אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן לא

סימן ל

בענין עדות בדשב"ע:

[א] גרסינן בגיטין (דף ב' ע"ב) ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדות שבתורה ע"א נאמן באיסורין, אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים רוב בקיאין הן וכו', ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו רבנן ע"כ, ובתד"ה ע"א נאמן באיסורין הקשה ר"ת עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים, ותי' דה"ק דע"א נאמן באיסורין בכה"ג שעיקר הגט כבר נעשה ושוב אין צריך אלא גילוי מלתא לידע אם לשמה נכתב עכ"ל, ובחי' ח"ס כתב לבאר דבריהם משום דבהס"ד נמי הוי סבר דגט הוי דשב"ע ובעי עדים דילפינן דבר דבר מממון אלא דהוי ס"ל דוקא לקיום הדבר לבד בעי עדים ולא לבירור הדבר ומשו"ה בעיקר הגט דהוי קיום הדבר בעי עדים משא"כ לברר אם נכתב לשמה סגי בע"א כדין איסורין ע"ש, ואין זה אלא דברי נביאות חדא דכיון דעיקר דשב"ע ילפינן מממון ובממון עיקר דין עדות הוא רק לברר דקיום הדבר בממון לא בעי עדים כלל, וכמה טרחו הראשונים בקדושין (דף ס"ה) מנ"ל עיקר הדין דבעי עדים בדשב"ע לקיום הדבר יעו"ש ברמב"ן ורשב"א ובקצה"ח (סימן רמ"א), ועוד דאין ג"ש למחצה וכ"ש דעיקר דבר דכתיב בדשב"ע הוא לענין סוטה דאינו אלא לברר לבד, וע"כ צריך לפרש דבהס"ד דש"ס לא חשבינן הך הגדה דלשמה אלא כהגדת איסורין דעלמא משום דעיקרו של גירושין הוי כדין איסור, וזהו שהקשה ר"ת דא"כ גם עיקר הגט ליסגי בע"א וא"כ עדיין צריך למודעי במה שחילק ר"ת בין עיקר הגט ובין גילוי מלתא דלשמה נכתב:

ושמעתי בשם הגאון האמתי מוהרח"ס זלל"ה דהא דבעי שני עדים בשטר אין זה כלל מתורת הממון שבו וכן בגיטין וקדושין מצד דשב"ע שבו, אלא דהוא מתורת שטר בעצמותו דבפחות משני עדים לא הוי שטרא אלא חספא בעלמא, ואלו היה באפשרי לדין שטר באיסורין ג"כ בעי שני עדים אע"פ שעצם האיסור שהשטר נעשה לצורכו לא בעי תורת עדות דמ"מ השטר בעצמותו צריך עדים, וזהו מש"כ ר"ת דנהי דבהס"ד הוי ס"ל דגיטין תורת איסור יש לו לענין עדות מ"מ לשווייה גט בעי שני עדים דבפחות מזה אין לו תורת שטר, אבל לברר אם נכתב לשמה דהוא ענין עדות לבד סגי בע"א כדין איסור דעלמא עד דמסיק דדשב"ע נמי בעי עדים כממון ודפח"ח, וקצת ראיה לדבריו נראה ממ"ש התוס' בכתובות (דף כ') דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספק מקנה עכ"ל ואי נימא דשטר מצד עצמותו לא בעי עדות אלא מצד הענין שלצורכו נעשה אמאי לא יועיל שטר בע"א לענין שבועה כמו כל ע"א בע"פ ויש לדחות:

[ב] אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ד מטוען הל"ח) שכתב דע"א בשטר מחייב שבועה ע"ש, אלמא דס"ל דאין השטר בעצמותו בעי עדים לשווייה בתורת שטר אלא עיקר העדות בעי מצד הענין שבו וכיון דלשבועה סגי בע"א ה"ה השטר נעשה בע"א, וא"כ להס"ד דהש"ס דגט דמי לאיסור לדין עדות גם עיקר הגט סגי בע"א וא"כ תיקשי קושית ר"ת עיקר הגט יוכיח, וכן נראה ג"כ משיטת רש"י דעיקר דין עדות דבעי בשטר הוא מצד הענין שבו ולא מדין שטר כלל, שהרי כ' לקמן (דכ"ב) ד"ה ר"א היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא ע"מ דאינהו הוא דעבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן (לקמן דף צ'.) ערוה דבר מממון עכ"ל, אלמא דעיקר דבעי עדים בגט הוא מצד דילפינן דבר מממון וכאן לא מיירי אלא מעדי מסירה שעל ידם נעשה תורת השטר כמו לר"מ ע"י ע"ח, ואפ"ה אי לאו דילפינן דבר מממון לא הוי בעי עדים בגט אלמא דליכא דין עדים בשטר אלא מצד הענין לחוד ולא מחמת עצם השטר, דאין לפרש כוונת רש"י דמשום דבעי עדים לקיום הדבר משו"ה בעי דוקא ע"מ ולא סגי בע"ח וכמ"ש התוס' לקמן (דף ד') שהרי דעת רש"י לקמן(דף פ"ו) דגם בממון לא מהני ע"ח לר"א אע"ג דהתם ליכא האי טעמא וע"כ דזהו טעם לעיקר תורת עדות דבעי בגט, וא"כ לפ"ז שוב א"א לפרש בהס"ד דגט תורת איסור יש לו דא"כ תיקשי אמאי בעי עדים בעיקר הגט:

ונראה דלדעת רש"י והרמב"ם יתפרש הס"ד דהש"ס דע"א נאמן באיסורין על העדות לברר לשמה לבד דנהי דעיקר הגט הוי דבר שבערוה היינו דוקא עצם הגירושין אבל לברר אם נכתב לשמה אין זה דשב"ע להצריך עדות, וכיו"ב כתב הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק ואם אכל אח"כ לוקה, וה"נ להעיד על כשרות הגט קודם הגירושין הוי איסור לבד, וכן מבואר בחי' הרמב"ן לקמן (דף כ"ז) דמשו"ה מהני טביעת עינא בגט הנאבד משום דהוי נאמנות באיסורין דעד אחד נאמן ויעו"ש בתו"ג, אלמא דכיון דמספקא לן קודם הגירושין אם הוא גט שלו אין זה אלא כשאר איסורין, ועוד דגם התם הוי ספק אם גט זה נכתב לשמה דאם אינו שלו ממילא לא הוי לשמה ונמצא דמועיל עדותו להעיד על גט זה שנכתב לשמה ולא הוי דבר שבערוה כיון דמעיד קודם הגירושין:

[ג] אלא דלפ"ז צריך להבין דברי הש"ס דמאי פריך הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים, ומ"ש דנאמן להעיד על גט הנאבד שהוא שלו, ואף שיש לחלק דהתם דמלבד ענין דשב"ע הרי הוא נידון כהשבת אבידה דמהני טביעות עין מדאורייתא כמ"ש הבעל המאור והש"מ בפרק אלו מציאות (דף כ"ז), משו"ה מהדרינן ליה לגיטא ומה דמועיל אח"כ גם לדין דשב"ע דמי למ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו יוחזק כיון דמתחלה הועיל עדותו לדין איסור מועיל אח"כ ללקות, משא"כ כאן דמתחלה עיקר עדותו אינו אלא לגירושין בלבד, ודומה לזה כתבו התוס' בחולין (דף צ"ו) ד"ה פלניא דמשו"ה מחזירין שטר בסימנים ומועיל לגבות אח"כ החוב אע"ג דאין מוציאין ממון בסימנים ואלו אתו עדים ואמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני מנה ל"מ דשאני שטר דעדיין אין כאן הוצאת ממון אלא השבת אבידה לבד דמהני סימנים יעו"ש, [ומ"ש הגרע"א (סימן ק"ז) דהתוס' חולקים ע"ד הרמב"ם בהך יסוד דאיסור עצמו בע"א יוחזק ממ"ש (שם) דאשה שנשאת עפ"י סימנים שמת בעלה וזינתה לא קטלינן לה אע"פ שכבר הוחזקה לא"א יעו"ש דבריו צ"ע, אלא עיקר הטעם משום דלפ"מ דס"ל להתוס' דסימנים ל"מ להוציא ממון וה"ה בדשב"ע דיליף מממון, א"כ ע"כ הא דמועיל סימנים להתיר א"א אינו ד"ת אלא דמכיון דתקנו להאמין ע"א ה"ה דמועיל סי' דדמיא לאבידה דמהני בה סימנים דלא בעי תורת עדות שהרי מהני ע"א וכמ"ש הר"ן בחולין (שם), וא"כ ל"ש כאן טעמא דאיסור עצמי בע"א יוחזק כיון דגם מתחלה לא הועילו הסימנים ד"ת ודמי לנשאת ע"פ ע"א דלא קטלינן לה אח"כ כמ"ש התוס' שם] מ"מ לא נראה לחלק בזה, שהרי הרי"ף כ' ביבמות (דל"ט) דמשו"ה מהני עדות על אחי המת ע"פ קרוב ופסול משום דלאו אמלתא דממונא קמסהדי ולאו אמלתא דאיסורא אלא גלויי מלתא בעלמא, והריב"ש (בסימן קפ"ב) הוכיח מזה דדוקא כשמעידים קודם המעשה והוחזק באח על פיהם ומשו"ה מהני אח"כ אפילו לחליצה דהוי דשב"ע יעו"ש, והרי כאן בעיקר הגדתן ליכא נ"מ מלבד ענין החליצה שאח"כ שהוא דשב"ע ואפ"ה אמרינן דחשיב הוחזק ע"פ כיון דמעידין קודם המעשה וה"נ לענין להעיד לשמה יועיל קודם הגירושין, ואף שהב"י באהע"ז (בסימן קנ"ז) העלה דלא כדברי הריב"ש אלא אפילו בשעת מעשה נאמנין היינו מטעם דהוי מלתא דעבידא לגלויי ועדות כי האי מועיל אפילו בדשב"ע, וכמ"ש הרמב"ם (בסוף הלכות נירושין) לענין עד מיתה יעו"ש, אבל בזה כו"ע מודים רבכה"ג דליכא שום נפקותא מלבד ענין דשב"ע שאח"כ מיקרי הוחזק האיסור ע"פ: ולכאורה אפשר לומר דבעיקר הטעם דמהני ללקות אח"כ אף שעיקר האיסור הוחזק בע"א, יש לפרש בשני פנים:

א) דכיון דהאמינתו תורה ע"י עדותו שחתיכה זו חלב הרי הוא כמו חלב כליות ממש, ואף דקמי שמיא גליא שהוא שומן מ"מ כל שנפסק הדין לאיסור הרי הוא חלב מצד הדין והר"ז בכלל איסור חלב גם ללקות, ב) דבשעת עדותו הוא מהימן כשנים דע"א באיסורין הרי הוא כשנים לממון ונמצא דלוקין אח"כ ע"י שנים דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, אמנם זהו תליא אם באיסורין שייך הך כללא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכבר מבואר בש"ך יו"ד (סימן קכ"ז סקי"ד) מחלוקת הראשונים בזה ודעת הריטב"א דבאיסורין כיון דסגי בחד לא אמרינן דחשיב כשנים יעו"ש, ודעת החולקים הוא דגם באיסורין איכא תורת עדות אלא דהאמינה תורה ע"א כשנים. ומעתה אפ"ל דיסוד זה תליא בדינא דע"א באיסורין אם מהימן נגד איתחזק, והנה למ"ד דנאמן אפילו נגד חזקה א"א למילף מוספרה, וא"כ מנ"ל דע"א נאמן באיסורין, וכבר עמד ע"ז המהרש"א בסוגיין, ועכצ"ל דלהך מ"ד ל"ב קרא ע"ז דאיסורין אינו בכלל הדברים הצריכין עדות דלכל עון ולכל חטאת אמר רחמנא ולא איסור, ורק למ"ד דאיתחזיק איסורא בעי עדים שפיר הקשו התוס' דא"כ מנ"ל דמהימן ע"א בלא איתחזק כיון דלהך מ"ד ע"כ גם איסורין הוא מהדברים הצריכין תורת עדות, שהרי אין עיקר העדות דבעינן באיתחזק איסורא הוא מטעם דמעיד נגד החזקה אלא מצד הענין בעצמותו, וכן מוכח בהדיא מדברי הרמב"ן בסוגיין יעוש"ה, ועיין ש"ש (ש"ו פ"ז), ומשום הכי בעי קרא דוספרה, וא"כ נראה דמש"כ הריטב"א דבאיסורין ל"ש לומר דהאמינה תורה כשנים כיון דסגי בחד היינו משום דאזיל לטעמיה בר"פ האשה רבה דאפילו באיתחזק ע"א מהימן מ"ש, אבל החולקין ס"ל דבאיתחזק בעי שנים ומשו"ה בלא איתחזק דילפינן מוספרה האמינה אותו התורה כשנים, והרמב"ם דס"ל דאמרינן הוחזק בע"א היינו משום דס"ל דבאיתחזק אין ע"א מהימן, ואף דהש"ך ביו"ד (שם) העלה בדעת הרמב"ם דע"א נאמן אפילו באיתחזק כבר כתבו האחרונים ובראשם הש"ש דאינו מוכרח, ולפ"ז נראה דהך דינא דאיסור עצמו בע"א יוחזק תליא בהך דינא אם ע"א נאמן באתחזק איסורא, וא"כ שפיר פריך הש"ס הוי דבשב"ע לפמ"ש התוס' דהא דקאמר הוי דשב"ע ולא סגי בטעמא דאיתחזק איסורא לחוד דאיכא למ"ד דאפילו באיתחזק נאמן וא"כ לדידיה הוי דשב"ע ולא מהני גם טעמא דאיסור עצמו בע"א יוחזק: [ד] ועדיין לא יתיישב דמ"מ מאי פריך אבל הכא איתחזק איסורא כיון דמעיד קודם המעשה הר"ז דומה למעיד על המקוה שהיא כשרה, ועי"ז נכשיר הטובל בה אח"כ שיש לו חזקת טומאה דנאמן כיון דעכשיו אין מוציא שום דבר מחזקתו, ודוקא כשכבר טבל ובעדותו מסתלק חזקת טומאה מיד הוי נגד החזקה, ואף שיש לחלק דלהכשיר המקוה שאני שאין לצרף חזקת טומאה של הטמאים שאינם לפנינו שאין דנין עליהן, וכמ"ש הרמב"ן כיו"ב לקמן (דף ס"ד) והובא בר"ן שם לענין חזקת קרובים, ואף דאיכא גם טמא לפנינו מ"מ אין כשרות המקוה תלוי דוקא בהכשר טמא זה, משא"כ בגט דעיקר ענין כשרות הגט רק להתיר האשה מחזקת א"א, נמצא דתחלתו של גט הוא נגד החזקה וחזקה זו הרי היא לפנינו ונמצא דעדותו הוי נגד חזקה, [וסברא כיו"ב עכצ"ל בדברי התוס' חולין (דף י"א.) ד"ה אתיא לענין פרה אדומה שכתבו דהעמד טמא על חזקתו יעוש"ה] מ"מ עדיין תיקשי דאמאי מהני טביעת עינא בצורבא מרבנן לענין גט הא הוי נגד חזקה ובעי שני עדים, ואין לומר דכיון דמספקא לן השתא לענין השבת הגט דהו"ל תורת אבידה מ"מ כיון דבגט עצמו ליכא שוה פרוטה רק ע"י שאפשר לגרש בו א"כ מתחלתו דנין נגד חזקת א"א:

ולכן נראה עיקר דשפיר פריך הש"ס דנהי דבמעיד קודם מעשה הגירושין מהימן דכבר הוחזק כשרות הגט ע"פ אבל במעיד בשעת מעשה או לאחר מעשה תכ"ד דמהני וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"ב), ובכה"ג הרי הוא מעיד נגד איתחזק וגם הוי דשב"ע ממש דבחלב כה"ג בשעת אכילה או לאחר אכילה בודאי אינו מועיל הגדת העד אפילו היכא שעדיין נשאר חצי חתיכה שנאמן בעדותו מכאן ולהבא אפ"ה לא מהימן ללקות ע"י ופלגינן נאמנות וכ"ש הכא:

[ה] ועפי"ז היה אפשר ליישב דברי הריטב"א ספ"ק דב"מ והובא בב"י (אהע"ז סימן קל"ו) דבשני יב"ש נאמן השליח כשנים וסומכין עליו שהוא שליח מיב"ש זה וגם להעיד על אשתו ע"ש, וחולק ע"ד התוס' בסוגיין בד"ה ורבנן הוא דאצרוך דס"ל דאין השליח מהימן ויעו"ש במהר"ם שי"ף ובתו"ג, (שם) תמה ע"ד הריטב"א מסוגיית הש"ס דילן דמעיד שנתב לשמה חשיב דשב"ע ואינו נאמן לולא טעמא דרוב בקיאין הן, וא"כ בשני יב"ש דהו"ל ספק השקול ובעי עדים ד"ת איך מהימן ע"א בדשב"ע ע"ש, ולפמ"ש י"ל דס"ל להריטב"א דקודם גירושין אין זה דשב"ע כלל וא"כ באמירתו שהוא שליח והוא מכיר את אשתו שמעיד קודם הגירושין נאמן מתורת איסורין כמו דמהני טביעת עינא בגט הנאבד, והא דאיצטריך לטעמא דרוב בקיאין הן הוא להאמינו בשעת מעשה או לאחר המעשה דהו"ל דשב"ע:

איברא דזהו לא יתכן רק לשיטת הרמב"ם (פ"ג מאישות) וסייעתו דשליח הולכה לא בעי עדים, וא"כ י"ל דעצם השליחות אין זה דשב"ע כלל, ומשו"ה השליח עצמו מהימן כדין ע"א באיסורין, אבל להסוברים דגם שליח הולכה בעי עדים אלמא דגם עצם השליחות הוא דשב"ע כיון שנעשה במקום הבעל ובכחו לגמור הקדושין והגירושין זהו בכלל דשב"ע, א"כ כמו דעצם השליחות בעי עדים כמו כן להעיד שנעשה שליח בעי עדים אלא דבגט מהימן שהכתב מוכיח, ומה"ט כ' הר"ן רפ"ג דקדושין דל"ב עדים מתחלתו בשליח הולכה דגט כיון שעתיד הדבר להתברר ע"י הגט ודמי לע"ח דמהני במקום ע"מ כמ"ש הר"ן בפ' המגרש וכמ"ש הא"מ (סימן ל"ה) יעו"ש, אבל בשני יב"ש דאין הכתב מוכיח כלום שוב הדר דינא דדשב"ע ואין השליח מהימן, וא"כ הריטב"א שהוא מהסוברים דשליח הולכה בעי עדים כמ"ש בר"פ האיש מקדש יעו"ש ואיך מהימן השליח עצמו להעיד שהוא שליח דנהי שמעיד קודם מעשה הגירושין מ"מ השליחות עצמה הו"ל דשב"ע וצ"ע: [ו] והנה התוס' לקמן (דף פ'.) ד"ה ושם עירו כתבו דשם העיר שנולד בה שכותבין בגט אינו אלא מנהג בעלמא ואם שינה כשר, דאלת"ה אמאי כותבין ע"פ הבעל בלא עדים, ולא דמי לאישתמודעינהו דאפילו מפי קרוב או באשה נאמן בהחולץ יבמות (דף ל"ט ע"ב) דשם קל הדבר לברר ועביד לאיגלויי טובא יעו"ש, ולפ"ז בשמו ושמה דהוא מדאורייתא לר"מ כמ"ש התוס' לקמן (דף כ'), והרמב"ן והר"ן כתבו דאפילו לר"א הוא מדאורייתא משום דבעי ספר כריתות ע"ש אין כותבין ע"פ הבעל ואפ"ה כתב רש"י לקמן (דף ס"ו.) כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושמה, וכן כתב הר"ן יעו"ש, ואמאי מהימן בלא עדים, וצ"ל דכיון שבשעה שפירש שמו ושמה הו"ל קודם מעשה הגירושין אינו נידון כמו דשב"ע לענין דליבעי שני עדים אלא כמו איסורין בעלמא, והתוס' דס"ל דבעי עדים אזלי לטעמייהו דאפילו קודם מעשה הגירושין הו"ל דשב"ע כמו דס"ל בסוגיין דאין השליח מהימן מדאורייתא לומר שליח אני מיב"ש זה, והא דמהני טב"ע בגט הנאבד אע"פ דמעיד שהוא לשמה וזהו ענין דשב"ע לשיטתם צ"ל עפ"י מש"כ הר"ן בקדושין (דף ס"ג.) עלה דמתניתין דקידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן, ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים היינו דוקא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל, ואין כוונתו דדשב"ע בלא חזקה לא בעי עדים שהרי להדיא כתב בגיטין (דף ס"ד) דאפילו דשב"ע בלא חזקה לא מהימן ע"א, וכ"כ בחי' בסוגיין דהא דקאמר אבל הכא דאיתחזק הוי דבר שבערוה חדא ועוד קאמר דאפילו בלא חזקה לא מהימן ע"א, אלא עיקר כוונתו דלברר הדבר שהוא המקדש אין זה דשב"ע שאין זה נוגע לעצם הדשב"ע כלל כיון דמעיקרא ג"כ מותרת למקדש, וא"כ ה"נ בגט הנאבד כיון דכבר נכתב גט לשמה והוא מברר ע"י טב"ע שזהו גט שלו לא בעי עדים משא"כ בסוגיין דבא להעיד שנכתב הגט לשמה בעי עדים אף קודם המעשה:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה