שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כט
בענין אי בעי שם בשבועה:
לחכם אחד:
[א] מ"ש הדר"ג ליישב קושית הר"ן (רפ"ק דנדרים) על דברי ר"ת שהקשה דבכולי דוכתי מוכח דשבועה לא בעיא שם ובשבועות (דף ל"ה) ילפינן דשבועת העדות בעיא שם מג"ש אלה אלה מסוטה, ותירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרינן לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעיא שם, והר"ן תמה עליו פה קדוש איך יאמר דבר זה דהא אמרינן בשבועות (דף כ"ט) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפינן לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפירש"י ז"ל שם ובפ' שבועת העדות (דף ל"ו) דאי לא אפילו מושבעת מפי אחרים לא הויא, וה"ט דתנן התם דאע"ג דבשבועת ביטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב, וכיון דמסוטה גמרינן הול"ל דאפילו מושבע מפי עצמו ליבעי שם עכ"ל, וכתב הדר"ג דבכה"ג דסוטה דהכהן משביע אותה והיא אומרת אמן גם ר"ח מודה דבעי שם דזהו בכלל מושבע מפי אחרים לענין שם אע"ג דמדינא הויא שבועת עצמו, וטעמא דמלתא משום דדוקא העונה אמן אחר שבועה חשיב כמוציא שבועה מפיו וכיון דבכל מושבע מפי אחרים בעי שם ובלא שם אין זה תורת שבועה כלל נמצא דכשעונה אמן אחר המשביעו בלא שם אין זה עונה אמן אחר שבועה, ובכל הנך סוגיות דמבואר דשבועה לא בעי שם מיירי במושבע מפי עצמו ממש עכ"ד, יפה כתב והדברים נאותים וראויים למי שאמרם וכבר קדמו בזה המח"א (בהלכות שבועות סימן ג') יעו"ש, ואעתיק להרד"ג הרשום אצלי ליישב דברי ר"ת:
[ב] הנה מלשון הר"ן נראה דתפס בפשיטות דשבועת סוטה הויא מושבעת מפי עצמה ועפי"ז שפיר תמה ע"ד ר"ת, אכן לענ"ד נראה דבסוטה עיקר השבועה היא מושבעת מפי אחרים דוקא דוהשביע הכהן כתיב ואם תשבע היא בעצמה בודאי אין המים בודקין, ואעפ"כ שפיר הוכיח הש"ס דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן והוא דעיקר טעמא דא"א לומר דסוטה הויא מושבעת מפי אחרים הוא כמ"ש הר"ן בשבועות (שם), וכן פירש"י (דף ל"ו) דל"ד לשאר מושבע מפי אחרים דשבועת העדות וכיו"ב שהרי אומרים אין אנו יודעים לך עדות, משא"כ האשה לא אמרה כלום אחר שבועה ואין כאן אפילו מושבע מפי אחרים, וכ"ז לא שייך אלא אם נימא דעונה אמן אחר שבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דנמצא דבסוטה אין כאן תורת שבועה כלל, אבל לאחר דילפינן דאמן אחר שבועה חשיב כמושבע מפי עצמו שוב יש כאן גם מושבע מפי אחרים, שהרי אם עניית אמן מועיל להחשיב מושבע מפי עצמה וע"כ דחשיב כאלו הוציא מפיו כל נוסח השבועה של המשביע כ"ש דמועיל להחשב כפירה לענין מושבע מפי אחרים, ונמצא לפי"ז דילפינן רק מסוטה דעניית אמן חשיב כמוציא כל שבועת המשביע מפיו אבל עיקר דינא דסוטה אינו רק מושבע מפי אחרים דוהשביע הכהן דוקא בעי שיהא תורת השבועה מהשבעת הכהן ומשו"ה בעי שם בסוטה כדין כל מושבע מפי אחרים, והא דבעי דוקא שתאמר אמן ולא סגי בכפירה לבד כשאר מושבע מפי אחרים זהו מדיני סוטה ולא מדין שבועה כלל, וכמו דצ"ל להר"ן דעיקר דינא דסוטה היא מושבעת מפי עצמה דוקא ולמה הצריכה תורה השבעת כהן דוקא ולא סגי שתשבע בעצמה כל השבועה כשאר מושבע מפי עצמו, וע"כ דס"ל להר"ן דהשבעת הכהן הוא מדיני סוטה ואינו מתורת שבועה כלל וה"נ נימא לדעת ר"ת לענין עניית אמן: איברא דלדעת הר"ן אפשר לומר דבסוטה איכא תורת מושבע מפי אחרים וגם מושבעת מפי עצמה והכל הוא מתורת שבועה, ואעפ"כ תמה הר"ן לדעת ר"ת דכיון דעיקר שם דבעי בשבועה הוא משום דילפינן מסוטה א"כ מאן לימא לן דבעי שם הוא רק לדין מושבעת מפי אחרים דוקא אימא דגם דהא למושבעת מפי עצמה הצריכה תורה שם ומאן מפסיק לן קראי לחלק בזה ונילף מכאן לכל השבועות דבעי שם:
[ג] ואפשר עוד לומר דגם לדעת ר"ת איכא תורת מושבעת מפי עצמה בסוטה, ואעפ"כ ס"ל לר"ת דעיקר שם בסוטה הוא מתורת מושבעת מפי אחרים משום דמצד הסברא לא בעי שם במושבע מפי עצמו, דהנה הרמב"ן בשבועות (דף ל"ו) כתב להוכיח דשבועת ביטוי לא בעי שם מהא דאמר התם לאו לאו שבועה וע"כ בשלא הזכיר השם מיירי דאי בשהזכיר ל"ל לאו היינו עיקר שבועה, כדאמרינן בעלמא לאלקא ישראל לא מגלינא, ומסיק דאפשר דידות הן, וכן כתב הרא"ש שם יעו"ש, ולפ"ז נראה דמאי דמספקא ליה להרמב"ן פשיטא ליה לר"ת דשבועה בלא שם הויא יד ומשו"ה מחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים דדין ידות אינן אלא במושבע מפי עצמו ולא במושבע מפי אחרים, דהרי עיקר דינא דידות בשבועה ילפינן מהיקשא דכי ידר נדר או השבע שבועה כמבואר בר"ן נדרים (דף ז') והתם דוקא במפי עצמו מיירי דמושבע מפי אחרים ליתא בביטוי: אלא דלפ"ז אינו מדוקדק כ"כ דברי ר"ת דמשמע דאי הויא שבועת סוטה מושבעת מפי עצמה לא היתה צריכה שם, והרי לפום מאי דקיימינן השתא דעיקר טעמא דר"ת הוא דבעצם דין שבועה ליכא חילוק כלל אלא דרק מתורת יד סגי בלא שם, וא"כ היינו דוקא בשבועה דלהבא דהתם איכא תורת ידות ולא בשבועה דלעבר כמו בסוטה דל"ש תורת ידות דליכא למילף מהיקשא דשבועות לנדרים אלא בלהבא ולא לשעבר כמו דמחלקינן בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים, וכן מתבאר מדברי הש"ג (ספ"ד דשבועות) בשם ריא"ז דשבועת העדות ושבועת הפקדון בעי שם כשיטת רש"י אבל שבועה דלהבא כגון אעשה דבר פלוני או לא אעשה לא בעי שם דלא גרע מידות ועובר בלא יחל יעו"ש, וכן נראה להוכיח מדברי הרשב"א בריש פרקין שכתב להוכיח דשבועה לא בעי שם, מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ה) משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה הרי אלו חייבים אע"פ שלא הזכיר השם וכן נראה מלשון ר"ח, מיהו רש"י ז"ל פירש התם והוא שהזכיר השם עם כל אחד מאלו וכן כתב הר"ן בסוגיין יעו"ש, ומבואר מדבריהם דרק מלשון הסוגיא מקשו דמדלא הוזכר דמיירי בשם אלמא דלא בעי שם, והלא בפשוטו הו"ל להוכיח לפמ"ש לעיל מינה להוכיח מהא דאמרינן כינויי שבועות כשבועות וע"כ מיירי שלא הזכיר השם דאי בשם מיירי ל"ל לשון שבועה כלל, וא"כ ה"נ אי נימא דמיירי שהזכיר השם עם כל אלו כפירש"י ל"ל לשון שבועה כלל, וע"כ צ"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תתמ"ב) דבלא הזכיר לשון שבועה אלא שם לבד מועיל מטעם יד יעו"ש, וכן מבואר בש"ך יו"ד (סימן רל"ז סק"ב) בשם תשובת מהר"ם מרוטנברג יעו"ש, וא"כ כ"ז שייך בשבועה כזו דאיכא תורת ידות משא"כ התם דמיירי בשבועת העדות דליכא תורת ידות לא מהני שם בלא לשון שבועה [מיהו מלשון הרמב"ן הנ"ל נראה דס"ל דשם בלא שבועה הו"ל עיקר שבועה שלא כדברי הרשב"א]:
[ד] ועיקר ספיקו של הרמב"ן דמספקא ליה אם שבועה בלא שם בשבועת ביטוי מועיל מתורת ידות, נראה משום דמספקא ליה בדינא דשם בשבועה דחדית רחמנא אם הוא מתורת לשון שבועה וא"כ שייך ביה דין ידות כיון דעדיין לא נגמר הדיבור, או דהוא דין חדש בעצם השבועה לבד ואע"פ שכבר נגמר דיבור השבועה וכמו בנדרים דליכא דין שם וא"כ ל"ש ביה תורת ידות כלל:
ונראה דזהו נמי כוונת הרשב"א בסוגיין שאחר שהביא דברי ר"ת והראב"ד כתב וז"ל, וקשיא לי לכולהו הא דתנן בשבועת העדות אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבים, ופירשה ר"י באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצווה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה, ובודאי הא לא משמע שמזכיר שם או כינויין דא"כ למה צ"ל שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פ' סגי וכו', ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה הר"ז כמי שהוציא השם בשפתיו, דמי דומיא דהא דתניא בריש פרק הרי אלו מותרין לקמן הנודר בתורה ובמה שכתב בה דבריו קיימין כאלו אמר בפירוש ככר זה כקרבן שכתוב בתורה, וה"נ נשבע אני בשם שהוזכר בתורה עכ"ל, ומבואר דלהרשב"א לא הונח בתירוצו, ולכאורה כיון דעכצ"ל דבכה"ג דנודר בתורה חשיב כאלו אמר בפירוש כקרבן שכתוב בתורה וה"נ נימא בשם שכתב בתורה ומ"ש זה מזה, אמנם לפמ"ש א"ש דדוקא התם דבעי כקרבן מתורת לשון נדר ובכה"ג הו"ל לשון גמור ואיה"נ בשבועה בשם אלו היה השם מתורת לשון השבועה לבד ממילא כשנשבע בתורה חשיב כאלו אמר בשם שהוזכר בתורה, אבל הרשב"א לנפשיה ס"ל דשם אינו מתורת לשון שבועה אלא דהוא תנאי בעיקר השבועה דבלא שם אינה בתורת שבועה כלל א"כ אפשר דלא יועיל מה דדעתו לישבע בשם שבתורה דמאחר שלא הזכירו להדיא אינה שבועה כלל:
[ה] ודע דמלשון הרא"ש נראה שהבין כוונה אחרת בדברי ר"ת, ולא כמו שהבין הר"ן דעיקר הכוונה לחלק בין דין מושבע מפי אחרים לדין מושבע מפי עצמו, שהרי הרא"ש כתב ותירץ ר"ת ז"ל דדוקא במושבע מפי אחרים דומיא דסוטה כמו שבועת העדות ושבועת הדיינים הוא דבעינן שם או כינוי לרבנן דר"ח אבל שבועה שאוסר נפשו בלשון שבועה אפילו בלא שם ובלא כינוי מצי אסר נפשיה עכ"ל ומאי שייטא דשבועת הדיינים לכאן שהוא מושבע מפי עצמו בסתמא, וע"כ דהרא"ש מפרש בדברי ר"ת דהחילוק הוא דדוקא נשבע לאחרים בעי שם ואין חילוק אם הוא מושבע מפי אחרים או מפי עצמו דאין אנו משגיחין בתורת השבועה כלל, אבל נשבע לעצמו כגון שאוסר נפשו בשבועה דהוא מלתא דנפשיה לא בעי שם ועפי"ז אין כאן התחלה לקושית הר"ן: וטעמא דמלתא נראה דשם בשבועה אינו שייך לתורת שבועה כלל לא מצד הלשון ולא מצד עצם השבועה שגם בלא שם חלה השבועה מצד עצמה בכל מקום, אלא דכל שנשבע לצורך תביעת אחרים חדית רחמנא דיש בכח התובע להשביעו בשם מצד חומר השבועה, דכמו דבעי נקיטת חפץ בשבועה דאורייתא אע"פ שאינו ענין לעצם השבועה דגם בלא נקיטת חפץ הויא שבועה ה"נ בשם דינא הכי, ודומה לזה כתב הריטב"א בסוגיין יעו"ש, ולפי"ז מ"ש הרא"ש בפרק שבועת העדות בשם הרמב"ן דשבועת ביטוי בלא שם הוי יד פליגא על דברי ר"ת ועיין בטור (יו"ד סימן רל"ז) ובב"ח מ"ש בזה: