שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן לה
בענין תרתי לריעותא:
[א] תנינן בגיטין (דף ל') המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מע"ש מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אם אבדו הר"ז חושש מעת לעת דברי ר"א, ובגמרא אמר ר"א חלוקין עליו חבריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעל"ע קמ"ל ע"כ, וכתב הרמב"ם (פ"ז ממעשר הל"ד) המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש בחזקת שהן קיימין מצאן שאבדו הר"ז חושש לכל מה שהפריש ואינו מעשר ודאי עכ"ל, ובכ"מ כתב ומ"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא עכ"ל, והמ"ל תמה ע"ד וז"ל ומאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דריש נדה ורמי חבית אמקוה, ומשני מאן תנא חבית ר"ש אלמא דלרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל, וכבר תמה מרן לעיל פ"ה מה' תרומות דין כ"ד מ"ש רבינו בחבית דהוי ספק. והרשב"א ג"כ תמה ע"ד רבינו ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא שרבינו כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתו שפסק בחבית דהוי ספק אך מ"ש מרן פשוט הוא תמוה בעיני עכ"ל:
ונראה ליישב דברי הכ"מ בהקדם מה שיש לדקדק עוד ע"ד הרמב"ם (פ"ד ממע"ש הלי"ג) שכתב המניח מעות להיות מחלל עליהן מע"ש הר"ז פודה בהן בחזקת שהן קיימין מצאן שאבדו חושש לכל מה שפדה בהן למפרע עכ"ל, ומדלא כתב דכל מה שפדה למפרע הוי ספק מעשר משמע דכאן הוי ודאי אינו פדוי, דאין לומר דסמך עצמו אלשון חושש דמשמע ספק שהרי במעשר כתב ג"כ חושש לכל מה שהפריש למפרע ואעפ"כ הוצרך לכתבו דאינו מעשר ודאי, אלמא דמלשון חושש ליכא למשמע דהוי ספק דלשון חושש מתפרש ג"כ דהוי ודאי וכמ"ש התוס' לקמן (דף מ' ע"ב) ד"ה חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהוי ודאי, וע"ש בהשגות הרמב"ם ע"ש ובטור (יו"ד סימן רס"ז() בשם הרמ"ה וכן בתרומה נראה מדברי הרמב"ם (ספ"ה מתרומות) דהוי ספק למפרע, ומ"ש החת"ס בחי' דדעת הרמב"ם דבתרומה הוי ודאי תמוה למעיין שם בדברי הרמב"ם, וא"כ תיקשי דלמה בתרומה ומעשרות ס"ל להרמב"ם דהוי ספק ובמע"ש הוי ודאי:
וע"כ נראה דבמע"ש ס"ל להרמב"ם דהוי ודאי למפרע מדין תרתי לריעותא שהרי אבודין לפניך, אבל בתרומה ומעשר ל"ש לומר כן דהנה בהא דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש דהוי דבר שאינו ברשותו וה"ה למכירה והפקר כמבואר בב"ק (דף ס"ט) נראה דדוקא הני משום דהוי ענין הקנאה והוצאה מרשות לרשות ובכה"ג חדית רחמנא דבעי ברשותו, משא"כ להתפיס דין תרומה ומעשר אפשר אפילו על דבר שאינו ברשותו משום דאינם ענין הקנאה אלא כהתפסת איסור בעלמא דמי, ומעתה נראה דלפמ"ש הרשב"א דמצאן שאבדו דמתניתין לא דינא דמעל"ע ודינא דלמפרע אלא תלינן משעה שאפשר להתרקב ולהעלות חלודה כדאיתא בתוספתא אלא מיירי בשאבדו, ולפמ"ש דאם עדיין הן קיימין ביד הגנב אכתי מצי להפריש עליהן כיון דמפריש על דבר שאינו ברשותו א"כ ספק הוא דלמא כבר נאכלו או עדיין קיימין הם ביד גנב והוי ספק השקול דתו לא שייך לומר דהרי אבודין לפניך כיון דגם עכשיו ספק אם עדיין קיימין או לא ונמצא דאוקי חזקה נגד חזקה חזקת טבל נגד חזקת קיים ומשו"ה הו"ל ספק וכ"ז שייך בתרומה ומעשר משא"כ במע"ש דאין אדם מחלל על מעות שאינן ברשותו כדאיתא במתני' (פ"א מע"ש מ"ב) ובב"ק (דף צ"ח) וכ"פ הרמב"ם (פ"ד ממע"ש הלי"א) וה"ה דמטבע שהוא ביד הגנב הו"ל אינו ברשותו לענין חילול כדאיתא בב"ק (דף קט"ו) במי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו ואמר מע"ש שיש לי בביתי מחוללין על מעות אלו לא אמר כלום אם לא שיכול להציל ע"י הדחק והוא מטעמא דהוי אינו ברשותו וכמ"ש הרמב"ם (שם הלי"ב) וכ"כ הרדב"ז שם, וכ"ש כשכבר הם ביד הגנב וא"כ לאחר שאבדו תו אין יכול לחלל מע"ש על המעות מתורת ודאי וא"כ שייך שפיר לומר הרי אבודין לפניך והוי תרתי לריעותא:
העלינו דתרומה ומעשר חל אף בדבר שאינו ברשותו, והא דתניא בתוספתא (תרומות פ"ב) מי שהיה בא בדרך והיתה בידו כלכלה של פירות שאינן מתוקנין ואמר הר"ז עשויה תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי לכשיגיע לעיר הגיע לעיר דבריו קיימין נאכלו פירות או נגנבו או נאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטבלה משהגיע לעיר דבריו קיימין עכ"ל, אלמא דאפילו להפקיע תורת טבל בעי ברשותו וכ"ש להתפים תרו"מ, ונראה דעכצ"ל דכלכלה בטבלה לצדדין קתני דבנאכלו הוי ודאי טבל ובנגנבו הוי ספק שמא נאכלו אבל לא מתורת אינו ברשותו אתינן עלה דאל"כ תיקשי לדעת הריטב"א (ר"פ המפקיד) הביאו הש"מ דאבידה מיקרי ברשותו אמאי ל"מ להפקיע תורת טבל בנאבדו, ועוד אפ"ל דטעמא משום דאמדינן לדעתיה דלא מחית נפשיה לספיקא בכה"ג שיחולו תחלתן מספק:
השמטה :
[ב] ואף דבב"ק (דף ס"ט) מדמינן חילול כרם רבעי להקדש לענין אינו ברשותו אע"ג דאין בחילול ענין הקנאה כלל אלא אפקועי איסורא בעלמא, ומינה דה"ה לתרומה ומעשר, ואין לומר דשאני חילול רבעי דהוא ממון גבוה וע"י החילול נעשה ממון הדיוט ומשום הכי דמי להקנאה דעלמא כיון דיש כאן הוצאה מרשות, אבל למאן דאמר ממון הדיוט הוא דליכא הוצאה מרשות אלא התפסה בעלמא מהני אפילו באינו ברשותו, זה אינו דהרי בסוגיא שם מבואר דלמאן דאמר ממון הדיוט הוא כ"ש דחשיב אינו ברשותו יעוש"ה, מ"מ נראה דלדעת הרמב"ם גם בחילול ליכא חסרון דאינו רשותו שהרי הרמב"ם (בפ"ט ממע"ש הל"ז) הביא דינא דצנועין והרמב"ן תמה עליו שהוא נגד הסוגיא דב"ק (שם) דלדידן דקיי"ל כר"י דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ליתא לדינא דצנועין, והכ"מ שם כתב לישב דדעת הרמב"ם לחלק בין חילול להקדש וכ"כ המאירי בב"ק שם דהעיקר כדעת הרמב"ם דאין לדמות חילול להקדש, ומעתה י"ל דגם חסרון דאינו ברשותו ל"ש אלא בהקדש וכיו"ב דהוא ענין הקנאה, ואע"ג דגם בתרומה ומעשר יש קצת ענין הקנאה שע"י הפרשה זכה בהו השבט וכ"ש לפי דעת הרמב"ם (בפ"ה מאישות) דס"ל טוה"נ אינו ממון דהו"ל כולו לשבט מ"מ כיון דהרמב"ם פסק (שם) דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי ועיין בכ"מ בשם מוהרי"ק, (מע"ש פ"ג הלי"ז) נמצא דאין קריאת שם עושה קנין אלא התפסה בעלמא ודמי לשאר התפסת איסור דל"ש חסרון דאינו ברשותו:
וראיתי בקצה"ח (סימן ס"א) ובתור"ע (מע"ש פ"ה) שכתבו ליישב דברי הרמב"ם דפסק דינא דצנועין משום דהרמב"ם מיירי בשנת השמטה כמבואר בדבריו וא"כ הפירות הפקר והלוקטים זוכים בהם כמ"ש התוס' בב"ק (שם), ומשו"ה יכולים הבעלים לחלל מתורת זכיה כיון דהלוקטים יכולים לחלל, משא"כ הסוגיא דב"ק מיירי בשאר שני שבוע דאין הלוקטים יכולין לחלל שאינו שלהם משו"ה גם הבעלים אין יכולים לחלל מתורת זכיה דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו לא מצי עביד וזכיה מטעם שליחות יעו"ש, ודבריהם תמוהים דעד כאן לא כתבו התוס' דהלוקטים זוכים בתורת הפקר אלא למ"ד דכרם רבעי ממון הדיוט אבל הרמב"ם דפסק דכרם רבעי ממון גבוה אין הלוקטים זוכים כלל כמו דאינו ניתן במתנה כמבואר בדבריו (פ"ט ממע"ש הל"ב) וא"כ הו"ל הפקר ואפ"ה הבעלים יכולים לחלל, אלמא דשאני חילול מהקדש וכמ"ש המאירי והכ"מ ועיין בקצה"ח (סימן שנ"ד) ואכמ"ל:
[ג] ונראה להביא ראיה דשאני תרומה מהקדש מהא דאיתא בירושלמי (רפ"ק דתרומות) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו נשמעיניה מן הדא הבקיר כריו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם של חבירו תרומתו תרומה עכ"ל, ופירש הגר"א דמספקא ליה להירושלמי דהא דממעטינן תורם שאינו שלו אם הוא מטעמא דהוי של חבירו או מטעם שאינו שלו, וקאמר דנפ"מ לענין הפקיר כריו לאחר מירוח דאין ההפקר פוטר ותרמו ואח"כ חזר וזכה בו אם חלה התרומה שתרם בעודה הפקר דאם נימא דתורם של חבירו דוקא אינה תרומה א"כ בהפקר הוי תרומה, אבל אם נימא משום שאינו שלו בהפקר נמי אינה תרומה ע"ש, ואם נימא דתרומה דמי להפקר לענין הך דינא דאינו ברשותו כ"ש לענין דינא דאינו שלו דתרווייהו נפקא לן מקרא דאיש כי יקדיש ביתו כדאיתא בב"ק (דף ס"ח וס"ט), וא"כ מאי מספקא לן אם תרומה חלה בהפקר איקרי כאן מה ביתו שלו אף כל שלו ובהקדש פשיטא דאין אדם מקדיש דבר הפקר וכדאיתא בירושלמי (רפ"ד דפיאה) אם בחוץ לד' אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל, אלא ע"כ דשאני תרומה מהקדש ודין התרומה כהתפסת שאר איסור דאדם אוסר דבר של הפקר ובלבד שאינו של חבירו:
ואף דגם באיסורין דעלמא לכאורה נראה דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"ה דבר הפקר וכמבואר במתניתין (כלאים פ"ז מ"ד) א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ושביעית הוי הפקר ואפ"ה אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש, וא"כ מאי מספקא להירושלמי בתרומה בהפקר ומי עדיפא מאיסורין, י"ל דהירושלמי לטעמיה דקאמר שם טעמא דאין אוסר בשביעית מקרא דלא תזרע כרמך כלאים פרט לשאינו שלו אלמא דלאו מטעם אין אדם אוסר דשא"ש דעלמא נגע בה, וכ"כ הר"ש (שם) דגם לשיטת הש"ס דילן הוא מה"ט, ועיין בתוס' יבמות (דף פ"ג) ד"ה אין ובפירש"י בע"ז (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דכתיב יעו"ש, או דאפשר דתרומה קילא משאר איסורין משום דגם מעיקרא פתיכא בכרי וכמו שפירש"י ביבמות (דף פ"ו ע"א) ד"ה מה וע"ש בתוס' וע"ע ברשב"א ורא"ש נדרים (דף י"ב ע"א) דתרומה לא הוי דבר הנדור, ומשו"ה מספקא להירושלמי אם חלה תרומה בהפקר דמקרא דאתם לא שמעינן אלא של חבירו לבד ולא איפשטא, ועכ"פ שמעינן מכאן דלענין אינו ברשותו דליכא למילף מקרא דאתם בתרומה אין לנו:
[ד] ועוד יש להביא קצת ראיה דתרומה חלה אפילו בדבר שאינו ברשותו דאמרינן בפסחים (דף ל"ג) דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה ויליף לה מקרא דתתן לו ולא לאורו, וכתבו התוס' דלא איצטריך הך דרשא אלא לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי בהנאה מתתן נפקא דכיון דאסור בהנאה ל"ש ביה נתינה ע"ש, ול"ל קרא כלל תיפוק ליה דאין תרומה חלה באיסורי הנאה משום דהו"ל דבר שאינו ברשותו וכדאמרינן בב"ק (דף מ"ה) שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, ופירש"י דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה וכן לענין הפקר חשיב אינו ברשותו כדאמרינן בפסחים (דף ו'), דמשו"ה לא מהני ביטול בשעה ששית דכיון דאסור בהנאה מדרבנן לאו ברשותו קאי לבטלו, ושיטת התוס' רפ"ק דפסחים דביטול מטעם הפקר וכ"ש דאיסור הנאה דאורייתא חשיב אינו ברשותו לענין הפקר, [והא דמייתי ראיה מהא דס"ל לרב גידל דמקדש בחמץ דרבנן אין חוששין לקדושין דאיסור דרבנן כדאורייתא חשיב לענין אינו ברשותו ה"ט משום דאין האשה קונה החמץ ומשו"ה אינה מקודשת דבר תורה אבל מטעמא דלאו בר דמים הוא לא בטלי קידושין כיון דהחפץ בעצמותו יש לו שווי ממון, וראיה לזה ממאי דס"ל להתוס' דבחמץ דרבנן ושעות דרבנן תפסי קדושין עיין קדושין (דף נ"ח) תד"ה אלמא ובחולין (דף ד') תד"ה מותר, ומה שפירש"י דטעמא משום כל דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקדושין מיניה היינו משום דס"ל דאיסור דרבנן חשיב ברשותו לענין דאורייתא רק לענין דרבנן בלבד חשיב אינו ברשותו ומשו"ה ל"מ ביטול בשעה ששית מדרבנן. איברא דלפמ"ש הריטב"א (ספ"ב דקדושין) דמשו"ה באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת ד"ת משום דכיון דאסור בהנאה לאו ממונא הוא מדאורייתא דלא שוה מידי, צ"ל דהא דמייתי ראיה מקדושין לדין אינו ברשותו לענין ביטול אינו לעיקר היסוד דאינו ברשותו דבקדושין טעמא אוחרי הוא אלא משום דאם היה מועיל קידושין בשעות דרבנן שוב חשיב ברשותו מטעם דראוי לקדש בו אשה, וכיו"ב כתבו התוס' בב"ק (דף ע"ב) ד"ה דאי יעוש"ה] א"ו דלענין תרומה מועיל אפילו באינו ברשותו:
ועוד דאפילו לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה נראה דלענין מכירה והקדש הו"ל אינו ברשותו, לפמ"ש התוס' בב"ק (שם) דלשיטת ר"ת דס"ל שוה"נ מותר מחיים הא דאמר משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש טעמא משום דאסור לענות את דינו ע"ש, וע"כ צ"ל דכוונתם הוא דמהך טעמא דאסור להשתמש בו חשיב אינו ברשותו ואע"ג דאין האיסור הוא מצד עצמותו מ"מ לא גרע מאיסור הנאה דרבנן דהו"ל אינו ברשותו, [ומש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ג) דלשיטת ר"ת דשוה"נ מותר בחיים איתיה במכירה לענין דו"ה אע"ג דלא חלה המכירה מטעם אינו ברשותו, דאין לומר דשאני גנב כיון דבלא"ה אינו שלו ולא אהנו מעשיו ואפ"ה חייביה רחמנא בדו"ה ה"ה במכירה כה"ג דאינו ברשותו, ז"א שהרי התוס' כתבו לעיל מינה דשוה"נ איתא במכירה כיון דאם מכרו לנכרי אינו תופס דמיו ול"ד להקדש, ואח"כ כתבו ולפיר"ח דס"ל שוה"נ מותר מחיים ניחא ומשמע דדוקא לתירוץ ראשון צריך לומר דחיוב דו"ה סגי במעשה מכירה לבד משא"כ לפר"ת לא מחייב דו"ה אלא דוקא היכא דחלה המכירה מצד הדין, אבל היכא דאין המכירה חלה לא חייבה תורה דו"ה, ודוקא בגוונא אם היה שלו מועיל המכירה אלא דמצד שהוא גנב אינו מועיל חדית רחמנא לחייבו דו"ה דבהכי חייב רחמנא, משא"כ בגוונא דאינו ברשותו בלא"ה, ואין לומר דגנב שוה"נ דמיירי בגנבו מבית שומר דהו"ל גורם לממון חשיב ברשותו כיון דיש לו עדיין זכות זה בהיתר ז"א דמ"מ אסור למכור לעכו"ם ושוב הו"ל אינו ברשותו, וכ"ש דאין העכו"ם קונה כלל זכות דגורם לממון דאינו שוה אלא להשומר לבד, עיין בקצה"ח (סימן שפ"ו) התם ה"ט כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"א) דאפשר במכירה לרכוב עליו עד בית הסקילה באופן דל"ש ביה עינוי הדין יעוש"ה], ולפ"ז ה"ה בחמץ דמחויב בהשבתה ואסור להאכיל לבהמתו דאין זו דרך השבתה כמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ח) ד"ה ר"ש הו"ל אינו ברשותו, ומה שיכול להסיקו תחת תבשילו לא משוי ליה ברשותו לפמ"ש הפנ"י פסחים (דף כ"ו) והגרע"א (שם דף ה') דהנאה זו הו"ל שלכדה"נ, וא"כ ל"ח ברשותו כמו שאר איה"נ, ואפ"ה לולא קרא דלו ולא לאורו הוה תפיס תרומה בחמץ אלמא דחלה תרומה אף בדבר שאינו ברשותו, אמנם י"ל דלריה"ג חשיב ברשותו מטעם דיכול לעשותה תרומה ולפטור החולין דהו"ל הנאה כדאיתא בנדרים (דף ל"ו), אבל ממ"ש התוס' דגם להנך תנאי דאסרי בהנאה איצטריך קרא, שפיר יש להוכיח דלדידהו ליכא הנאה של כלום אלמא דתרומה חלה באינו ברשותו:
איברא די"ל לפמ"ש התוס' בכורות (דף י"ב) ד"ה כיון לענין עיסת שביעית להס"ד דשם דממעט מחלה מקרא דלאכלה ולא לשריפה, כיון דאלו מיטמיא א"א להפריש גם ממק"א עליה דהו"ל מן החיוב על הפטור, אלמא דמה"ט אינה טובלת כל עיקר וא"כ ה"ה בתרומת חמץ דיליף מקרא דלו ולא לאורו ג"כ אינו טובל כל עיקר, ואפילו מפריש ממק"א הוי מחיוב על הפטור, א"כ א"ש הא דהוצרכו התוס' ללמוד מקרא ולא אתו עלה מטעם דאיה"נ לאו ברשותו נינהו דה"ט לא סגי אלא לענין שלא יחול קדושת תרומה בלבד אבל כשמפריש ממק"א עליה חשיב מחיוב על החיוב כיון דתבואת החמץ עצמה טובלת, אלא דכבר כתב הש"א (סימן צ"ז) דגם מקרא דלו ולא לאורו אינו אלא שלא יחול קדושת התרומה וכדאמרינן אבל מפריש תרומת חמץ אינה קדושה אבל התבואה עצמה טובלת יעו"ש, וכן נראה מדברי הירושלמי פסחים (פ"ב הל"ג) עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום אוכל ע"ז לוקה, איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על חמור עכ"ל, אלמא דאע"ג דאסור בהנאה משום ע"ז אפ"ה טובל, איברא די"ל דהירושלמי לטעמיה דס"ל לעיל מינה דעיקר טעמא דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה מטעם שיריה ניכרין דזהו רק מדיני הפרשה לבד, אבל מקרא דלו ולא לאורו אפשר דפקע גם איסור טבל כמו בעיסת שביעית, אמנם לא דמי לעיסת שביעית דהתם מין זה א"א לבא לידי חלה ומש"ה מעיקרא לא טביל, משא"כ בנעשה איסור הנאה מחמת חמץ וע"ז דהוא דבר המתחדש במקרה שפיר טובל: [ה] שוב ראיתי בגהש"ס להגרע"א שתמה ע"ד התוס' דל"ל קרא דאין תרומה חל על חמץ להנך תנאי דאסרי בהנאה הא לאו דידיה נינהו כדאמרינן שני דברים אינן ברשותו ועיין כריתות (דף כ"ד) עכ"ד, ואיני רואה בזה קושיא ע"ד התוס' דס"ל דאיסורי הנאה מיקרי שלו שהרי יורש יורשה וכאיתא בקדושין (דף י"ז) וכ"כ הר"ן בנדרים (דף מ"ז ומ"ח) והמאירי בב"ק (דף ק"ח) וכן דעת הרמב"ם (פ"א מחמץ הל"ג) דקנה חמץ בפסח לוקה אלמא דחשיב דידיה, ומ"ש הראב"ד בר"פ לולב הגזול דלולב של אשרה דעכו"ם אע"ג דלא מכתת שיעוריה פסול מטעם דאסור בהנאה ול"ח לכם, לא מטעם דהו"ל הפקר אלא דכיון דמאן דגזל ממנו לאו גזלן הוא אין זה בכלל לכם וכמ"ש הריטב"א משמו (בדף ל"ד שם) ואף בזה דחה הריטב"א את דבריו דכל שהוא שלו ואין לאחרים חלק בו לכם מיקרי יעו"ש, ואף שדעת הריטב"א בקדושין (דף נ"ו) בשם מורו דמשו"ה אינה מקודשת באיה"נ שאפרן מותר מטעם דכי שריף להו לאו דידיה נינהו דכל הקודם זכה בהו ע"ש, ומשמע דס"ל דל"ל בעלים כלל והפקירא נינהו מ"מ התוס' בפסחים (דף כ"ט) חולקים ע"ז שהרי כתבו (שם) דמשו"ה אינה מקודשת באפרן משום דלא חזו בעיניה וכוונתם למ"ש הרשב"א בקדושין (שם) דאפשר פנים חדשות באו לכאן, והא דפריך בב"ק (דף ע"א) שוה"נ לאו דמריה קטבח, ה"ט משום דכיון דמאן דגזל ליה לאו גזלן הוא תו לא מחייב אהך טביחה דו"ה דאין זה נשתרש בחטא, ומ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ד) דשוה"נ לאחר גמ"ד שהזיק והמתין בעליו פטורין מכפר ותשלומין דכיון דאסור בהנאה לאו בעלים הוא, ה"ט משום דלענין נזקין בממונו תליא כדאמר וממונך ושמירתן עליך ואיה"נ ל"ל תורת ממון אבל לא פקע מאתו תורת בעלים כיון דיורש יורשה, ועיין רשב"א נדרים (דף מ"ח) באורך דנראה מדבריו דליכא תורת ירושה באיה"נ דחשיב כהפקר, וצ"ע דמה יענה לסוגיא דקדושין (דף י"ז) דמשמע דאי הוי ירושת הגר מדאורייתא היה זוכה, ועיין בע"ז (דף מ"ג) גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל דל"ל ביטול, ובר"ן שם שכתב דאע"ג דבעלמא אין זכיה באיה"נ מ"מ בע"ז של עכו"ם שיש לה היתר ע"י ביטול מצי זכי, וא"כ אפשר לומר דהש"ס בקדושין פריך מע"ז דיש לה היתר ע"י ביטול ומשו"ה יורש יורשה, אמנם מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תר"ב) מבואר להדיא דאשה שנדרה מאדם אחד וקדשה בכסף אינה מקודשת כו', שם הטעם משום דאינה זוכה באיה"נ אע"פ שיכולה לישאל מ"מ לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל לזכות באיה"נ יעו"ש, אלמא דחולק ע"ד הר"ן שהרי שאלה עדיפא דיש לה היתר אפילו לאחר זכיה משא"כ בביטול דע"י הזכיה שוב ליכא היתר, ועוד דלדעת הרשב"א דאיה"נ חשיב כהפקר ל"ש כלל דינא דהר"ן לזכות בע"ז של עכו"ם, כיון דעם זכייתו הו"ל איה"נ לא חל עליו תורת בעלים כלל מתחלתו וצ"ע: ומ"ש הגרע"א מכריתות (דף כ"ד) אינו ענין לכאן דהתם בשוה"נ שהוזמו עדיו דכל המחזיק זכה בו הוא מתורת הפקר או יאוש כדאיתא שם, ובירושלמי סנהדרין (פ"י הל"ז) שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר כל הקודם בו זכה ורשב"ל אמר יאוש של טעות היה עכ"ל, ולא מטעם דאיה"נ פקע ממנו תורת בעלים ועיין בקצה"ח (סימן ת"ו) ובא"מ (סימן כ"ח) ואכמ"ל:
וראיתי בשאגת אריה (סימן צ"ז) שהעלה דלמ"ד חמץ אסור בהנאה אינו טובל כלל ובלא"ה לא חל תורת תרומה משום דלא מיקרי דגנך כיון דל"ל בעלים, והא דאיצטריך קרא דלו ולא לאורו אינו אלא לריה"ג, ודבריו נסתרים מדברי הירושלמי הנ"ל עשה כרי והשתחוה לו ואח"כ מירחו חייב משום טבל למ"ד אחע"א ואי נימא דאיה"נ ל"ח דגנך, א"כ הו"ל מירוח הפקר שאינו טובל וע"כ דמיקרי דגנך כיון דהוא שלו ואין לאחרים זכות בו, ואע"ג דמאן דגזל להו לאו גזלן מיקרי מ"מ אין זה בכלל הפקר, וגדולה מזו מבואר בירושלמי (רפ"ה דפאה) עלה דמתניתין דגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא לעניים וקאמר דמתניתין מני ב"ש דס"ל הפקר לעניים הפקר, דאי כב"ה עניים מעשרין ואוכלין ומסקי דאפילו לב"ה פטורין מלעשר דהפקר ב"ד הפקר ע"כ, וביאור הדברים דלהס"ד דהוה ס"ל דלא אמרינן הפקר ב"ד בכאן ואינו אלא קנס בעלמא רק דמ"מ הרי בעה"ב מפקיר אח"כ לעניים כיון דאסור ליטלו לא אתיא אלא לב"ש אבל לב"ה לא הוי הפקר, ורק העניים נוטלין מתורת קנס בעלמא ואין להם זכות כלל כיון דלא פקע זכות הבעלים כלל אין זה בכלל יש לו חלק ונחלה, עד דמסיק דהפקר ב"ד הפקר אף לעניים לבד ומשו"ה פטור לכו"ע ועין בתור"ע ובח"ס (חחו"מ סי' ר"ה) יעו"ש:
[ו] איברא דבעיקר היסוד שהעלינו דתרומה לא בעי ברשותו מצאתי בירושלמי (פ"ק דבכורים הל"ב) וז"ל האנס הגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה אין מרדפין אחריהן תרומתן תרומה, ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם ר' אמי בשם ר' יוחנן אפילו הבעלים שתרמו אין תרומתן תרומה עכ"ל ומבואר דגם בתרומה שייך דינא דאינו ברשותו, אלא דלפ"ז קשיא דדברי הירושלמי סתרי אהדדי דמאי מיבעיא ליה אם יכול לתרום בהפקר ולא איפשטא, תפשוט מכאן מדס"ל לר' יוחנן דל"מ באינו ברשותו כ"ש באינו שלו, מצאתי שכבר עמד בזה בנוע"י, ותי' דשאני הפקר שבידו לזכות משא"כ אינו ברשותו, והאור שמח כתב דשאני אינו ברשותו דפתיך ביה קנין הגזלן וגריעא מהפקר ודמי לשל חבירו ע"ש, והנה מלבד שהדברים דחוקים וכלפי לייא מבואר להיפך מסוגיא דב"ק (דף ס"ח) דצנועין לא דרשי קרא דמה ביתו ברשותו אלא מה ביתו שלו בלבד ואין יכול להקדיש של חבירו ואפילו הפקר, ואפ"ה מצי להקדיש דבר שאינו ברשותו אלמא דעדיפא אפילו מהפקר וכ"ש משל חבירו:
וע"כ נראה דבלא"ה דברי הירושלמי צריכין ביאור במה פליגי ר' יוסי ור' אמי אליבא דר' יוחנן ומה הוסיף ר' אמי, והנה מהגהות הגר"א נראה דל"ג כלל דברי ר' יוסי יעו"ש. אכן לגירסא שלפנינו תמוה ולכן נראה דהעיקר הוא כמ"ש מוהר"א פולדא דהנ"מ בין ר' יוסי ור' אמי הוא לענין דיעבד דלר' יוסי דוקא לכתחלה ס"ל לר"י דאין הבעלים תורמין וע"ז הוסיף ר' אמי דאפילו הבעלים שתרמו אין תרומתם תרומה בדיעבד ונמצא דהך דינא דתרומה באינו ברשותו תליא בפלוגתא דאמוראי אליבא דר"י ולר' יוסי תרומתו תרומה רק דלכתחלה אינו תורם משום הפסד כהן וכדאיתא בחולין (דף קל"ד) כיו"ב ואם אין שם כהן מביאה מפני הפסד כהן וכן בב"ק (דף קט"ו) ע"ש, או דכיון דאין הגנב מקפיד על שמירתה נמצא דאם עושה תרומה דמי למניחה במקום התורפה ואסור מתורת משמרת כדאיתא בפסחים (דף ט"ו), ומשו"ה א"ש מה דמיבעי להירושלמי אם יכול לתרום בהפקר ואזלא אליבא דר' יוסי, ולפ"ז נמצינו למדין דסתמא דירושלמי ס"ל דיכול לתרום באינו ברשותו, וכן נראה גם מדעת הרמב"ם (ה' תרומות פ"ד הלי"א) שכתב הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה עכ"ל, והשמיט סיפא דירושלמי דאין הבעלים יכולין לתרום משמע דס"ל דבתרומה ליכא חסרון דאינו ברשותו, ומ"ש הגר"א בחו"מ (סי' רי"א סק"ט) עלה דאיתא התם דפקדון מיקרי ברשותו דכן מוכח מהא דאמר בב"מ (דף ל"ח) המפקיד פירות אצל חברו לא יגע בהן דחיישינן שמא עשאן בעה"ב תרומה על מקום אחר אלמא דחשיב ברשותו ע"ש, ונראה מדבריו דתפס בפשיטות דגם בתרומה איכא דינא דאינו ברשותו היינו משום דאזיל לטעמיה דלא גריס בירושלמי אלא דברי ר' אמי בלבד וא"כ סתמא דירושלמי ס"ל דבתרומה איכא דינא דאינו ברשותו, ולפי דבריו צריך ליישב דברי הירושלמי והרמב"ם וכעת צ"ע:
וע"פ מ"ש יתבאר היטב דקדוק לשון הירושלמי פ"ק דתרומות הנ"ל אתם פרט לתורם שאינו שלו, מה את עביד ליה כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו, ומשמע דעיקר הספק הוא משום דיליף מקרא דאתם דכתיב בתרומה, והלא לעיל מינה יליף לה מקרא דכתיב במשכן וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו, והוא פלוגתא בירושלמי דחד יליף מקרא דמשכן וחד יליף לה מקרא דתרומה, וכן מתבאר בר"ש רפ"ק דתרומות וא"כ למה תלי הך ספיקא אם יכול לתרום בהפקר דוקא להך מ"ד דילפינן מקרא דאתם דכתיב בתרומה, ולפמ"ש א"ש דאם עיקר דין תורם שאינו שלו ילפינן מתרומת המשכן והתם בהקדש בד"ה איירי ואפ"ה ילפינן לתרומה, אלמא דתרומה דמי להקדש נמצא דתו אין להסתפק אם יכול לתרום בהפקר דכמו דאין אדם מקדיש דבר הפקר כמו"כ אין תורם בהפקר, אבל למאן דיליף מקרא דאתם פרט לתורם שאינו שלו דכתיב בתרומה שפיר יש להסתפק אם הכוונה למעט של חבירו דוקא או אפילו של הפקר, ועפ"ז נראה דלר' יוסי אליבא דר"י דס"ל דבעלים שתרמו תרומתן תרומה יליף לה מקרא דאתם דתרומה דוקא, דאי מתרומת המשכן א"כ כמו דמדמינן לתורם שאינו שלו ה"נ נדמי לתורם שאינו ברשותו, אבל לר' אמי אליבא דר"י דס"ל דמדמינן תרומה להקדש יליף מקרא דתרומת המשכן, ועיין רמב"ם בפיה"מ (רפ"ק דתרומות) דנקט קרא דתרומת המשכן וע"ע בדבריו (שם מ"ה) ואכמ"ל:
[ז] וראיתי באור שמח (שם) שתמה על הפוסקים שהשמיטו דברי הירושלמי ותפסו להלכה דתרומה לא חלה בהפקר וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ט) ד"ה שהפקר ב"ד וכ"כ רש"י בב"ק (דף קט"ו ע"ב) ד"ה לא אמר וכן מתבאר שם מדברי הראב"ד שהובא ברשב"א ובש"מ שם, ונדחק לחלק בין לעשות פירות הפקר תרומה על מקום אחר ובין לתקנן מיניה וביה, והביא ראיה לזה מהא דיליף בירושלמי פ"ק דתרומות ובתלמודין רפ"ב דקדושין שליחות מתרומה, ואם נימא דרשאי לתרום בהפקר א"כ אין זה ראיה לשליחות דדלמא הוי משום נתינת רשות אלא גרע מהפקר כיון דאין הבעלים מוחה על ידו, וכמו דאמרינן גבי תמורה כיו"ב, וע"כ דבכה"ג לעשותן כולן תרו"מ על מקום אחר לא מצי להרים אפילו בשל הפקר יע"ש:
ואין זו ראיה כלל דהש"ס שפיר הוכיח דין שליחות בתרומה ממתני' דהאומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעה"ב ואם אינו יודע דעת בע"ה תורם אחד מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה, והטעם משום דיכול לומר לבע"ה בהכי אמדתיך ודין זה ל"ש רק אם יש לו תורת שליח אבל אם נימא דאינו בתורת שליח כלל רק דכיון דאיתיהיב ליה רשות חשיב כהפקר לענין תרומה כיון דתו לא מעכב רשות חבירו ואין זה בכלל תורם של חבירו א"כ על מה דלא איתיהיב ליה רשות הו"ל תורם משל חבירו ומאן שווייה בעלים לומר בהכי אמדתיך, ובזה יתיישב נמי מה שדקדקו שם הפנ"י והמקנה דלמה צריך הש"ס לאתויי כלל סיפא דמתניתין דפיחת עשרה או הוסיף עשרה דמרישא נמי מוכח דאיכא דין שליחות בתרומה, ולפמ"ש א"ש, ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דאתם לרבות שלוחכם ולא הביא הך מתניתין כלל היינו משום דמקרא שפיר יש להוכיח דין שליחות מדהתירה תורה להפריש ע"י שליח, אלמא דאיכא תורת שליחות בתרומה דאל"כ לא מקיים הבעה"ב מצות הפרשה כלל:
הבאנו דברי האור שמח דאפילו לדעת הירושלמי דמצי תרים בהפקר היינו מיניה וביה ולא מהפקר על מקום אחר, ולכאורה נראה כוותיה מהירושלמי דפסחים (פ"ג הל"ג) עלה דמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וז"ל חברייא בעיי וישליכנה לאשפה ויקדישנה ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל, ומאי משני הא כמו דתרומה חל בהפקר כמו"כ חלה יחול בהפקר וע"כ מוכח מכאן דלתרום מהפקר על מקום אחר ל"מ, אמנם נראה דאין זו הוכחה שהרי בלא"ה מצי מפקר לה לכולה עיסה ויתרום ואח"כ יזכה בעיסה א"ו דהירושלמי קאי להך מ"ד דמהפקר לא מצי תרים וכמ"ש בפנים, איברא דיש לצדד דבכה"ג דמפקר לה לעיסה ע"מ לזכות בה מיד לא חל ההפקר מתחלה שאין זה אלא הערמה ועיין ס"פ אין בין המודר וברא"ש (שם סי' י"א), והא דאמרינן המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו הוי הפקר התם בנמלך וזהו שדקדק והשכים בבקר וכן מצאתי להשעה"מ (פ"ח מלולב הל"ב) שייחם סברא זו להר"ר מנוח יעו"ש: (השמטה):
[ח] ולכאורה היה אפשר לומר דמשו"ה השמיטו הפוסקים בעית הירושלמי לענין תרומה בהפקר משום דאע"ג דלא נפשטה במקומה מ"מ נפשטה במק"א, דתנן (דמאי פ"ג מ"ג) המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור, וכתב הר"ש דלא נתכוין לזכות בה ובירושלמי פריך מהא דאמרינן בפרק המניח גבי הופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקין אע"ג דלא נתכוין לזכות והכא פטור מלעשר, ומשני אמר ר' בון תמן כתיב בעל הבור ישלם (פי' כל מי שהוא בעל התקלה ואפילו אינו שלו דבור בר"ה לאו דידיה הוא ואפ"ה חייבתו תורה הרא"ש) והכא כתיב עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר עכ"ל, אלמא דהירושלמי מדמה הפקר לשל אחר לענין מעשר מקרא דעשר תעשר והיינו משום דכתיב תבואת זרעך דבעי דוקא דידיה וכמ"ש מהרא"פ ע"ש:
אמנם נראה דכאן לא לענין עצם חלות התרומה בהפקר מיירי אלא לענין אם הוטל עליו חיוב לעשר מטעם דאסור להוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן, ומשו"ה ברישא דכבר זכה בהן לא יצניעם עד שיעשר מטעם זה וכמ"ש הר"ש, משא"כ בהפקר מותר להצניעם, ועל ענין זה מחלק הירושלמי דלגבי בור דהתם עיקר החיוב מתורת בעל התקלה ומשו"ה אסור להניחם לאחר שהגביהם, משא"כ כאן דאינו מחויב רק בשלו ממש ולא במה שהיה תח"י דעשר תעשר תבואת זרעך קאמר רחמנא, ואדרבה היה נראה לדקדק איפכא מדקאמר ואם בשביל שלא יאבדו פטור משמע דאם רוצה להרים הרשות בידו אלמא דמצי תרים אפילו מהפקר, אלא דאין זו ראיה די"ל דמחויב לזכות ולהרים כדי שלא יוציא מתח"י דבר אינו מתוקן, ועכ"פ אין מכאן ראיה לבעית הירושלמי דרפ"ק דתרומה אם תרומה חלה בהפקר, איברא דמדברי הרמב"ם בפיה"מ (ברפ"ק דמעשרות) והרע"ב שם שכתבו לפטור הפקר מן המעשר מקרא דזרעך המיוחד לך ולא של הפקר, משמע דלענין חיוב נמי ילפינן מהך קרא דהפקר פטור ממעשר, וכן מתבאר מדברי הירושלמי (ברפ"ק דמעשרות) לפי גירסא דילן. ועיין בתוי"ט ובשנות אליהו הגיה בירושלמי דלא ילפינן מזרעך להפקר אלא מקרא דובא הלוי, ועיין בר"ש (פ"ק דפאה מ"ו) וברמב"ם (פ"ב מתרומות הלי"ב) ובהשגות שם וצ"ע:
[ט] אמנם נראה להוכיח דהש"ס דילן ס"ל דלא מצי תרים מהפקר, דבר"פ אלו מציאות פריך למ"ד יאוש של"מ לא הוי יאוש מהא דתניא התורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה ואם מצאו בע"ה ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה והא בעידנא דתורם לא הוי ידע, תרגמא רבא אליבא דאביי דשוויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומאי פריך הא כיון דס"ל בכל התורה יאוש של"מ הוי יאוש נמצא דהוי תורם ברצון הבעלים א"כ לא גרע מהפקר כיון דאין כאן רשות בעלים המעכב וע"כ מוכח מכאן דבהפקר לא מצי תרים, ועפי"ז יש לפקפק על מ"ש בהגהות הרש"ש בב"מ (דף מ"ט) ליישב קושית הראשונים עלה דאמר ר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרו"מ על מקום אחר והא לא קנאם בן לוי והו"ל תורם שאינו שלו וע"ש בש"מ, וכתב דלפ"ד הירושלמי א"ש דר"י ס"ל דבהפקר מצי תרים וכיון דהבטיח לו ואסור לחזור לא גרע מהפקר ע"ש, ולפמ"ש דלש"ס דילן פשיטא דלא מצי תרים א"א לומר כן וכ"ש לפי דברי הירושלמי רפ"ק דביכורים הנ"ל דס"ל לר"י דאפילו אינו ברשותו לא מצי תרים כ"ש אינו שלו, ועפי"ז נראה דצדקו דברי המ"ל בפר"ד שהעלה דבמקום שהותר לו לאכול של חבירו מצד פיקוח נפש אעפ"כ לא מצי תרים דהו"ל תורם שאינו שלו, והיינו דאע"ג דליכא כאן רשות בעלים המעכב דהא נוטלו בע"כ דבעלים ואין יכול למחות מ"מ לא עדיף מהפקר דאין לו קנין במה שהותר מתורת פק"נ, ואפשר דאפילו למ"ד דהפקר מצי תרים לא יועיל בכה"ג משום דנהי דהותר להחולה לאכול שלא מדעתו אבל לענין לתרום הרי הוא ברשות בעלים, ומ"ש בעמודי אור (סימן ל') לתמוה ע"ז דבמקום שהותר לו לאכול מתורת פק"נ יש לו קנין בדבר אין דבריו נוחים בזה, וראיה לזה מהא דמחויב לשלם דמים וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ס' ע"ב) יעו"ש, אלמא דחשיב גזלן או מזיק אלא דהותר מתורת פק"נ לאכול לבד ולא שלא להתחייב דאין זה פק"נ, ואי נימא דקונה ונעשית שלו אין כאן חיוב כלל דשלו הוא אוכל ועצם הקנין ל"ח מזיק דברשות קעביד דרחמנא זכי ליה לפ"ד העמודי אור, ומה שהוכיח מסוגיא דקדושין (דף ח') גבי כלב רץ אחריה דמצי אמרה מדאוריי' מחייבת לאצולן אין זו ראיה, גם בעיקר הקושיא שהקשה שם ע"ד הרא"ש בפ' בן סורר שכתב דאין מחויב להציל חבירו בממונו ואמאי קאמר דמצי אמרה מחייבת לאצולן, כבר עמד ע"ז הראב"ד הובא בש"מ בב"ק (דף קי"ז) והאריך שם בפלפול עצום יעוש"ה ואכמ"ל:
[י] תמצית העולה מכל האמור לפי דרכו של הכ"מ בדעת הרמב"ם דמשו"ה הו"ל ספק מעשר במצאן שאבדו ולא אמרינן הרי אבודין לפניך ולדון תרתי לריעותא משום דגם השתא אינו ידוע לן אם נאכלו אם לא, ומשו"ה הו"ל ספק דל"ש לומר בחזקת קיים ברשות הגנב, וכיו"ב כתב הרשב"א בחולין (דף ט') לענין מים שנתגלו דבטלה חזקתן כיון דאיכא דוכתי דשכיחי נחשים יעו"ש, וכ"ש דהכא מוקמינן חזקת טבל נגד חזקת קיים, אבל אם ידעינן שעדיין הם קיימים ברשות הגנב אפשר לתרום דלא בעי ברשותו לענין תרומה משום דדעת הרמב"ם כהך מ"ד דס"ל אליבא דר"ל ברפ"ק דבכורים בירושלמי דבעלים שתרמו ברשות הגנב תרומתן תרומה, משום דכן אזלא גם סוגית הירושלמי (דרפ"ק דתרומות) לענין הפקר בתרומה, וכן מתבאר גם מסוגית הש"ס דילן וכ"ז דוקא בתרומה ומעשר אבל במע"ש דאין מחללין על מטבע שאינו ברשותו משו"ה פסק הרמב"ם דאם אבדו הו"ל ודאי למפרע מדין תרתי לריעותא דהרי אבודין לפניך: ועפי"ז יש לפקפק על מ"ש המחנה אפרים (הל' אישות סי' ג') בדעת הרמב"ם דס"ל להלכה דתרתי לריעותא הוי ספק בין בחבית בין במקוה, שהרי כתב בפ"י דמקואות דבטומאה של דבריהם ספיקו להקל וה"ט משום דר"מ ור"י ג"כ הכי ס"ל בעירובין (דף ל"ה) דהוי ספק עירוב משום דאיכא למימר העמד תרומה בחזקתה נגד חזקת תחום ביתו, ואע"ג דהרי התרומה נטמאת לפניך, והוכיח כן מהא דקאמר בסוגיין פשיטא דחלוקין עליו חבריו על ר"א ומשני מהו דתימא מאי למפרע מעל"ע ומשמע דאם מפרשינן הכי לא היינו אומרים דחלוקין, ואע"ג דלר"א אינו אלא ספק דקאמר חושש למפרע וחכמים דמקוה ס"ל דהוי ודאי, א"ו משום דר"מ ור"י ור"ש ס"ל כוותיה, ולפמ"ש אין כאן ראיה מדברי ר"א כלל דבמתניתין בדין דאינו אלא ספק דשמא עדיין קיימים ביד הגנב, ועוד דמלשון חושש דקאמר ר"א ליכא להוכיח כלל דשפיר מתפרש לשון ודאי וכמו דאמרינן לקמן (דף מ') כה"ג, וע"כ צ"ל כן לפמ"ש הרמב"ם במע"ש דהוי ודאי, ועוד דנראה דע"כ לא משוינן ודאי מדין תרתי לריעותא אלא לדידן דחיישינן למפרע והוא מטעמא דדיינינן חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך בצירוף חזקת טמא דגברא, משא"כ דאי הוה מפרשינן למפרע מעל"ע ע"כ לאו מתורת תרתי לריעותא הוא דאל"כ האי מעל"ע מאי עבידתיה וע"כ דעיקרו אינו אלא קנס דרבנן, וכ"כ הערוך לנר (רפ"ק דנדה) דקנסוה רבנן משום דהו"ל לבדוק, וא"כ א"ש מאי דקאמר ר"א חושש משום דא"א לעשר ודאי דהו"ל מן החיוב על הפטור, ובעיקר דברי המח"א במ"ש דגם במקוה פסק הרמב"ם דהוי ספק כבר תמה עליו השעה"מ (בפ"ה מתרומות) יעו"ש ועיין בס' דברי אמת (קונטרס שמיני) בסופו:
[יא] ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק דבמקוה הו"ל ודאי ובחבית אינו אלא ספק, נראה עפמ"ש במק"א ליישב הקושיא ששמעתי בשם הגאון האמתי מוהררא"ב ממיר זלל"ה, בהא דאמרינן לעיל (דף י"ט) נתן לה נייר חלק ואמר לה הר"ז גיטך חיישינן שמא במי מילן כתבו, ואמאי לא נימא העמד אשה בחזקת א"א ואי משום דאוקי גט בחזקתו ואימר לא נבלע הרי חלק לפניך והו"ל תרתי לריעותא עכ"ד, וכתבנו דדוקא במקוה שייך לומר חסר לפניך דהרי החסרון דהשתא פוסל עכ"פ המקוה מכאן ולהבא אמרינן דהך פסול דאיכא השתא ישנו גם למפרע, משא"כ בגט דמה שהוא חלק השתא אין בו שום ריעותא אם הוא לאחר הגירושין דבין כך וכך אינו ראוי עוד לגירושין ונמצא דאין אנו רואין שום ריעותא במה שהוא חלק, ומעתה יש לדקדק במאי דהוקשה להש"ס דמ"ש חבית ממקוה דשנא ושנא, דדוקא במקוה דשייך ריעותא דמקוה עכ"פ מכאן ולהבא, משא"כ ביין שהחמיץ ולענין מה שכבר הפריש אין נ"מ במה שהחמיץ אח"כ אם לא ואף דבמה שלא הפריש איכא ריעותא לענין הפרשה מכאן ולהבא מ"מ אין דנין חזקה דהשתא בכה"ג דהו"ל גופין מוחלקין, ועכצ"ל דהך ריעותא שישנו בהתרומה שהחמיץ הויא בתורת חזקה משום דאיכא נפקותא גם מכאן ולהבא שהרי אם ישאל על התרומה והדרא לטיבלא תו א"א לו לתרום מן החומץ על היין, אמנם נראה דכ"ז שייך רק למ"ד דיין וחומץ הם שני מינים ונמצא דלאחר שהחמיץ הרי נשתנה תורת תרומה שהיה לו מעיקרא, שהרי נעשה מין אחר ואין תורמין ממין על שאינו מינו, אבל למ"ד יין וחומץ מין אחד ואם מתכוין לתרום מחומץ על היין הוי תרומה אלא דהוי תורם מן הרע על היפה, ועיקר טעמא דחבית דלא הוי תרומה הוא מטעם דהו"ל תרומה בטעות דלא נתכוין לתרום אלא מיין על יין ולא מחומץ על יין וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ט) ד"ה קישות ובב"ב (דף פ"ד) וברפ"ק דנדה יעו"ש, ונמצא דגם לאחר שהחמיץ לא נשתנה דין החומץ כלל ממה שהיה מעיקרא וא"כ ל"ש כלל לדון דין תרתי לריעוותא ממה דהחמיץ לפניך דלענין תרומה מכאן ולהבא ליכא נ"מ כלל בין יין לחומץ כיון דהו"ל מין אחד, ואין כאן נ"מ אלא להפרש דמעיקרא דה"ל בטעות ולענין זה הו"ל חזקה נגד חזקה דאוקי חזקת טבל נגד חזקת יין והו"ל ספק השקול: ומעתה נראה דשפיר פסק הרמב"ם דחבית הוי ספק משום דאזיל לטעמיה שפסק (בפ"ה מתרומות הלכ"א) דיין וחומץ מין אחד ומשו"ה ל"ש לומר הרי חומץ לפניך, והא דמקשה הש"ס מחבית ולא משני דאתיא כמ"ד יין וחומץ מין אחד הוא מטעם דברישא דהך ברייתא בתוספתא איתא פלוגתא דרבי ורבנן לענין יין וחומץ דלרבנן מין אחד הם ולרבי שני מינין הם ומסיק הך סיפא דהבודק חבית ומשמע דאפי' לרבי אתי' וכן מתבאר מד' הר"ש (תרומות רפ"ג), וכ"ש לפי דעת התוס' ביבמות (שם) דהך ברייתא דחבית דוקא אליבא דרבי שנויה וכ"כ גם בשנות אליהו ועיין מ"ש בביאור הגר"א יו"ד (סי' של"א ס"ק ק"ז), ועפי"ז א"ש מה שתמה בתשובת חמדת שלמה (חיו"ד סי' ח') דלמה מקשה הש"ס מברייתא דחבית אמתניתין דמקוה ולא הקשה ממתניתין (דרפ"ג דתרומות) דמבואר שם דתורם חבית של יין ונמצא חומץ ואינו יודע אם עד שלא תרמה החמיצה או משתרמה תרומה ויחזור ויתרום ולא אמרינן דהוי ודאי חומץ למפרע מדין תרתי לריעותא, והר"ש עמד ע"ז יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דמהך מתניתין ליכא קושיא כלל דאתיא כחכמים דיין וחומץ מין אחד ולדידהו ליכא למימר הרי חומץ לפניך, ואע"ג דבירושלמי עלה דהך מתניתין קאמר דאתיא כרבי היינו משום דדעת הירושלמי שם דהלכתא כרבי ומשו"ה מוקי למתניתין אליבא דהלכתא, אבל הרמב"ם דפסק כחכמים ע"כ מוקי הך מתניתין דהיה בלבו לתרום מיין על יין וכמבואר בדבריו (בפ"ה מתרומות) דאז הו"ל הפרשה בטעות, ומה שתמה הח"ש (שם) דלמה דחה הרמב"ם דברי הירושלמי ופסק כחכמים כבר כתב הגר"א ביו"ד (שם) ליישב יעוש"ה, ועי' רמ"ה בב"ב (דף פ"ד) ועוד (שם צ"ו) ובחי' מאירי בקדושין (דף מ"ח) והובא בחי' מלאכת שלמה (ברפ"ג דתרומות) יעו"ש: