שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן לד
בעינן כרות גיטא:
[א] גרסינן בגיטין (דף כ' ע"ב) ת"ר הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר הר"ז מגורשת, בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכא דמעורה ע"כ, והמתבאר מתוך סוגיא זו תלתא אנפי בפסול שיור הגט א) במשייר נייר של עיקר הגט פסול מטעם דלא הוי נתינה דאותיות פורחות באויר כפירש"י ב) במשייר בין שיטה לשיטה פסול מטעם דלא הוי ספר אחד ג) היכא דמעורה הוי ספק גירושין כיון דסלקא בתיקו, והנה הרי"ף לקמן (דף ע"ה) הביא הברייתא כצורתה והשמיט כל הסוגיא וכן הרמב"ם (בפ"א מגירושין הלי"ד) כתב הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות עכ"ל, ומשמע דבכל הנך אנפי דלעיל אינה מגורשת מטעם דל"ח כריתות, וכ"כ הטור (אה"ע סי' קמ"ג) וז"ל, הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ל"ש אמר על הנייר של עיקר הגט ל"ש על הנייר שבין השיטות ל"ש אם אותיות הגט מעורות ודבוקות זב"ז ל"ש אם אינן דבוקות זב"ז עכ"ל, והב"י (בב"ה שם) כותב שאין דבריו מכוונים דבמעורה הו"ל ספק גירושין כיון דסלקא בתיקו, אמנם נראה דהטור נמשך בכאן אחר לשון הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני אינה מגורשת בודאי והב"י בעצמו חזר בו וסתם בשו"ע (שם) כלשון הרמב"ם ודברי הב"ש (שם סקכ"א) צ"ע יעו"ש:
והנה במה שהשמיט הרמב"ם טעמא דשנים ושלשה ספרים שהוזכר בש"ס וכתב טעמא דלאו כריתות הוא נראה עפמ"ש הראשונים דהא דחשיב ג' ספרים קודם הקציצה משום דעומד ליקצץ, והחת"ס בחי' תמה ע"ז דהך כללא דכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל בעלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קיי"ל כוותיה, [ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה לאו כגבוי שנתעוררו כעין זה לחלק בין הא דאמרינן בחולין (דף ע"ג) כל ידות הכלים העומדים ליקצץ מטבילן עד מקום המדה דכקצוץ דמי וכן קיי"ל אע"ג דלא אמרינן בעלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא לר"ש יעו"ש, אולם בזה היה אפשר לחלק דשאני ידות הכלים שאינן מגוף הכלי מצד עצמותן אלא מצד חיבורן לכלי וגלי קרא דחשיבי ככלי עצמו ובכה"ג דעומד ליקצץ לאו חיבור הוא, ועיין תוס' ב"מ (דף נ"ד.) ד"ה הקדש ובפירש"י שבת (דף נ"ב ע"ב) ד"ה טהורות ואכמ"ל]:
ושמעתי בשם הגרח"ס זללה"ה דבאמת אין כאן חסרון דשנים ושלשה ספרים כ"ז שלא נקצץ, אלא דקושית הש"ס הוא דכיון שאלו ינטל השיור שבין שיטה לשיטה יפסל הגט נמצא דגם הנייר שבין שיטה לשיטה הוא מכלל הגט כיון דהוא צורך להכשר הספר, וא"כ הו"ל כמו הנייר של עיקר הגט שהשיור פסול בו עכ"ד ודפח"ח, ומעתה נראה לומר דהרמב"ם ס"ל דעיקר הפסול של שיור הנייר בגט הוא מטעם כריתות וכמ"ש הרשב"א בסוגיין ולא מטעם דל"ח נתינה כפירש"י, ומשו"ה כתב הרמב"ם טעמא דלאו כריתות הוא שהוא טעם כולל לשיור של עיקר הגט ולשיור שבין שיטה לשיטה: [ב] ולכאורה נראה להביא ראיה לזה דדעת הרמב"ם דכ"ז שלא נקצץ ליכא פסול דג' ספרים, דהנה לקמן (דף פ"ז) אמרינן דחמשה שכתבו בגט אנו פלוני ופלוני גירשנו פלונית ופלונית אין זה גט דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דוכתב לה ולא לה ולחברתה, ואם כתבו פלוני גירש פלונית ופ' גירש פלונית כשר דהו"ל כל אחד גט בפ"ע וינתן לכל אחת ואחת, ועיין בטור (אה"ע סי' ק"ל) דמיירי שמסיים כל נוסח הגט לכל אחד ועדי חתימה אכולהו גיטין קאי כיון שכתבו כלל בתוך הגט יעוש"ה, והרמב"ן והר"ן כתבו לקמן (דף פ"ה) דהתם מיירי בע"ח לבד מדאמרינן דאם לא כתבו כלל בגט לא מתכשר אלא האחרון שע"ח נקרין עמו, והוכיחו מזה כדעת הרי"ף דלר"א ע"ח כרתי מדאורייתא ע"ש, וכיון דאין הגט של כל אחד מתכשר אלא בע"ח החתומים למטה וא"כ תיקשי אמאי מועיל הגיטין של הארבעה הראשונים כיון דהנייר ע"כ שייך לכאו"א שגיטו כתוב עליו א"כ הו"ל שיור בין שיטה לשיטה, והו"ל ב' וג' ספרים דהשיור מפסיק בין עיקר הגט ובין הע"ח שגם הם מכלל הכשר הספר, [ובאמת איני מבין כראוי אמאי לא מיפסל בכה"ג מטעם לה ולחברתה גם בע"ח עצמן שחתמו פעם אחת על כל החמשה גיטין ואין לומר דוכתב לה לא קאי אלא אכתיבת הגט שהבעל כותב ולא על העדים, שהרי הרמב"ן והר"ן כתבו דלר"א במקום דליכא ע"מ והגט מתכשר בע"ח בעי לשמה דבר תורה כמו לר"מ, אלמא דוכתב לה קאי גם אע"ח וא"כ גם הך דרשא דלה ולחברתה דילפינן מלה יפסל בע"ח וכעת צ"ע] ודוחק לומר דבשעה שינתן לכל אחת קונה כל הנייר במתנה ע"מ להחזיר לאחר שתתגרש בו, דסתימת לשון הרמב"ם (פ"ד מגירושין הלי"ח) לא משמע כן וכן משמע גם מלשון הטוש"ע (אה"ע סי' ק"ל) יעו"ש, וע"כ צ"ל דעיקר הפסול דשיור בין שיטה לשיטה קודם הקציצה אינו אלא מטעם דהו"ל שיור בעיקר הגט ולאו כריתות הוא, וא"כ כ"ז שייך רק בשיור שהבעל משייר לעצמו דאגידה עדיין גבי בעל משא"כ כשהנייר שבין שיטה לשיטה שייך לאחרים: ונראה דאין ראיה מכאן לפמ"ש התוס' בסוטה (שם) דמשו"ה אמרינן בידות הכלים כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי משום דבידו לקצוץ, וא"כ י"ל דעד כאן לא אמרינן דקודם קציצה הו"ל ג' ספרים מטעם דכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי אלא בשהבעל משייר לעצמו דבידו לקצוץ, משא"כ כאן דאין רשות לכל אחד לקצוץ הגיטין של האחרים דהרי כולן צריכין לעדי חתימה ובכה"ג לא אמרינן כקצוץ דמי כיון דאין בידו לקצוץ וגם אין עומד לקציצה, ועדיף מהא דאמרינן לקמן (דף ל"ט) דלא אמרינן בשערו כל העומד לגזוז כגזוז משום דכמה דקיימי אשבוחי משבח ואפילו רשב"ג דפליג התם מודה בזה ועין בתוס' סוטה (שם):
[ג] וארוחנא בזה ליישב שלא תיקשי לפמ"ש התוס' לקמן (דף כ"א) דאם כתבו הגט בקלף גדול ואח"כ חתכו קודם נתינה דמיפסל מטעם מחוסר קציצה אם לא בדבר מועט ליפות הגט, וראיה לזה מהא דבעי בין שיטה לשיטה מהו ולא מיפסל מטעם מחוסר קציצה יעו"ש, וא"כ כאן דכל הגיטין האחרים מפסיקין בינו ובין הע"ח אמאי מיתכשר הגט וכי עדיף מקלף גדול כיון דהשיור מרובה על העיקר והו"ל מחוסר קציצה. ולפי מה שכתבנו א"ש דבאמת עיקרא דמלתא שכתבו התוס' דאם מיישר הקלף הו"ל מחוסר קציצה אף דעדיין לא קצצו קודם הנתינה ה"ט משום דמסתמא למיקץ קאי ועיין במ"מ (פ"א מגירושין הל"ו), וא"כ כ"ז שייך בשיור שמשייר הבעל דעומד ליקצץ, משא"כ כאן דלאו למיקץ קיימא ואפילו לאחר הגירושין כיון דהגט צריך לכאו"א לראיה, וכמ"ש הרמב"ם והטוש"ע (שם) דכל מי שתצא מגלה זו מתחת ידה הר"ז מגורשת וע"ש בכ"מ, אלא דעדיין תיקשי קושיא זו אהא דאמרינן שם דאם לא כתבו כלל בגט את שהעדים נקרין עמו כשר וכאן גיטין הראשונים לקציצה קיימי כיון דא"צ לע"ח כלל, וא"כ הו"ל מחוסר קציצה לדעת הראשונים דפסלי אפילו בקלף גדול, וצ"ל דמקנים לו הנייר במתנה ע"מ להחזיר אחר הגירושין, והא דסתם הרמב"ם ומשמע דבכל גווני כשר היינו משום דס"ל דל"ש מחוסר קציצה אלא בבע"ח ובמחובר ולא בקלף גדול ועדיין צ"ת, שוב מצאתי בתורת גיטין (סימן ק"ל) שכתב דע"כ צריך להקנות כאו"א הנייר שגיטו כתוב עליו לחבירו קודם הנתינה ע"מ להחזיר אח"כ, דאל"כ הו"ל מחוסר קציצה כמו קלף גדול וגם הו"ל שנים ושלשה ספרים ולפמ"ש א"צ לזה:
[ד] איברא דעדיין צריך למודעי לפמ"ש הרשב"א בתשובה (סימן תש"ז) לדחות דברי השואל שר"ל דבדינא דר"י דס"ל בקדושין (דף ס') דבמקדש מעכשיו ולאחר ל' קדושי מאה תופסין בה כולם נותנים גט אחד, וז"ל, והלכך כל שקדשוה אפילו מאה מעכשיו ולאח"ז יכולים הם ליתן כל אחד גט בפ"ע ולא שיתנו כולם גט אחד שאינו מגרש אשת חבירו כמו שאמר כשכותבין לה ודין דליהוי ליכי מינן, ועוד שהרי צריך שיקנה קלף הגט של כל אחד ואחד מהם ולא שיהיה קלף הגט שלו ושל חבירו, וא"א להקנותו כאו"א לחבירו שאין גט שנים מתקבצין בזמן אחד עכ"ל, וביאור הדברים נראה דמ"ש שאין אדם מגרש אשת חבירו אע"פ שכאו"א אינו מגרש רק חלקו לבד מ"מ כיון דא"א לאחד לגרשה לגמרי נמצא דחלק האישות השייך לכאו"א הו"ל כאשה בפ"ע, ונמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה וכ' לה ולא לה ולחברתה, וכשכותבין ודין דליהוי ליכי מינן דמי לחמשה שכתבו אנו פלוני ופלוני גירשנו פלונית ופלונית, ואח"כ מסיק הרשב"א דאפילו נימא דבכה"ג שהיא במציאות אשה אחת אלא שיש בה צד אישות לכמה אנשים אין זה בכלל לה ולחברתה, מ"מ כיון דהאשה צריכה שתקנה הגט מכל אחד בפ"ע וכיון דכולם שותפין בנייר שהגט כתוב עליו נמצא דאינה קונה כל הנייר של הגט שהרי יש עדיין לאחרים חלק בו ואין זו נתינה ולהקנות כאו"א לחבירו א"א בזמן אחד דאין גט שנים מתקבצין בזמן אחד, ר"ל דנהי דהאשה קונה כל הנייר שבגט זה מ"מ כיון דאינה קונה מכל אחד בפ"ע לגמרי אין זו נתינה, וגדולה מזו כתב הרשב"א בגיטין (דף כ') בהא דאמרינן התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דמהני היינו משום דהכוונה שתמחול הכתובה דאל"ה הו"ל אותיות פורחות באויר ע"ש, אלמא אע"ג דהיא קונה הנייר מכח הבעל לא מהני כיון דמכח הגט אין לה כלום כ"ש הכא דאינה קונה אפילו מכח הבעל אלא בצירוף כולם, ולפי"ז הא דאמרינן בחמשה שכתבו אנו פלוני ופלוני גירשנו פלונית ופלונית דלא מהני מטעם לה ולחברתה, ותיפוק ליה מטעם דהקלף הוא שלו ושל חבירו היינו משום דלזה היה מועיל שיקנו כאו"א לחבירו במתנה ע"מ להחזיר ויתנו כולם בזא"ז דבכה"ג מיקרי נתינה מעליא, ומעתה נראה דנהי דאמרינן דאם כתבו פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית דמהני מטעם דהו"ל חמשה גיטין בפ"ע, מ"מ כיון דהעדי חתימה החתומים לבסוף קיימי לכל החמשה גיטין ובמקום הנייר של הע"ח כולם שותפין, וכיון דכאו"א ע"כ צריך להקנות הנייר שגיטו כתוב עליו וגם מקום הע"ח הדר הו"ל קלף שלו ושל חבירו, וא"כ עדיין צריכין כאו"א להקנות לחבירו מקום ע"ח ע"מ להחזיר ויתנו לה בזא"ז, אבל לגרש כולם בב"א ע"י שליח א"א דאין גט שנים מתקבצין בזמן אחד:
ונראה דהרמב"ם חולק ע"ד הרשב"א בזה וס"ל דלא מיבעי כשמגרשים כולם בב"א דהאשה קונה כל הנייר דמהני, אלא אפילו בזא"ז דעדיין יש לאחרים חלק בו שפיר דמי דדוקא בשיור משייר הבעל לעצמו לא מהני מטעם דלאו כריתות הוא, אבל מצד הנתינה לא איכפת לן אלא דוקא באשה כותבת גיטה הוא דאיצטריך לטעמא דידעה לאקנויי דאל"ה לא יהיב לה מידי משא"כ הכא שמקנה לה זכותו לא איכפת לן במה שיש לאחרים חלק בו, ומאי דמשמע מדברי הב"י (אה"ע סי' קכ"ד) דגם הרמב"ם קאי בשיטת הרשב"א דהתקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דמהני הוא מטעם דמחלה, דאל"ה הו"ל אותיות פורחות באויר צ"ע, שהרי לדברי הרשב"א לא מהני במגרשה כה"ג בע"כ שהרי אינה מוחלת כתובתה, ומסתימת לשון הרמב"ם (פ"ח מגירושין הלט"ו) משמע דאפילו בע"כ מגורשת, אלמא דפליג ע"ד הרשב"א וס"ל כדעת התוס' שם דבכה"ג ל"ח אותיות פורחות באויר דלא גרע מכתבו על איסורי הנאה דכשר:
[ה] ועדיין צריך לברורי במה שנראה מדברי הרמב"ם דגם במעורה פסול מטעם דלאו כריתות הוא וכמ"ש הטוש"ע, והא בש"ס סלקא בתיקו ותיהוי ספק מגורשת, וראיתי בחי' חת"ס שכתב דס"ל להרמב"ם דבעיא זו דר"פ איפשטא מהא דאמר רב אשי לעיל (דף ט') בטעמא דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח משום דלא כרות גיטא הוא, ופירשו הרי"ף והרמב"ם טעמא דמלתא דיש לאדון זכותא בגיטא ובעינן שיהא גיטא דחירותא כוליה לעבדא, והתם נמי לא גרע מבין שיטה לשיטה, אלמא דמאי דמיבעי לר"פ פשיטא לרב אשי וקיי"ל כרב אשי וכ"כ בחי' נודע בשערים יעו"ש: אמנם אין הנדון דומה לראיה דהנה הפנ"י כתב להקשות בהא דאמרינן לקמן על יד של עבד ונותן לה את העבד על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, בשלמא יד של עבד א"א למיקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה, ומשני משום דהו"ל מחוסר קציצה, וא"כ להס"ד דלא ידע מפסול דמחוסר קציצה תיקשי אמאי לא ישייר העבד והפרה לעצמו, והפנ"י כתב דאין זה כריתות כיון דאגידא גביה בעל, אבל דבריו צ"ע דהרי כתב הריטב"א בסוגיין דדוקא בין שיטה לשיטה קא מיבעי ליה אבל במשייר גליון הגט בודאי מהני דאינו בכלל הגט, וה"נ העבד והפרה הו"ל גליון הגט, וביארנו במק"א דדוקא בשיור כזה שרשות ביד האשה לקוץ אותו בע"כ דבעל נמצא דאין להבעל זכות בגט כלל, ואעפ"כ מיבעי לר"פ בשיור שבין שיטה לשיטה דאפשר דהוא בכלל הגט מצד עצמו כיון דכך דרכו של גט, משא"כ בכותב על יד של עבד או על קרן של פרה כיון דאין רשות להאשה לקוץ היד והקרן שהרי הם צורך העבד והפרה, ונמצא דיש להבעל זכות בדבר שהגט כתוב עליו לאו כריתות הוא וגרע אפילו מבין שיטה לשיטה, דהתם רשות ביד האשה לקוץ השיור, ומעתה נראה דגם בכותב כל נכסיו לעבדו ומשייר קרקע כ"ש דהתם אין רשות ביד העבד לקוץ השיור שמפסיד להאדון שהרי העבד זוכה בכל הנכסים נמצא דפשט זכותו של האדון גם בגט שחרור, דכמו שהע"ח מעידין על השחרור כמו"כ מעידין על השיור ובכה"ג גרע משיור שבין שיטה לשיטה, ועוד דמלשון הרמב"ם שכתב שאין זה כריתות משמע דאפילו במשייר הגליון נמי אינה מגורשת ודין זה לא שמענו אפילו מדברי רב אשי:
[ו] ולכן נראה לומר דעיקר דינו של הרמב"ם נובע ממק"א דהנה לקמן (דף ע"ח) אמר ר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת מ"ט בעינן כריתות וליכא, והך דינא איתא בירושלמי פ"ק דמכלתין (הל"א) וז"ל הכא אפילו כל הגט בידה וחוט אחד בידו אינו גט דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה עכ"ל, וראיתי לקצת מהאחרונים שפירשו דאיכא נפקותא לדינא לטעמא דש"ס דילן והירושלמי דלש"ס דילן דוקא ביכול לנתקו אינה מגורשת דאל"ה הוי כריתות, משא"כ לטעמא דירושלמי דמשום חסרון נתינה נגע בה אפילו באינו יכול לנתקו אינה מגורשת ומה"ט סתם הירושלמי דבכל גווני ל"מ, אמנם לפע"ד נראה דא"א לומר כן דלפ"ז למה נקט הירושלמי חוט אחד בידו, עדיפא הול"ל דאפילו חוט אחד יוצא מתחת ידה אע"פ שכבר יצא מתח"י הבעל לגמרי אינה מגורשת דבעי כל הגט בידה, וכיו"ב איתא בירושלמי פ"ב דמכלתין (הל"ג) דאם מקצת הגט יוצא מתחת ידה אינה מגורשת, ועיין בתשו' רע"א (סימן רכ"ב) מ"ש בזה, וע"כ צ"ל דגם הירושלמי מיירי דוקא ביכול לנתקו, ומשו"ה דוקא בשחוט אחד בידו אבל במה שחוט אחד יוצא מתחת ידה לא איכפת לן משום דדוקא היכא שמקצת גוף הגט יוצא מתחת ידה לא מהני, משא"כ כאן שהמשיחה אינה כלל מגוף הגט לא בעי בידה רק ביכול לנתקו דזהו משוי להמשיחה מכלל הגט וכגליון הגט חשיב בעי שיהא כולו בידה. ואל"ה ל"ח נתינה, ומעתה י"ל דאפילו לשי' הש"ס דילן דעיקר הטעם הוא משום כריתות ג"כ אינו מטעם האפשרות שיכול לנתקו אלא דכל שיד הבעל עדיין אגוד בחלק מהגט אין זה כריתות משום דבעי כריתות שיהיו מובדלים זה מזה ממש, אבל באופן שיד הבעל אינו אגוד בהגט בפועל אלא שיכול לנתקו לבד שפיר חשיב כריתות, וכן נראה מלשון רש"י בב"מ (דף ז') ד"ה כריתות הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה עכ"ל, ומשמע דעיקר טעמא דלא מיקרי כריתות הוא מטעם שעדיין לא יצא הגט מרשות הבעל לגמרי דגם המשיחה כחלק מהגט חשיבה ולא מטעם שהיכולת ביד הבעל לנתק הגט ממנה, וקצת ראיה נראה לזה ממ"ש הנימוק"י בב"ב (דף קנ"ב) בשם הרא"ם דמצוה מחמת מיתה דחוזר אפילו בקנין ויפוי כח, וכמ"ש הר"י מיגא"ש ה"ה דאפילו לא עמד חוזר מחיים יעו"ש, וא"כ לפי"ז תיקשי מהא דאמרינן לקמן (ר"פ הזורק) בההוא שכ"מ דתקיף ליה עלמא שיקנה לה הבעל מקום הגט וכיון דהוא מצוה מחמת מיתה מאי יועיל שהיא זכתה בגט מתורת חצר שהקנה לה הבעל בקנין הא יכול לנתקו ע"י חזרה, והו"ל כגט בידה ומשיחה בידו ומוכח מזה דכל שבפועל יצא הגט מרשות הבעל אע"פ שעדיין היכולת בידו לנתקו חשיב כריתות, ועפי"ז יתיישב נמי מה שהעיר בחי' הרי"ם דכיון דיכול הבעל לחזור תכ"ד מקנין החצר א"כ חשיב יכול לנתקו לדעת הסוברים דתכ"ד חל הקנין מעכשיו אלא דבידו לחזור בשיעור תכ"ד, איברא דקושיא זו בלא"ה ל"ק לשיטת הרמב"ם (דס"ל (פ"ה מגירושין הלט"ז) דאם נפסק אח"כ המשיחה אפילו שלא ע"י הבעל מגורשת ועיין בב"ש (סי' קל"ח סק"ד):
ועפי"ז א"ש מ"ש הרמב"ם דהר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת מטעמא שאין זה כריתות ולא חילק בין שיור בעיקר הגט לשאר שיור, משום דס"ל דבכל גווני לא מיגרשה ואפילו שייר בגליון הגט שהרי גט בידה ומשיחה בידו ל"ח כריתות מה"ט שיד הבעל אגוד עדיין במשיחה שהוא חלק מהגט, אע"ג דהמשיחה לא עדיפא מגליון הגט עצמו וא"כ ה"ה בשיור דל"ח כריתות אע"פ דליכא איגוד בפועל דהשיור גופיה חשיב איגוד, איברא דדברי הטור לא יתיישבו עדיין עפד"ז:
[ז] ודרך אגב אזכיר בכאן מ"ש במק"א ליישב דברי רש"י לעיל (דף ט') שפירש בטעמא דלאו כרות גיטא דאפילו הזכיר השיור נמי לא יצא לחירות דאמרינן מדנחית לשיורא שייר נמי עבד כיון שלא הוזכר בפירוש וגמרינן לה לה מאשה דבעי כריתות, ובתוס' שם תמהו מדברי התוספתא דאפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה נמי לא מהני אע"פ דל"ש למימר דשייר נמי עבד יעו"ש, וביארנו דמ"ש רש"י דמספקא לן דלמא שייר נמי עבד אינו בתורת ספק כלל דכיו"ב בקנין דעלמא לא מבטלינן בשביל זה, דאל"כ למה הוצרך רש"י לטעמא דלה לה מאשה דכיון דמספקא לן נימא יד בעל השטר על התחתונה, א"ו דהוא חששא רחוקה דלא חיישינן בעלמא כה"ג אלא בגט דבעי כריתות שיהא לשון מבורר דא"א לפרושי לכוונה אחרת ובלא"ה אין זה כריתות, וסברא זו מתבאר גם מדברי הרשב"ם בב"ב (דף ק"נ ע"ב) ד"ה דאנן בפירוש הב' יעוש"ה, ובזה יתיישב פירש"י דלקמן (דף מ"ב) ד"ה הא דאמר חצי חצי דכיון דחצי נכסי כתוב בכל אחד דלמא חד פלגא כתב לתרווייהו ואיכא שיור, והרמב"ן הקשה דבדיני ממונות כה"ג בודאי לא מספקינן לה ואי כתב חצי שדה לפלוני וחצי שדה לפלוני קנו כולה יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דבגט שחרורו מטעם כריתות אתינן עלה ואין זה לשון מבורר וכיו"ב כתב התור"ע (פאה פ"ג מ"ח) יעו"ש:
ומעתה נראה לומר דאפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה נמי לא חשיב כריתות אע"ג דכאן תו ליכא חששא דמדנחית לשיורא שייר נמי עבד, מ"מ כיון דעיקר טעמא הוא מצד דליכא כריתות בלשון הגט כיון דאינו מבורר א"כ מה דאנן ידעינן מכח הוכחה שחוץ לגט דלא שייר בכאן את העבד לא חשיב כריתות בגט עי"ז, כיון דלא נכתב כלל בגט שאין לו אלא אותה העיר ונמצא דלשון הגט עצמו אינו כריתות כלל, ודומה לזה כתב הר"ן לקמן (דף מ"ב) בטעמא דלא מהני חצי חצי וז"ל, אלא ה"ט דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש לא יצא לחירות משום דאיכא שיורא בגט, וה"נ מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואע"פ ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן וכו', וכי אמרינן דשיחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה היינו כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר וכו' עכ"ל, אלמא דהוכחה שמחוץ לשטר לא משוי ליה לגט כריתות משום דבעי כריתות בגוף הספר וה"נ הא וזה נכון:
[ח] ונהאי ענינא ראיתי להזכיר מה שיש ליישב דברי רבינו ירוחם שהביא הב"י באהע"ז (סימן קכ"ד) דבכתב לה הגט על יד של עבד ונותן את העבד מיירי בעבד כפות, והב"י תמה עליו דמאי שייטא דכפות לכאן דלאו מתורת חצר הוא אלא כשאר ספר וכמ"ש הרשב"א ע"ש, ונראה דשיטת רבינו ירוחם דשאר קנינים חוץ מיד חצר לא מהני בגט וכשיטת הירושלמי וכמ"ש הגרע"א (סימן רכ"ב), וע"כ צריך להקנות לה העבד ע"י חצרה ומש"ה צריך כפות דוקא דאל"ה הו"ל כצבי רץ כדרכו וכמ"ש התוס' בב"ק (דף י"ב) ד"ה ל"ל ועי' רמב"ם (פי"ז מגזילה הלי"א) ובמ"מ ול"ש כאן מחוסר כפיתה דאפשר להכניסו במקום נעול, איברא דגם במקנה לה העבד ע"י קנין אחר מהני שהרי יכול להקנות העבד מתורת קנין והיד נקנה מתורת חצר דהעבד גופיה הו"ל כחצר אלא דגם בכה"ג צריך כפות דאל"ה הוי כחצר מהלכת, ובס' תפארת יעקב בחי' לגיטין כתב דטעמא דצריך כפות משום דחי נושא א"ע ונמצא דהעבד מסייע בנתינה ע"ש, ודבריו אינם נראין ועיין שבת (דף צ"ד) תד"ה שהחי וכו' ועפ"ד אין לדמות שבת לגיטין ואכמ"ל: