אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן לב

סימן לא

בענין עביד אינש לאחזוקי דיבורא:

[א] גרסינן בגיטין (דף ג' ע"א) ורבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפ"נ לשמה ורבה בדין דליתני הכי אלא דאי מפשת דיבורא אתי למיגזייה, ופירש"י דלא יאמר לשמה וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והרמב"ן כתב דלמא גייז לשמה וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר אין דבריו לשמה, ועוד דהו"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים עכ"ל, והרשב"א תמה ע"ז דליתקון דלימא הכי ואי גייז נישייליה ואי הדר אמר אין ניהימניה, ואפילו לר"מ דס"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר היינו בשלא תיקן אח"כ אבל בחזר ותיקן מהני, כדתניא יחזור ויטלנו, וכ"ש היכא דאמר מתחלה בפני נכתב שיועיל מה שתיקן אח"כ לומר לשמה, ומשו"ה העלה דעיקר הטעם הוא משום משקר כמ"ש הרמב"ן בטעם הא' יעו"ש:

והנה עיקר קושית הרשב"א אינו אלא להך לישנא שפירש"י לעיל דסתמא לשמה קמסהיד, וא"כ עיקר קושית הש"ס הוא דליתקין דלימא לשמה להדיא וכמ"ש התוס', ולפ"ז אפילו גייז נישייליה ויאמר אין דגם עי"ז מתקיים תק"ח ומה שלא אמר בב"א אין בזה שינוי מטבע כיון דע"ז לא היה תק"ח שיאמר שלא ע"י שאלה, אבל להך לישנא שפירש"י דשיילינן ליה והוא אומר לשמה, ועכצ"ל דעיקר קושית הש"ס הוא דכיון דעיקר התקנה הוא מצד לשמה ליתקין דלימא שלא ע"י שאלה ונמצא דזהו מעיקר התקנה, ואי גייז לשמה ונצטרך לשאול לו אע"פ שיאמר אח"כ הו"ל שינוי מטבע, ובחי' הרשב"א לעיל ראיתי שתמה ע"ד רש"ל להך לישנא דשיילינן ליה מסוגיא דהכא ע"ש, ולא אוכל לעמוד ע"ד הק' דאדרבה לפי לשון זה מתיישבים הדברים היטב:

[ב] אמנם נראה ליישב קושית הרשב"א גם להך לישנא דסתמא לשמה קמסהיד, דהנה בעיטור (אות ק') שכתב וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי איתרחק דאי הוי מסהיד בההיא שעתא כשר, מסתברא כיון דאיפסק האי דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבורא עכ"ל, ופסקו הרמ"א (חו"מ סי' ל"ג סי"ב) והש"ך כתב דנפסק הדין לאו דוקא אלא עיקר הטעם כיון דהגדה ראשונה היה בפסול שוב אינו מעיד אח"כ דודאי יאמר כדבריו הראשונים דעביד אינש לאחזוקי דיבורא, והקצה"ח תמה עליו דמדברי העיטור עצמו שכתב דאם העידו לפני אינם בקיאין חוזרין ומגידין בפני בקיאין אלמא דלא ס"ל עביד לאחזוקי דיבורא, וכן מוכח בסנהדרין (דף ל') דלמ"ד דבעינן שיעידו שניהם כאחד אם העידו זה שלא בפני זה חוזרין ומגידין אח"כ בענין המועיל ולא אמרינן עביד לאחזוקי דיבורא, וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע"ה) וכ"כ הרמ"א (שם סי' כ"ח) דאם העידו שלא בפני בע"ד חוזרין ומגידין בפניו, וע"כ העלה דעיקר טעמא דקרוב ונתרחק אינו מעיד הוא מטעם דכבר נפסק הדין ואמרינן קם דינא אבל לא נפסק חוזר ומגיד אח"כ ולא אמרינן עביד לאחזוקי דיבורא ע"ש:

אמנם מלשון העיטור הנ"ל מבואר להדיא דעיקר טעמא הוא משום דעביד לאחזוקי דיבורא וכמ"ש הש"ך ולא מטעם קם דינא, ומה שהקשה הקצה"ח נראה ליישב דהנה בעיקר הסברא דעביד לאחזוקי דיבורא הקשה התומים דמה בכך שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כיון דעיקר פסול קרוב דמיירי ביה העיטור אינו מטעם משקר אלא גזירת מלך הוא כמבואר בב"ב (דף קנ"ט), א"כ נהי דהגדה ראשונה הוא בפסול מ"מ ליתכשר השתא כיון דמעיד באמת ויעו"ש שנדחק בזה. ונראה טעמא דמלתא דכיון דהגדת עדות לא מהני אלא היכא שהיא מבררת, ועיין רמב"ם (ספ"ז מהל' יסוה"ת), ומשו"ה ס"ל להעיטור דמלבד דבעי בירור אמיתת הענין בעינן גם שהבירור יהא מאותה ההגדה עצמה שהב"ד פוסקין עליה. ומשו"ה במעיד פעם שניה לאחר שנתרחק תו אין כאן בירור כלל מהך הגדה שניה שהרי אפילו אם היתה שקר ג"כ היה מעיד דעביד לאחזוקי דיבורא, ונמצא דבירור הענין אינו יוצא מהגדה שניה שהב"ד צריכין לפסוק עליה אלא בצירוף הגדה ראשונה שהיתה בפסול, אמנם כ"ז שייך דוקא היכא דהגדה ראשונה פסולה מצד עצמותה כפסול קרוב וכיו"ב, אבל בגוונא שהעידו תחלה לפני אינם בקיאין או שלא בפני בע"ד דההגדה כשרה מצד עצמותה שפיר יכול לחזור ולהעיד אח"כ, ול"ש לומר כאן עביד לאחזוקי דיבורא וליכא תורת הגדה על מה שמעיד פעם שנייה דמ"מ הרי הב"ד יכולין לפסוק במה שמעיד פעם שנייה מטעם שהרי שומעין כעת הגדה ראשונה שהיא כשרה מצד עצמה, וחסרון שהיה בה מתחלה שלא היו הב"ד יכולין לפסוק ע"פ כבר נסתלק. ועפי"ז א"ש דברי העיטור דקרוב ונתרחק אינו מעיד מטעם עביד לאחזוקי דיבורא, אע"פ דס"ל לענין העידו בפני אינם בקיאין חוזרין ומגידין בפני בקיאין וכן מ"ש הרמ"א דבהעידו שלא בפני בע"ד חוזרין ומגידין בפני בע"ד, וכן מהש"ס דסנהדרין דהעידו זה שלא בפני זה חוזרין ומגידין באופן המועיל דבכל הני דליכא פסול עצמיי בעצם ההגדה חוזר ומגיד אח"כ, ולא מטעם דדיינינן הגדה שניה להגדה בפ"ע אלא מטעם דחוזר ומגיד אח"כ עוד הפעם הגדה ראשונה והב"ד פוסקין על הגדה ראשונה: ולפ"ז א"ש דברי רש"י והרמב"ן שפירשו דאם גייז לשמה הו"ל משנה ממטבע, והוא דכיון דקיימינן השתא להך לישנא דסתמא לשמה קמסהיד ונמצא דכבר העיד לשמה מתורת עדות דאפילו בדאורייתא מועיל הך טעמא דסתמא לשמה קמסהיד, מדלא פריך להס"ד אלא דליבעי תרי ולא פריך מהא דלא מסהדי לשמה להדיא, וע"כ דסתמא כפירושו והויא הגדה שלמה מתורת עדות, אלא דעיקר קושית הש"ס הוא דליתקין דלימא לשמה להדיא מתורת תק"ח בגט ולפ"ז אם גייז לדיבורו שוב לא יועיל במה דנישייליה ויאמר אח"כ לשמה דשוב אין כאן תורת עדות על הגדת לשמה כיון דעביד לאחזוקי דיבורא, וחיישינן דלמא לפעמים יהא הפסק באין אמירתו לשאלת הב"ד יותר מתכ"ד דתו לא מצטרף לשמה להגדה ראשונה, והגדה שנייה בפ"ע לא הויא מטעם דעביד לאחזוקי דיבורא כיון דכבר העיד לשמה ע"י סתמא לשמה ונמצא דחסר כאן הגדת לשמה להדיא וא"כ הו"ל שינוי מטבע, ואף דהך פסולא דעביד לאחזוקי דיבורא לא גרע משאר פסול וכיון דכל הפסולים כשרים לאמירת בפ"נ גם הך פסול ליתכשר, י"ל דס"ל לרש"י דלאו כל הפסולים כשרים שהרי דעת התוס' לקמן (דף ה') דאלם פסול להעיד בפ"נ בכתב וכן דעת הרמב"ן לקמן (דף כ"ג) לענין סומא דאלו היה פסול מה"ת להעיד לא היה מתכשר לענין בפ"נ וכ"כ הר"ן יעו"ש, [איברא דבעיקר דברי התוס' קשיא לי שהרי כתבו לקמן (דף כ"ג) דסומא כשר להעיד בפ"נ אף דפסול מה"ת משום דכל הפסולים כשרים לעדות זו ואמאי ס"ל דאלם פסול להעיד בכתב, וכן קשה לדעת הר"ן דס"ל לקמן (דף ט') דאלם בכתב כשר להעיד בפ"נ ולענין סומא ס"ל דפסול ואמאי גרע מאלם ועיין באהע"ז (סימן קמ"ב ס"ז) ובקצה"ח (סימן מ"ו סקי"ט) וצ"ע]:

[ג] איברא דאף שדברי העיטור מתיישבין עפמ"ש מ"מ ליישב דברי הרמ"א שפסק כדעת העיטור א"א לומר כן, שהרי כתב (בחו"מ סימן מ"ו) דעדים החתומים בשטר ונמצא אחד קא"פ יכולים הכשרים להעיד בע"פ אם זכורין עדותן, אלמא דס"ל דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא, ומקורו מתשובת הרא"ש ועיין מ"ל (פ"ה מעדות הל"ד) וכבר עמד ע"ז בקצה"ח (שם), ומ"ש הקצה"ח דהטעם הוא משום קם דינא כיון דכבר נפסק הדין לא יתכן לדעת התה"ד דס"ל דקם דינא משום יאוש בעלים נגע בה, וכבר העלה הקצה"ח (סימן קס"ג) רל"מ יאוש בחוב ועיין בנתיבות (סימן קמ"ח), ועוד דכאן ל"ש כללא דקם דינא אפילו להסוברים דלאו מטעם יאוש הוא עיין בקו' הספיקות (כלל ו') דמה יעשה זה דמעיקרא לא מצא עדים ועכשיו יש לו האם נימא קם דינא בכה"ג הרי ע"ז האופן לא נפסק הדין מעולם וה"נ הכא:

ולכן נראה בדעת הרמ"א דהנה בב"ב (דף מ"ג) גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ופריך הש"ס וליסלקו בי תרי מינייהו ולידייני, והקשו הראשונים דהא הו"ל תחלתו בפסלות, וכתב הראב"ד דדוקא בקרוב וכיו"ב דהוא בגדר עד שייך תחלתו בפסול משא"כ בע"ד דאינו בגדר עד כלל והשתא הוא דחל עליה שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות ודמיא להא דאמרינן במכות במקיימי דבר הכתוב מדבר וע"ש ברמב"ן, ובחי' הרמ"ה דחה דבריו דכיון דטעמא דמלתא משום דבעינן והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד שיהא ראוי לעדות בין בשעת ידיעה וראיה בין בשעת הגדה, וה"ט כי היכי דשייך בשאר פיסולי ה"נ שייך בפסול נוגע בעדות כיון דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו, וכ"ש דסתמא קאמרינן עד שיהא תחלתו וסופו בכשרות יעו"ש, ובמק"א ביארנו דיסוד מחלקותם תלוי בעיקר דינא דתחלתו בפסול אם הוא מצד דכל שראיתו בפסול נמצא דכמאן דליתא דמי ואין כאן ממה שיעיד, או דהוא מתורת פסלות בעלמא וכעין דאמרינן נמצא קא"פ דפסול כל העדות ופשטה פסולו בשאר העדים, וכמ"ש הבעה"מ ספ"ק דמכות ה"נ כיו"ב חדית רחמנא דאם תחלת עדותו בפסול פשטה פסולו בכל העדות, ומדעת הראב"ד נראה דס"ל דעיקר דינא דתחלתו בפסול הוא מתורת פסלות לבד, ומשו"ה כ' לחלק בין פסול קרוב דהוא בגדר עד לבע"ד שאינו בגדר עד וכמו דאינו פסול מתורת נמצא קא"פ כמו"כ ל"ש ביה תחלתו בפסול, אכן הרמ"ה ס"ל דכל שתחלתו בפסול ראית העדות כמאן דליתא דמי, ומשו"ה אין לחלק בין פסול קרוב לבע"ד דמ"מ אין כאן ראיית עדות מתחלתו, ואף דדעת הרמ"ה בסנהדרין (דף ל"ז) דידיעה בלא ראיה כההיא דשבועות (דף מ"ו) שנכנס שלם ויצא חבול דליכא ספיקא במלתא מהני בממון, וא"כ דל מכאן ראית עדות דתחלתו וליתכשר בידיעה שיש לו אחר שנתרחק, ז"א דנהי דידיעה ברורה חשיבה כראיה מ"מ אין הידיעה מתחדשת לו בכל שעה ונמצא דתחלת ידיעה חשיבא כראיה, וכל שהיה פסול מתחלה שוב אין כאן ידיעה אח"כ דודאי בנכנס שלם ויצא חבול ונפסל העד אחד שנכנס שלם ונתכשר אחר שיצא חבול יכול להעיד ע"י שיראה עוד לאותו חבול לאחר שנתכשר, ומה שהיה פסול בשעה שראה אותו יוצא חבול לא מגרע דדל מכאן ראיה זו לגמרי הרי יש כאן ראיה שאח"כ והיא מצטרפת עם הראיה דמעיקרא שהיה שלם והו"ל עדות המתקיימת בידיעה שכולה בכשרות, משא"כ בגוונא דלאחר שנתכשר ליכא ידיעה מתחדשת רק אותה הידיעה עצמה שהיתה בפסול כמאן דליתא חשיבה, וסברא כיו"ב תמצא להמלחמות בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) ויעו"ש בתד"ה וש"מ דיינים בתי' הב' ואכמ"ל. ולפ"ז נראה דלשיטת הראב"ד הך דינא דבעי שיהא תחלתו בכשרות וסופו בכשרות הוא בחדא מחתא ותרווייהו מתורת פסלות הם, ונמצא לפ"ז דכל שנפסל אחר הראיה והעיד הרי אז הו"ל סופו בפסול ונפסלה עדותו ותו לא מתכשר אח"כ במה שיעיד לאחר שנתרחק כמו דאין להכשיר תחלתו בפסול לאחר שנתכשר, ועפי"ז שפיר פסק הרמ"א דינא דבעל העיטור ולא מטעמיה והעיטור קאי בשיטת הרמ"ה וזה נכון:

[ד] וראיתי בחי' הרי"מ (בפ"ד דשבועות) שכתב דמשו"ה פסק הרמ"א דאינו מעיד לאחר שנתרחק לפי המבואר בערכין (דף י"ח) דפריך שם לר' יהודה דס"ל דעני יעשיר והעני נותן ערך עשיר דכתיב ואם מך הוא עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו, דא"כ גבי עדות נמי נימא דוהוא עד שיהא ראוי לעדות מתחלתו ועד סופו, אלמה תנן דסגי בתחלתו וסופו בכשרות, ומשני שאני עדות דאמר קרא או ראה או ידע אם לא יגיד בראיה והגדה תליא מלתא והא איכא ע"כ, וביאור הדברים הוא דבעדות ל"ש ענין פסול רק בשעה שיש עליו תורת עד דהיינו בשעת ראיה או בשעת הגדה משא"כ באמצע דאינו כלל בתורת עד, ונמצא דלפ"ז אם העיד באמצע דאז כבר היה עליו תורת עד שפיר פוסל ואינו מועיל מה שיעיד אחר שנתרחק, דנהי דלאח"כ אינו נידון אלא כאמצע בפסול מ"ש בכה"ג שהיה עליו תורת עד באמצע נמי פוסל עכ"ד:

אמנם דבריו אינם אלא לפלפולא שהרי לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י דעני והעשיר והעני נותן ערך עני ולא דרשינן קרא דואם מך הוא שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו, כמו כן לא דרשינן קרא דוהוא עד שיהא ראוי לעדות מתחלתו ועד סופו, ונמצא דליכא כלל דין אמצע בפסלות לרבנן דקיי"ל כוותייהו, ועוד דאם עיקר טעמא דאמצע אינו פוסל הוא משום דאין עליו תורת עד א"כ אם לא כיון להעיד בשעת ראיה דליכא עליו תורת עד כמבואר בפ"ק דמכות ועיין תוס' ב"ב (דף קי"ד) ד"ה אבל לא ליפסול בכה"ג אפילו תחלתו בפסלות, אלא דגם לדעת הראב"ד הנ"ל תיקשי דבכה"ג שלא כיון בשעת ראיה דלא חשיב עד לענין פסול דנמצא קא"פ ה"נ לענין תחלתו בפסלות לא יפסול והראב"ד מדמה דין תחלתו בפסול לנמצא קא"פ כמבואר בדבריו הנ"ל ועיין בחו"מ (סימן ל"ו) ובש"ך ובנה"מ סק"א יעו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה