לפמ"ש י"ל דליכא פלוגתא כלל בין התוס' והר"ן, דמ"ש הר"ן דלטעמא דבנותיהן ליכא חיוב הוא משום דאזיל בשיטת הרי"ף דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וכמו שהעלה הש"ך (סימן שפ"ה), ודוקא בהני דגלי בהו מתניתין חייב ולא בשאר וכ"ד הרמב"ן בדד"ג יעו"ש, ומעתה נראה דמנסך לא מיקרי אלא בגוונא דאוקי בסוגיין למ"ד מנסך מנסך ולמ"ד מערב מערב דאיכא איסור ניסוך בגוף היין, וכ"ש לפמ"ש רש"י דמערב אוסר כל היין בהנאה אלמא דפשטה תורת ניסוך בכולה ועיין בתו"ג, אבל בגוונא דלא ניסך כלל אלא דהאיסור הוא מגזירת בנותיהן אין זה מנסך דרבנן לא רמו תורת יין נסך עלה, ואע"פ שאסרוהו בהנאה אינו אלא מגזירה לדמותו ליין נסך ולא דאיכא תורת נסך על יין שנגע ביה, ונמצא דהו"ל איסור אחר שאינו בכלל הני דמתניתין ומשו"ה פטור לדידן דקיי"ל קנסא מקנסא לא ילפינן, ומשו"ה מסיק דמגע עכו"ם שאינו אסור אלא מחשש ניסוך פטור מלשלם דבאופן דקמי שמיא גליא שלא נסך אין כאן תורת יין נסך על מגעו, דאע"ג דחכמים החמירו לאוסרו משום סרך ניסוך מ"מ אין איסור זה בכלל מנסך ולא ילפינן קנסא מקנסא לחייבו בתשלומין, אבל למ"ד קנסא מקנסא ילפינן גם הר"ן יודה דספק ניסוך חייב לשלם דכיון דאסור בודאי לא גרע משאר היזק שאינו ניכר, ומשו"ה הרמב"ם לטעמיה דפסק (רפ"ז מחובל) דקנסא מקנסא ילפינן שפיר כתב דמגע עכו"ם חייב מדינא, וכן מ"ש הרשב"א במשמרת הביאו הגרע"א דלטעמא דבנותיהן פטור מטעם דהו"ל שוגג דיכול לומר שלא ידע שנאסר במגע לבד ומשמע דהו"ל מזיק ודאי משום דקאי בשיטת הרמב"ם, וכ"ז ל"ש אלא לפ"מ דמסקינן בסוגיין דמנסך דמתניתין לא מיירי אלא או במנסך או במערב, אבל התוס' בחולין (שם) שכתבו דהו"מ לאוקמי דמנסך דמתניתין מיירי שנגע ביה מומר נמצא דמנסך דמתניתין הוא בהך גוונא דמגע מומר אע"פ דאינו ודאי ניסוך תו ל"ש כלל טעמא דהר"ן. ומעתה קושית הפנ"י צריכה לפנים אף לדברי הר"ן דאמאי לא מוקי שמואל למתניתין במגע לבד כיון דע"כ מיירי במומר דאף דשמואל ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן ואין לחייב ניסוך בספק היינו דוקא אליבא דאמת דלא מיירי מתניתין במגע לבד, אבל זהו גופא תיקשי דלוקי מתניתין במגע מומר דיהא בכלל מנסך דמתניתין, וממילא יתחייב גם מספק ניסוך דכיון דהאיסור הוא ודאי מחשש שמא ניסך: וע"כ נראה דהעיקר כמ"ש הפנ"י דלא משמע לשמואל לאוקמי מתניתין בישראל מומר דוקא, ומה שדחה שם דאמאי קאמר הש"ס דמש"ה לא אמר שמואל מנסך ממש משום דקלב"מ, ותיפוק ליה דהיין לא נאסר כלל מטעם דאין אדם אוסר דשא"ש דלצעוריה קמכוין לק"מ, דמ"מ אפשר לאוקמי מתניתין בהתרו ביה וקבל התראה דל"ש לצעוריה וכדאמר בחולין (שם) ואינו אוסר במגע, ומשו"ה קאמר דבכה"ג הו"ל קלב"מ, ועפי"ז יתיישבו דברי הרשב"א שדקדק בסוגיין דמיירי בשהתרו ביה וקבל התראה מדקאמר מנסך קלב"מ ואי בשלא התרו ביה הל"ל כיון דאלו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור כדדאמר בכתובות (דף ל"ד) כה"ג יעו"ש, ולכאורה מ"ט דקדק הש"ס דוקא לאוקמא בכה"ג דהתרו וקבל התראה ולפמ"ש א"ש. ועפ"ז יתיישב מה שתמה הפנ"י על דברי התוספות שכתבו דמשום הכי סבירא ליה לשמואל דמנסך הוי קלב"מ אף על גב דמתחייב משעת ההגבהה משום דאומר לו הש"ל, והקשה כיון דכבר נאסר בשעת הגבהה ע"י מגע דע"כ מיירי בישראל מומר וא"כ כבר נתחייב משעת הגבהה ותו לא יכול לומר הש"ל דמיקלא קלייה, בשלמא לכל שאר התירוצים דהגבהה צורך ניסוך הו"ל קלב"מ גם משעת הגבהה, אבל להך תירוצא דסובר שמואל הגבהה לאו צורך ניסוך אלא דפטור משום דאמר לו הש"ל קשה, ולפמ"ש א"ש דעיקר קושית הש"ס הוא לשמואל דלוקי מנסך ממש בהתרו ביה וקבל התראה דלענין לצעוריה הו"ל כמומר ובמגע אינו אוסר, ועיין מהרש"א בחולין (שם) בתד"ה ה"נ ומש"ה מצי אמר הש"ל, ולפי המסקנא דלשמואל מיירי מתניתין במערב גם בישראל מומר, יכול לומר הש"ל דלא נתחייב כלל משעת הגבהה מתורת מזיק דשמא לא נסך ומה שאנו אוסרין היין במגע הו"ל כאיסור אחר דפטור לשמואל דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן, וכמ"ש הר"ן לענין עכו"ם דפטור מה"ט וכמ"ש: [ה] וראיתי בשער המשפט (סימן ס"ו) שהקשה לשיטת התוס' דס"ל דמחיצת הכרם שנפרצה הו"ל היזק ניכר משום שרואין הכלאים בשדה אמאי פטור במנסך בשוגג, לפ"מ דמוקי בחולין דמיירי בישראל מומר שאסור במגע לבד א"כ הו"ל היזק ניכר דמחייב בשוגג, ומזה העלה כדעת הרמב"ן דשאני כלאים שהערבוב חשיב שינוי משא"כ במטמא וה"ה מגע מומר דהו"ל היזק שאינו ניכר יעו"ש, ובמחכ"ת לק"מ דכיון דאין אנו רואין שהוא מומר הו"ל היזק שאינו ניכר דלא עדיף ממטמא דחשיב אינו ניכר אע"פ שכבר הוכשר מ"מ כיון דאין אנו רואין ההכשר אלא מחמת ידיעה לבד הו"ל אינו ניכר וה"נ במומר אינו אלא בידיעה לבד:
איברא דלפ"ז אפשר לומר דבעכו"ם כיון דמינכר הו"ל היזק ניכר דעדיף ממומר, ועפי"ז יתיישב מה שהקשה הגרע"א ע"ד הרשב"א (בתורת הבית) שכתב דהא דשרי למשקל דמי בעכו"ם דנסך היינו דוקא בכונה אבל סבור שהוא שלו ונסכו דכה"ג בישראל פטור אסור למשקל ומסיק דליתא דמ"מ קלייה ניהליה, ותמה הגרע"א דמ"מ פטור מלשלם, ולפמ"ש י"ל דהרשב"א קאי בשיטת התוס' דכל שרואין ההיזק חשיב היזק ניכר, ומש"ה בעכו"ם דאסור במגע הו"ל היזק ניכר ומשו"ה אפילו בשוגג חייב. [ובסתירת דברי הרשב"א אלו עם דבריו במשמרת הנ"ל כבר עמד ע"ז הגרע"א ע"ש]. ועפי"ז א"ש גם דברי הכ"מ (פי"ג ממ"א הלכ"ח) שהקשה ע"ד הרמב"ם דס"ל דדוקא במנסך בכונה חייב העכו"ם לשלם הא תנן אדם מועד לעולם. ולכאורה דבריו תמוהין מ"ש מישראל דפטור במנסך בשוגג ולפמ"ש א"ש דבעכו"ם הו"ל היזק ניכר. ומ"ש הב"י (ביו"ד סימן ד') להקשות דמ"ט מוקי הש"ס בחולין בישראל מומר ולא מוקי בעכו"ם יעו"ש, ובקצה"ח (סימן שפ"ה) ה"ט משום דאפשר לפרש טעמא דשוגג פטור כמ"ש הכ"מ (שם) לתרץ דברי הרמב"ם, אלא דלא נראה כ"כ לחלק בין עכו"ם לישראל מומר, ודברי הרשב"א והכ"מ אפשר ליישב דס"ל דבעכו"ם חייב אפילו בהיזק שאינו ניכר דרק בישראל חדשה תורה לפטור, וכמדומני שכ"כ בחי' החת"ס בע"ז (שם) דהא דנקט הש"ס דנסכיה בכונה לאו דוקא דבעכו"ם ליכא חילוק בין שוגג למזיד בהיזק שאינו ניכר דמדאורייתא חייב ע"ש, ועכצ"ל כן בדברי הכ"מ שהרי לשיטת הרמב"ם דהיזק שאינו ניכר הוא דמיקרי כל דליכא שינוי בגוף הדבר א"כ גם מגע עכו"ם ל"ח היזק ניכר דלא עדיף ממטמא משקין, ולמה טרח הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם ועיין בחי' הריטב"א בע"ז (שם) ובטוש"ע (יו"ד סי' קל"ב):
[ו] ומ"ש השעה"מ (שם) ליישב קושית התוס' בב"מ (דף נ"ז ע"ב) ד"ה ש"ח להסוברים דבכל הני דמיעטה תורה מדין שמירה חייב בפשיעה, מהא דפריך הש"ס מבריי' דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים חייב ולא משני כשפשע אלמא דאפילו מפשיעה פטורין ע"ש, וכתב דשפיר הוכיח הש"ס מהך ברייתא דאיכא דין שמירה בהקדש מדתניא דלשמור התינוק חייב והיינו לשומרו שלא יטמא כמו שפירש"י והוא היזק שאינו ניכר, ואי נימא דליכא דין שומרין אלא דמיירי כשפשע ומחייב מתורת מזיק דפשיעה מטעם מזיק כמ"ש הרמב"ם, א"כ לא עדיף ממזיק ממש דפטור בשוגג בהיזק שאינו ניכר וכ"ש בשומרין שלא עשה שום מעשה אלא פשיעה לבד, וע"כ דאיכא תורת שמירה בהקדש ומשו"ה חייב אפילו בהיזק שאינו ניכר כמ"ש היש"ש בב"ק (דף צ"ח) שאין השומר יכול לומר הש"ל בהיזק שאינו ניכר, והמח"א (פ"ג מגזילה הל"ד) ייחס שיטה זו להרמב"ם ומתוך כך הקשה לשיטת הש"ך בחו"מ (סי' שס"ג) שהעלה דגם בשומר יכול לומר הש"ל, דאיך יתיישב בהס"ד דהש"ס ברייתא דלשמור התינוק דמ"ט לא יאמר הש"ל ע"ש:
ונראה דהתוס' לטעמייהו שפיר הקשו דלוקמי כשפשע דשפיר מחייב מטעם מזיק דכיון דתינוק טמא בלא הכשר הו"ל היזק ניכר וה"ה דמחייב בפשיעה להסוברים דפשיעה חשיב כמזיק, ועוד דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דהיזק ניכר אינו אלא כשיש שינוי בגוף דבר הניזוק, ולדידיה טומאת תינוק היזק שאינו ניכר אפ"ה אפשר לאוקמי כשפשע, דנראה פשוט דהא דקתני בברייתא לשמור את התינוק אינו אלא אגב גררא להס"ד דלא מיירי בשקנו מידו דאפילו נימא דאיכא תורת שומרין בהקדש מ"מ בתינוק ל"ש כלל תורת שמירה דלאו ממון הקדש הוא ומאן בעלים עליה לשווייה בתורת שומר, והומ"ל ולטעמיך לשמור את התינוק אמאי חייב, ועכצ"ל דמיירי בשקנו מידו, ועכ"פ כיון דעיקר קושית הש"ס הוא מפרה וזרעים דהיינו הקדש וקרקע או כמ"ש הש"מ דעיקר הקושיא הוא מזרעים דפרה בחולין קמיירי יעו"ש. וא"כ שפיר מצי לאוקמי כשפשע, ועפי"ז לק"מ גם קושית השעהמ"ש ע"ד הש"ך, ולפמ"ש בסמוך דהיכא דעיקר השמירה אינו אלא מהיזק שאינו ניכר בלבד גם הש"ך מודה דל"מ אמר הש"ל ג"כ א"ש דכאן בתינוק ליכא שמירה אחרת. ומ"ש רש"י לשמור את הפרה שלא תיפסל בעליית עול או במום לא תיקשי לדעת הש"ך, דמ"ט לא יוכל לומר הש"ל בהס"ד, י"ל דדעת רש"י דעליית עול חשיב היזק ניכר דדמי לכלאים או דפי' לפי המסקנא דמיירי בשקנו מידו:
[ז] ומה שהקשה השעה"מ (שם) לשיטת הש"ך ממ"ש המרדכי בפ' הספינה בשם מהר"ם דהא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ח) היו אביו ואמו מזרקין את הכלים מצוה על אחרים להצילן היינו משום השבת אבידה, וכי מטי ליה מהמצילין חייבין בשמירתן כדין שומר אבידה ואם החזירום לאביו ולאמו וזרקום על המת חייבין לשלם כאלו השליכום למקום גדודי חיות ולסטים והובא ביו"ד (סימן שמ"ט ס"ג) ע"ש, ולדעת הש"ך אמאי לא יוכלו המצילין לומר הש"ל, ותירץ דהמרדכי קאי בשיטת התוס' דכלאים חשיב היזק ניכר מטעם דרואין הכלאים וא"כ ה"ה זריקת כלים על המת נמי חשיב היזק ניכר, ואע"ג דבעי דוקא שיזרוק ע"מ לקוברן עמו מ"מ גם בכלאים בעי ניחא ליה, ואפ"ה חשיב היזק ניכר דמסתמא ניחא ליה, אבל לשיטת הרמב"ן לא יתכן הך דינא, ועפי"ז הקשה ע"ד השו"ע שפסק לדינא דמהר"ם דחייבין המצילין לשלם ולדעת הרמב"ן יכול לומר הש"ל לפ"ד הש"ך יעו"ש. ונראה דאפילו לשיטת התוס' דמטמא משקין חשיב היזק ניכר אינו אלא במזיק דכבר נתחייב בשעת ההיזק דהו"ל ניכר ואף שבידו לסלקו אח"כ מ"מ לא פקע חיובו, משא"כ בשומר כה"ג יכול לסלק השרץ מהמשקין ולומר הש"ל דעיקרו תלוי בשעת השבה ואם הוא היזק שאינו ניכר יכול לפטור עצמו, ועוד דאפילו בשעה שהשרץ מונח על הטהרות יכול לומר הש"ל דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וכ"מ קצת מדברי הרמב"ן הנ"ל. ועיין בתוס' ב"ק (שם נ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא ובנה"מ (סימן שס"ג), ולפ"ז תסוב הקושיא ע"ד הש"ך מדברי המרדכי גם לשיטת התוס' דאמאי לא יוכלו המצילין לומר הש"ל בשעה שאין הכלים מונחין על המת וכ"ש שכבר החזירו קודם הזריקה, ומ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ה) ולקמן (דף נ"ג) דמשו"ה לא מצי אמר הש"ל בשוה"נ לרבנן דס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר כיון דבלא"ה לא היו גומרין את דינו ע"ש, אלמא דלא מהני מה שנוטלו אח"כ מב"ד להחזירו ליד הבעלים ה"ט משום דלאחר גמ"ד הרי הוא ברשות ב"ד, ודמי לשור תם דל"מ אמר הש"ל לאחר שנפל ברשות הניזק כמ"ש התוס' שם: ולכאורה אפ"ל דמ"ש המרדכי דל"מ אמר הש"ל במה שהחזיר הכלים לידם לא מטעם שנאסרו בהנאה, דודאי אומרים באיה"נ הש"ל בשומר כמו בגזלן, אלא לפמ"ש הרי"ף (ספ"ג דמוע"ק) בשם התוספתא כל המציל כלים מן המת הר"ז גוזל את המתים, וה"ט משום דכבר זכה בהן כשזרקום ע"מ לקוברן עמו כמ"ש הנימוק"י, וכיון דע"י פשיעת המצילין נקברין הכלים אח"כ וזהו חשיב היזק ניכר נמצא דבתחלת החזרתם ליד אביו ואמו סופו לאיבוד אזיל מחמת הקבורה, ושפיר חשיב כאלו השליכום למקום גדודי חיות ולסטים דלא מיקרי השבה, ואף דמדברי התוס' (שם) נראה דלא ס"ל הך טעמא שהרי כתבו דלרבי יעקב דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב היזק שאינו ניכר מה שנופל ליד ב"ד, דבלא"ה היו גומרין דינו ולא מחייבינן ליה במה דע"י פשיעתו מתחלה יוצא ליסקל אח"כ דזהו הו"ל היזק ניכר, אלמא דכל שנאסר מתחלה תו לא חשיב אח"כ תורת היזק מה שהולך לאיבוד ויכול לומר הש"ל קודם שנסקל, וה"נ הכא מה שהכלים נקברים אח"כ לא משוי ליה להיזק ניכר שלא יוכל לומר מתחלתו הש"ל, מ"מ י"ל דהמדרכי חולק ע"ז וס"ל דהתם מיירי שנגח השור באונס אבל בפשיעה חייב השור וכמ"ש הריב"א בש"מ ב"ק יעוש"ה:
אמנם נראה דבגוונא דעיקר השמירה לא היה אלא מהיזק שאינו ניכר לבד גם הש"ך מודה דל"מ אמר הש"ל לאחר שכבר נאסר ומלתא בטעמא הוא, דהרי הא דשומר מצי אמר הש"ל אין הכוונה דהיזק שאינו ניכר לא נכנס בכלל שמירתו, שהרי הש"מ ב"ק (דף נ"ו) כתב בשם תוס' שאנ"ץ דש"ח שפשע בשמירתו ונעשה שוה"נ ואח"כ מת השור באונס חייב לשלם דכיון דלא מצי פטר נפשיה ולומר הש"ל מחויב מצד הפשיעה יעו"ש, אלמא דגם מהיזק שאינו ניכר מחויב לשמור אלא דכיון דפשע ונאסר הרי הוא מתחייב בהשבה ומש"ה יכול לומר הש"ל דגם זהו מיקרי השבה במה שמחזיר לו גוף החפץ, וכ"ז שייך רק במקום דנתחייב להחזיר לו גוף החפץ מתורת שמירה, משא"כ היכא דהבעלים כאן ואין המציל מחויב לשומרו אלא מהפסד זה שאינו ניכר בלבד ול"ח אבידה מדעת כיון דמחמת מרירייהו עבדי, ועיין מח"א (הל' זכייה מהפקר ס"ו), ונמצא דעיקר חיובו בכאן אינו להשיב לו החפץ בכלל אלא לשומרו מהיזק זה בלבד, ונמצא דלאחר שפשע בשמירתו ונאסר החפץ תו לא מצי פטר נפשיה במה שמחזיר לו גוף החפץ שלא נעשה שומר עליו ודמי למחזיר לו חפץ אחר וזה נכון:
[ח] ובהיותי בזה ראיתי להזכיר בכאן ליישב קושית התו"ג בסוגיין, והח"ס בחי' (רפ"ק דב"ב) על מ"ש התוס' דמשו"ה אין לומר דמחיצת הכרם שנפרצה חשיב היזק שאינו ניכר ומחייב מטעם קנס שלא יהא כאו"א הולך כמו דקנסו בשאר היזק שאינו ניכר דהכא גם הוא מפסיד ע"ש, והקשו דמדברי הש"ס בחולין (דף מ"א) דמוקי מתניתין דמנסך באית ליה שותפות בגוה אלמא דאפילו במקום דהוא נמי מפסיד שייך חששא דשלא יהא כאו"א הולך ע"ש, ובפשוטו היה נראה דכיון דהחשוד לע"ז חשוד לכל התורה נמצא דאין מפסיד כלום במה דמנסך שלו שהרי בודאי ישתה יינו ולא יחוש לאיסור תקרובת ג"כ. אמנם נראה דבלא"ה דברי תוס' צריכין ביאור דמ"ט לא נימא בכאן לא פלוג כמו בשאר דוכתי, וע"כ נראה דהתוס' שפיר הוכיחו דלהך מ"ד דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וכ"ש להסוברים דקיי"ל הכי, אלמא דעיקר התקנה לא היתה בכללה שיחשב היזק שאינו ניכר כניכר אלא דתקנו לכל ענין היזק והיזק בפ"ע ר"ל למטמא בפ"ע ומדמע בפ"ע וכן לשאר, ומש"ה כתבו תוס' דאם נימא דכלאים חשיב היזק שאינו ניכר אלא שתקנו מטעמא דשלא יהא כאו"א הולך, נמצא דעכצ"ל דהיתה תקנה בפ"ע לכלאים וכיון דכאן ל"ש טעמא דשלא יהא הולך אין להכניסו בכלל התקנה, וכיון דלדידיה עכצ"ל דכלאים מיקרי היזק ניכר נשמע מינה דה"ה לאידך מ"ד דס"ל קנסא מקנסא ילפינן דבהך סברא לא פליגי, אבל הש"ס בחולין דאוקי מתניתין באית ליה שותפות בגוה להך מ"ד דמנסך ממש דס"ל קנסא מקנסא ילפינן כמבואר בסוגיין, ולדידיה עיקר התקנה היתה בכללה להחשיב היזק שאינו ניכר כניכר ונמצא דאין אנו משגיחין על כל היזק בפ"ע ושייך לומר לא פלוג כמו בעלמא, ואף דאפשר לומר דכיון דהיזק שאינו ניכר בשוגג פטור, אלמא דבגוונא דל"ש טעמא דשלא יהא הולך לא גזרו ומשו"ה לא אמרינן כאן כללא דלא פלוג, מ"מ אין לדמות שוגג דלא פשע כלל למחיצת הכרם דהו"ל מזיד ופשע וכיו"ב מצינו בכמה דוכתי, ועיין בש"מ ב"ק (דף ק') בשם הר"ר יהונתן דמש"ה מחייב בעל הגפנים לגדור ולא בעל הזרעים דבליכא ענבים בגפן לא מפסיד מידי דאין גוף הגפנים נאסרין ונמצא דבעל הזרעים ל"ח מזיק יעו"ש, וע"פ דבריו יש להעיר ולפלפל בדברינו ואכמ"ל:
[ט] ובהאי ענינא ק"ל בהא דאמרינן בסוגיא דטבח אומן שקלקל דבחנם פטור ובשכר חייב, וכמעט כל הראשונים תפסו דה"ה במראה דינר לשולחני אומן חייב בשכר ע"ש, ותמיהני דכיון דפטור בחנם אלמא דאין בו תורת מזיק א"כ בשכר דחייב אינו אלא מתורת שומר והאיך אפשר לחייבו מתורת שומר במראה דינר לשולחני כיון שע"י פשיעתו לא נעשה שום הפסד בגוף המטבע, אלא שהפסיד ממון אחר שלא נעשה עליו שומר כלל, ובשלמא לשיטת התוס' והרשב"א ר"פ המניח דעיקר טעמא דבחנם פטור משום דהו"ל אונס גמור, א"כ י"ל דבשכר חייב משום דא"ל להכי יהבי לך אגרא כי היכי דתידוק ושוב ל"ח אונס גמור, וכן נראה לדקדק קצת מדברי הרשב"א בחי' בסוגיא דטבח שקלקל ע"ש, אבל לשיטת הרמב"ם והטוש"ע דמשמע מדבריהם דמחייבי מתורת שומר דלהכי הביאו האי דינא בהלכות שוכר וכ"כ המ"מ (פ"י משכירות) יעו"ש וכן לדעת הריב"א הובא בש"מ (ספ"ב דב"ק) דכל שמתעסק לטובת חבירו אין בו תורת מזיק כלל אלא תורת שומר לבד וכ"כ הרמב"ן (בספ"ו דב"מ) בסוגיא דנתקל יעו"ש, ע"כ עיקר החיוב אינו אלא מתורת שומר לבד וכן צ"ל גם לדעת הרמב"ם (פ"ו מחובל הל"ג) יעוש"ה, ואיך שייך תורת שומר במראה דינר לשולחני וצע"ג: