אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ל

סימן כט

בענין ספק צדקה:

[א] גרסינן בנדרים (דף ו' ע"ב) בעי ר"פ יש יד לפאה או אין יד לפאה וכו' יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכתב הרשב"א דכיון דבעיין לא איפשטא אזלינן לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא, והר"ן תמה ע"ז והוכיח מדברי הש"ס בחולין (דף קל"ד) דספק ממון עניים לקולא מדאמרינן התם גבי קמה שבחורי הנמלים ספק לעניים דקמה בחזקת חיובא קיימא הלא"ה פטור, ודוקא לענין ספק חלה קאמר התם ספיקא לחומרא, ועוד מדאמרינן בפ"ק דיומא (דף ח') הנחתומין לא חייבו אותם להפריש וכו' ופריך בשלמא מעשר עני הממע"ה אלא מע"ש וכו' ואי נימא דספק ממון עניים הו"ל ספיקא דאיסורא א"כ גם ממעשר עני תיקשי ומכח זה העלה דספק ממון עניים להקל ככל ספיקא דממונא ע"ש:

ובקונטרס הספיקות (כלל א') העיר ע"ד הר"ן דבשלמא בספק ממון דעלמא אזלינן להקל דבספק גזל התירה תורה אבל ספק ממון עניים דאיכא איסור בל יחל ובל תאחר א"כ הו"ל ספק איסורא, עוד הקשה שם ע"ד הר"ן מהא דאמרינן בחולין (דף כ"ג) הרי עלי לחמי תורה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו ספיקא הוי ונפיק ממ"נ או בריה הוי ולא נפיק, ולדברי הר"ן הו"מ למיבעי באומר הרי עלי מן החמץ לחוד אם ספיקא הוי נפיק דהו"ל ספיקא דממונא לקולא כמו דספק צדקה, ומבואר מזה דכל ספק נדר דאית ביה לא יחל נידון כספק איסור ולא כספק ממון יעו"ש:

ונראה דלק"מ לפמ"ש המח"א (הלכות צדקה סי' ב') דמחלוקת הרשב"א והר"ן תליא ביסוד דאמירה לעני אם חשיב כמסירה להדיוט או לא, דהרשב"א ס"ל דאמירה לעני אינו אלא חיוב נדר לבד אקרקפתא דגברא ומשו"ה הו"ל ספק איסורא דאין כאן ספק ממון כלל כיון דאין הנכסים יוצאין מחזקתן ע"י אמירה זו, והר"ן ס"ל דאמירה לעני עושה קנין ונמצא דמספקא לן אם הקנו עניים או לא, משו"ה הו"ל ספק ממון דמוקמינן נכסים אחזקת מרא קמא, וכיו"ב כתב הרשב"א לענין הקדש דמספקא לן אם זכה הקדש או לא מוקימנן נכסים אחזקתן יעו"ש. ולפ"ז נראה דגם לענין איסור בל יחל תליא בזה דלדעת הרשב"א דאין העניים זוכין כלל נמצא דעדיין איסור בל יחל רביע עליה כיון דלא נתקיים נדרו משו"ה הו"ל ספק איסורא, משא"כ לדעת הר"ן דאמירה עושה קנין וכבר זכו עניים ע"י אמירתו א"כ פקע ממנו איסור בל יחל ג"כ דכל היכא דאיתא בי גזא דעניים איתא כיון דבסוגיין מיירי דאמר סלע זו לצדקה דליכא חיובא כלל אקרקפתא דגברא, אבל באומר הרי עלי דחיובא רמי אקרקפתא דגברא גם לדעת הר"ן הו"ל ספיקא דאיסורא כיון דרמי עליה איסור בל יחל, וא"כ בחולין דמיבעי לן באומר הרי עלי לחמי תודה תו לא מצי למיבעי באומר מן החמץ לחוד דלא נפיק בספיקא כלל, דאפשר דלא יצא עדיין ידי נדרו ועדיין רמי עליה איסור בל יחל ובכה"ג הו"ל ספק איסור לכו"ע:

[ב] ועדיין צריך למודעי דמ"מ הו"ל ספק איסור מצד בל תאחר דלא פקע איסורו כ"ז שהוא ביד הנודר עד דאתי לרשות עניים ממש, כמבואר בפ"ק דר"ה דבין אמר ולא אפריש בין אפריש ולא אקריב עובר בבל תאחר ולא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא לענין איסור ב"ת, ואפילו בגוונא דאמר הרי זו לצדקה דהו"ל נדבה ג"כ עובר בב"ת כמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' מעה"ק הלי"ג), ואע"ג דדעת רש"י לקמן (דף ט' ע"ב) דליכא ב"ת בנדבה כבר תמהו ע"ז הפמ"א (סי' צ"ט) והשבו"י (סי' ג') יעו"ש:

ונראה דדוקא היכא דמצד הדין מחויב ליתן לעני כשתובע ממנו אז עובר בב"ת כשאינו נותנו לעניים, משא"כ בגוונא דהוי ספק ומצד הדין רשאי לעכבו לעצמו תו אין כאן איסור בל תאחר כלל שאין איסור ב"ת מחייבו ליתן לעניים אלא עיקר נדרו וחיובו לחוד הוא המחייבו ועיקרו של בל תאחר הוא שיקיים חיובא דרמי עליה, וממילא כל שמצד עיקר הנדר אין כאן חיובא עליה תו ליכא ב"ת, ודומה לזה כתב הטו"א בפ"ק דר"ה (דף ה') דמשו"ה אלים מצות טומאת קריבה לדחות עשה דפסח אע"ג דבפסח איכא עשה ול"ת דב"ת דעובר מיד לשיטת התוס' שם משום דכיון דעיקר חיובא דפסח נדחה תו פקע ממילא הל"ת דב"ת יעו"ש:

[ג] איברא דבעיקר דברי המח"א שכתב בטעמו של הרשב"א דמשו"ה הו"ל ספק צדקה ספק איסורא משום דאין האמירה עושה קנין כלל אלא חיובא לבד, קשה לי מהא דאמרינן פ"ק דר"ה דאיכא תרי קראי לב"ת ומוקמינן חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב, וכיון דגם בצדקה איכא תרי קראי וע"כ חד באמר ולא אפריש וחד באפריש ולא נתן וכן מתבאר שם בר"ן בשם הרמב"ם, וכבר נתבאר לעיל (סימן י"ג) בארוכה ואם נימא דאין האמירה עושה כלום א"כ אפריש ולא אפריש כי הדדי נינהו ול"ל תרי קראי בצדקה, ודוחק לאוקמי קרא דאפריש ולא נתן דצדקה בשזיכה לעני ע"י אחר, ועוד דלפום מה דקיימינן השתא דאין אמירה עושה קנין כלל א"כ אפילו זוכה לעניים ע"י אחר ג"כ לא נעשה ממון עניים דאין זה מתורת צדקה כלל אלא שמזכה לכל מי שיזכה ראשון, ובכה"ג לא מהני דאין ברירה ובמזכה לעני מיוחד הו"ל כפקדון ביד הבעלים ותו ליכא ב"ת דהו"ל כאלו כבר נטלו וחזר והפקידו בידו:

ועוד קשיא לי דהתינח צדקה הו"ל ספיקא דאיסורא מה"ט שאין הנכסים יוצאין מרשות הנודר ול"ש לומר אוקי נכסים בחזקתן, אבל פאה דהוי ממון עניים ובשעת עזיבה יוצא מרשות הבעלים, וכן מתבאר בר"פ אלו מציאות בסוגיא דיאוש שלא מדעת כיון דמספקא לן אם הוי פאה או לא למה לא מוקמינן נכסים בחזקתן ככל ספק ממונא ועיין מ"ל (פ"ב מה' תרומות הל"י):

ודא אין להקשות מהא דאמרינן בסוגיין דבאומר סלע זו לצדקה והדין נמי דמהני, ואי נימא דאין הסלע נתפס בצדקה כלל אלא חיובא רמי אגברא לחוד א"כ הו"ל כמו מתפיס בשבועה דאינו מועיל, וכמ"ש הרי"ף (רפ"ג דשבועות) ויעו"ש בר"ן באורך דמשום דליכא איסור חפצא ל"ש התפסה, ז"א דבאומר והדין נמי אין זה תורת התפסה כלל דלא משום דדיינינן ליה כאומר והדין נמי כזה אלא כאומר והדין נמי לצדקה דהו"ל צדקה עצמה, וכן משמע מסוגיין וכיו"ב כתבו הראשונים (שם) להקשות על הרי"ף שהוכיח דמתפיס בנדר מהני מדאמרינן בנזיר מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הר"ז נזיר, דמנלן דהוי התפסה דואני כזה קאמר דלמא הוי נזירות עצמה דואני נזיר קאמר יעו"ש, ואפילו לפמ"ש דעכצ"ל דואני כזה קאמר ע"ש היינו דוקא בתרי גברי אבל בחד גברא הו"ל נדר עצמו, ואע"ג דהרמב"ם (פ"ח מהל' מת"ע) והטוש"ע יו"ד (סימן רנ"ח) כתבו דאומר סלע זו לצדקה ואומר זה כזה מהני ה"ט משום דס"ל דצדקה עושה קנין ומיתפס אחפצא והו"ל כמו מתפיס בנדר: [ד] וע"כ נראה דהרשב"א ס"ל דאמירה לעניים עושה קנין ונודר סלע זו לצדקה הו"ל ממון עניים, והא דהוי ספק איסורא הוא מטעם איסור ב"ת וס"ל להרשב"א דאיסור ב"ת עצמו מחייבו בנתינה דאין עיקר איסורו לקיים חיוב הנדר, והיכא דפקע חיובו בטיל איסור ב"ת אלא דחיוב הלאו באפי נפשיה קאי, ומשו"ה אף דבעיקר חיובו הו"ל ספק ממון לקולא דמוקמינן נכסים אחזקתן מ"מ אינו מועיל לענין הלאו דב"ת דאין חזקת מרא קמא מברר הספק ועיין קונטרס הספיקות (כלל א') או משום דכאן הו"ל ספיקא דדינא ואינו מועיל אלא מתורת חזקת ממון לבד, ועיין במ"ל (פ"ב מה' טומאת צרעת) וע"ע בתשו' רע"א (סימן ל"ז), ומשו"ה ס"ל להרשב"א דספק פאה וצדקה דאיכא ב"ת הו"ל ספיקא דאיסורא ולחומרא, ומה שהוכיח הטו"א דלאו דב"ת תלוי בעיקר החיוב אינו אלא לשיטת התוס' שם אבל לשיטת הרשב"א דליכא ב"ת פחות מג' רגלים כמבואר בחי' בר"ה שם ובפ"ק דמכלתין א"כ בפסח ליכא ב"ת כלל וליכא להוכיח מידי ע"ש: ולפ"ז מיושב מה שהקשה הר"ן ע"ד הרשב"א מהא דהוצרך הש"ס בחולין לטעמא דקמה בחזקת חיובא קיימא ולא סגי בטעמא דהו"ל ספק ממון עניים לחוד, אלמא דגם בממון עניים ספיקו להקל משום דלפמ"ש דעיקר הטעם מצד לאו דב"ת, א"כ י"ל דס"ל להרשב"א דבקמה שבחורי הנמלים דכבר נתקיים מצות עזיבה נפטר הבעה"ב גם מחיוב ב"ת ואין הספק דהשתא אלא משל מי לקחו הנמלים משל בעה"ב או מעניים, ובכה"ג שאין כאן איסור ב"ת גם להרשב"א הו"ל ספק ממון לחוד דספיקו להקל, ומשו"ה מדמי התם הש"ס לספק מת"כ דאזלינן להקל, ומשו"ה הוצרך לטעמא דקמה בחזקת חיובא קיימא, ומה שהקשה הר"ן מפ"ק דיומא דפריך מעשר עני הממע"ה, כבר כתב הטו"א בפ"ק דר"ה (דף י"ד) דכיון דרוב ע"ה מעשרין הן לא הוי ספק איסורא יעו"ש:

[ה] ובזה יתיישב מה שהקשה הש"ך ביו"ד (סימן רנ"ט) דהרשב"א סותר דברי עצמו, דכאן ס"ל דספק ממון עניים הו"ל ספק איסורא ובתשובה (סימן תרנ"ו) והביאו הרמ"א שם פסק דהו"ל כספק ממון להקל, ואף שהרמ"א כתב לחלק בין נודר עצמו ליורשים דבנודר עצמו ספיקו להחמיר משא"כ לגבי יורשים, מ"מ מדברי הרשב"א לא נראה כן שהרי כתב וז"ל ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים, וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראיה וכו', ואע"פ שזה ספק הקדש אין אומרין בו ספיקא דאיסורא ולחומרא, חדא דהקדש עניים ממון בעלמא ואמרינן להו אייתו ראיה ושקולו, וכאותו שאמרו בפ' אותו ואת בנו (דף ע"ט) גבי מתנות כשל כלאים וכו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש ביהכ"נ אינו הקדש כל שתחלתו ספק אם חל או לא ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, דאמרינן פ' מי שמת בענין ש"מ שעמד חוזר חילק כל נכסיו לעניים מהו וסלקא בתיקו ולקולא כמ"ש הרמב"ם ז"ל עכ"ל, ואי נימא דדעת הרשב"א לחלק בין נודר עצמו ליורשים א"כ מאי מייתי ממתנות כהונה ועמד חוזר דהתם לאו ביורשים מיירי וע"כ דאין לחלק בזה יעו"ש:

ולפמ"ש דעיקר טעמו של הרשב"א הוא דמצד איסור ב"ת הו"ל ספק איסור, א"כ א"ש מה שתפס הרמ"א בדעת הרשב"א לחלק בין נודר עצמו ליורשים דביורשים דליכא ב"ת הו"ל ספק ממון לקולא, ומשו"ה הביא הרשב"א ראיה ממתנות כהונה דהתם נמי כיון דליכא ב"ת הו"ל ספק ממון וה"נ ספק צדקה לגבי יורשים, וא"ש מה שהביא ראיה משכ"מ שעמד חוזר גבי חילק לעניים דהתם ל"ל דהו"ל ספיקא דאיסורא מצד ב"ת דהא כיון דטוען ברי שהיה דעתו מתחלה לחזור כשיעמוד נאמן לגבי איסור בל תאחר ואין כאן אלא סרך ממון לבד, ומשו"ה ספיקו להקל כמו ביורשים, ועיין נימוק"י שם, משא"כ בסוגיין לענין ספיקא דידות לפאה ולצדקה דהו"ל ספיקא דדינא בשיעור הלשון ואינו תלוי בדעתו כלל דהו"ל ספיקא דאיסורא אף לדידיה משו"ה אזלינן לחומרא: [ו] אלא דבעיקר דברי הר"ן שהעלה מסוגיא דחולין דספק ממון עניים להקל קשיא לי, דלפי המבואר בסוגיא שם מוכח להיפך דפריך התם עלה דמתניתין דגר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה ספק עד שלא נתגייר ספק משנתגייר פטור, אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אלו של בעה"ב ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעה"ב, רמ"א הכל לעניים שספק לקט לקט, וטעמא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו אמר רבא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא, א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ע"כ, והנה לפי דברי הר"ן דכל ספק ממון עניים ספיקו להקל לבד בקמה מטעם דהו"ל בחזקת חיובא קשה ל"ל דינא דצדק משלך ותן לו הא חזקה דאורייתא בכל התורה, ועוד כתב הטו"א (שם) לתמוה ע"ד הר"ן בעיקר טעמא דקמה בחזקת חיובא וכי במה עדיף חזקת עניים מחזקת בעה"ב, דהרי אפשר שהן לבעה"ב כמו לעניים שהרי הבעה"ב ע"כ כבר נפטר מחיובו וע"כ דפרה בחזקת פטורה דוקא ודיוקא דסיפא דקמה בחזקת חיובא לאו דוקא, ועוד הקשה שם ע"ד המרדכי שקשה דאמאי לא אזלינן בתר רובא דקמה של בעה"ב, ותי' בשם ר' ברוך דה"ט דגלי קרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, ומשו"ה חיישינן למיעוטא וכיון דלא אזלינן בתר רובא כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה דרובא וחזקה עדיף א"כ מאי קאמר פרה בחזקת פטורה קיימא יעו"ש:

וע"כ צ"ל בביאור הסוגיא דעיקר חיובא דקמה הוא מקרא דצדק משלך ותן לו, אלא דעיקר חיובא דצדק משלך יש לפרשו בשני פנים א) דהוא חיוב צדקה בעלמא ואין לו תורת אותו חיוב הבא מכללו ב) דהוא חיוב מעין אותו חיוב הבא מכחו, ור"ל דספק לקט יש לו תורת לקט וספק מתנות כהונה יש לו כל תורת מתנות כהונה, והנה להס"ד דהש"ס דהוה סבר דצדק משלך הוא תורת חיוב צדקה בעלמא שפיר מקשה מקמה אמתניתין דגר שנתגייר, דנהי דהו"ל ספק מת"כ מ"מ כיון דהשתא הוא ישראל ומחויב בתורת צדקה ממילא מחויב בדין דצדק משלך, ומשני דקמה בחזקת חיובא קיימא ר"ל דעיקר חיובא דצדק הוא מעין אותו חיוב הבא מכללו ונמצא דספק לקט יש לו תורת לקט וספק מת"כ תורת מת"כ, וא"כ בעי כל תנאי החיוב של תורת מת"כ גם בחיובא דצדק והיינו שיתחייב בשעת שחיטה כמו עיקר החיוב דמת"כ, וכיון דמעיקרא היה עכו"ם והי' בחזקת פטור מתורת מת"כ וא"כ כמו דמספקא לן בעיקר חיובו מצד מת"כ שמא לא נתחייב בשעת שחיטה כמו כן מספקינן בחיובא דצדק וא"כ הדר הו"ל ספיקא, משא"כ בקמה דבודאי נתחייב הבעה"ב בתורת לקט ונמצא דנתחייב גם בתורת צדק ומשו"ה בספק לקט מחויב מתורת צדק בודאי, ופריך דמ"ש מספק חלה דמחייב אף ליתן לכהן ולא אמרינן כיון דבשעת גלגול ספק שמא לא נתחייב בעיקר החיוב לא יתחייב ג"כ בתורת צדק ומשני דרק להפריש חייב אבל בנתינה לכהן פטור:

וראיה לזה מדברי הירושלמי (ספ"ד דפיאה) דעלה דמתניתין דקמה שבחורי הנמלים פריך מברייתא דגר שנתגייר והיתה לו קמה נקצרת ספק עד שלא נתגייר ספק משנתגייר פטור ומשני ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל, ולא קאמר כלל דכאן בחזקת חיוב קיימא וכאן בחזקת פטור אלמא דאין הטעם משום חזקה אלא כמ"ש משום דספק מת"ע אינו חיוב בפ"ע מתורת צדקה אלא מכח עיקר חיובו בא והיינו מקרא דצדק דיליף שם בירושלמי, וזהו נראה טעמו של הגהמ"ר (פ"ק דב"ב) וז"ל ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רשב"ל בשם ר"י דאמר קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו וכו' וכי היכי דדריש הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה, הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק ופסקו המחבר ביו"ד (סימן רנ"ט סעיף ה') יעו"ש, והש"ך תמה ע"ז דהוא נגד דברי הש"ס בחולין דקאמר טעמא משום דקמה בחזקת חיובא משו"ה לעניים אבל כאן דליכא חזקת חיובא ל"מ טעמא דצדק משלך, וכך תמה בביאור הגר"א יעו"ש, ולפמ"ש אדרבה מלשון הירושלמי וגם מש"ס דילן יוצא דעיקר טעמא הוא מקרא דצדק, והא דקאמר קמה בחזקת חיובא עיקרו מטעם חיוב הבעלים אתינן עלה ולא מטעם חזקת התבואה דל"ש בהו תורת חזקה כלל וכמ"ש הטו"א, וזהו שהביא המרדכי הך דינא דספק צדקה מדברי הירושלמי ולא מתלמודין כי היכי שלא נחלק בין איכא חזקת חיוב או לא, ועכ"פ מתבאר מכל זה דספק ממון עניים חייב בודאי מתורת צדקה וה"ה ספק מת"כ ולדעת ר' ברוך ל"מ אפילו רובא, וא"כ כ"ש בספק השקול דשייך דינא דצדק משלך והוא היפך דברי הר"ן: [ז] ונראה דגם הר"ן יפרש דברי הש"ס דחולין ע"ד שביארנו אלא דס"ל דצדק משלך ותן לו לא קאי אצדקה שמתחייב מעצמו אלא במתנות שזיכתה לו תורה, וכלשון הירושלמי הצדיקהו במתנותיו וצדקה אינה בכלל וכמ"ש הנימוק"י בב"ב (דף קמ"ח) בהא דאיבעי לן שכ"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו וסלקא בתיקו וז"ל ולענין עניים אע"ג דאמרינן ספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, אפילו הו"ל כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל, ומה"ט פסק הנימוק"י בסוגיין דלענין יד בצדקה הו"ל ספק ממונא לקולא וכן צ"ל ע"כ בדעת הרשב"א שהוצרך להחמיר בצדקה בידות מטעם דהו"ל ספיקא לחומרא ולא אתי עלה מתורת צדק משלך ותן לו, אלמא דבצדקה לא אמרינן הך דינא דצדק ופאה דנקיט הרשב"א אגב גררא דקדושין וצדקה נקטיה דבפאה שפיר יש לחייבו מתורת צדק: ועפי"ז שפיר כתב הר"ן לתמוה ע"ד הרשב"א במאי דאתי עלה מתורת ספק איסור והיינו מטעם בל תאחר, א"כ למה הוצרך הש"ס לומר קמה בחזקת חיובא קיימא ור"ל מקרא דצדק תיפוק ליה דממון עניים ספיקו להחמיר מצד ב"ת משא"כ בספק מת"כ, וע"כ מוכח מכאן דגם ממון עניים הו"ל כספק ממון ואיסור דב"ת לא משווי ליה לספק איסור דכל שפטור מצד עיקר חיובו תו אין כאן ב"ת כלל כמו שנתבאר לעיל: [ח] וראיתי בקונטרס הספיקות (כלל ו') שדחה ד' הצ"צ (סימן קכ"ה) שהעלה באשה אחת שילדה זכר ואינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל דאינו חייב בפדיון, ומשנה שלמה שנינו ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה הממע"ה ואע"ג דרובא דעלמא ישראלים נינהו לא אזלינן בתר רובא להוציא ממון מהמוחזק דאין הולכין אחר הרוב עכ"ד, והשיג עליו דלפי המבואר בסוגיא דחולין דבמתנות עניים חייב בספיקו מקרא דצדק וה"ה למת"כ דמדמי להו התם א"כ כ"ש היכא דאיכא רובא לחיובא, ואפילו להסוברים דדוקא היכא דאיכא חזקת חיוב כההיא דקמה אזלינן להחמיר מ"מ אזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף יעו"ש. ולפמ"ש דלמסקנת הש"ס דילן והירושלמי דעיקר חיובא דצדק הוא מתורת אותו חיוב הבא מכללו ומשו"ה דוקא ישראל שעיקרו חייב ספיקו נמי חייב משא"כ בגוי וה"ה בכל מקום דפטור בעיקר החיוב פטור נמי בחיוב דצדק וא"כ ה"נ בדינא דהצ"צ א"א לחייבו בפדיון מתורת צדק כיון דאפשר שהוא בן לויה וכהנת דאין בו חיוב פדיון כלל ה"ה דלא נתחייב בתורת צדק הבא מכלל אותו החיוב וא"כ הוי ספק בחיוב דצדק ג"כ ואין לדון לחיוב אלא מתורת רובא לבד ואין הולכין בממון אחר הרוב:

ובזה יתיישב נמי מה שהקשה השואל בתשובת ח"ס (חיו"ד סימן ש"ט) ממתניתין דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה פטורין ממתנות והתם ליכא חזקת פטורה כמו בגר שנתגייר ואמאי לא מחייבי מתורת צדק משלך ויעו"ש, ולפמ"ש דכיון דבשעת שחיטה הוי ספק בעיקר חיוב המתנות דשמא הוא לאו בר חיובא א"כ פטור נמי מתורת צדק דלא עדיף מחיוב מת"כ שבא מכחו:

[ט] ודע דבקונטרס הספקות (כלל א') הביא בשם מוהרש"ח דדינא דצדק משלך לא מהני אלא נגד חזקת ממון לבד ולא נגד חזקת מרא קמא, ועפי"ז כתב ליישב שלא תיקשי מכל הני מתניתין דבכורות דאמרינן הממע"ה בספק בכור ולא מחייבינן ליה מקרא דצדק יעו"ש. אמנם לדעת רבינו ברוך דאפילו רובא לא מהני לפוטרו מדינא דצדק כ"ש חזקת מ"ק וא"כ תיקשי מכל הני מתניתין דאמאי לא מחייבינן בספק בכורות ליתנם לכהן מתורת צדק:

וע"כ נראה מוכח מזה כמ"ש הח"ס (חיו"ד סי' ר"מ) דלפי מסקנת הש"ס בחולין שם דקאמר כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי עליה ופירש"י מתניתא אחריתי אשכח דפטר קמה של גר וכו' ע"ש, ולא רמי כלל מלקט אמתנות משום דצדק משלך אינו אלא במתנות עניים דתורת צדקה עלייהו ולא במת"כ, ואף שהח"ס מתוך דוחק אמר להא מלתא מ"מ בירושלמי (ספ"ד דפאה) נראה ראיה לזה וא"כ א"ש דלא אמרינן בספק בכורות דינא דצדק, ועיין בטו"א בר"ה (דף י"ד) ובא"מ שם, ואפשר שזהו ג"כ טעמו של הצ"צ דס"ל דלא אזלינן בתר רובא בפדיון הבן ועיין בכורות (דף כ' ע"א) תד"ה ורבי יהושע דס"ל ג"כ דל"מ רובא בפדיון ואכתי צ"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה