אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן לג

סימן לב

בענין חתימה שלא לשמה:

[א] גרסינן בגיטין (דף ג') ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה, אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, ומסיק לעולם ר"א וכי לא בעי היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו, והקשה הגרע"א מאי פריך דלמא רבה כשמואל ס"ל דאמר לקמן (דף פ"ו) כתב סופר ועד כשר אלמא דהסופר ג"כ מיחשב לעד, וע"כ או משום דמכוין להעיד או דממילא חשיב עד דכתיבתו עדות מעליא היא, א"כ כיון דגם הוא מכלל עדי הגט אם יתום שלא לשמה הו"ל כנמצא אחד קא"פ דבטלה כל העדות, וא"כ אתיא שפיר מתניתין כר"מ ומתוך קושיא זו העלה דלענין פסול שלא לשמה ל"ש נמצא קא"פ דאין הפסול בגופו של עד ול"ד לנמצא קא"פ דהתם הפסול בגופו של עד דלא חזי להעיד יעו"ש:

איברא דבתוס' סנהדרין (דף מ"א ע"ב) ד"ה כמאן מבואר דאם אמר ע"א שאינו יודע בחקירות פסול השאר מדין נמצא קא"פ, אלמא דאפילו אין הפסול בגופו של עד נמי פוסל כל העדים, הן אמת דדעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות עדות הל"ג) דדוקא הוכחש ע"א בחקירות פוסל השאר ולא באומר איני יודע, אבל כבר תמה עליו הלח"מ שהוא נגד הסוגיא דסנהדרין, ועכ"פ נראה דטעמו של הרמב"ם דדוקא אם הפסול בגופו של עד פסול ולא כשהגדתו פסולה, ויש סמוכין לזה מדברי הש"ס ב"ב (דף ל"א) ואכמ"ל, וצ"ל דמ"מ באומר א"י בחקירות אינו ראוי להעיד הגדה זו משא"כ בשלא לשמה. אמנם יש לחלק באופן אחר דדווקא היכא דהפסול הוא מתורת עדות יהי' בגופו של עד או בהגדת עדותו ומשא"כ דין לשמה בגט אינו רק מצד כשרות הגט ומשו"ה ל"ש כאן נמצא קא"פ כיון דאין כאן פסול בעצם העדות, ומ"ש הגרע"א דהסופר אע"ג דאינו מכוין ממילא חשיב עד דכתיבתו עדות מעליא היא ופוסל השאר, אע"ג דבספ"ק דמכות אמרינן דאם הפסול לא נתכוין להעיד אינו פוסל השאר, התם ה"ט משום דאם לא נתכוין להעיד בשעת ראיה אינו בתורת עד כלל משא"כ כאן שחתימתו הויא הגדה חשיב עד אפילו בלא מתכוין, אמנם בספר המכריע להריא"ז (סימן כ"ה) כתב דאפילו אם לא נתכוין בהגדה לאסהודי ג"כ אינו פוסל יעו"ש. ואפשר דמשו"ה כתב הגרע"א דהסופר מכוין להעיד דלשיטתו אם לא כיון להעיד אין זה הגדה כלל דמה"ט אינו פוסל השאר ועיין כריתות (דף י"ב) ובתו"י ד"ה לא נתכונתי להעיד ואכמ"ל:

[ב] ולכאורה נראה להביא ראיה לדבריו ממ"ש הר"ן פרק המגרש דמאי דס"ל להרי"ף דלר"א אף ע"ח כרתי אינו מטעם דע"ח כרתי מצד עצמותם כמו לר"מ וכמו שתפס הרמב"ן והרשב"א, אלא דלר"א ע"מ לבד כרתי וע"ח נמי לא כרתי אלא מצד שאף הם כע"מ חשיבי, שהרי כיון דע"י חתימתם אנן סהדי שבא הגט לידה נמצא דהן מעידין על המסירה, ואפ"ה ס"ל להר"ן שם דלר"א גט החתום בעדים שנמסר בלא ע"מ בעי לשמה מדאורייתא, וזהו מאי דמשני הש"ס בסוגיין מודה ר"א במזוייף מתוכו משום דחיישינן דלמא ימסרנו בלא ע"מ ונמצא דהע"ח כורתים ובעי לשמה מדין תורה יעו"ש, ומ"ש הגר"א באהע"ז (סימן קל"א סק"ח) דלר"א ע"ח לא בעי לשמה אף דליכא ע"מ דחתימה זו אינה אלא מתורת שטר בעלמא והביא ראיה לזה, דבריו תמוהים מאד כמבואר למעיין שם, ומעתה תיקשי דמאי פריך הש"ס אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי והיינו כמ"ש הראשונים כיון דכאן איכא ע"מ דהא צריך למסור לה בפני שנים עכ"פ כמבואר לקמן בפני כמה נותנו לה, א"כ דל מכאן ע"ח בע"מ סגי, ואי נימא דגם בפסול שלא לשמה שייך נמצא קא"פ א"כ כיון דהע"ח פסולים הם פוסלים גם את הע"מ כיון דכולם כע"מ חשיבי הו"ל כת אחת ונמצא אחד קא"פ, ובשלמא לדעת הבעה"מ ספ"ק דמכות שכתב ליישב דעת הרי"ף דפסק בעבד שהביא גיטו פלגינן דיבורא, ואעפ"כ פסק דברי הירושלמי בכתב נכסיו לשני ב"א והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה דבטלה כל העדות ולא פלגינן דיבורא, משום דעדות שבטלה מקצתה ונמצא קא"פ דמבטלין השאר אינו אלא בפסול קורבה וכיו"ב דפושט בכל העדות כולה, משא"כ בעבד שהביא גיטו וא"כ בע"ח דפסולים מצד שלא לשמה ל"ש לומר שיתפשט פסול זה בע"מ דליכא בהו תורת לשמה כלל, אבל לדעת הרמב"ן שם שהעלה מדברי הירושלמי שאין לחלק בזה תיקשי דמאי פריך לר"א חתימה לא בעי ומוכח מזה דפסול שלא לשמה אינו מבטל מתורת נמצא קא"פ: ונראה דאין מכאן ראיה כלל דהא בלא"ה תיקשי ממ"ש הרי"ף שם דלר"א אף דע"ח נמי כרתי מ"מ לכתחלה בעי נמי ע"מ, אלא דאם מסרו בלא ע"מ או שנמצאו הע"מ קרובים ופסולים מיתכשר בע"ח, ואמאי לא נימא בכאן נמצא קא"פ ויתבטלו גם הע"ח לשיטת הר"ן דכולהו הו"ל ע"מ, ועכצ"ל דהרי"ף לטעמיה דס"ל דאם לא הכיר הכשר בפסלותו של הפסול עדותו כשרה וכמ"ש הראשונים משמו בספ"ק דמכות ועיין חו"מ (סימן ל"ו), ומשו"ה ל"ש כאן לומר דיפסלו הע"מ את הע"ח שלא הכירו בפסלותם, וא"כ ה"ה דל"ש לומר דהע"ח יפסלו הע"מ מחמת פסול שלא לשמה שהרי אין מכירין פסול זה וזה פשוט: כתבנו דלדעת הר"ן בשיטת הרי"ף דע"ח כרתי לר"א מתורת ע"מ ה"ל כת אחת עם הע"מ לפסול מתורת נמצא קא"פ, אמנם נראה דזהו דוקא לפ"ד הנתיבות (סימן נ"ב) דע"ח שנפסלו קודם המסירה השטר פסול משום דעיקר עדותן נתהוה בשעת מסירת השטר, אבל לפמ"ש הקצה"ח במשובב (שם) דבנפסלו הע"ח לאחר חתימתם השטר כשר מתורת אנן סהדי ל"ש לומר שיפסלו הע"ח מכח צירוף הע"מ הפסולים דלא יהא אלא שנפסלו הם עצמם דלא מיפסל השטר, ועוד דבלא"ה ל"ש כלל תורת צירוף בכה"ג שעדותן מוחלקת ואינה חלה כאחת ומדברי התום' בב"ב (דף קס"ה.) גבו ע"א בשטר וע"א בע"פ משמע כדברי הנתיבות, אכן מדברי הר"ן בקדושין (דף ס"ה) לענין כת"י בשטר קדושין נראה קצת כדברי הקצה"ח יעוש"ה וברשב"א קדושין (דף ס"ה) וביבמות (דף ל"א) ואכמ"ל: (השמטה):

[ג] איברא דיש להוכיח מדברי התוס' בסוגיין ד"ה דקיי"ל שכתבו להוכיח דלר"א לא מהני ע"ח כלל, מדאמרינן לקמן (דף פ"ו) עלה דמתניתין דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, מתניתין דלא כר"א דאי כר"א כיון דאמר ע"מ כרתי הא לא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה, אבל לר"מ ניחא, וצ"ל דבמשולשין איירי דבעי לר"מ שיהא מוכח מתוכו ואי לר"א סגי בע"ח אמאי לא אתיא כר"א דל ע"מ מכאן בע"ח סגי, אלא משמע דלעולם בעי ר"א ע"מ עכ"ד, והמפרשים ביארו כוונתם במה שהוצרכו להקשות מכח ההקדמה דצ"ל דאיירי במשולשין משום דבל"ז לא הוי קשיא משום דהיה אפשר לומר דכיון דעיקר הטעם דמועיל ע"ח לר"א משום דהם עצמם מעידין על המסירה, א"כ כאן דמיירי בנתערבו אין נעשין עידי מסירה כלל כיון דאין המסירה מבוררת ע"י חתימתן, ודוקא לרבי מאיר ניחא כיון דבשעת חתימה היה מבורר אבל כיון דע"כ צריך לומר דמיירי במשולשין א"כ העידי חתימה הו"ל עידי מסירה מעליא, וא"כ נימא דל מכאן עידי מסירה ליתכשר בעידי חתימה לבד, ויש סיוע לפירוש זה מדברי הר"ן פרק המגרש יעו"ש, ואי נימא דבפסול שלא לשמה שייך נמצא קא"פ, א"כ מאי קשיא לר"א דל מכאן ע"מ הא כיון דהם פסולים מצד שלא לשמה הרי פסולים הע"ח מדין נמצא קא"פ וגם כאן הפסול פושט בכל העדים דבכולהו איכא תורת לשמה, ואע"ג דאין הע"ח מכירין בפסלותן של הע"מ נמי פסולין לשיטת התוס' כדמוכח מדבריהם ספ"ק דמכות (דף ו' ע"א) ד"ה שמואל ובסנהדרין (דף מ"א ע"ב) ד"ה כמאן יעוש"ה: ונראה דאין ראיה מכאן לפמ"ש הר"ן לקמן (דף ע"ב) ע"ד התוספתא שהביא הרי"ף, ע"א אומר נתיחדה שחרית וע"א אומר בין הערבים אין מצטרפין, ואע"ג דלגבי ממון קי"ל בפ' ז"ב דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעיא להו עכ"ל ונראה מזה דה"ה עדות מיוחדת דספ"ק דמכות שאחד רואה מחלון זה ואחד מחלון אחר דאין מצטרפין בדיני נפשות ה"ה דאין מצטרפין באישות מה"ט דשייך בדיני נפשות, וכ"כ הנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' ע"ב) בפשיטות ועיין באהע"ז (סימן קל"ג) ובב"ש ובביאור הגר"א, ועפי"ז נראה דמ"ש התוס' בכתובות (דף כ') ובב"ב (דף קס"ה) דע"א בשטר וע"א בעל פה מצטרפין מיירי שחתם ע"א בשטר ומסרו בפני השני דהו"ל כשני ע"מ דע"א החתום בשטר ג"כ חשיב עד מסירה ע"ש, היינו דוקא בממון דמהני עדות מיוחדת אבל באישות לא מהני בכה"ג דהו"ל כאחד מחלון זה ואחד מחלון אחר דלא מהני אפילו בשני ע"מ ממש, ומעתה נראה דגט החתום בע"ח ומסרו בפני ע"מ אף דכולהו הו"ל עדי מסירה לשיטת הר"ן מ"מ ל"ש נמצא קא"פ שיפסלו הע"ח את הע"מ או להיפך, דהרי זה דומה לדינא דמתניתין דספ"ק דמכות היו שנים רואין מחלון זה ושנים מחלון אחר הרי הן שתי כיתי עדות לכל דבר ואם נמצא קא"פ אינה פוסלת השניה כמ"ש הראשונים, דכיון דאין מצטרפין להכשר ה"ה דאינן מצטרפין לפסול, ויעו"ש בריטב"א בשם הראב"ד ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דנימא דל מכאן ע"מ ליתכשר הגט בע"ח כמו לר"מ:

[ד] ואף דהנוב"י (שם) כתב דדוקא בקדושין ס"ל להר"ן דדמי לנפשות שהרי מחייבין מיתה לכל הבא עליה אבל בגיטין דלפי עדותן הרי היא מותרת לעלמא אין זה שייך לנפשות כלל, והביא ראיה לזה מדברי הרשב"א לקמן (דף ל"ג) יעו"ש, מ"מ מדברי התוס' במכות (דף ו') ד"ה שמואל מבואר להדיא דגיטין דמי לנפשות, דכיון דשרינן א"א דיש בה מיתת ב"ד כנפשות דמי לענין נמצא קא"פ וה"ה לענין עדות מיוחדת, ועוד דבעיקר דברי הנוב"י שחילק בין גיטין לקדושין ביארנו במק"א דליתא כלל, ואדרבה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן קי"א) והובאה בב"י (אהע"ז סימן י"א) מבואר דגיטין דומה לנפשות יותר מקדושין ואכמ"ל:

איברא דלענין עדות מיוחדת היה אפשר לחלק בין גיטין לקדושין כדברי הנוב"י ולא מטעמיה, והוא דכיון דעיקר הטעם דעדות מיוחדת פסול בנפשות יליף מקרא דלא יומת ע"פ ע"א כמבואר בספ"ק דמכות, א"כ י"ל דהיינו לחייבו מיתה ולא לפוטרו ממיתה, וא"כ אפילו נימא דגיטין דמי לנפשות מ"מ גם בנפשות לפטור ממיתה כשר עדות מיוחדת, וכיו"ב אמרינן בסנהדרין (דף כ"ח) עלה דילפינן פסול קרובים מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, ופריך אשכחן לחובה לזכות מנלן ומשני מדכתיב לא יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו לזכות וא"כ הכא דכתיב לא יומת חדא זימנא לא ילפינן אלא לחובה בלבד, אבל נראה שאין לחלק בזה דכאן נמי כמו דכתיב לא יומת תרי זימני דמי וכמ"ש הגבורת ארי ספ"ק דמכות מדכתיב ע"פ ע"א ול"ל למיכתב לא ימות ע"פ ע"א אלא אם אינו ענין לחובה תנהו לזכות, ועפי"ז נדחה מ"ש הגבו"א ליישב קושית התוס' שהקשו דמ"ט כשר בממון עדות מיוחדת ניליף ממשפט אחד, וכתב דכיון דכתיב כאן לא יומת יתירא אם אינו ענין לגופיה תנהו לדיוקא דבממון כשר עדות מיוחדת, ולפמ"ש א"ש דברי התוס' דלא יומת יתירא איצטריך לגופיה לפסול עדות מיוחדת בנפשות לזכות, וכן משמע קצת מהא דפריך שם אלא מעתה בדיני נפשות תציל דאפילו לזכות פסול בדיני נפשות, ויעו"ש בפירש"י והריטב"א:

[ה] ובעיקר קושית הגרע"א נראה לפי המבואר בריש מכלתין דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולית בהו חששא דאין בקיאין לשמה אלא דחיישינן דלמא אשכח גט ששמו כשמו ושמה כשמה לפירש"י, או שכתב הסופר להתלמד לפי' התוס' שם, וא"כ שוב א"א שיפסול כתיבת הסופר זו לשאר העדים מתורת נמצא קא"פ כיון דאינו כלל בתורת עד על גירושין אלו, וכמה טרח שם הגרע"א לאשכוחי כמה גווני חתימה שלא לשמה שיהא עליהם תורת עדים בשטר דעלמא ע"ש, אבל בסופר לא משכחת לה אלא כפירש"י ותוס' יעו"ש, וא"כ תו אין כאן צירוף כלל בכתב סופר שלא לשמה לפסול העדים ופשוט: [ו] איברא דבעיקר דברי הגרע"א יש לעורר דנהי דגט שחתומים בו ג' עדים ואחד חתם שלא לשמה אינו פוסל השאר, מ"מ בכתב סופר יש לפסול ולא מטעם נמצא קא"פ אלא לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א לקמן (דף פ"ו) ליישב קושית התוס' דמאי פריך לר"א ממתניתין דשנים ששלחו שני גיטין דלא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה נימא דל ע"מ מכאן בע"ח סגי כמו לר"מ, וכתבו ליישב דכמו דלר"א גט החתום בע"ח בעי גם כתיבה לשמה דכיון דלפעמים נמסר בלא ע"ח וכתיבה כורתת והרי היא בכלל וכתב שוב אמרינן דבעי כל כתיבת הגט לשמה אף דאיכא ע"ח, ה"ה לר"א כיון דע"מ כרתי ופעמים בעי לשמה בדליכא ע"ח תו אמרינן דאפילו בדאיכא ע"ח בעי לשמה דלה לשמה אוכתב ונתן קאי, וכל דבר הכורת בעולם בעי לשמה לעולם דקרא לא לצדדין כתיב, ומשו"ה מסיק אביי דמסירה לשמה לא בעי ולא קאי לה אלא אוכתב לחודא יעו"ש, ולפ"ז לכאורה יש להקשות דמאי פריך בסוגיין אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, הא כיון דלפעמים בעי חתימה לשמה בדליכא ע"מ א"כ כאן אף דאיכא ע"מ ג"כ ליבעי לשמה משום דבעי כל כתיבתו לשמה כיון דחתימת הגט הוא דבר הכורת בעולם, ולמאי איצטריך טעמא דמזוייף מתוכו מגזירה דלמא ימסרנו לה בלא ע"מ דאף בע"מ פסול מדאורייתא, הן אמת דהרשב"א בסוגיין רצה לפרש כן בטעמא דקאמר הש"ס היכא דאיכא עדים בעי והוא מדינא, אלא דדחה פי' זה דא"כ למה איצטריך לטעמא דרבי אבא, ועוד הביא ראיה מסוגיא דלקמן נתינה לשמה לא בעי, וסוף דבריו סתומים דלכאורה הוא ראיה לסתור שהרי הרשב"א שם כתב דכל דלפעמים כורת בעי לשמה לעולם, וא"כ בע"ח ג"כ ליבעי מדינא אף דאיכא ע"מ וצ"ע ליישב לשון הרשב"א:

וע"כ נראה דדוקא בכתיבת הגט או במסירת הגט דא"א לחלות הגט בלעדן הרי הן מכלל הגט לעולם ואפילו במקום דא"צ שיעשו כריתות בגט זה אלא מכיון דהם כורתים בעולם קאי עלייהו תורת לשמה לעולם, משא"כ בחתימת הגט לר"א במקום דאיכא ע"מ דא"צ כלל בגט זה ונמצא דאינה מכלל גט ודל מכאן חתימה לגמרי ומתכשר הגט בע"מ לבד ומשו"ה לא מהני בכה"ג מה שחתימה כורתת בעולם, ולפ"ז נראה דנהי דגט החתום בג' עדים ואחד חתם שלא לשמה כשר ה"ט משום דדל מכאן חתימתו לגמרי, אבל כתב סופר דאין הגט מתכשר בלעדו והרי הוא מכלל הגט וגם לפעמים כורת כשאינו חתום אלא ע"א דכתב סופר ועד כשר הרי הוא דבר הכורת בעולם וקאי עליו וכתב לשמה לעולם, ואף דא"צ שיעשה כריתות בגט זה, וא"כ הדרא קושית הגרע"א דליבעי לר"מ כתיבה לשמה מתורת חתימה דבעי כל כתיבתו לשמה:

אמנם נראה דלק"מ דדוקא לר"א דס"ל דבמקום דליכא ע"ח דבעי לשמה מתורת כתיבה שהיא כורתת משו"ה אפילו בדאיכא ע"ח בעי לשמה כיון דהיא מכלל גט זה ג"כ מתורת כתיבה והיא כורתת בעולם, אבל לר"מ נהי דכתיבה היא מכלל הגט מ"מ כיון דאנו באין לאצרוכי לשמה לא מתורת כתיבה אלא מתורת חתימה דהו"ל כעד חתימה בעלמא הדר אמרינן דל מגט זה תורת חתימתו לגמרי דלענין חתימה לשמה לא עדיף מעד חתימה דעלמא שיש שנים בלעדו:

[ז] עוד יש לומר לפמ"ש הרשב"א בסוגיין להקשות לפי פירושו לדעת הרי"ף דהיכא דאיכא עדים בעי לשמה לר"א מדינא דכיון דלפעמים כרתי כדליכא ע"מ הוא בכלל וכתב א"כ אמאי מכשרינן בחתימת נכרים בשמות מובהקין, ותי' דחתימת נכרים אינה חתימה כלל דכמאן דמליא בדיוטא דמי ע"ש, ומעתה נראה לומר דס"ל להרמב"ן דדינא דלשמה הוא ג"כ מתורת שטר של הגט דכמו דשאר שטרות אין להם תורת שטר אלא ע"י תכסיס שלהם, מדעת המתחייב, או בנוסח שטר, וכמ"ש התוס' בכתובות (דף כ') והבעה"מ והמלחמות ביבמות (דף ל"א) ועיין קצה"ח, (סימן כ"ח) ובלא"ה אין להם תורת שטר ול"ח עדותן כנחקרה בב"ד כמו"כ בגט דין לשמה עושהו בתורת שטר ואל"ה ל"ח נחקרה וממילא הויא חתימתם כמאן דליתא דהו"ל חוץ לב"ד ומפ"כ, וא"כ תו ל"ש לומר דהיכא דאיכא ע"ח ליבעי לשמה מדאורייתא מטעם דהם בכלל וכתב כיון דכרתי לפעמים, דהא אם חתימתם הוא שלא לשמה שוב הו"ל כדיוטא בעלמא כיון דלא נעשה שטר ע"י חתימתם ואינם בתורת עדות אלא כדיוטא בעלמא וכחתימת נכרים דמי, ודוקא בכתיבה לר"א דאע"ג דאיכא ע"ח בעי לשמה מדאורייתא דהא ע"כ הוא בכלל וכתב, וכן בנתינה להס"ד דהש"ס לקמן דבעי לשמה שייך לומר דהם בכלל וכתב ונתן לשמה אע"ג דא"צ בגט זה לתורת כריתות שלהם כיון דעכ"פ מציאות המעשה לא נתבטל ע"י חסרון לשמה, משא"כ בע"ח דע"י חסרון לשמה הו"ל כדיוטא בעלמא ושוב לא פסלה לגט, ולפ"ז גם בכתב סופר אע"ג דהו"ל ע"ח לשמואל מ"מ בכתיבה שלא לשמה בטל ממנה תורת חתימה לגמרי דלענין חתימה דהיא מתורת עדות הו"ל כדיוטא בעלמא ושפיר פריך הש"ס דלר"מ כתיבה לא בעי לשמה דנפקא מכלל וכתב לגמרי:

ואין להקשות דלפ"ז שוב נימא דהו"ל נמצא קא"פ כיון דהחתימה שלא לשמה הויא עדות פסולה וא"כ הוי חסרון גם מתורת עדות, דשאני שאר פסולים דבעצמות הגדה ליכא פסול אחר אלא מה שהוא פסול וקרוב וכיו"ב ואע"ג דעי"ז ל"ח גם חתימתו בתורת עדות דהרי בחתימת פסולים לא הוי כנחקרה בב"ד, מ"מ כיון דעיקר ביטול ההגדה לשווייה כמאן דליתא נתהוה ע"י הפסלות שייך נמצא קא"פ, משא"כ כאן דליכא פסול אחר אלא חסרון עדות בלבד בודאי ל"ש נמצא קא"פ דאין הגדה חוץ לב"ד או מפ"כ פוסל השאר מתורת נמצא קא"פ ועיין בב"ב (דף קכ"ח ע"א) ובפרשב"ם ד"ה ונתחרש יעו"ש:

[ח] ועפד"ז אפשר ליישב מה שהקשה הר"ן בפרק המגרש ע"ד הרמב"ן שכתב דבממון סגי לר"א אף בלא ע"מ דמסירת בע"ד כמאה עדים, וכתב הר"ן וז"ל ולא נהירא דודאי מסירה בעדים בעי ומסירה בינו לבינו בלא עדים לא מהניא שאם היה קונה בממון למה לא תכרות בגיטין, וכ"ת אין ה"נ אלא דאיכא למיחש דלמא זייפתיה א"כ היכי קאמרינן בריש מכלתין דנהי דר"א לא בעי חתימה לשמה מודה במזוייף מתוכו שהוא פסול, כלומר משום דאיכא למיחש דלמא יהיב לה ניהלה בלא ע"מ וכי יהיב לה מאי הוי והרי מסירתו כורתת דכל שנתקיים בחותמיו ליכא למיחש דלמא זייפתיה ואנן סהדי דאיהו יהיב לה כיון שהגט יוצא מתחת ידה, כשם שאנו מכשירין אותו בלא ע"מ כשנחתם לשמה ויצא מתחת ידה אלא ודאי מסירה לר"א בלא עדים לא מהני מידי עכ"ל. ולפמ"ש דלדעת הרמב"ן ע"ח לר"א דעבדי כריתות בעלמא הרי הם בכלל וכתב וא"כ היכא שחתמו שלא לשמה דמי כמאן דליתא לחתימה כלל כיון דאין לגט זה תורת שטר לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד, א"כ שוב אין אנו יכולין לדון כלל תורת אנן סהדי מעדותן של הע"ח שבא הגט מידו לידה ואין כאן אלא הודאת בע"ד לבד ולא מהני הודאתו משום דמחייב לאחריני וכמ"ש התוס' בסוגיין, משא"כ כשחתמו לשמה דאז נעשה בתורת שטר וע"י עדותן אנן סהדי דמטי לידה שוב המסירה כורתת מצד מסירת בע"ד, ומדברי הר"ן נראה דס"ל דחסרון לשמה לא מפקע לה מתורת שטר דאינו אלא מצד כשרות הגט לבד וא"כ חשיב עדותן כנחקרה כשאר שטרות, ומשו"ה השוה הר"ן ע"ח שלא לשמה לענין אנן סהדי כאלו חתמו לשמה:

[ט] ובאופן אחר יש לישב דברי הרמב"ן דס"ל דדוקא בממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יש לו דין עדות ג"כ לענין מסירת השטר וחשיב כעדי מסירה דעלמא, משא"כ בגיטין דליכא הודאת בע"ד משום דחב לאחרים וכמ"ש התוס' בסוגיין וכיון דאינו נאמן בהודאתו תו אין לו תורת עדות גם לענין מסירת הגט ומשו"ה אין מסירת בע"ד כורתת אלא הע"ח לבד ומה"ט בעי חתימה לשמה לר"א כי ליכא ע"מ, ואע"ג דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וכמ"ש הרמב"ן והר"ן לקמן (דף י"ט) לענין נתן לה נייר חלק דהא דמסקינן בב"ב (דף קל"ה) זיל חוש לה היינו דוקא בשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגירשה אבל היכא שגירשה נאמן מדינא ע"ש, וה"ט כמ"ש הרשב"ם בב"ב דאם איתא דגירשה קלא אית לה למלתא והו"ל מיגו במקום עדים יעו"ש, היינו דוקא היכא שגירשה בפני עדים אבל במוסר לה גט בלא ע"ח ובלא ע"מ לא מהימן לומר אח"כ שמסר לה נייר זה ועוד דאינו נאמן אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ובאומר גרשתי למפרע אפילו מכאן ולהבא לא מהימן כדאיתא התם ומשו"ה אין מסירתו כורתת בתורת עדות כל שאין לו נאמנות אחר כן להעיד ע"ז:

והר"ן דמדמה גיטין לממון לענין מסירת בע"ד ולא חילק ביניהם ה"ט משום דקאמר הש"ס בקדושין (דף ס"ה) דכיון דיליף דבר שבערוה מממון מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים אף כאן כמאה עדים אי לאו טעמא דקדושין וגירושין מחייב לאחריני, ונמצא דבאמת איכא תורת הודאת בע"ד בגיטין וקדושין מצד עצמותן אלא דכיון שנוגע לאחרים אין לו נאמנות ע"ז וכמ"ש שם הרמב"ן והרשב"א באורך, וא"כ היכא דאיכא ע"ח דשוב ליכא טעמא דחב לאחרים שוב הדר דינא דהודאת בע"ד כיון דכאן אינו מחייב לאחריני בהודאתו ואע"ג דעצמות ההודאה שלו חב לאחריני לולא העדים ומשו"ה ס"ל להר"ן דבמקום ע"ח מסירת בע"ד כורתת:

[י] ונראה דהתוס' קיימי בשיטת הרמב"ן שהרי כתבו בסוגיין ד"ה דקיי"ל אחר שהעלו דלר"א ע"מ לבד כרתי וע"ח לא מהני כלל לא בגיטין ולא בממון, ומיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בע"ד כמאה עדיים סגי בע"ח במקום הודאת בע"ד, אבל בקדושין וגירושין לא מהניא הודעת בע"ד משום דמחייב לאחרים דבקדושין אסר לה אקרובים ובגירושין אסר לה אכהן עכ"ל, וביאור דבריהם נראה דאין הע"ח מועיל לאשוויי שטרא כלל לר"א אלא עיקרו מתורת מסירת בע"ד דחשיב כעדי מסירה מתורת הודאת בע"ד, והרי יש כאן ע"מ משא"כ בגיטין וקדושין דאין מסירתו כורתת כלל כיון דבעצמות הודאה שלו ליכא תורת נאמנות דחב לאחרים אין כאן ע"מ כלל והע"ח אינם מועילים בתורת ע"ח לשיטת התוס', ומה שהוצרכו התוס' לע"ח ולא סגי במסירה בינו לבינו בלא ע"ח ובלא ע"מ דמהני בממון לדעת הרמב"ן וכמש"ל מלשון הר"ן, היינו משום דס"ל להתוס' דכיון דליכא ע"ח ונמצא דצריך להודאת בע"ד שיודה על המסירה אין זה בתורת שטר כלל אלא על פה ממש הוא כיון דהאי שטר לא מהניא מידי אלא על פיו וכ"נ קצת מדברי המרדכי פ' המגרש ע"ש. ואפשר דאף הרמב"ן מודה דבכה"ג דליכא לא ע"ח ולא ע"מ כלל אינו מועיל מסירת בע"ד לאשוויי שטרא, אלא דדוקא בכתב כל נכסיו לשני ב"א דאיירי ביה הרמב"ן דהתם איכא ע"ח שיוכלו לברר אח"כ מסירת השטר ואע"ג דלא אהני ליומא שלא כתבו שעות מ"מ הרי הוא בתורת שטר:

אבל אין לפרש כוונת התוס' דהודאת בע"ד עצמו משוי ליה לשטרא אלא דצריך ע"ח משום דבלא"ה איכא למיחש דלמא זייפו שהרי לקמן (דף י') לענין שטרות העולים בערכאות של עכו"ם פריך הש"ס בשלמא שטר מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו אלא שטר מתנה חספא בעלמא הוא, וכתבו התוס' דגם במכר פסולים לעדות מה"ת אע"פ שהדבר אמת אלא תק"ח בעלמא כיון שלא נעשה עפ"י עדותן שום קנין, ואם נימא דמסירת בע"ד כורתת מצד עצמותו והע"ח רק לראיה באים שלא זייפו א"כ מתנה נמי כמכר דמי ומאי פריך חספא בעלמא הוא, וכן מתבאר מדברי התוס' (שם) ד"ה חספא שכתבו ואפילו אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לקנות בו בלא ע"מ היינו משום שידוע ע"י ע"ח שהם כשרים מה"ת שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל וכן כשר בהודאת נותן שהוא כמאה עדים, אבל בשטר שחותמין בו נכרים שאין בו לא ע"מ ולא ע"ח שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד לא חשיב שטר לקנות ע"י עכ"ל, אלמא דהע"ח הוא לאשוויי שטרא מטעמא שע"י חתימתם מתברר שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל ואין הטעם משום דמועיל בתורת ע"מ דא"כ גם בגיטין יועיל מה"ט, אלא דכל שידוע מסירת הבע"ד שלא ע"פ הבע"ד שוב חשיב שטרא מצד מסירת הבע"ד, ומ"ש התוס' וכן כשר בהודאת נותן אפילו בלא ע"ח ובלא ע"מ היינו בכת"י של הנותן וכמ"ש התומים (סימן ס"ח) יעו"ש: [יא] וראיתי בקצה"ח (סימן מ"ב) שכתב בביאור דברי התוס' דגם ר"א מודה דגוף השטר נגמר בע"ח והא דמצריך בקדושין וגיטין ע"מ ה"ט משום דאין דשב"ע פחות משנים וכמ"ש רש"י לקמן (דף כ"ב) ד"ה ר"א הוא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא ע"מ דאינהו הוא דעבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן לקמן (דף צ') דבר מממון עכ"ל. ומשו"ה גבי קנין מכר ומתנה דסגי בינו לבינו ומשום הודאת נותן דלא איברי סהדי אלא לשקרי גם לר"א סגי בע"ח לאשוויי שטרא, אבל בגיטין וקדושין דבעי עדים לקיום הדבר לא מהני ע"ח בלא ע"מ אף שכבר נגמר הגט מ"מ לא עדיף מקדושי כסף דבעי עדים משום דמחייב לאחריני, ומשו"ה בעי ע"מ לר"א דאין הנותן עומד במקום עדים דל"מ הודאתו עכ"ד:

ודבריו תמוהין מאד. דלפי"ז הדרא קושית התוס' דמאי פריך לר"א משנים ששלחו שני גיטין ונתערבו הא לא ידעי ע"מ בהי מינייהו מיגרשה ולא הויא נתינה מבוררת לשמה, והא כיון דכבר נגמר הגט בע"ח לר"א והא דבעי ע"מ אינו אלא מתורת קיום דשב"ע תו אין כאן דין לשמה כלל, דהרי לפי דעת ר"ת דס"ל דגם לר"מ בעי ע"מ מתורת דשב"ע, ואפ"ה אתיא מתניתין כר"מ אע"ג דלא ידעי בהי מינייהו מיגרשה דדוקא בע"ח לר"מ או בע"מ לר"א דאינהו משוי כריתות הגט שייך תורת לשמה, ולא בעדים הבאים רק מתורת קיום הדבר לבד שאינם שייכים אל הגט כלל דאינם אלא כעדי קדושי כסף וכיו"ב, וע"כ מבואר מזה דלר"א הא דלא מהני ע"ח בגט היינו משום דעדיין לא נגמר כריתות הגט אלא בע"מ לבד, ואפילו לפי"מ דמסיק אביי דלא בעי נתינה לשמה ג"כ לא הדרינן מהך סברא דרק לשמה לא בעי בנתינה מגזה"כ דוכתב לה דוקא ולא קאי אנתינה כלל וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם, אבל הגט לא נגמר בע"ח כלל, וכן מתבאר ממ"ש התוס' לעיל מינה להוכיח מהך סוגיא דלר"א לא מהניא ע"ח כלל בין בגיטין ובין במתנה אלמא דאביי לא פליג אהך סברא דלר"א לא נגמר השטר בע"ח, ומ"ש הקצה"ח להוכיח מדברי רש"י דעיקר הע"מ לר"א הוא רק מתורת קנין דשב"ע לבד דילפינן דבר דבר מממון אינו ראיה כלל, דאדרבה ממ"ש רש"י ולא סגי למיתביה בלא ע"מ דאינהו הוא דעבדי כריתות אלמא דאין הע"ח פועלים בגט כלל, ומה שהוצרך רש"י לדין דבר מממון היינו מטעם דעיקר דשטר דשב"ע בעי עדים הוא משום דדמי לממון, וכל דעיקר הדבר שלצורכו נעשה בעי עדים גם השטר בעי עדים. משא"כ באיסורין דליכא תורת עדים אין בהן תורת שטר להצריך עדים ואילולא ג"ש דדבר דבר מממון הוי דשב"ע כאיסורין וכבר נתבאר יותר מזה לעיל (בסימן ל"א) יעו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה