אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן לו

סימן לה

בענין ביטול שליחות בדשב"ע:

[א] גרסינן בגיטין (דף ל"ד) בסוגיא דגילוי דעתא בגיטא אמר אביי מנא אמינא לה דר"י אשקליה גיטא לחתניה דר"י ביראה ובטליה תנא אשקליה ובטליה הדר תנא ואשקליה על כרחיה ואמר לסהדי אותיבו קרי באודנייכו וכתובו ליה ואס"ד גלוי דעתא בגיטא מילתא היא הא חזו ליה דקא רהיט בתרייהו ע"כ, ובתורי"ד הקשה וז"ל וק"ל דאפילו לאביי דאמר גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היכא דבטלו מפיו מי לא בטיל, והיכי אמר דלייתבו קרי באזנייהו שלא ישמעו ביטולו אטו בשמיעת העדים תליא מלתא אי בטליה מי לא בטיל ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ועדים אינן אלא לברר העדות שבטלו, אבל לא שלא יתקיים הביטול בלא עדים שאלו שניהם מודים הבעל והאשה מי לא בטיל, וי"ל לפי הדחק שהביטול בלא עדים אינו מועיל ואע"פ ששניהם מודים ומתניתין דתנן הגיע בשליח וקידם אצל אשתו כולה בעדים קמיירי ומשו"ה אמר להם שיסתמו אזניהם שלא ישמעו ביטולו ויהי' ביטול בלא עדים ולא יועיל כלום, ואע"פ שרואים גלוי דעתו שרץ אחריהם כדי לבטלו גלוי דעתא לאו מלתא, והנכון בעיני לומר דר"י ס"ל דהלכה כרשב"ג ול"ל דרב נחמן עכ"ל, אכן הר"ן בריש פרקין כתב דטעמא דר"נ דאמר ביטול בפני שנים הוא מטעם דאין דשב"ע פחות משנים, והיינו דאמרינן בגמ' אותיבו קרי באודנייכו דאע"ג דמוכחא מלתא שהוא היה מבטלו כיון דליכא עדים לא חשיב ביטול עכ"ל, וכ"כ הריטב"א ע"ש, ולא ניחא להו לאוקמי דר"י כרשב"ג ס"ל דבטלו שלא בפניו אינו מבוטל כמ"ש התורי"ד משום דאנן קיי"ל כרבי, ואע"ג דבלא"ה ע"כ צ"ל דר"י כרשב"ג ס"ל וכמ"ש הרשב"א דהרי בידו לבטל באפי תרי או תלתא כרבי דאמר בטלו מבוטל, ה"ט משום דהרשב"א מפרש דמיירי דהמבטל ידע מזה שאותיבו קרי באודנייהו ומש"ה בודאי יבטל בפני אחרים, אבל הריטב"א והר"ן מפרשים דמיירי שלא ידע המבטל מזה וא"כ מאחר דסבור שהם שומעים ביטולו לא יבטל בפני אחרים כלל ומשום הכי הו"ל ביטול שלא בעדים ועיין פנ"י: והנה עיקר היסוד אם ביטול שליחות הוי דשב"ע לענין שלא יחול הביטול בלא עדים נראה לכאורה וכן מצאתי גם בפסקי יד דוד (פ"ג מאישות) דתליא אם מינוי שליחות בעי עדים, דלדעת הסוברים דמינוי שליחות בעי עדים אלמא דעצם דין השליחות כיון דהוא חלק מדשב"ע לא מתקיים בלא עדים ונידון כגוף הקדושין והגירושין, א"כ כמו דקיומו חשיב דשב"ע ה"נ ביטולו חשיב דשב"ע, אבל לדעת הסוברים דמינוי השליחות לא בעי עדים משום דלא מיקרי דשב"ע אלא גוף הקדושין והגירושין דהוא גמר הדבר ולא מינוי השליחות וכמ"ש הרא"ש (פ"ב דקדושין סימן ז') א"כ ה"ה ביטול השליחות ל"ח דשב"ע, ומשו"ה הר"ן לטעמיה שהעלה (ברפ"ג דקדושין) דמינוי שליחות בעי עדים ל"ש שליחות דידה ול"ש שליחות דידיה וכדעת הראב"ד, (פ"ג מאישות הלט"ו) מש"ה תפס כאן בפשיטות דביטול שליחות חשיב דשב"ע ובעי עדים לקיום הדבר, וכן הריטב"א דס"ל (רפ"ב דקדושין) דשליחות דידיה צריך עדים קאי ג"כ בשיטת הר"ן דביטול חשיב דשב"ע, אבל הרשב"א דס"ל (שם) כדעת הרמב"ם דשליחות דידיה לא בעי עדים אלמא דקיום השליחות אינו בכלל דשב"ע ע"כ דלא ס"ל כדעת הריטב"א והר"ן וע"כ צ"ל דר"י כרשב"ג ס"ל:

[ב] איברא דלפ"ז צריך לברורי דהרמב"ן כתב דשליח קבלה דקדושין צריך עדים כמו שליח קבלה דגט כדאיתא בפ' התקבל וכמ"ש הרא"ש (שם) משמו, ומשמע דס"ל דשליחות דידיה א"צ עדים כלל דאינו בכלל דשב"ע, ועכצ"ל דס"ל דביטול השליחות אינו בכלל דשב"ע, והוא עצמו כתב עלה דפליגי ר"נ ור"ש אי ביטול בשנים או בג', וז"ל תמהני אפילו ביטלו בינו לבין עצמו למה לא יבטל דאי ידעינן ביה ליהוי ביטול, וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דיבור שהוא בפניו כענין שאמרו מלתא דעבידא באפי עשרה צריכי בי עשרה למשלפה והיינו נמי דאמרינן לקמן אותיבו קרי באודנייכו וכו' ואע"ג דודאי קא מבטל ליה כיון דלא שמעי לא הוי ביטול, ואפשר דמ"ד בפני שנים דינא קאמר דלא הוי ביטול כדפרישית דהויא דשב"ע ואינה פחות משנים, אבל מ"ד בפני ג' לומר דמעיקרא היה מנוהגין בג' דחוששין לתקנת ממזרים ובא ר"ג וחשש נמי לתק"ע עכ"ל, והמתבאר מדבריו דזהו פשיטא ליה דביטול הוי דשב"ע, אלא דעיקר מה דאיסתפקא ליה לפרש בטעמא דר"נ דאמר בפני שנים דיהיה מטעם זה, דיותר עדיף לפרש פלוגתא דר"נ ור"ש בחדא גוונא דמטעם תקנה נגעו בה ולא מתורת דשב"ע, ולכן טפי הוה ניחא לפרש כפי' הראשון דלא אתיא דיבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דיבור שבפניו דהוא מתורת תקנה לבד וכמ"ש האבני מילואים (סימן קמ"א), דמ"ש והדין נותן ר"ל תקנה ולזה מסיק ואפשר דמ"ד בפני ב' דינא קאמר ר"ל דין תורה דבעי שנים מתורת דשב"ע ורק טעמא דר"ש לבד הוא מתורת תקנה, והנ"מ בין שני הטעמים בדינא דר"נ הוא לענין הא דקאמר אותיבו קרי באודנייכו דאע"ג דודאי קמבטל כיון דלא שמעי לא הוי ביטול דזהו דוקא לטעם הראשון וכמו שדקדק הרמב"ן בדבריו, וה"ט משום דס"ל להרמב"ן דאי מצד דינא דדשב"ע נמצא דמה שרואין דקא רהיט בתרייהו ויודעין דמבטל זהו גופיה כעדים חשיב, ודמי להא דאמרינן הן הן העדי יחוד הן הן עדי ביאה וכמ"ש בסמוך, אבל לטעם הראשון דלא אתי דיבור גרוע דשלא בפניו ומבטל דיבור שבפניו שייך נמי הכא דמ"מ הביטול הוי דיבור גרוע דדמי לשלא בפניו, ועכ"פ מפורש יוצא מדברי הרמב"ן דביטול חשיב דשב"ע ובעי עדים לקיום הדבר, ואפילו ידעינן אח"כ שביטל בינו לבין עצמו לא מהני, וא"כ סותר דברי עצמו דמאחר דס"ל דמינוי שליחות דידיה א"צ עדים, אלמא דקיום שליחות אינו דשב"ע כיון דאינו גמר הדבר ה"ה דביטול שליחות לא עדיף מיניה להצריך בפני שנים:

ונראה דמאי דס"ל להרמב"ן דשליח דידיה א"צ עדים לא מצד דשליח דידיה עדיף משליח דידה לענין תורת דשב"ע, אלא דס"ל כדעת הראב"ד (פ"ג מאישות הלט"ו) והר"ן (רפ"ג דקדושין) דשליח דידיה כיון דנפיק גיטא מתותי ידיה א"צ עדים למינוי השליחות, ואע"ג דבעי עדים לקיום הדבר כבר כתב באבני מלואים (סימן ל"ה) להסביר הדברים ע"פ דברי הר"ן פ' המגרש, דמש"ה ס"ל להרי"ף ודעימיה דלר"א ע"ח נמי כרתי דהעדים החתומים חשיבי כע"מ כיון דע"י חתימתם מתברר הדבר שבא הגט מידו לידה, וא"כ ה"ה לענין השליח כיון דע"י הגט מתברר שעשאו שליח הרי הן עדיו דלא חיישינן דלמא לפקדון יהיב נהליה, משא"כ בשליח קבלה דלא ידעינן שמסר לו בתורת קבלה יעו"ש, והנה לפ"ז נראה דדוקא בשליחות דידיה דשטר קדושין לא בעי עדים שהרי השטר יוצא מתח"י משא"כ בכסף קדושין בעי עדים, ונמצא לפ"ז דעצם השליחות חשיב דשב"ע ל"ש דידה ל"ש דידיה, אלא דשליחות דידיה דשטר קדושין ודגט הרי עדיו עמו במה שהשטר יוצא מתח"י ומש"ה לענין הביטול שפיר דיינינן דשב"ע, ואף דמדעת הרמב"ן בפ' המגרש נראה דחולק ע"ד הר"ן בזה וס"ל דלר"א ע"ח כרתי מתורת ע"ח כמו לר"מ, היינו דוקא לענין אשוויי שטרא לבד דבעי ראיה ממש לעשותו בתורת שטר, ומש"ה אלו הע"ח שאינם רואים המסירה אינם כורתים אלא מתורת ע"ח, אבל לענין קיום דשב"ע דלא בעי ראיה ממש וכדאמרינן לענין עדי יחוד סגי בע"ח שעל ידם נתברר שבא הגט לידו בתורת שליחות, דמה"ט ס"ל להרמב"ן דבדאיכא ע"ח ל"צ תו לעדי מסירה לקיום הדבר כשיטת ר"ת משום דלענין קיום דשב"ע הע"ח חשיבי כע"מ כטעמו של הר"ן ועי' לעיל (סי' ל"ג):

[ג] איברא דלפ"ז תיקשי לדעת הראב"ד דס"ל דשליחות דידיה צריך עדים לקיום השליחות ואפילו שניהם מודים לא מהני, ואעפ"כ ס"ל דביטול שליחות לא בעי עדים לקיום הדבר, שהרי הרמב"ם כתב (פ"ו מגירושין הלי"ח) אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפילו בפני שנים אחרים עכ"ל, אלמא דאע"ג דביטול בעי שנים מ"מ לשליח עצמו סגי כיון שיודע שביטלו, וכ"כ הב"י (באהע"ז סימן קמ"א) דס"ל להרמב"ם דאע"ג דביטול בעי שנים מ"מ לשליח עצמו א"צ עדים וכ"כ הב"ש (שם סק"צ), ומדשתיק ליה הראב"ד אלמא דגם דעתו דביטול בפני השליח עצמו א"צ עדים אלמא דל"ח דשב"ע דאל"ה אינו מועיל גם בשליח עצמו כיון דעיקר הביטול לא חל ומ"ש ביטול השליחות מקיום השליחות, הן אמת דבתוס' לעיל (דף ל"ג) ד"ה רבי כתבו ג"כ בתי' א' לחלק דביטול בפני אחד ל"מ דאין דשב"ע פחות משנים ואפ"ה לשליח עצמו סגי, והגרע"א אסבר לה דהביטול מצד עצמותו ל"ח דשב"ע כיון דאינו מעשה וחלות הקנין רק סילוק כח השליחות ול"ד לקדושין וגירושין, ורק כיון דהוא נוגע לענין הגירושין הוי דשב"ע משו"ה בעי שנים לבירור הדבר אבל לשליח עצמו שיודע לא בעי עדים ע"ש. אבל כ"ז לא יתכן רק אם נימא דכל ענין קיום השליחות אינו בתורת דשב"ע מש"ה גם סילוק כח השליח לא עדיפא מינה, משא"כ לפום מה דקיימינן לדעת הראב"ד דקיום השליחות חשיב דשב"ע א"כ גם ביטול השליח הוי סילוק דשב"ע ודמי לגירושין:

ונראה דלשיטת הראב"ד דס"ל דקיום שליחות דשב"ע בעי עדים אין הטעם משום דהשליחות בפ"ע חשיבא דשב"ע במה דקאי במקום הבעל מעכשיו והיכולת בידו לעשות גוף דשב"ע ע"י מעשה השליחות, וכעין דאמרינן כיו"ב בריש מכלתין לענין עדות לשמה בגט דחשיב דשב"ע כיון דמכשירו לגרש בו וכמש"ל (סימן ל"א), אלא דכיון דע"י מעשה השליחות נעשה אח"כ הקדושין והגירושין מש"ה אין בכח המעשה לחול אלא באופן שכל פרטי האישות נעשו ע"י עדים ולא סגי באמירת השליח לבד שנעשה שליח דאם כן נמצא דבר שבערוה נגמר ע"י עד אחד, ואע"ג דדעת רבינו ירוחם הביאו הרמ"א באהע"ז סימן קמ"א סי"א) דהשליח נאמן לומר שעשאו בעדים וא"צ עדים ע"ז, ה"ט כמ"ש הט"ז (שם) דכיון דידעינן ע"י הגט שחתום בעדים היוצא מתח"י שעשאו שליח אנן סהדי שעשאו כדין כדאמרינן ה"ט לענין הבעל עצמו בסי' קל"ג ע"ש, ועיין תשו' רשד"ם (חאהע"ז סימן פ"ב) ולפ"ז אין לדמות ביטול השליחות לקיומה לענין להצריך עדים מתורת דשב"ע כיון דגם בקיומה גופה עיקר תורת דשב"ע הוא רק מצד המעשה דגוף דשב"ע שאח"כ ולא מצד עצמותה, וא"כ אין זה שייך אלא בקיום השליחות ולא בביטול:

[ד] ונראה ראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי והביאו הרא"ש (בריש פרקין) וז"ל עשה שליח להוליך את הגט צריך לתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים, עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים, הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים עכ"ל, ומאחר דשיטת הירושלמי דאין השליח נעשה עד דבמקום בעל קאי וכמ"ש הרא"ש (שם) מ"ש דבשליח הולכה אין השליח נעשה עד ובביטול הגט נעשה עד, הן אמת דהרא"ש השמיט דברי הירושלמי במ"ש דבביטול השליח עולה משום שנים ועיין בק"נ אבל דברי הירושלמי צריכין ביאור, והנה הטור (בסימן קמ"א) תמה ע"ד הרא"ש שהביא דברי הירושלמי לפסק הלכה דאין השליח נעשה עד שהוא נגד דברי הש"ס דילן בקדושין (דף מ"ג) באמר לשנים צאו וקדשו את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו משום דשליח נעשה עד כדמסיק התם, וביותר תמוה דהרא"ש עצמו פסק (שם) דשליח נעשה עד וכאן הביא דברי הירושלמי להלכה וסותר דברי עצמו:

וע"כ נראה כמ"ש במק"א דהרא"ש ס"ל דודאי בשעת עשיית השליחות הרי הוא בע"ד לכו"ע כיון דעומד במקום המשלח, וזהו דינא דירושלמי דאין השליח עולה משום שנים, והא דפליגי בפ' האיש מקדש באמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה מיירי לענין אם אפשר לקבל עדותן אח"כ כשמעידין שנעשו שלוחים בקדושין אלו, וכעין דמיירי התם בדיני ממונות דנעשו אח"כ עדים להעיד על מעשה זו בב"ד, וע"ז ס"ל לחד מ"ד דהו"ל בע"ד על מעשה זה לעולם, ולדידן דקיי"ל שליח נעשה עד ה"ט משום דלאחר שכבר עשה שליחות הרי הוא כאחר דכשר להעיד אח"כ, ועיין בתשובת הריב"ש (סימן פ"ג), ועפי"ז ביארנו דברי הירושלמי בפ' התקבל עלה דמתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שנים שיאמרו בפנינו אמר ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע, והקשה הירושלמי ויצטרף השליח [פי' ול"ל שנים אחרים] ומשני תפתר כגון שהיה השליח קרוב הדא שהקרוב נעשה שליח עכ"ל, ולכאורה תיקשי דמאי מקשה דיצטרף השליח הא אין השליח עולה מן השנים, ולפמ"ש א"ש כיון דכאן מיירי שבאים להעיד לאחר שכבר עשו שליחותן, ובכה"ג גם הירושלמי מודה דמצטרף לעד, ועפי"ז א"ש מה דקאמר הירושלמי הדא שהקרוב נעשה שליח, ולכאורה מאי קמ"ל בזה ומה"ת ליפסל קרוב לשליחות, ולפמ"ש א"ש דכיון דגם שליח מצטרף לעד א"כ הו"ל נמצא אחד קא"פ ובטלה כל העדות, והו"א דאין קרוב נעשה שליח מה"ט קמ"ל דקרוב נעשה שליח, וה"ט דכיון דשיטת הירושלמי דאין השליח עולה משום שנים בשעת מעשה אלא אח"כ א"כ בשעת ראיה הו"ל בע"ד ואינו פוסל דאינו בגדר עד, וכדאמרינן ספ"ק דמכות במקיימי דבר הכתוב מדבר ואף שאח"כ תו אינו בע"ד מ"מ ליכא כאן צירוף ראיה בפסול דלא היה עליו תורת עד בשעת ראיה, ועיין לעיל (דף ה' ע"ב) מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין ובריטב"א שם ואכמ"ל, ומעתה א"ש דברי הירושלמי דבשליח הולכה אינו עולה משום שנים ובביטול עולה משום שנים, דהתם מה דצריך ליתן הגט בפני שנים הוא מתורת עדות לקיום הדבר וכמ"ש הרא"ש (שם), וכן בעשה שליח דצריך להחזיקו בפני שנים הוא מתורת קיום השליחות משו"ה אינו עולה לשנים דבשעה שהוא שליח הרי הוא במקום הבעל ואין לו תורת עד, משא"כ בביטול השליחות דהתם מה דבעי לבטלו בפני שנים אינו מצד קיום הביטול דזהו לא חשיב דשב"ע מצד עצמותו ונמצא דעצם הביטול לא בעי כלל עדים, וכשמבטל לשליח עצמו א"צ עדים, אלא דבעי שנים כדי להעיד אח"כ מתורת בירור דשב"ע ואז גם השליח יוכל להעיד שהרי כבר פסק מאתו תורת בע"ד כשכלתה השליחות. ונמצינו למדין מכל האמור דאע"ג דבשליח הולכה בעי עדים לקיום הדבר לשיטת הירושלמי אעפ"כ ביטול השליחות מתקיים בלי עדים וה"ט כמש"ל לשיטת הראב"ד. ועיין רמב"ם (פ"ו מגירושין הלי"ד) ובמ"מ שם וצ"ע מדברי הרמב"ם (פ"ג מאישות הלט"ז) יעוש"ה, ועיין בירושלמי רפ"ב דקדושין בסוגיא דשליח נעשה עד ובנוע"י שם ובשה"מ (פ"ו מגירושין הלט"ז) מ"ש בשם רי"ו ואכמ"ל: [ה] איברא דיש ליישב דברי הראב"ד גם באופן אחר והוא דאין חילוק בין קיום שליחות לביטול שליחות ובשניהם בעי עדים לקיום הדבר מצד עצמותן, והא דלא השיג הראב"ד ע"ד הרמב"ם שכתב דיכול לבטל זה שלא בפני זה משום דהתם כיון דמבטל לשניהם הרי איכא עדים על הביטול ואע"ג דלא נצטרפו ביחד וכ"כ התוס' לעיל (דף ל"ג) ד"ה רבי וז"ל, וי"ל דמשמע ליה מלתא דרבי דיכול לבטל אפילו בפני אחד אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים כיון דלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפילו לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה עכ"ל, והרי בתירוצם הב' ס"ל דביטול חשיב דשב"ע מצד עצמותו ומשו"ה אפילו ביטלו לשליח עצמו שיודע בדבר לא מהני, וע"כ דבעי עדים לקיום הדבר ואפ"ה מועיל מאי דמבטל זה שלא בפני זה:

אמנם בעיקר דברי התוס' ק"ל טובא דמאי יועיל כשמבטל זה שלא בפני זה לפום מה דקיימינן השתא דביטול בפני ע"א לא חל ונמצא דביטול הראשון שהיה רק בע"א לא חל בשעתו, והאיך חוזר וניעור אח"כ להצטרף אל הביטול של השני, ולא דמי להלואה אחר הלואה דמצטרפין דהתם כל אחד מעיד שנעשה מעשה המחייב, הן אמת דכיו"ב כתב הר"ן לקמן (דף ע"ב) ע"ד התוספתא שהביא הרי"ף נתיחדה בע"א שחרית ובע"א ערבית אין מצטרפין להצריכה גט, וכתב הר"ן אע"ג דבד"מ אמרינן הלואה אחר הלואה מצטרפין, מ"מ שאני אישות דשייכי בנפשות ע"ש, אלמא דאי לאו ה"ט הוי מצרפינן הני קדושין שכאו"א היתה בע"א ולא חלה בשעתה. אכן כבר תמה בזה הגרע"א ביבמות (דף נ"ח) ובתשובה (סימן רכ"ב) דאיך שייך לצרף מעשה שכבר נתבטלה בשעתה ונמצא דכאו"א אינו מעיד כלום, ול"ד לממון דלא בעי עדים לקיום הדבר ומש"ה מהני הלואה אחר הלואה ע"ש, וכבר קדמו בזה הב"ש (סי' קל"ג), אבל כבר כתב המהרי"ט (ח"ב סי' ל"ח) דהר"ן מפרש דהתוספתא לענין נאמנות איירי שכאו"א מעיד שנתקדשה בפניו ובפני עוד אחד דבכה"ג דמי להלואה אחר הלואה כיון דעכ"פ לפי עדות של כל אחד היא א"א, ואע"ג דלדברי הראשון אין קדושי שני תופסין עוד מ"מ תרווייהו בא"א קמסהדי ע"ש ועכ"פ דברי התוס' תמוהין וצע"ג:

[ו] האומנם ראיתי בס' בני אהובה (פ"ו מגירושין) שכתב להשיג ע"ד הב"ש (סימן קמ"א סק"צ) שכתב דאע"ג דהרמב"ם והטור ס"ל דמבטל בפני השליח עצמו סגי מ"מ התוס' נסתפקו בזה, והקשה עליו דמדברי התוס' לא מוכח מידי, דמ"ש בתי' הב' דאפילו לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל זה שלא בפני זה לא מיירי כלל בביטול השליח עצמו שמבטל בפניו אלא דלפום מה שקיימו אליבא דמ"ד בטלה מקצתה בטלה כולה, ונמצא דבביטול האחד נתבטלו השאר, ולענין זה כתבו דלא מהני אפילו אם מבטל לשליח עצמו דנהי דהוא עצמו יודע שנתבטל מ"מ לאו כל כמיניה לגבי האחרים שלא שמעו הביטול, ומשו"ה בעי דוקא שיבטל בפני שנים ואפי' זה שלא בפני זה דאז איכא שני עדים המעידים על הביטול ונמצא דגם התוס' קיימי בשיטת הרמב"ם יעו"ש, ולפ"ז יתיישב גם מה שהקשינו שהרי כיון דהביטול של כאו"א חל בשעתו אפילו בלא עדים שפיר מצטרפי אפילו זה שלא בפני זה כמו הלואה אחר הלואה כיון דכל אחד מעיד על מעשה המועיל. והנה אף דסתימת לשון התוס' מורה כמ"ש הב"ש, וכן נראה מדברי הגרע"א מ"מ היה נראה לדקדק קצת כדברי הבני אהובה ממ"ש התוס' בריש פרקין ד"ה מהו דתימא וז"ל, אבל אם לא נודע לנו גילוי דעתו עד אחר שהגיע גט לידה כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה לאו כלום הוא, וטעמא משום דבאותה שעה שרץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והו"ל דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי, ואע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לא"י בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים הדבר בכל ענין, אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב וכו', ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפילו היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם וכו' ולא מהני דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו עכ"ל, ודבריהם תמוהים דלמה הוצרכו לטעמא דעשאום כדברים שבלב תיפוק ליה דמדינא לא מהני הביטול דאין דשב"ע פחות משנים ומאי מועיל מה שנודע אח"כ דמתחלה היה דעתו לבטלו כיון דבשעתו לא חל הביטול בלא עדים, וע"כ דהתוס' ס"ל דעיקר הביטול ודאי חל בלא עדים והא דלא מהני לשליח עצמו היינו רק מה שנוגע לאחרים דלא מהימן להעיד עלייהו כדברי הבני אהובה, ומש"ה כיון שנודע אח"כ לשליח דמעיקרא היה דעתו לבטלו מועיל הביטול דמעיקרא, ואע"ג דמ"מ לא מהימן להעיד אחר הגירושין כך היה בלבי דאינו אלא ע"א ואין דשב"ע פחות משנים אף לברר הדבר, מ"מ נראה דכאן שאני דכיון דכבר היה רהיט בתר שליח לבטוליה אף דמתחלה לא נודע לנו דעתו דדלמא בעי למימר אשור הב לה מ"מ כשהגיע אח"כ בשליח ומבטלו נתברר לנו בודאי דמתחלה דעתו לבטל דלחזרה לא חיישינן ונמצא דלא מצד נאמנותו אתינן עלה אלא משום דהוכיח סופו על תחלתו, ומ"ש התוס' דנאמן לומר כך היה בלבי כוונתם דנהי דבעלמא אמרינן דכל שנתברר אח"כ שכך היה בדעתו ומעיקרא תו לא חשיב דברים שבלב מ"מ כאן עשאום כדברים שבלב מדרבנן, עד דמסקו דאפילו כשנתברר אח"כ דכך היה בלבו מעיקרא הוי דברים שבלב מדינא כיון דבשעתו לא נודע לנו דעתו ולא היה אומדנא דמוכח: אמנם נראה דאין מכאן ראיה כלל שהרי דברי התוס' בלא"ה צריכין ישוב ממה שתמה עוד הגרע"א והתו"ג דלמה הוצרכו לחדש דעשאום כדברים שבלב תיפוק ליה דהוי ביטלו שלא בפניו כיון דאין השליח והאשה יודעין ואפילו ביטל בפיו לא מהני, ועכצ"ל דמ"ש התוס' וסבור שליח דרהיט בתריה למימר אשיר הב לה היינו דהשליח טעה בזה, אבל מדינא הוא ספק אליבא דרבא דקיימינן השתא לדידיה דגילוי דעתא בגיטא מלתא, ומספקא לן דלמא כוונתו לבטל ואסור לשליח למסור הגט לאשה מדינא עד שיתברר דעתו למה רהיט בתריה, ומש"ה אין זה בכלל ביטול שלא בפניו כיון דגם מתחלה הוא ספק וכשנתברר אח"כ דעתו והוכיח סופו על תחלתו חשיב ביטול מעליא לולא טעמא דעשאום כדברים שבלב, ומעתה נראה דנהי דס"ל להתוס' דביטול בעי עדים לקיום הדבר, מ"מ מועיל אח"כ כשנתברר דדעתו היה מתחלה לבטל הגט כיון דמתחלה היה ספק הר"ז דומה לכל קדושי ספק שנתברר אח"כ, ומ"ש התוס' בתי' הב' דמדינא הוי דברים שבלב אע"ג דהוא ספק, נראה לפמ"ש הרא"ש בב"ב (דף קמ"ח) עלה דאיבעי לן התם שכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם יכול לחזור וסלקא בתיקו, וכתב הרא"ש דאין מבטלין ההקדש משום דאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא יעו"ש, והקצה"ח (סימן ר"נ סק"ה) אסבר לה משום דבאמת קי"ל דברים שבלב לא הוו דברים אלא דהא דמהני אומדן דעתיה אע"ג דלא פירש ה"ט משום דכיון דאומדנא כך הו"ל דברים שבלב כל אדם וא"כ היינו דוקא באומדנא דברירא, אבל כל דמספקא לן אם כך היה דעתו תו לא הוי דברים שבלב כל אדם והו"ל דברים שבלב יעו"ש, ולפ"ז נראה דמשו"ה חשיב דברים שבלב אע"ג דגם מתחלה ספוקי מספקא לן דלמא כוונתו לבטל מ"מ כיון דלא ברירא לן לא הוי דברים שבלב כל אדם, וזהו שכתבו התוס' דל"מ דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו ור"נ ע"צ הודאי, ומשו"ה תלו הך דינא דוקא אם נימא דדברים שבלב לא הוו דברים אפילו היכא דנאנס מלפרשם, דלפ"ז עיקר טעמא דדברים שבלב לא הוו דברים מצד שאינם פועלים בעצמותן משא"כ לפמש"ל דהיכא שנאנס מלפרשם הוו דברים משום דעיקר טעמא הוא משום דרוצה בכל ענין כיון שלא חשש לפרש א"כ ליתא כלל לדינו של הרא"ש:

[ז] איברא דבעיקר דברי הבני אהובה בכוונת התוס' דמה דס"ל דלשליח עצמו ג"כ בעי עדים היינו לענין ביטול האחרים לא נהירא כן, דלפ"ז לא יתכן כלל התי' הא' דס"ל דמועיל בכה"ג לשליח עצמו ומה"ת להאמינו בדשב"ע לענין אחרים דאין דשב"ע פחות משנים, וע"כ העיקר כמ"ש הב"ש בכוונת התוס' דלתי' הב' ס"ל דגם לשליח עצמו בעי שנים לקיום הדבר, וכ"כ הגרע"א ע"ש ואעפ"כ ס"ל דמהני זה שלא בפני זה וא"כ חזרנו על הקושי דאיך אפשר לצרף בכאן עדות מיוחדת משני מעשים כיון דכל מעשה בפ"ע לא הועילה בשעתה, ודמי למקדש בע"א שחרית ובע"א ערבית: ונראה דשאני ביטול השליחות משאר חלות הקנין דדוקא במקדש בע"א שחרית ובע"א ערבית ל"ש צירוף מאחר דמעשה הראשונה כבר נתבטלה בשעתה תו אינה חוזרת וניעורה אח"כ דכבר כלתה ואינה עוד בעולם שיחולו אותם הקדושין בשעה שמקדשה אח"כ בפני השני, משא"כ בביטול הגט דנהי דביטול הראשון לא חל בשעתו דאינו אלא בפני ע"א אבל מ"מ עיקר הביטול דהיינו גלוי דעתו שאינו רוצה בהגירושין לא בטיל גם אח"כ דלא חיישינן לחזרה, ונמצא דעד הראשון שכבר שמע ביטולו יודע גם אח"כ שהוא מבטל הגט והרי הוא עד ע"ז אף בשעת ביטולו בפני השני וא"כ שייך צירוף אח"כ, ודמי לאחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון אחר דמועיל בדשב"ע כמבואר לעיל (דף ל"ג) דלמא כריב"ק ס"ל, וע"ש ברשב"א ואף דעדיין איכא חשש ממזרות דלמא ימסור לה הגט מאחר דהשליח סבור שאין הביטול מועיל בפני ע"א י"ל דביטול לשניהם בפני כאו"א: אמנם בעיקר הדברים שכתבנו ליישב דברי הראב"ד דס"ל כדעת התוס' בתי' הב' דדוקא בביטל זה שלא בפני זה מועיל לשליח עצמו משא"כ בשאר שליח שאינו אלא ע"א לא מהני כיון דבעי עדים לקיום הדבר ואין הביטול חל בלא עדים כמו דבעי עדים לקיום השליחות, לא נראה כן שהרי הרמב"ם כתב (בפ"ו מגירושין הלט"ז) שליח שנטל הגט וקודם שהגיע ליד האשה חזר הבעל וא"ל גט ששלחתי עמך בטל הוא או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא הר"ז בטל וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני שנים עכ"ל, ומבואר מזה' דמבטל בפני השליח א"צ שנים אע"פ שאינו אלא ע"א, והראב"ד הודה לו אלמא דלשליח עצמו שיודע הביטול ל"צ עדים לקיום הדבר, וע"כ צריך לחלק בין ביטול השליחות לקיום השליחות וכדרך הא' שכתבנו:

[ח] אלא דבעיקר דברי הר"ן והריטב"א קשיא לי לפ"מ דס"ל לעיל (דף כ"ב) דכתיבה לא בעי שליחות וא"כ ציווי הבעל לסופר לא בעי עדים כלל, דע"כ לא כתב המרדכי פ"ב דמכלתין דצריך עדים לצווי הסופר אלא משום דס"ל דכתיבה בעי שליחות וצריך להחזיקו בפני שנים כדעת הראב"ד וכמ"ש בספר דברי אמת (קונטרס י"א סי' כ"ח) אבל להסוברים דכתיבה לא בעי שליחות סגי בינו לבין עצמו, ואף בזה יש חולקים כמו שנראה מדברי הרמ"א באהע"ז (סימן ק"כ) והד"מ (שם) דרק לכתחלה צריך לצוות בפני עדים ובדעבד אין לחוש לזה אף דלענין שליח הולכה הצריך עדים כמבואר (שם סי' קמ"א סי"א), אלמא דשאני שליח כתיבה משליח הולכה ועיין בב"י (שם סי' קל"א) והדברים ארוכים ואכמ"ל, ועכ"פ כיון דלדעת הריטב"א והר"ן לא בעי שליחות בכתיבה ודאי דלא בעי עדים, א"כ גם הביטול דציווי כתיבה לא בעי עדים ונמצא דשוב לא הועילו במה דאותיבו קרי באודנייהו כיון דהיו שלוחים גם לכתיבת הגט כפירש"י, ונמצא דציווי הכתיבה בטל אף דלא שמעי ביטולו דלא בעי עדים לקיום הדבר לבטל הציווי כמו דלא בעי עדים לקיום הציווי וצ"ע:

ואולי י"ל דנהי דממנה שליח לכתובה לחוד יכול לבטלו בלא עדים דלא גרע הביטול מהקיום, מ"מ היכא דעשאן שליח גם לנתינה שאני, דכיון דתלוי שליחות הנתינה בכתיבה, ואם יתבטל ציווי הכתיבה ממילא בטיל גם שליחות הנתינה, וכיון דאין דשב"ע פחות משנים וא"א לחול ביטול שליחות הנתינה בלא עדים, ממילא גם ציווי הכתיבה א"א לו להתבטל, ובכה"ג ציווי הכתיבה חשיב דשב"ע מצד הנתינה: אמנם קשיא לי דלפ"מ דקיי"ל לקמן (ס"פ הזורק) דמגרש אשתו ולנה עמה בפונדקי צריכה גט שני דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וחשיב קדושין בעדים אע"ג דליכא כאן עדי ראיה, מ"מ כיון דברור לנו דבעל לשם קדושין הרי הן כעדי ראיה וא"כ ה"נ מה יועיל דאותיבו קרי באודנייהו כיון דודאי קא מבטל שוב הו"ל ביטול בעדים וק"ו הוא, דמה התם דלא אמרינן דודאי בעל לשם קדושין שהרי דעת הרמב"ם (פ"י מגירושין הלי"ח) וש"פ דאינו אלא ספק קדושין ואפ"ה חשיב קדושין בעדים מחמת ספק כ"ש הכא דרהיט בתרייהו ובודאי קא מבטל חשיב ביטול בעדים, ועיין במרדכי (ס"פ המגרש) בשם מהר"ם דהיכא דזרק לה קדושין ומוכח מלתא דנפלו הקדושין לתוך ידה אע"פ שלא ראו העדים בבירור חשיב מקדש בעדים כמו דאמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה וכ"כ בתשובת מיימוני להלכות אישות יעו"ש, וכ"כ המרדכי (בפ"ג דקדושין) בשם הרא"ם עד הרואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין ובקדושין וב"ה אומרים הן הן העדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרינן בכ"מ במנאפין עד שיראו כדרך המנאפין עכ"ל, ועיין תשב"ץ (ח"ג סי' פ"ד) ועיין באבני מילואים (סימן מ"ב סק"ח) ועיין בדברי הרמב"ן לעיל שכתב בטעמא דר"נ דבעי שנים תרי טעמי חדא דלא אתי דיבור גרוע דשלא בפניו ומבטל דיבור שבפניו, ועוד משום דאין דשב"ע פחות משנים, ולטעם הראשון כתב והיינו דאמר לקמן אותיבו קרי באודנייכו אע"ג דודאי קמבטל כיון דלא שמעי לאו ביטול הוא, ונראה דבדקדוק גמור כתב כן דלטעם הב' לא יתיישב כלל דודאי חשיב בפני עדים כיון דודאי מבטל, וע"כ יתפרש הסוגיא כמ"ש הרשב"א שם וכבר רמזנו לעיל מזה אבל דברי הריטב"א והר"ן תמוהים וצע"ג:

[ט] ובהיותי בזה ראיתי להזכיר ליישב דברי רש"י בריש פרקין עלה דאמר התם הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפילו ממילא ולא אמרינן לצעורה קמכוין, ופירש"י ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעורה בעלמא חדש או חדשים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו לבטולי עכ"ל, והרשב"א תמה ע"ז דמאי נפ"מ בין שמתכוין לבטלו או לצערה ולעכבו מליתנו עכשיו, דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיחזור ויאמר לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו, דאטו מי שלא ביטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב לה עד שיחזור ויאמר רוצה אני יעו"ש, ונראה דמאי דפשיטא ליה להרשב"א להך גיסא פשיטא ליה לרש"י לאידך גיסא, דהנה לעיל (דף י') עלה דקאמר והא חזרה דאורייתא, פירש"י חזרה רצה לחזור בשניהם לר"מ פסולא דאורייתא הוא דהא כיון דבטיל משלח לשליחותיה דשליח נמצא דאינו שלוחו ואין כאן גירושין כלל והיינו דאורייתא דרחמנא אמר ונתן בידה וזה לא נתן לא הוא ולא שלוחו עכ"ל, ומשמע דאם לא היה השליחות מתבטלת היתה מתגרשת בנתינת השליח ליד האשה אע"פ שאין הבעל רוצה בגירושין ולא חשיב גירושין בע"כ משום דכיון דכבר נעשה שליח ועומד במקום הבעל לגמרי סגי בדעת השליח ורצונו דהוא המגרש, אלא דכיון דע"י החזרה מתבטל ממנו תורת שליח הרי הוא כאחר ולא מהני נתינתו לאחר החזרה, ולפ"ז באומר לו בהדיא שאינו מבטלו מתורת שליח אלא דעכשיו אינו רוצה בהגירושין יכול השליח למסור לה הגט, וקצת ראיה נראה לזה מהא דס"ל לר"ל (רפ"ג דקדושין) דאין השליחות מתבטלת בדברים יכול השליח למסור הגט ליד האשה אף לאחר חזרה, אלמא דלא חשיב גירושין בע"כ כ"ז דלא בטיל ממנו תורת שליח ויש לדחות: ועפי"ז א"ש דברי רש"י במ"ש דאם הו"א דלצעורה קמכוין ור"ל דאין בדעתו לבטלו מתורת שליח אף לשעה אלא שאינו רוצה בהגירושין עדיין חדש או חדשים נמצא דהשליח יכול למסור לה הגט אפילו יד כיון דלא פסק ממנו תורת שליח, ומה שהוצרך רש"י לפרש דכוונתו לצעורה חדש או חדשים משום דאם כוונתו לצעורה לעולם נמצא דזהו עצמו חשיב ביטול דמה לנו מאיזה טעם הוא מבטלו, והרשב"א ס"ל דאפילו לא פסק ממנו תורת שליח לא מצי מגרש משום דעיקר המגרש הוא הבעל והשליח מכחו הוא דעביד, ולכן אם אין הבעל רוצה בהגירושין הו"ל גירושין בע"כ: ולכאורה היה נראה דמחלוקת רש"י והרשב"א תלוי במחלוקת הרמב"ם והטור לקמן (ר"פ מי שאחזו) לענין נשתטה המשלח לאחר שכבר נעשה שליח אם השליחות בטל מה"ת, דלדעת הרמב"ם דמה"ת השליחות קיים אלמא דא"צ כלל דעת המשלח ועיקר המגרש הוא השליח ה"ה אם המשלח מעכב הגירושין לא חשיב בע"כ, אבל לדעת הטור דהשליחות בטל מה"ת אלמא דעיקר תלוי בדעת המשלח וכיון דהוא לאו בר גירושין לא מהני ה"ה דיכול לעכב וחשיב גירושין בע"כ, ולפ"ז לשיטת רש"י דס"ל לעיל (דף י"ג) דנשתטה המשלח השליחות לא בטיל דדוקא במת המשלח לא יתנו לאח"מ משום דכבר פקע רשות המשחרר ממנו, ועיין בקצה"ח (סימן קפ"ח) משו"ה לא מצי מעכב המשלח לאחר שכבר נעשה שליח לולא שמבטלו מתורת שליח לגמרי, והרשב"א יסבור כדעת הטור דהשליחות בטל מדאורייתא דעיקר המגרש הוא הבעל משו"ה מצי מעכב, אמנם ז"א שהרי הרשב"א (בר"פ מי שאחזו) כתב דאם היה שפוי בשעת כתיבה ואחזו קורדיקוס בשעת נתינה הגט כשר אלמא דקאי בשיטת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן וכ"כ הבית מאיר (סי' קכ"א) יעו"ש, ואפשר לומר דחזרת המגרש אפילו בלא ביטול השליחות גרע מנשתטה משום דבנשתטה ליכא שינוי רצון ממה שאמר בתחלה ואמדינן דעתיה שאם היה שפוי ברצונו לגרשה, משא"כ במגלה דעתו בפירוש שאינו רוצה בהגירושין ודברים קרובים לזה כתב בספר בית אפרים (סימן קי"א) ע"ש, אולם יותר נכון דהרשב"א ס"ל דכל שמעכב אפילו לזמן כוונתו לבטל השליחות במקצתה דהיינו עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה, אבל באמר לו בפירוש שאינו מבטלו אפילו לשעה יודה לשיטת רש"י דהשליח יכול למסור לה הגט ואין כאן גירושין בע"כ דכיון דהשליח הוא עיקר המגרש סגי בדעתו:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה