אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן כח

סימן כז

בענין עשה דוחה ל"ת:

[א] גרסינן בכתובות (דף מ' ע"א) עלה דמתניתין דהאונס שותה בעציצו נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה וניתי עשה ולידחי ל"ת ומשני כי אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, וכתב הרמב"ן וז"ל פי' אחר מי איתא לעשה כלל ולא אשכחן עשה דקיל שברשות אדם לבטלו מעיקרא שיהא דוחה ל"ת, דלא גלי לן רחמנא בכי האי עשה, ודמי לעשה שאינו שוה בכל דלא דחי, ואי קשיא סדין בציצית דמצי למיפטר נפשיה בטלית של צמר ואפ"ה דחי התם עשה מיהא איתיה אבל עשה דאי בעי ליתא כלל לא דחי זה נ"ל עיקר עכ"ל, ולכאורה דברים מתמיהין מאד דאם נימא דעשה שאינו שוה בכל לא דחי א"כ כלאים בציצית היכי דחי הא ציצית הו"ל מ"ע שהז"ג לדידן דקיי"ל לילה לאו זמן ציצית והו"ל אינו שוה בכל שאינו בנשים וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה טעמא שהקשו דלהס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת קרא דכלאים בציצית ל"ל, ותירצו דסד"א כיון דציצית הו"ל אינו שוה בנשים לא לידחי ע"ש, וכ"כ עוד ד"ה ואכתי דמה שאינו נוהג בנשים הו"ל טפי אינו שוה בכל ממה שאינו נוהג אלא בכהנים יעוש"ה, ואפילו לדעת ר"ת בתוס' חולין (דף ק"י) ד"ה טלית דכלאים בציצית שרי לגמרי ואפילו בזמן דליכא מצוה אלמא דלא בעי כל תורת דחיה, היינו משום דכיון דשרי במקום מצוה שרי לגמרי וכן מתבאר מדברי הרא"ש בהלכות ציצית ועיין בש"א (סימן ל), אבל אי נימא דעשה שאינו שוה בכל לא דחי א"כ ליכא תורת דחיה לעולם ושוב לא אשתרי, ועוד מדברי הרמב"ן בפ"ק דיבמות נראה דלא קאי בשיטת ר"ת יעוש"ה:

ונראה דס"ל לרמב"ן דשאני נשים במ"ע שהז"ג דאע"ג דפטרינהו רחמנא מ"מ אי מקיימי הו"ל עשה גמורה דלא פטרינהו רחמנא אלא מחיוב המצוה בלבד, שהרי דעת ר"ת בקדושין (דף ל"א) דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, והרמב"ם (שם) והר"ן סוף ר"ה הסכימו לדעתו מטעם דשייכי במצוה כיון דנוטלת עליה שכר ע"ש, וה"ט דקיום מצוה יש להם ומשו"ה מברכות דעיקר ברכה ניתקנה על קיום המצוה, וכן נראה קצת ראיה דמה שאין הנשים מצוות לא מיגרע עי"ז גוף המצוה, שהרי התוס' שם כתבו לדמות נשים במ"ע שהז"ג לסומא בכל המצות, ואם נימא דמי שאינו מצווה אין לו קיום מצוה כלל מאי קאמר רב יוסף מריש הו"א מאן דאמר לי דסומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא והלא מפסיד גוף כל המצוות וכמ"ש התוס' להוכיח כיו"ב לענין הברכות, וע"כ מוכח מזה דאי מקיים יש לו גוף המצוה, ואפילו לפי"מ דמסיק רב יוסף דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה לא בא לגרוע עי"ז גוף קיום המצוה אלא דהך תוספת שכר דמצווה הוא מטעם שדואג ומצטער יותר ממי שאינו מצווה כמ"ש התוספות, והך חילוקא איכא גם בין מצווה להמצווה דמי שדואג יותר שכרו הרבה יותר אבל אין בזה גריעותא בגוף קיום המצוה כלל:

ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ן דמאחר דגם בנשים איכא קיום מצוה דמ"ע שהז"ג שייך בהו גם תורת דחיה לדחות ל"ת משום דלענין דחיה לא בעי כלל עשה חיובית, אלא דכל שמקיים גוף המצוה הרי הקיום דוחה ל"ת, ולפ"ז בכלאים בציצית שייך דחייה אפילו לנשים דהו"ל עשה השוה בכל, ומ"ש הרמב"ן דדמי לעשה שאינו שוה בכל דלא דחי כוונתו לעשה כי האי שאינו שוה בכל בעיקר קיומה כמו אי אמרה לא בעינא דליכא אפילו קיום מצוה. ועיין פי' רמב"ן עה"ת (פ' יתרו כ' ח') שכתב וז"ל, מ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכן אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת, ומפני זה יהיה העונש במצות ל"ת גדול וכו' עכ"ל, ועיין בס' תוספות יוהכ"פ ביומא (דף פ"ו) שתמה ע"ד הרמב"ן אלו מהש"ס דשם ומכמה דוכתי דמבואר דל"ת חמיר מעשה, אכן כבר כתב בספר דברי אמת (בקונטרס ששי) ליישב דבריו היטב יעו"ש, ועכ"פ נראה בעליל מדברי רמב"ן אלו דאפילו במ"ע שאינה חיובית אלא שמקיים גוף המצוה בלבד סגי לענין דחיה:

[ב] ונראה להביא קצת ראיה לזה, דהנה בב"מ (דף ל"ב) איתא יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר אבידה ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה', כולכם חייבים בכבודי, ופריך טעמא דכתב קרא הא לאו הכי הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, איצטריך סד"א הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' הלכך לציית ליה קמ"ל, ובש"מ כתב בשם רבינו מאיר לתמוה דאפילו אי הוי ל"ת גרידא נמי אין כיבוד דוחה אותם דהא אי אמר האב לא בעינא ליכא עשה, ותי' דלא דמי דהתם כי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא בטיל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים, ועוד אפילו כי אמר האב לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא הרא"ש ז"ל עכ"ל, ובתשובת רדב"ז (ח"א סי' תקכ"ד) כתב דהעיקר כתי' השני דלתי' הראשון עדיין לא מתרצה אי אמר האב לא בעינא כלל אפילו בשאר דברים, אלא העיקר משום דאפילו אמר לא בעינא לא נפטר הבן אלא מעונש אבל אי מקיים איכא מצוה יעו"ש, וה"ט משום דלאחר שאמר לא בעינא תו ליכא חיובא ולא מיענש אבל קיום מצוה איכא ומבואר מזה דלענין דחיה סגי בקיום מצוה לבד:

ועפי"ז מ"ש הש"מ בב"מ (דף ל') בהא דפריך עלה דאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם אילימא לכהן והיא בביה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, והקשו הראשונים דהא עשה ול"ת דטומאה הו"ל אינו שוה בכל, וכתב בש"מ דיש מפרשים דגם עשה דאבידה הו"ל אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ ובנשים דכל כבודה בת מלך פנימה, ודחה הרא"ש דבריהם דגם בזקן ואינו לפ"כ נוהג בכל דבר שדרכו ליטול בשלו יעו"ש. ולפמ"ש בלא"ה הו"ל עשה דאבידה שוה בכל דאפילו בזקן ואינו לפ"כ דפטור, מ"מ אי מוחל על כבודו ומקיים איכא מצוה כמבואר בחי' הרשב"א בנדרים (דף ל"ד.), וא"כ בודאי שייך גביה עשה דוחה ל"ת אלא דחדא מתרי טעמי נקט, ואולי אפ"ל דלענין עשה הדוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל בעי עשה חיובית דיליף מעשה דמצורע שדוחה לאו ועשה דגילוח ובעי דומיא דהתם דהויא עשה חיובית, משא"כ בעשה הדוחה ל"ת דגמרינן מציצית ע"כ דלא בעי חיובית דאל"כ גם ציצית הו"ל כשאר עשה שאינו שוה בכל דלא דחי:

ובעיקר קושית הרדב"ז על תי' הראשון של הר"מ נאה דכוונתו למדקדק בדבריו דגבי מאנס אי אמרה לא בעינא נעקרה העשה לגמרי דתו לא מצי אמרה בעינא דאינה יכולה עוד לחזור דכבר פקע העשה, וכמו דמספקא להירושלמי בפרק אלו נערות לענין באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס אם בוררת וחוזרת ובוררת לענין נשואין, אע"ג דמסקנת הירושלמי דחוזרת ובררת מ"מ מדברי הריטב"א בקדושין (דף י') נראה דלא ברירא כ"כ ויש חולקין בזה יעו"ש, ועי' ר"ן ס"פ אלו נערות, משא"כ באב האומר לא בעינא אין כאן עקירת מצות כיבוד בעיקרה כיון דהרשות בידו לחזור ונמצא דאין כאן אלא עקירה ממעשה זו במאי דאמר לא בעינא השתא אבל עצם המצוה כדקאי:

וראיתי בקצה"ח (סימן צ"ז) שכתב ליישב הקושיא דמשו"ה ל"ש בכיבוד אי אמר האב לא בעינא, משום דכי היכי דמהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום לדחות ל"ת ועשה אע"ג דבעלמא לא דחי ה"נ מועיל לענין עשה כי האי דאי אמר לא בעינא יעו"ש, והרואה מדברי הראשונים הנ"ל יראה דקושיתם הוא להס"ד דהש"ס דלא ידע עדיין מהך טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום, ואעפ"כ לא פריך אלא משום דהאי עשה והאי ל"ת ועשה אלמא דעשה דכיבוד דוחה ל"ת גרידא בלאו ה"ט, ועוד דמדברי התוס' והרשב"א ביבמות (דף ו' ע"א) ד"ה ניגמר מבואר דה"ט דהוקש כבודם לכבוד המקום ל"מ אלא דעשה דשבת כמאן דליתא דמי והו"ל רק ל"ת לחודא ואתי עשה דכיבוד ודחי לה ומשו"ה פריך הש"ס דניגמר כאן בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ע"ש, וא"כ הדרא הקושיא אפילו לפי המסקנא דאי בעלמא עשה כי האי דקילא שאפשר למיעקרה אינה דוחה ל"ת ל"ל קרא גבי כיבוד:

[ג] ועפד"ז אפשר ליישב קושית האחרונים ע"ד התוס' בקדושין (דף ל"ד) ד"ה מעקה אבידה ושילוח הקן שהקשו דל"ל לחייב נשים בכל הני מטעם העשה דהו"ל שלא הז"ג תיפוק ליה דחייבין מטעם דבכל הני כתיב לאו, וי"מ דאיכא נפקותא כשיהי' לאשה לקיים מ"ע, דאי הו"א דנשים פטורות אף ממ"ע שלא הז"ג הוה אתי עשה ודחי ל"ת, אבל השתא דחייבות אף בעשה הו"ל עשה ול"ת ושוב אין דוחהו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ודחו פי' זה והעלו דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים אפילו בנשים דפטורות ואין עשה דוחה אותו, וראיה לזה מהא דאיתא בשבת אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה אלא עשה, אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט ולא לישתמיט תנא דאמר הכי אע"כ דבכה"ג לא דחי יעו"ש, והאחרונים תמהו ע"ז דגם עשה דשריפת קדשים אינה בנשים דאין שורפין קדשים בלילה והו"ל מ"ע שהז"ג, ולפמ"ש א"ש דמ"מ שייך דין דחיה כיון דמקיימה מצוה, ואע"ג דגם לאידך גיסא נימא שלא תשרוף ותתקיים מצות יו"ט אצלה מ"מ שפיר הקשו התוס' דאשה תהא מותרת דכאן ל"ש לומר מאי אולמא האי עשה מהאי עשה שהרי אינה מבטלת כלל מ"ע דיו"ט ואין כאן אלא איסור לאו דיו"ט ואתי עשה דשריפת קדשים ודחי לה:

ועפי"ז יתיישב מה שהקשה בס' דברי אמת (שם) לדעת הריב"א בשילהי חולין דס"ל דאע"ג דאין דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר ועשה לא לקי אלמא דלא ס"ל הך כללא דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים, וכן לדעת הרמב"ם (ספ"ז דנזירות) דכתב טעמא בנזיר מצורע דמותר לגלח אע"ג דנזיר עשה ול"ת משום דכיון דימי חלוטו אין עולין לו בטיל ממנו עשה דקדוש יהי' ולא אמרינן דעשה שיש עמו לאו הלאו אלים, מה יענו לקושית התוס' ממתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה וכי אשה תוכל להדליק יעו"ש. ולפמ"ש י"ל דלדעת הרמב"ם והריטב"א אין עשה דוחה ל"ת אלא עשה חיובית וקיום מצוה בלבד לא דחי ומשו"ה ל"ש דחיה באשה במ"ע שהז"ג, ואע"ג דלכאורה ממ"ש הרמב"ם (ספ"ג מציצית) דנשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה והשיג הראב"ד דוקא בציצית שאין בה כלאים ע"ש, ומשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בציצית שיש בה כלאים, אלמא דהרמב"ם קאי בשיטת הרמב"ן דגם קיום מ"ע שהז"ג דוחה ל"ת, והא דאינן מברכות הוא מטעם שאינן יכולות לומר וצונו ודעת הרמב"ם דאיסור ברכה לבטלה ד"ת, כבר כתב הכ"מ דגם הרמב"ם מיירי בציצית שאין בה כלאים ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו יעו"ש:

[ד] אמנם קושית האחרונים אפשר ליישב באופן אחר, דהנה הרשב"א בשבת (דף כ"ד) כתב להקשות בשם הירושלמי דמ"ש דנקט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט אפילו בחול נמי דאין שורפין קדשים בלילה, ומתרץ אמר ר"י ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום ובין בלילה ומקשו מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה נשרפת בין ביום ובין בלילה אמר ר"י בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנה עכ"ל, ולפ"ז נראה דהא דהקשו התוס' וכי אשה תוכל להדליק בשמן שריפה הוא רק מסתמא דמתניתין דאין מדליקין דלא מחלק בין איש לאשה, וכן משמע מדברי רמב"ן ולאו ממעשים בכל יום קשיא להו. וא"כ כיון דמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה ע"כ אתיא כמ"ד דקדשים שנטמאו הו"ל שלא בזמנה ונשרפין ביום ובלילה, וא"כ שוב הו"ל מ"ע שלא הז"ג ומשו"ה דוחה עשה דשריפת קדשים ל"ת די"ט בנשים: והאי תירוצא מיחוור טפי, שהרי התוס' בחולין (דף ק"י ע"ב) כתבו בשם ר"ת דכלאים בציצית אשתרי לגמרי בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום ובין בלילה ע"ש, ואי נימא דדעת התוס' דגם קיום מצוה דוחה ל"ת א"כ לאשתו בלא"ה איכא תורת דחיה כיון דיש בה קיום מצוה, ואע"ג דכאן ע"כ מיירי בטלית של איש דהו"ל טלית שאולה לאשתו דליכא אפילו קיום מצוה וכמ"ש התוס' שם לעיל מינה, דמה"ט אין מברכין על טלית שאולה אע"ג דנשים מברכות. דאי בטלית של אשתו גם לדעת ר"ת לא שרי רחמנא כלאים דהו"ל ככסות המיוחד ללילה דגם ר"ת מודה דלא שרי ביה כלאים כמ"ש התוס' שם וכן מתבאר להדיא מדברי הרא"ש (בהלכות ציצית סימן א') דבטלית איש מיירי יעו"ש, מ"מ תיקשי דלמה הוצרכו התוס' להוסיף בין לאשתו כיון דכבר כתבו דמותר ומ"ל איש א"ל אשה, וע"כ דאשה כיון דפטורה ממ"ע שהז"ג איכא בה חידוש טפי מאיש דאין בה סרך מצוה כלל, ואי נימא דלדעת התוס' גם קיום מצוה דוחה ל"ת א"כ איש ואשה שוין בזה. וכן בחי' הר"ן (ברפ"ב דסנהדרין) הביא בשם התוס' דמשו"ה קאמר באלמנה מן הנשואין דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה אע"ג דהו"ל עשה שאינו שוה בכל משום דגם עשה דיבום אינו שוה בכל שאינו נוהג במלך והר"ן פקפק על דבריהם יעו"ש. והרי במלך איכא קיום מצוה אם עבר ויבם וע"כ דדעת התוס' דבעי עשה חיובית, וכן משמע מסתימת דברי התוס' ביבמות (דף ה') ד"ה טעמא ויעו"ש בחי' הרמב"ן שם דנראה מדבריו דגם ציצית בנשים דוחה ל"ת ואזיל לטעמיה כפי מה שביארנו:

כתבנו ליישב דברי התום' בקדושין (דף ל"ד) עפ"ד הירושלמי דקדשים טמאים נשרפים אף בלילה דה"ל כנותר שלא בזמנו, ומצאתי שכבר עמדו בזה השעה"מ (סוף פסהמ"ק) והנוב"י (חאו"ח סי' צ"ו) אם קדשים טמאים נשרפים בלילה אף למ"ד נותר שלא בזמנו אינו נשרף בלילה ועיין פנ"י בקדושין (שם) ובמנ"ח (מצוה קמ"ג) ואכמ"ל: (השמטה):

[ה] ולפמ"ש יתיישב מה שתמה הטו"א בחגיגה (דף ט"ז) לשיטת התוס' דמילה הו"ל מ"ע שהז"ג דאינו נוהג בלילה ולפי"ז גם שריפת נותר אינו בנשים, וא"כ תיקשי לפי המבואר בפסחים (דף פ"ד) דמשו"ה אין לוקין בנותר משום דהכתוב נתקו לעשה דוהנותר באש ישרף וא"כ נשים דאינן בעשה דשריפה לוקין וא"כ תחמיר באיש יותר מבאשה וזה תימה. ועוד דלפמ"ש הרמב"ם (פ"ב מתמורה) דמשו"ה לא הוי תמורה לאו הנל"ע משום שהלאו כולל יותר מהעשה שהציבור והשותפין אין ממירין, ואם כן אם נימא דבנשים ל"ח לאו דנותר ניתק לעשה ולוקין בלא תותירו א"כ גם באנשים לא הוי ניתק לעשה דהלאו כולל יותר מהעשה. אמנם לפמ"ש א"ש דכיון דגם בנשים איכא קיום מצוה שוב חשיב מה"ט ניתק לעשה דלא בעי עשה חיובית לענין לאו הניתק לעשה לכו"ע. שוב מצאתי בגינת ורדים (כלל כ"ג) שעמד על מדוכה זו אם נשים לוקין על לאו דלא תותירו כיון דליתנייהו במ"ע דשריפת נותר, אכן לא אתי עלה מטעם דבדידהו ג"כ איכא קיום מצוה אלא דאפשר דמציאות מעשה השריפה וכיו"ב בשאר מצות מנתקין הלאו ולדידיה גם בשריפת לילה אפשר לנתק, ועפי"ד יתיישב מה שמקשים דאמאי לא חשיב במכות (דף ט"ז) ביטלו ולא ביטלו בשריפת נותר כגון ששרפו בלילה, אכן לפמ"ש אין לדמות נשים ללילה דליכא אפילו קיום מ"ע ולא הוי ניתק לעשה: וזה רבות בשנים במו"מ שהי' לנו עם הגאון מוהר"א בורשטיין זלל"ה אמר ליישב הקושיא דמשו"ה לא משכחת ביטול בשריפת נותר בלילה, משום דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו הו"ל ביטול העשה חלק מהעבירה כמו גוף הלאו, ומה"ט דעת הראשונים במכות (שם) דשייך התראה בשעת ביטול העשה וא"כ בלילה דליכא מ"ע דשריפה שוב אין הביטול חלק מהעבירה כיון דלא מתבטל העשה בשעת חיוב שריפה, ואין זה בכלל ביטול עשה ולא לקי בכה"ג אלא למ"ד קיימו ולא קיימו:

כתבנו ליישב הקושיא דאמאי לא קאמר במכות דמשכחת ביטלו בלאו דנותר כגון ששרפו בלילה עפ"ד הפמ"ג דעצם השריפה חשיב ניתוק אף בנשים דליכא מצוה, איברא דעדיין הקושיא במקומה עומדת דמשכחת ביטלו ע"י שזרקו לים וכיו"ב, והיה אפשר ליישב דלדידן דקיי"ל לאו שאב"מ אין לוקין בלא"ה לא לקי אנותר ולא איצמריך טעמא דלאו הניתק לעשה אלא למ"ד לאו שאב"מ לוקין, אמנם הרמב"ם (פח"י מפסהמ"ק הל"ט) כ' דאין לוקין אנותר משום דניתק לעשה, והכ"מ והמ"ל תמהו ע"ד, והמנ"ח (מצוה ח') כ' דמשכח"ל יש בו מעשה כגון שפסלו לקרבן בפסול דרבנן דמה"ת חייב לאוכלו ועובר בלא תותירו ולא הוי אנום בתקנתא דרבנן כיון שהוא פשע בעצמו ומש"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דניתק לעשה ובכה"ג לוקה כשזרקו לים ע"ש, וראיתי בש"א במכות (דף ט"ז) שכ' דמשכחת לאו דנותר ע"י מעשה ששיבר בעצמות והותיר המוח דדמי לקנה חמץ בפסח ע"ש, ובמחכ"ת ז"א דכיון ששיבר בזמן אכילה נמצא דמה שהותיר אח"כ הדר הו"ל לאו שאב"מ ואם שיבר בזמן שלא הספיק לאוכלו אינו עובר בבל תותירו כלל: (השמטה):

[ו] איברא דיש להקשות על עיקר היסוד שכתבנו לדעת הרמב"ן דגם בנשים שייך תורת דחיה אפילו במ"ע שהז"ג, מהא דאמרינן בחגיגה (דף ט"ז) מיתיבי דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים בנות ישראל סומכות רשות אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת הי' לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים, ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים, אלא לאו ש"מ לא בעינן בכל כחו ע"כ, ואי נימא דגם בנשים הוי קיום מצוה א"כ אין לחלק בין סמיכת נשים לאנשים ולא שייך כלל לאסור מטעם עבודה בקדשים כיון דסמיכה גמורה היא:

ונראה דהנה הטו"א הקשה מהא דאמרינן בזבחים (דף צ"ו) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדאמר קרא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו ואמאי ניתי עשה ונידחי ל"ת, וא"כ מאי חזית דילפת מהתם דאין דוחה נגמור מעשה דסמיכה דדוחה ל"ת דעבודה בקדשים למ"ד סמיכה בכל כחו יעו"ש, ולפי שעה העלים עין מדברי התוס' ברפ"ק דיבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה וכולה דמשו"ה לא ילפינן עשה דוחה ל"ת מכלאים בבגדי כהונה משום דמצותו בכך ודמי לאשת אח במקום מצוה וה"נ סמיכה למ"ד בכל כחו בעינן. ולפ"ז נראה כיון דהך דחיה דמצות סמיכה אינה כלל מטעם עשה דוחה ל"ת דעלמא דהו"ל ל"ת שבמקדש אלא מצד דחיה שבסמיכה עצמה שמצותה בכך, א"כ כ"ז שייך באנשים דאיכא חיוב מצוה ולא בנשים דתו לאו מצותן בכך:

ועוד יש לומר דסמיכה בנשים שאני משאר מ"ע שהז"ג לענין קיום מצוה משום דבסמיכה איכא תרי טעמי לפטור נשים א) משום מ"ע שהז"ג ב) משום דכתיב בני ישראל, וא"כ נהי דאמרינן במ"ע שהז"ג דאיכא קיום מצוה היינו משום דהפרשה בסתמא נאמרה ורק דילפינן לפטור נשים מעם אחר, ע"ז אמרינן דפטור דזמ"ג אינו אלא בחיוב ולא בקיום וכמו כן בסומא, משא"כ בפרשת סמיכה דכתיב בני ישראל וילפינן מזה דלא נאמרה אלא לאנשים תו ל"ש לומר דנשים איתנייהו בקיום מצות סמיכה, דמהיכי תיתי כמו דא"א לומר בברכת כהנים דישראל ג"כ איתא בקיום המצוה והא דנאמרה הפרשה לאהרן הוא לענין החיוב, וכן בבעולה לכה"ג האם נאמר דבשאר אינשי איכא קיום מצוה ועיין בגיטין (דף מא.) תד"ה לישא:

ועפי"ז היה אפשר ליישב מה שתמה הטו"א (שם) ע"ד התוס' בקדושין (דף ל"ו) שהקשו דל"ל קרא למעט נשים מסמיכה תיפוק ליה דהו"ל מ"ע שהז"ג, ותי' דהו"א דאתקוש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים אף סמיכה כן, והלא אפילו מקשת סמיכה לשחיטה נמי ליכא מצוה דלא עדיף משחיטה גופה דהו"ל מ"ע שהז"ג, והשתא נמי דיליף מקרא דבני ישראל ליכא איסורא א"כ הדר ל"ל קרא דבני ישראל ועיין פנ"י שם, ולפמ"ש א"ש דאי מטעם זמ"ג היו נשים בכלל קיום מצוה משו"ה איצטריך קרא דבני ישראל למעטם לגמרי ונ"מ למ"ד סמיכה בכל כחו בעינן או לדחות שאר ל"ת כדעת הרמב"ן, אמנם לשון התוס' דאיתקש סמיכה לשחיטה עדיין לא יתיישב לפ"ז, וע"ע לקמן (סימן מ"ה) מ"ש בישוב דברי תוס' אלו ומ"ש התוס' דמשו"ה נשים מברכות על מ"ע שהז"ג דקיי"ל נשים סומכות רשות אין כוונתם דמקיימי מצוה אלא לאפוקי ממ"ד דאיכא איסורא בסמיכת נשים וכדעת רש"י בעירובין (דף צ"ו.) דעוברת בבל תוסיף ויעו"ש בתוס' ד"ה מיכל וכו':

[ז] וראיתי בחי' הרמב"ן בב"מ (דף ל') עלה דקאמר התם והתעלמת פעמים שאתה מתעלם פרט לכהן והוא בביה"ק, ופריך פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, והקשה הרמב"ן דהשבת אבידה אינה אלא ל"ת דהא אמרן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד, וה"נ שהאבידה בביה"ק ואינו מחזיר אינו עובר אלא בלא תוכל להתעלם וכו', אפ"ל דהכי קאמרינן דאע"ג דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מצות השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה, הלכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא, וכן הא דאקשינן לקמן עשה ול"ת הוא משום שאע"פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מ"מ בטל עשה ול"ת, הלכך בלא קרא נמי לא נצית ליה אלא יבטל מ"ע של אביו כדי שיקיים עשה ול"ת, ופשיטא שלא ישמע לו אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבים בכבודי וכו' עכ"ל, והמתבאר מדברי הרמב"ן דאפילו עשה שאינה חיובית שאם עבר עלה לא בטל עשה אעפ"כ חשיבה לדחות ל"ת, ומה שדחה הרמב"ן בסוף דבריו אינו אלא בסוגיא דלקמן לענין לבטל מצות כיבוד מפני עשה דאבידה, וע"ז קאמר דכיון דכבר חל עליו מצות כיבוד תו אין לדחותה משום מצות השבה דליכא עבירה בביטולה, אבל ברישא דמיירי שעשה דאבידה דוחה שאר ל"ת ע"ז הסכים הרמב"ן גם למסקנא כמבואר בהדיא בדבריו, ונמצינו למדין מזה דה"ה למ"ע שהז"ג דשייך תורת דחיה אע"פ שאינה עשה חיובית, ואף שיש לחלק ביניהם מ"מ יש סמוכין למ"ש בשיטת הרמב"ן בכתובות הנ"ל ויעו"ש בחי' הר"ן שדחה דבריו מכח קושיא זו, וס"ל דעשה כזו שאינה חיובית אינה דוחה ל"ת ועיין בנימוק"י (שם):

[ח] ועפ"י דברי הרמב"ן שחידש דעשה דאבידה אע"פ שאינה חיובית כ"ז שלא נטלה ואינו עובר בביטולה מ"מ דוחה ל"ת מצד קיומה ואפ"ה נדחית מפני עשה דכיבוד דקדמה לה ואיכא עבירה בביטולה ושוב ל"ש כאן סברת מאי אולמא, למדתי ליישב קושית הראשונים בהא דפריך אי לכהן בביה"ק שפשיטא דעשה דאבידה אינו דוחה ל"ת ועשה דטומאה הא לאו ועשה דטומאה אינו שוה בכל ואתי עשה דאבידה ודחי לה כמו בכהן מצורע, והוא דאע"פ דבעלמא אתי עשה השוה בכל ודחי לעשה שאינו שוה בכל מ"מ דוקא בעשה חיובית דאיכא עבירה בביטולה ולא בעשה דאבידה שאינה חיובית ודוקא לדחות ל"ת מהני טעמא דקיום מצוה ולא לעשה, וטעמא דמלתא דשאני עשה הדוחה ל"ת מעשה השוה בכל שדוחה לעשה שאינו שוה בכל דעשה דוחה ל"ת לא קעקר מידי, דכיון דהותר לו לעבור הל"ת אין כאן סרך עבירה כלל ומשו"ה סגי בקיום מצוה לבד לדחות ל"ת, משא"כ בעשה הדוחה עשה דע"כ איכא עקירת עשה אחת דמה"ט אין עשה דוחה עשה דמאי אולמא לעקור עשה זו מפני חברתה, ומשו"ה נקטינן דשוא"ת עדיף, ומשו"ה חדית רחמנא דעשה השוה בכל דחמיר דוחה לעשה שאינה שוה בכל דקיל ומוטב לעקור עשה הקלה מפני חמורה, וא"כ כשעשה הקלה היא חיובית ועשה החמורה אינה חיובית מוטב שתיעקר עשה החמורה דליכא עבירה בביטולה משתיעקר עשה הקלה דאיכא עבירה בביטולה:

[ט] איברא דיש להקשות לפמ"ש לדעת הרמב"ן דעשה דוחה ל"ת היא מצד קיום המצוה לחוד א"כ מאי קאמר אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, ופירש"י והרמב"ן בלשון ראשון דמלמדין אותה שתאמר לא בעינא הא זהו לא מהני רק לתקן שלא יעבור בביטול העשה אבל מ"מ קיום מצוה ליכא. אלא דקושיא זו לא עלינו תוסב דבלא"ה תיקשי דהא כ"ז שאומרת בעינא איכא גם עשה חיובית וא"כ מה בכך שאפשר לסלק החיוב דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה הא אפשר לפשוט טליתו ותו אין כאן חיוב, וכן הא דאמר ביבמות דעשה דיבום לא דחי ל"ת משום דאפשר בחליצה ומסיק דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ומה בכך דמ"מ הרי בידו שלא לייבם ותו אין כאן חיוב דבדעתו תלה רחמנא ועיין בתורי"ד בסוגיין:

ונראה בטעם הדבר משום דמצות ולו תהי' לאשה הוא חיוב נשואין כמו שנתחייב לשלם לה קנס וזהו עיקר מצותו דוגמת פריעת בע"ח, ולפ"ז הא דתלה רחמנא בדעתה הוא מטעם דיכולה למחול חיוב נשואין כמו שיכולה למחול חיוב הקנס, ומשו"ה שפיר פירש"י והרמב"ן דמלמדין אותה לומר איני רוצה ר"ל שתמחול ושוב אין עליו חיוב דהוי כמו קיום המצוה כמו בבע"ח דמחילה חשיב כפרעון, וכן מבואר בתשובת רדב"ז (ח"ד סי' צ"ט) דהנשבע לפרוע חוב לחבירו כביום פלוני חייב לפרוע או להשתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי דהו"ל כמו פרעו ומקיים מצותו יעו"ש, וזה נראה בכוונת תוספות בסוגיין ד"ה ניתי בסה"ד וז"ל ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא הוה חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה, דעיקר מצוה היא לישא כדאמרינן ביבמות דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל, ודבריהם נראין סתומים במה שכתבו לדמות לחליצה במקום יבום, ולפמ"ש א"ש דאי אמרה לא בעינא הויא נמי קיום מצוה אע"פ שאין זה עיקר מצוה לגבי נשואין מ"מ ילפינן מקרא דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים שניהם, וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ג מנערה) וז"ל ולמה לא יבא עשה וידחה ל"ת שהרי אפשר שלא תרצה ונמצא עשה ול"ת קיימין ע"כ, אלמא דחשיב קיום מצוה משום דמחלה:

[י] אמנם מ"ש התו"י בסוגיין להקשות מכיבוד אב דל"ל קרא דלא דחי ל"ת תיפוק ליה דאי אמר לא בעינא ליכא עשה, ותי' דמיד כשצוה אב איכא עשה לקיים מצותו עכ"ל לא אזלי בשיטת התוס' דלעיל דטעמא דלא בעינא משוי לאפשר לקיים שניהם, אלא דמפרשי כמ"ש הרמב"ן בפי' הב' משום דהו"ל עשה דקיל כיון שברשותו לבטלה, ועפי"ז שפיר כתבו התוס' לחלק בין כיבוד אב לעשה דמאנס דגבי מאנס אין רצונה חלק מגוף המצוה ונמצא דגם באמרה לא בעינא איכא כל תנאי המצוה אלא דגלי קרא שבידה לבטל המצוה זו, ומשו"ה הו"ל עשה דקיל שברשות אדם לבטלה משא"כ בכיבוד דציווי האב הוא מגוף המצוה שבן מחויב לעשות רצונו וכשאמר האב לא בעינא שאין כאן רצון האב כלל נמצא דחסר גוף המצוה, וא"כ אין לחשוב כיבוד עשה דקיל מצד שאפשר לאב לבטלה דאין זה ביטול מצוה כלל אלא שא"א לקיימה בפועל כשאמר לא בעינא, דדמי לחותך כנף בגדו דתו ליכא חיוב ציצית שאין לגרע מצות ציצית בשביל שאפשר לבטלה ע"י אופן זה שחסר תנאי המצוה בעיקרה:

ולפ"ז מ"ש הרמב"ן לפרש הא דאמרינן בב"מ (דף ל') אילימא לכהן בביה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, ופירש שם הרמב"ן דמשו"ה עשה דאבידה קולא משום דהו"ל עשה דממונא ואלו אמרו בעלים לא בעינא פטור מהשבה ודמי לעשה דמאנס דלא דחי מטעם זה וכ"כ הר"ן בסוגיין יעו"ש, ואם אמר לא בעינא הו"ל אבידה מדעת כיון דמרוצה בזה שהיא מונחת במקום שאינו משתמר ואבידה מדעת הו"ל הפקר, ונמצא דחסר גוף המצוה כיון דליכא במה לקיים המצוה ולא מיגרע עי"ז מצות השבה במה שיכול להפקיר אותה, וצ"ל דכוונת הרמב"ן אלו אמר לא בעינא בהשבה לבד אבל אינו מפקיר אותה דאז ג"כ פטור מהשבה אע"פ שיש כאן תנאי המצוה ובכה"ג הו"ל עקירה כמו גבי מאנס, איברא דלפמ"ש הרמב"ם (פי"א מאבידה הלי"א) דהמאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו, וס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר אלא דפטריה רחמנא ממצות השבה לבד, ועיין בטור (סימן רס"א) ובקצה"ח וא"כ עדיין חסר תנאי המצוה אפילו בגוונא דלא מפקר לה דמ"מ באמירת לא בעינא תו אין כאן אשר תאבד ובטיל ממנה שם אבידה, וצ"ל דהרמב"ן פליג על הרמב"ם בזה והרמב"ם לא גריס כלל הך ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא כמבואר בדבריו (שם הלי"ח), ועיין מח"א (הלכות זכייה מהפקר סי' ו') ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה