אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן כז

סימן כו

בענין תוך כדי דיבור:

לחכם אחד:

[א] ע"ד מ"ש הדר"ג ליישב קושית השער המשפט (סימן כ"ט) ע"ד הריטב"א בב"מ (דף כ"ח) עלה דאמרינן התם ההוא דארכיס ליה חמרא וכו' זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וכו' א"ל ידעתון ביה דרמאי הוא א"ל אין, א"ל אנא רמאה אנא, א"ל אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה, והריטב"א הקשה דהא בלא"ה יכולין לחזור מעדותן תוך כדי דיבור, ותריץ הנ"מ כשחוזרין מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה דשאל להם וכי רמאה אנא יש לנו לומר שאין חוזרין ומגידין אי לאו טעמא דלא מייתי אינש חובתנא לנפשיה עכ"ד. והמתבאר מזה דחזרה תכ"ד לא מהני אלא מחמת עצמו ולא מחמת אחרים, והקשה השעהמ"ש שהוא נגד דברי הש"ס בכתובות (דף ל"ג) בהא דאמר עדים זוממים לאו בני התראה נינהו ניתרו בהו מעיקרא אמרי אשתליין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוי הוי דפריך וניתרי בהו תכ"ד אלמא דאפילו בשחוזרים מאימת התראה ג"כ הוי חזרה, וכן בסנהדרין (דף ל"ב) עלה דאמרינן התם דיני נפשות פותחין בזכות תחלה היכי אמרינן להו אמר ר"י מי יימר כדאמריתו ופריך והא חסמינן להו ופירש"י ותוס' דהא יכולים לחזור מעדותן תכ"ד אע"ג דהוא מחמת ההכחשה של ב"ד ולא מחמת עצמן אלמא דגם בכה"ג שייך חזרה תכד"ד:

והדר"ג תירץ ע"ז דדברי הריטב"א אינם אלא בשחוזרים מחמת אימת הבע"ד וכההיא דב"מ דהתם יש לחושדם דחוזרים ומשקרים כדי להנצל מאימתו, אבל בכתובות ובסנהדרין שחוזרים מחמת אימת הב"ד דהתם ל"ש כלל שחוזרים בשקר מחמת אימה שאם האמת אתם אין להם לפחוד כלל, ואדרבה עיקר האיום הוא שלא יעידו בשקר א"כ אין להסתפק כלל על חזרתם דשמא משקרים מחמת אימת הב"ד עכ"ד:

[ב] איברא דקושיא זו עדיין צריכה לפנים לפמ"ש הריטב"א להקשות בהא דאמרינן ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי וז"ל, אע"ג דאמרינן התם דמאיימין על העדים ולא חיישינן דלמא פרשי התם באיום בעלמא דלא חיישי סהדי וכו' אבל לומר להם שאם יוזמו יהרגו איכא למיחש דפרשי דלמא יוזמו בשקר ויהרגו עכ"ל, ומעתה שוב א"א לחלק בין הך דב"מ שחוזרים מחמת אימת הב"ד ובין הך דסוגיין שחוזרים מחמת אימת התראה, דאם נפרש טעמו של הריטב"א דבחוזרים מאימת הבע"ד חיישינן דלמא משקרים בחזרתם דחוששין שמא יוזמו בשקר, וע"כ דעדים לא חשידי לשקר מחמת אימה, וא"ה ה"ה מחמת אימת הבע"ד, ועיקר טעמו של הריטב"א הוא מטעם דחזרה לא מיקרי אלא שחוזרים מחמת עצמם אבל מחמת אחרים אין זה חזרה כלל ובתכ"ד לא מהני אלא חזרה לבד, וזהו אינו בתורת חזרה וא"כ ה"ה בחוזרים מחמת ההתראה או מחמת הכחשת הב"ד הו"ל חזרה שלא ע"י עצמן:

ויכילנא להעמיד קצת דברי הדר"ג דעיקר טעמו של הריטב"א הוא מטעם דכיון שחוזרים מחמת אימת בע"ד חוששין שמא משקרין בחזרתן וא"כ הו"ל חזרתן דאמרי לאו רמאי הוא ספק עדות שאין הב"ד יכולין לדון עליה מספק, וכ"ש לפום מה שיתבאר במק"א דכל הגדה דאיכא למיחש עלה דלמא משקרי אינה הגדת עדות כלל ואפילו ספק לא הוי וגרע מתרי ותרי, דהתם בכל עדות בעצמותה אין בה חשש שקר רק מצד הכחשה שכנגדה משא"כ בעדות שמצד עצמותה ליכא בירור על אמיתותה אין בה תורת עדות כלל, וא"כ הך הגדה שחוזרים אח"כ ע"י אימת הבע"ד אין בה תורת הגדה כלל, משא"כ בחוזרים ע"י אימת התראה נהי דאם היינו באין לדון ע"פ חזרתם א"א דכיון דאפשר שמשקרים מחמת אימה אינה הגדה כלל, אבל מ"מ לבטל הגדה ראשונה מועיל דע"ז לא בעי תורת הגדה כלל דאפילו נפסל מיד לאחר הגדה ג"כ יכול לחזור מעדותו תכד"ד, וכמ"ש במק"א לצדד דעדים שחוזרים ומגידים כגון עדי שטר לרמב"ח בכתובות (דף י"ח) דלא ליבעי כל דיני עדות על חזרתם אע"פ שכבר נתקיימה הגדה ראשונה וכ"ש הכא: [ג] ונראה לומר בישוב קושיא זו עפ"י מה שהוקשה לנו מכבר לשיטת ר"ת ודעימיה דעיקר דינא דתכד"ד אינו אלא מתקנת חכמים דתקון משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום ולחזור אח"כ, וא"כ מאי פריך הש"ס דניתרו בהו תכ"ד הא בדאורייתא קיימינן ומאי מועיל תכ"ד כיון שאין יכולין עוד לחזור נמצא דאין זה התראה כלל, ואין לומר דע"כ לא קאמר ר"ת אלא בלוקח מקח דהתם כיון דהו"ל מעשה אינו מועיל חזרה מדאורייתא משא"כ בעדות דאינו אלא דיבור בעלמא מודה ר"פ דבתכ"ד מועיל חזרה מדאורייתא, דהרי בתוס' ב"ק (דף ע"ג ע"ב) מבואר להדיא דאף בעדות ס"ל לר"ת דהחזרה הוא רק מתק"ח יעו"ש ועיין בנימוק"י בב"ב (דף קכ"ט) בשם הריטב"א:

ולכאורה היה אפשר לומר דהרי אף דס"ל דתכד"ד אינו אלא תק"ח אבל כל שחוזר תיכף בלי הפסק הו"ל דאורייתא, וכן מבואר בדברי ר"ת דס"ל דתיקנו משום תלמיד הלוקח מקח שיוכל ליתן לרבו שלום ויוכל לחזור בו אח"כ, ואם נימא דכיון שכבר נעשה הקנין שוב אינו יכול לחזור בו אפילו תיכף א"כ למאי הוצרכו לתקן שיוכל לחזור כיון דע"י שיתן שלום אינו מפסיד כלום, א"ו דכל שעדיין לא משך ידו בודאי יכול לחזור בו מדאורייתא, רק כל שהפסיק בינתים אפילו משהו אינו אלא מתק"ח, וגדולה מזו כתב הב"י (באהע"ז סימן ל"ח) בשיטת הרמב"ם דאפילו בקדושין דל"מ חזרה תכ"ד אינו אלא בהפסק בינתים אבל כל דליכא הפסק מועיל חזרה ועיי"ש בב"ח, [ומדברי הרשב"א בקדושין (דף נ"ט) מבואר דבקדושין ל"מ חזרה אפילו בכה"ג יעו"ש] וא"כ שפיר מקשה הש"ס דאפשר להתרות להעדים תיכף דאז מועיל חזרה מדאורייתא, אבל זה אינו דהתוס' הקשו שם דאיך יוכלו לחזור לאחר התראה הא ההתראה עצמה הו"ל יותר מכד"ד ותירצו דעסוקין באותו ענין חשיב הכל תכ"ד, ואם נימא דעיקר קושית הש"ס הוא לאו דוקא מתכד"ד אלא דצריך תיכף א"כ ע"ז לא יועיל מה שעסוקין באותו ענין לשווייה כתיכף דדוקא לענין תכ"ד מהני טעמא דעסוקין באותו ענין, ועוד דמלשון הש"ס דקאמר וניתרו בהו תכ"ד משמע דלא בעי תיכף:

[ד] וע"כ נראה לומר דהנה ההפלאה והגרע"א הקשו דמאי מקשה הש"ס דניתרו בהו תכ"ד דוקא הא כיון דקיימינן השתא דע"ז צריכין התראה ובלא"ה לא מיענשי א"כ כ"ז שלא התרו בהן הו"ל עדות שאאי"ל ול"ש עדות, וממילא מצו הדרי בהו אפילו לאחר כד"ד דלא שייך כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכבר קדמם בקושיא זו הראב"ד והובא בש"מ יעו"ש:

ונראה לומר בישוב קושיא זו דנהי שהעדים יכולים לחזור אפילו לאחר כד"ד מ"מ התראה לא הוי אלא כשמתרין בהו בתכד"ד דוקא משום דהתראה בעי בשעת מעשה דוקא וכך הוא גזה"כ מעיקר דין ההתראה, אלא דתכד"ד קודם המעשה מהני משום דתכד"ד חשיב כשעת מעשה וכן לאחר כד"ד נמי מועיל מטעם זה כמ"ש הרמ"ה בב"ב (דף קכ"ט) לבאר היטב יסוד זה דתכ"ד חשיב כשעת מעשה ע"ש, ודוקא בעלמא לא מהני לאחר שכבר נעשה מעשה משום דשוב אין תועלת בהתראה שאינו יכול לחזור בו וממילא אין זה התראה אבל כאן שעדיין יכול לחזור בו ולבטל המעשה הו"ל התראה בין קודם המעשה ובין לאחר המעשה כל שהיא תכ"ד למעשה דחשיב כשעת מעשה, אבל אם כבר עבר תכ"ד מהמעשה אע"פ שעדיין בידו לחזור ולבטל המעשה לא מקרי התראה לחייבו. וראיה לזה נראה מהא דאמר במכות (דף ט"ו) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו הו"ל התראת ספק כשמתרין בו בשעת עבירת הלאו דלמא לא יבטל העשה, והקשה רש"י שם דלמה לא יתרו ביה בשעת ביטול העשה דהו"ל התראת ודאי, ותירץ דלעולם בעינן התראה בשעה שעובר על אזהרתו כדאמרינן בשבועות שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה התראת ספק הוא, אלמא התראה בשעת איסור בעי, ואע"פ שאין הלאו נגמר עד שיאכל את של תנאי יעו"ש ובתוס' שם ד"ה במאי, וא"כ ה"נ כיון דמעשה העבירה כבר נעשה ואע"פ שעדיין בעי התראה ואין ההגדה נגמר עד שעת התראה מ"מ שוב לא שייך התראה, ואפילו לדעת הרמב"ן והריטב"א דס"ל (שם) דמתרין בשעת ביטול העשה ה"ט משום דביטול העשה הוא חלק מעצמות העבירה וכגופו של איסור חשיב ונמצא דהו"ל התראה בשעת העבירה כמבואר בדבריהם, אבל כאן בהתראה דאין העדים עושים עוד מגוף העבירה כלום דמי לאכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דלכו"ע אין מתרין בשעת אכילת התנאי:

[ה] ומעתה נראה ליישב דברי ר"ת דנהי דס"ל דעיקר תקנתא דחזרה תכ"ד אינו אלא תק"ח, מ"מ לא פליג בעיקר יסוד דתכ"ד חשיב שעת מעשה, דזהו עיקר דין דאורייתא לכל התורה ומה"ט אינו מועיל התראה קודם תכד"ד של המעשה משום דבעי דוקא בשעת מעשה, והא דקאמר הש"ס ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין כבר ביאר הקצה"ח (בסימן כ"ח סק"ח) יעו"ש, אלא דהא דהוצרך ר"ת ליתן טעמא לחזרת תכ"ד היינו על החזרה לבדה משום דס"ל דמטעם דחשיב שעת מעשה עדיין אינו בדין שיועיל חזרה תכ"ד דכיון דכבר נעשה מעשה המועיל לחלות הענין, ואע"ג דעדיין הוא שעת מעשה מ"מ אין בכחו לחזור ולבטל המקח וכיו"ב שכבר חל לולא שתקנו משום לא שבקת רווחא לתלמיד כדאמר בנזיר (דף כ'), ולפ"ז א"ש קושית הש"ס דניתרי בהו תכ"ד, ואפילו לשיטת ר"ת דס"ל דמדאורייתא אינו מועיל חזרה בעדים תכ"ד להגדתם היינו דוקא בעלמא אבל כאן דקודם התראה הו"ל עדות שאאי"ל ועדיין לא נגמר הגדתם וא"כ יכולים לחזור עדיין כקושית הראב"ד הנ"ל, רק דאע"ג דיכולים לחזור אפילו לאחר כד"ד מ"מ הקשה הש"ס דניתרי בהו תכ"ד דוקא משום דבעי התראה בשעת מעשה, וע"ז גם הר"ת מודה דלענין זה מהני דינא דתכ"ד לחושבו כשעת מעשה מה"ת:

ומעתה מיושב היטב מה שהקשה השעה"מ לדברי הריטב"א דס"ל דכל שחוזרים מחמת אימת התראה אינו מועיל חזרה, ולפי האמור נראה דהריטב"א לא אמר כן אלא דוקא כשההגדה כבר נתקיימה בכל התנאים ואנו באים לבטלה מטעם חזרה תכד"ד, וע"ז כתב הריטב"א דהיכא שחוזרים מחמת עצמן הוא דמיקרי חזר ולא מחמת אחרים משא"כ בסוגיין דמיירי קודם התראה דהו"ל עדות שאאי"ל דעדיין אין תורת הגדה עליה דמה"ט לא קרינן כאן חוזר ומגיד דמעולם לא הגיד בזה אין נ"מ לן כלל אם החזרה הוא מחמת עצמן או מחמת אחרים דמ"מ כל שלא חלה עליה תורת הגדה שעה אחת יכולים לטבלה בכל גווני, וכן מהא דפריך בסנהדרין והא חסמינן להו דיכולים לחזור ולהגיד לא תיקשי לדברי הריטב"א לפמ"ש התוס' שם דהש"ס מיירי קודם דו"ח דיכולין לומר מבודין היינו כדאיתא בתוספתא, והתם אינו כלל מתורת תכ"ד אלא דכל שלא נחקרו הו"ל כלא הגיד עדיין וגם הו"ל עדות שאאי"ל, ובכה"ג מועיל חזרה בכל גווני ואפילו מחמת אימת אחרים:

[ו] ולפ"ז מיושב קושית התוספת שהקשו דאמאי יכולים לחזור לאחר ההתראה והא ההתראה עצמה הו"ל יותר מכד"ד, ולפמ"ש דאין העדות נגמר אלא לאחר שחלה עליהם ההתראה דאז מיקרי עדות שאתה יכול להזימה ולא מקרי התראה אלא בשאומר יודע אני וע"ד כן אני עושה כמבואר בסנהדרין (דף מ"א), א"כ אם העדים חוזרים מיד אחר ההתראה נמצא דלא קבלו ההתראה כלל וההתראה היא כלא היה ונמצא דעדיין לא היה שעת חלות הגדה על עדותן וממילא יכולין לחזור ואין כאן חוזר ומגיד כלל דהו"ל כקודם ההתראה:

ועפי"ז ניחא לדעת הריטב"א דכתב בפ"ק דמכות (דף ו') עלה דאמר התם והוא שהעידו כולם בתכ"ד ומפרש התם דהיינו אחד בתכ"ד של חבירו, וכתב שם הריטב"א דטעמא דמלתא משום דכולהו עדים כחד חשיבי אבל בבע"ד שהודה אחד מהם לחבירו ואחר שדבר חבירו בא הוא לחזור תכ"ד של חברו ל"מ דבכל מקום דמהני תכד"ד הוא של עצמו לבר מעדים בלחוד עכ"ד, ומשמע דלא ס"ל כדעת התוס' בסוגיין דעסוקין באותו ענין חשיב הכל כתכ"ד דאל"כ אין לחלק בין עדים לבע"ד, ועוד שהרי התוס' בסוגיין הביאו ראיה לדין זה דעסוקין באותו ענין חשיב כתכ"ד מעדים דמהני חד בתכד"ד של חבירו, אלמא דלא ס"ל דכולהו עדים כחד חשיבי דאל"כ אין כאן ראיה כלל לדין עסוקין באותו ענין, ומדהוצרך הריטב"א לטעמא דכולהו עדים כחד אלמא דלא ס"ל סברא דעסוקין באותו ענין, וא"כ תיקשי קושית התוס' לדעת הריטב"א דאמאי יכולין לחזור לאחר התראה שכבר עבר תכ"ד, אמנם לפמ"ש ניחא דעיקר החזרה הוא מטעם דהו"ל קודם התראה, אמנם מדברי הריטב"א בסוגיין בהא דקאמר וניתרו בהו תכ"ד יש לדקדק קצת דמדין תכ"ד דכל התורה אתי עלה יעו"ש:

[ז] ועפ"י מ"ש בשיטת ר"ת דרק החזרה הוא מתק"ח אבל עיקרא דדינא דתכ"ד חשיב כשעת מעשה הוא ד"ת, יתיישב מה שהקשו התוס' לדברי ר"ת מהא דאמרינן בנדרים דאמרו לו מת אביו וקרע ותכ"ד נודע לו שמת בנו יצא ידי קריעה דמאי תקנתא שייך כאן, ולפמ"ש א"ש דכיון דחשיב משעת מעשה נמצא שנודע בשעת קריעה, וכמו דצ"ל הך טעמא לדעת הר"ן בנדרים שם דעיקרו של תכ"ד הוא מטעם דאין אדם עושה בגמר דעתו ודעתו שיוכל לחזור בתכ"ד, וא"כ איך יועיל לענין קריעה לשווייה כמי שקרע על בנו, ועכצ"ל דמה"ט ס"ל להר"ן ודעימיה דחשיב כשעת מעשה וא"כ ה"ה לדעת ר"ת כיון דלא פליג על עיקר היסוד דשעת מעשה אלא בדינא דחזרה לבד. וכן יתיישב קושית הר"ן בנדרים (דף פ"ז) מהא דאמרינן התם לענין הפרה דאמרו לו נדרה אשתו והפר לה ונודע לו תכ"ד שנדרה בתו מהני אע"ג דהוי דאורייתא, ולפמ"ש א"ש דכיון דחשיב כל התכד"ד כאלו ישנו עדיין דיבור של הפרה וא"כ כשנודע לו שנדרה בתו והוא רוצה בהפרתה מהני כמבואר ברא"ש שם וכמו דצ"ל כן לדעת הר"ן, דאל"כ תיקשי נהי דמתבטל הפרתו הראשונה אבל חסר הפרה על נדר בתו וע"כ דטעם הר"ן דהחזרה משווי לתכ"ד כשעת מעשה ועדיין ישנה להפרה:

אלא דבעיקר דינא דהפרה צל"ע קצת, דהא ע"כ א"א לפרש דבשעה שנודע לו שנדרה בתו גלי דעתיה שרוצה בהפרתה דא"כ א"צ כלל לדינא דתכ"ד דהא עיקר טעמא דהפר בלבו אינו מופר משום דהו"ל דברים שבלב וכאן הו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם, וע"כ דלא גלי דעתיה כלל, וא"כ מה יועיל מה דע"י דינא דתכ"ד חשיב כאלו אותה הפרה ישנה עדיין דמ"מ כיון דמתוך אותה ההפרה לא מוכח מידי שרוצה בהפרת בתו ורק ע"י מחשבתו לבד אנו דנין הו"ל דברים שבלב, וכיו"ב כתב הרשב"א בקדושין (דף נ') בסוגיא דדברים שבלב דאומר אהא הר"ז נזיר חשיב דברים שבלב אע"פ שנזיר עובר לפניו כיון דאפשר דבתענית קאמר ואנו דנין רק ע"י מחשבתו, והרי התם נמי איכא דין דידות נזירות לשווייה כדיבור ממש ואעפ"כ לא עדיף מדברים שבלב משום דלא מוכח מתוך דיבורו שמחשבתו לכך וליכא אומדנא דמוכח הו"ל דברים שבלב ולא מהני. ואולי י"ל לפמ"ש הרשב"א (שם) בשם היראים דמשו"ה בנודרין להרגין דאומר בלבו היום ל"ח דברים שבלב שדרכן של ב"א המדברין עם ההרגין לומר כן ולא שינה זה לשונו משאר ב"א ואין קורין דברים שבלב אלא כשהוא סותם דבריו ומסרן למחשבת לבו במה שדרכן של ב"א לפרש לשונן ולא לסתום דבריהם כמו שסתמן זה עכ"ד, וה"נ בתכ"ד כיון דדרכן של ב"א לסמוך מחשבתם אל הדיבור שהיה בתכ"ד אין זה דברים שבלב ועדיין צ"ת. ומדברי הרמב"ם (פי"ב מנדרים הלכ"א) משמע דאפילו בתכ"ד אינו יכול להפר, וכן משמע גם מדבריו בפיה"מ ומחלק בין היכא דההפרה היתה לשם אחרת לסתמא והיינו כלשון ראשון שם ודברי הלח"מ שם צ"ע:

[ח] ועפי"ז יתיישב נמי מה שהקשה השואל בתשובת ח"ס (חאה"ע סימן צ"ז) לדעת ר"ת מהא דאמר בנזיר (דף כ') מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני תכ"ד דנתפס בנזיר ואיך יקיף ראשו וייתי חולין לעזרה ויאכלו כהנים מליקת העוף כדמקשה הש"ס כיו"ב (שם דף כ"ט), וכן מהא דאמר ספ"ק דמכות והוא שהעידו כולם בתכ"ד וכיון דמה"ת תכ"ד ואחר כד"ד שוים האיך תיקנו חז"ל שלאחר כד"ד לא יצטרפו ויהרגו הראשונים שהוזמו, והח"ס שם הוסיף להקשות למ"ד בסנהדרין דאין עדותן מצטרפת אלא עד שיעידו שניהם כאחד ובד"נ לכו"ע בעינן שיעידו כאחד כמבואר ברמב"ם (רפ"ד מעדות) איך משכחת לה כיון דתכ"ד לאו דאורייתא וא"א שיעידו שניהם כאחד בב"א דא"א לצמצם וגם תרי קלי לא משתמעי ואיך מצאנו ידינו ורגלינו יעו"ש: ולפמ"ש דעיקר תק"ח לשיטת ר"ת אינו אלא לחזרה אבל עצם היסוד דתכ"ד חשיב כשעת מעשה הוא מה"ת, וא"כ בכל הני דעיקר דינא דתכ"ד הוא רק לחושבם כשעת מעשה מהני מדאורייתא גם לדעת ר"ת אלא דבעיקר דברי הח"ס שתפס בפשיטות דהא דאמרינן שיעידו כאחד היינו בתכ"ד לפע"ד לא נהירא כן אלא דבעי שיעידו זה בפני זה ואפילו לאחר כד"ד:

הקשינו ע"ד חת"ם שכתב דלמ"ד דבעי שיעידו שניהם כאחד היינו בתכ"ד, דבאמת סגי כל שמעידין זה בפני זה ואפילו לאחר כד"ד, וכן מצאתי להדיא בספר המכריע להריא"ז (סי' כ"ה) וז"ל ואפילו לת"ק דאמר אין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחת לא אמר אלא לאפוקי מר"נ דאמר דמהני אחד היום ואחד מחר ולא שיעידו בתכ"ד עכ"ל, וכן מתבאר מדברי הנימוק"י סנהדרין (דף ל'), וכן מתבאר גם מדברי הרמב"ם בפיה"מ כתובות (דף כ"ג), וכן נראה מלשון הירושלמי סנהדרין (פ"ג הל"ט) יעוש"ה:

השמטה :

ענף ב:

[ט] והנה התוס' בנדרים תמהו לשיטה זו דתכ"ד הוא מתקנתא וז"ל, וקשה דהא גבי דינין דאורייתא הוא כגון גבי מנחת חטין מן השעורין וגבי שבועת העדות אמרינן ליה וצ"ל דהוי דאורייתא עכ"ל. וקושיתם אינו מובן דהא דאמרינן (רפ"ב דנזיר) דמהני חזרה בהרי עלי מנחת חטין אתיא גם לדעת ר"ת וסייעתו דהא כיון דע"כ מוכח מדברי ר"ת דתיכף מהני החזרה מדאורייתא כיון שעדיין לא הפסיק כמבואר לעיל. וא"כ גבי מנחת חטין דאומר בלי הפסק החזרה הו"ל מדאורייתא, ואפ"ה א"ש מאי דס"ל לב"ש התם דל"מ חזרה תכ"ד משום דל"מ שאלה בהקדש. וה"ט משום דאלים כח הקדש וכן כתבו התוס' במנחות (דף פ"א) ד"ה תודה דלא מהני חזר בהקדש אפילו תיכף יעו"ש: גם מה שהקשו משבועת העדות וכוונתם להא דאמרינן התם (דף ל"ב) כפרו שניהם כאחת חייבין הא א"א לצמצם ומסיק כגון שכפרו שניהם בתכ"ד, ופריך מכדי תכ"ד כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי ומסיק כל אחד בתכ"ד של חבירו ומדמחייב קרבן שבועה אלמא דתכ"ד מדאורייתא, אינו מובן דהא מודה ר"ת דמתק"ח מועיל חזרה תכ"ד וא"כ הראשון עדיין יכול לחזור תכ"ד של שבועה על כפירתו והב"ד יקבלו עדותו וממילא השני מחויב קרבן דשוב אינה כפירת דברים כיון דהגדת השני פועלת לממון בצירוף הגדת הראשון אם יחזור תכ"ד, ואף דמדאורייתא תו אינו מועיל חזרת הראשון ונמצא דהשני אינו אלא ע"א מדאורייתא מ"מ מחייב קרבן שבועה דלא גרע מעד מיתה דכל עיקר עדותו אינו אלא דרבנן ואפ"ה חייב ק"ש, ואם כוונתם להקשות דאיך משכחת מה"ת ק"ש על העד השני דאינו אלא כפירת דברים לדעת ר"ת דאין הראשון יכול לחזור עוד ג"כ לק"מ דהא עיקר קרא דשבועת העדות במושבע מפי אחרי' מיירי כמבואר שם ומושבע מפי אחרים דעת הרמב"ן שם דאפילו בשותקין חייבין, ודוקא מתניתין דכפרו שניהם כאחד הוא דאיצטריך לאוקמי בכה"ג דמשמע אפילו במושבעין מפי עצמן וכדמשמע מלשון הש"ס שבועה שאין אנו יודעין וכו' ואפילו לפי דעת הרשב"א והריטב"א שם שהעלו כדעת רש"י דגם מושבע מפי אחרים ולא אמרו אין אנו יודעין פטורין מ"מ משכחת לה כפירה ע"י הרכנה, ואף שכתבו התוס' ב"ק (דף נ"ו) דדוקא שאמרו אין אנו יודעין בב"ד דשוב אין חוזרין ומגידין והרכנה ל"ח הגדה דלא עדיפא מפי כתבם כמ"ש הש"מ בשם הרשב"א בב"ב (דף קכ"ח) מ"מ לדעת ר"ח קיימינן דס"ל דכל שראוי להגיד כשר מפי הכתב וה"ה ע"י הרכנה וא"כ הו"ל כפירה ועיין גיטין (דף ע"א):

הקשינו ע"ד התום' בסוף נדרים שהוכיחו משבועת העדות דחזרת תכ"ד ד"ת דהא שפיר י"ל דאינו אלא תק"ח ואפ"ה חייב השני ק"ש דמ"מ כיון דמדרבנן מצטרף עם הראשון לא גרע מעד מיתה, וראיתי להחת"ם (חיו"ד סימן י"א) שתמה דאיך משכחת שבועת העדות שיתחייבו שניהם הא מכיון שנשבע הראשון לשקר תו ל"מ חזרתו ואפילו תכ"ד, ומכח זה העלה דכ"ז שלא הועד עליו בב"ד לא נפסל לעדות ע"ש ודבריו מרפסין איגרי דהא קי"ל תכ"ד אף בשבועה דלעבר ועי' בקצה"ח (סימן כ"ח), ועיקר חידושו דכ"ז שלא נפסל בב"ד הרי הוא עד כשר לא נראה כן, הן אמת שכן צידד גם התומים (סימן פ"ז סקכ"ז), ואף דלכאורה נראה כן מדברי התום' במכות (דף ו') ממ"ש עלה דפריך נרבע יציל דפסולו מטעם רשע ומיירי בנרבע לרצונו והקשו דהא לרבא דאמר פלוני דבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו א"כ הנרבע גופיה כשר ע"ש ומאי קשיא להו הא עיקר הטעם משום פלגינן דיבורא ואמרינן שהוא לא נרבע אלא אחר אבל מ"מ דא ברור דאיכא נרבע לרצונו וא"כ שפיר פריך נרבע יציל בכל מקום שהוא א"ו דם"ל דכ"ז שלא הועד עליו בב"ד לא נפסל, אמנם נראה דקושית התום' הוא דכיון דתלינן דהוא לא נרבע א"כ ל"ש נמצא קא"פ כיון שאין הפסול ידוע וכמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ל"א) ד"ה שב"ש ועי' טו"א ר"ה (דף כ"ד), אבל בודאי פסול עדות אינו תלוי בגמ"ד וכן מוכח מד' התום' במכות (שם) למעיין היטב בתירוצים, ומ"ש הח"ם להסתייע מד' חכמי בריסק שנסתפקו בכת אחת המכחישים זא"ז דיצטרפו שניהם לעדות אחרת אלמא דכ"ז שלא הועד עליו בב"ד לא מיפסל תמוה הא מה שמכחישים עצמם בב"ד הו"ל כשאר עדות דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וע"כ דאין טעמן של חכמי בריסק מהך סברא וכבר ביארנו דבריהם במק"א עפ"ד התורי"ד בב"ב (דף מ"א) בפנים מסבירות ויישבנו דבריהם מהש"ם דשבועות (דף מ"ח) ואכמ"ל:

השמטה :

[י] איברא דעדיין תיקשי לדעת ר"ת עפמ"ש דתכ"ד דחשיב שעת מעשה הוא מה"ת והחזרה אינו אלא תקנתא, מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ג) דעדים שהעידו שגנב וטבח והוזמו על הטביחה דלרבי יוסי בטלה גם עדות גניבה כיון שהעידו בתכ"ד וס"ל לר"י תכ"ד כדיבור, ופריך וסבר ר"י תכ"ד כד"ד והתנן הר"ז תמורת עולה תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה דברי ר"מ ר"י אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה, והוינן בה נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך בתכ"ד ומסיק דתרי תכ"ד הוי חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת הרב לתלמיד כי לית ליה לר"י כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה ע"כ, ולפמ"ש מאי קשיא ליה להש"ס דאפשר דר"י ל"ל כלל תקנתא דתכ"ד לענין חזרה ומשו"ה לא מהני חזרה בנמלך, משא"כ לענין חזרה ומשו"ה לא מהני חזרה בנמלך, משא"כ לענין עדות לבטל עדות גניבה שהיתה בתכ"ד עדות טביחה דהתם מתורת צירוף לבד אתינן עלה לחושבם כעדות אחת ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמבואר שם בש"מ בשם הראשונים ע"ז לא פליג ר"י כלל:

וע"כ נראה לומר דאף שכמה ראשונים תפסו דעיקר ביטולה של עדות גניבה הוא מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מ"מ לדעת ר"ת לא יתפרש כן, דהרי התוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה ואי כתבו ותדע דאם היה כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפלוני בא עליה סברא לרבא שמצטרפין להורגו אבל לא להרגה אפילו לאוסרה על בעלה אע"פ שנאסרת באונס עכ"ל, אלמא דלא אמרינן בכה"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"פ שהוא קרוב ולא בעל דבר, והרא"ש ספ"ק דמכות הביא בשם הראב"ד דדוקא בדינא דרבא דפלוני רבעני דהו"ל בע"ד ואינו בגדר עד משו"ה ל"ש לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל באילעי וטוביה דקרובים היו אל הערב בטלה כל העדות אף ללוה וכדאיתא בירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה דס"ל לרבי יוחנן דבטלה כל העדות יעו"ש, ולדברי התוס' ע"כ צריך לחלק דדוקא בההיא דירושלמי דהו"ל הגדה אחת ממש וכן באילעי וטוביה משו"ה בטלה כולה דא"א למיפלגה משא"כ כאן דתרי מילי נינהו שמעידין על פלוני ועל האשה וכמ"ש הרא"ש והריטב"א במכות שם לחלק כיו"ב יעו"ש, ועכ"פ תו ליכא לפרש דביטול עדות גניבה הוא מתורת בטלה מקצתה בטלה כולה כיון דתרי מילי נינהו ובכה"ג לא מבטל חדא לחברתה, ועוד דעיקר טעמא דאמר ר"י בירושלמי בכתב מקצת נכסיו לשני ב"א והעדים קרובים לאחד דבטלה כל העדות הוא מטעם דיליף מדינא דמתניתין דנמצא אחד קרוב או פסול דבטלה כל העדות וה"ה בעדות אחת כדאיתא בירושלמי (פ"ק דמכות הל"ז) יעו"ש, וא"כ לרבי יוסי דס"ל במתניתין שם דדוקא בדיני נפשות שייך דין נמצא קא"פ ולא בד"מ, א"כ ה"ה דהך דינא דבטלה מקצתה בטלה כולה לא ס"ל בד"מ אפילו בעדות אחת כההיא דירושלמי וא"כ כ"ש בשתי עדיות כגון גניבה וטביחה אלא שנצטרפו בתכ"ד דלא מבטלה חדא לחברתה:

וע"כ צריך לפרש דהא דקאמר הש"ס דבטלה עדות גניבה הוא מצד דאיכא פסול בעצמותה דכל שעדיין לא עבר תכ"ד שלה ונפסלו מצד עדות טביחה נפסלה גם עדות גניבה דחשיבי פסולי עדות בשעת גמר הגדת גניבה, דכיון דעדיין יכולין לחזור בעדות גניבה לא נגמרה עדותן עד לאחר כד"ד וכל פסול שאירע בגמר עדותן נפסלה כל העדות עי"ז, וזהו שכתב רש"י שם דאיפסלו אגניבה משום פסול עדות, ואע"ג דלפ"ז דכל שלא עבר תכ"ד של הגדת עדות לא נגמרה עדותן א"כ נמצא דפסול של טביחה ג"כ לא חל אלא אחר כד"ד ואז כבר עבר תכ"ד של גניבה, י"ל דתכ"ד משוה לעדות גניבה וטביחה כחדא ממש כיון דמעידין לחד גברא דחייב לו דו"ה והתכ"ד נגמר לשניהם ביחד, ועוד דעדות טביחה חשיבא עסוקין באותו ענין לגבי גניבה ונמצא דהפסול חלה עליהם בשעת גמר הגדה, ובכה"ג נמי שייך פסול עדות כמ"ש התוס' לענין שטר שיש בו רבית כיון דהעדים נפסלין עי"ז בטלה עדותן אע"פ שהפסול חל עליהם לאחר הגדה זו וה"ה הכא. ועפי"ז מיושב מה שתמה המהרש"א שם ע"ד רש"י מסוגיא דשם דאמרינן דגנב וטבח מועיל הזמה על טביחה לחייבם אע"פ שכבר נפסלו משעת גניבה כיון דהעידו בב"א, אלמא דתכ"ד לא אמרינן דחשיבי פסולי עדות מהמוקדם אל המאוחר וכ"ש מהמאוחר אל המוקדם יעו"ש וכבר קדמוהו הראשונים בקושיא זו בש"מ ולפמ"ש א"ש, ונראה דזהו כוונת הרמ"ה שהובא בש"מ שם דעדות גניבה הו"ל עדות שסופה בפסלות יעו"ש, ובקצה"ח (סימן נ"ב) כתב דטעמא דכיון שנעשה רשע דחמס בתכ"ד של הגדת גניבה מיפסל עדות גניבה למפרע ויעו"ש בנה"מ ובמשובב, ועכ"פ מכל האמור יוצא לנו דעיקר טעמא דבטלה עדות גניבה לא מטעם צירוף לבד אלא מטעם פסול וזה ל"ש רק אם ס"ל תכ"ד גם לענין חזרה משו"ה לא נגמר הגדת עדות גניבה עד לאחר גמר תכ"ד וכבר נפסל, אבל אם באנו לדון רק תכ"ד של צירוף לבד נמצא דכבר נגמרה העדות גניבה בכשרות ורק מדין בטלה מקצתה צריכין אנו לבטלה וכבר נתבאר דזהו ל"ש כאן, וא"כ שפיר פריך הש"ס דרבי יוסי אדרבי יוסי דכיון דס"ל בתמורה דלא מהני חזרה תכ"ד אמאי בטיל עדות גניבה ועיין בעמודי אור (סימן צ"ט):

וראיתי בעמודי אור (סימן צ"ט) שהעלה דעד המעיד ובתכ"ד מת או נתחרש או נפסל בטיל עדותו אע"ג דאין הפסול חוזר למפרע דלפמ"ש הר"ן דמטעמא דחוזר בתכ"ד הוא משום דאין אדם עושה בגמר דעתו ודעתו שיוכל לחזור עדיין בתכ"ד א"כ אפשר דמתחלת עדותו היה דעתו לחזור ואח"כ כשמת לא ידעינן דדלמא אם היה חי היה חוזר וכן נעשה רשע ג"כ כיון דהשתא הוא משקר שוב אין לנו בירור על אמיתת הגדתו ממה שלא חזר ועפ"ז כתב לבאר הסוגיא דמרובה שהבאנו בפנים יעו"ש, ודבריו נסתרים מסוגיא דגיטין (דף ה') דמוקי כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש ומיירי בתכ"ד או בעסוקין באותו ענין כמ"ש התום' ואפ"ה הגט קיים, ולשיטת רשב"ם בב"ב (דף קכ"ט) דגם בגירושין מהני חזרה תכ"ד מה"ת תיקשי דדלמא אם היה פקח היה חוזר מהגירושין וע"כ דכל שלא חזר לא מבטלינן מעשיו ודוקא כשחוזר אח"כ כ' הר"ן דאיגלאי מלתא שלא נעשה בגמר דעתו מתחלה:

השמטה :

[יא] איברא דעדיין צריך למודעי דמ"מ כיון דעיקר החזרה של תכ"ד הוא מתקנתא א"כ מאי מקשה ממאי דסבר רבי יוסי לענין עדות תכ"ד כדיבור דמי שיועיל גם לענין תמורה, דהא תמורה הוא דינא דאורייתא שאין ב"ד יכולין לעקור בקו"ע וכיון שכבר נקבע קדושת עולה א"א לשנותו דבר תורה, משא"כ בעדות גניבה דהוא דבר שבממון והפקר ב"ד הפקר, ועיין בנימוק"י בנדרים שם ובש"מ שנדחקו ליישב קושית הר"ן מהפרה וכתבו דזהו חשיב מיגדר מילתא ואין זה עקירת דבר מה"ת: ולכאורה היה אפשר לומר עפמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ט) דכל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה בתכ"ד לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי הוא כאלו אמר שני דברים ביחד ואם שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דהא לשניהם איתכוין, אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד עכ"ל, אלמא דתכ"ד דתמורה לא מטעם חזרה אתינן עלה אלא מטעם דלכך נתכוין מתחלה, וכן מתבאר גם מדברי התוס' זבחים (דף ל') ד"ה אמר יעו"ש, והמח"א הלכות צדקה (סימן ח') הביא ראיה לזה מדברי הש"ס בתמורה (דף כ"ה) דפריך שם נמלך פשיטא ומשני ר"פ דמיירי בתכ"ד מהו דתימא תכ"ד כד"ד והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל, ולמה לא סגי ליה בטעמא דתכ"ד לבד וע"כ מוכח מכאן כדעת הרמב"ם והתוס' דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד ולהכי איצטריך טעמא דעיוני הוא דקא מעיין דלא ליהוי כנמלך, ובזה כתב ליישב קושית הש"ך ע"ד הרמב"ם והתוס' מסוגיא דב"ק דשפיר מקשה הש"ס דאי ס"ל לרבי יוסי תכ"ד בעלמא גם בנמלך הו"ל כנתכוין מתחלה לכך יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר כן ליישב דברי ר"ת עפד"ז, אולם כד דייקינן א"א לומר כן דדוקא לדעת הסוברים דתכ"ד יכול לחזור מדאורייתא וע"כ דהוא מטעמא דאין אדם עושה בגמר דעתו מתחלה וכמ"ש הר"ן בנדרים (שם) שפיר י"ל דנתכוין מתחלה לכך ולא חשיב נמלך והא דהפסיק הוא רק משום דעיוני קמעיין, אבל לשיטת ר"ת דס"ל דעיקר חזרה דתכ"ד אינה דבר תורה וע"כ דס"ל דאדם עושה בגמר דעתו מיד תו ל"ש לומר דנתכוין מתחלה לכך דמה לי תכ"ד מה לי לאחר כד"ד כיון דעיקרו של תכ"ד הוא מתקנתא, וכן מצאתי להדיא בספר הישר לר"ת שכתב (סימן ת"צ) דאפילו בתכ"ד קטן דס"ל לרבי יוסי כדיבור דמי אינו מטעם דהו"ל נתכוין מתחלה לכך אלא דהוא מתורת חזרה יעו"ש והא דאיצטריך לומר טעמא דעיוני קמעיין אין גירסא זו עיקר והגר"א מחקה ע"ש:

ולכן נראה לומר דאף דס"ל לר"ת דתכ"ד אינו מועיל חזרה מדאורייתא מ"מ אחרי שתיקנו חכמים דיכול לחזור וכיון דיודע מתחלה שיוכל לחזור בתכ"ד ממילא אינו גומר שוב בדעתו מתחלה כיון דהרשות בידו לחזור, ונמצא דשוב מועיל החזרה מדאורייתא לדעת ר"ת כמו לדעת הר"ן, וא"כ שפיר פריך הש"ס דכיון דע"כ מוכח מדברי רבי יוסי דס"ל דמועיל חזרה בתכ"ד מדרבנן ממילא גם בתמורה מועיל מתורת חזרה ואין כאן עקירה כלל מדאורייתא כיון דדעתו מתחלה לכף שיוכל לחזור: [יב] וראיתי בגבורת ארי ספ"ק דמכות שהרבה לתמוה על דברי ר"ת דס"ל דלאחר שעבר שיעור תכד"ד דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב יכול עדיין לחזור בו, והא בנזיר (דף כ') עלה דמתניתין דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים קאמר, יתיב ר"ל קמיה דרבי יהודא נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתכ"ד וכו' כדי שאומר שלום תלמיד לרב א"ל תוב לא שבקת רווחא לתלמיד, ופי' התוס' כלומר תלמיד ששמע לאחד שנדר ובקש לומר ואני ובתוך כך רבו עובר לפניו והוא חייב להקדים לו שלום ולומר שלום עליך רבי והם ג' תיבות שוב לא יועיל להתפיס בנזיר אם יאמר ואני שכבר שהא כדי דבור ואין זו סברא, א"ו גם הד' נתפס הואיל ואמר לאלתר לאחר כד"ד ואני, אבל החמישי ששהא קצת ודאי אינו נתפס, אלמא דבזה פליגי ר"ל ור"י נשיאה אם לאחר שעבר שיעור תכד"ד והתפיס מיד אם דינו כתכ"ד או לא, ומסיק התם תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהא כדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר, ופי' התוס' דתניא כוותיה דר"ל דלר"י נשיאה עדיין יכול להתפיס מיד, וכיון דקיי"ל כר"ל דלאחר שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי כבר עבר תכ"ד ושוב אין יכול לחזור, א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן כיון דשוב לא יוכל לחזור בו לאחר שיתן לו שלום יעו"ש:

אמנם לפי המבואר בש"מ (שם) בשם ר"ת וז"ל פי' ר"ת שיעור תוך כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדמוכח פרק מרובה ומ"מ המחובר לתכ"ד מועיל כגון שאמרו ג' ואני שהן ג' תיבות כנגד שלום עליך רבי אף הרביעי נתפס הואיל ומחובר לתכ"ד, שכן הוא דרך בני אדם כשהוא עוסק בשום קנין או מעשה ובא רבו ונתן לו שלום עליך רבי חוזר לענין ראשון שהיה עסוק מתחלה ולא הוי הפסקה אבל החמישי לא הוי נזיר דאיכא ארבעה ואני בינתים, א"ל ר"י נשיאה תוב לא שבקת רוווחא לתלמידא לתפוס נזירותו שמיד שאמר שלום עליך רבי יצטרך לומר ואני ואם לא אמר מיד ואני לא יתפוס נזירות באמירת ואני בתמיהה, אלא ס"ל דאפי' שהה זמן גדול יכול להתפיס נזירות בראשון דבציר מידות נזירות לא הוי דכי נזיר עובר לפניו ואמר אהא הר"ז נזיר, תניא נמי הכי כרשב"ל נמי שאמר הריני נזיר ושהה כדי דיבור ואמר ואני פי' ששהה מעט יותר מכדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר, פי' הראשון שאמר הריני נזיר אסור וחבירו שאמר ואני מותר דלאו אקמא קאי עכ"ל, ומעתה דברי ר"ת מתבארים היטב דגם לר"ל דקיי"ל כוותיה יכול ליתן שלום לרבו ולחזור ממקחו הואיל ומחובר לתכ"ד, וא"כ מיושב שפיר קושית הטו"א איברא דלשון התוס' בב"ק (דף ע"ג) שכתבו לאחר שהביאו דברי ר"ת והיינו דקאמר שוב לא שבקת רווחא לתלמיד אינו מדוקדק כ"כ לפי דברי ר"ת עצמו שפירש דהקושיא דר"י נשיאה הוא שיועיל התפסה לאחר זמן מתורת ידות ואין זה ענין כלל לתקנת תכד"ד דעלמא וצ"ע: ענף ג:

[יג] וראיתי עוד שם בגבו"א שהקשה ע"ד התוס' בנזיר שכתבו דלר"ל ג"פ ואני הוא כשיעור שאילת תלמיד לרב שהם ג' תיבות וא"כ תיקשי הא דקאמר התם לימא מסייעא לר"ל דתנן ושמע חברו ואמר ואני ואני ותו לא, וכתבו התוס' דלר"י נשיאה תיקשי דליתני ד' פעמים ואני לאשמעינן חידושא דגם הד' נתפס אע"פ שהוא לאחר כד"ד, אבל לר"ל לא תיקשי דליתני ג"פ ואני דמלתא דפשיטא הוא דאין לחלק בין הב' לג' כיון ששניהם עומדין בתכ"ד ע"ש, והקשה דגם לר"ל איכא חדושא במה דהג' נתפס לאפוקי מרבי יוסי דס"ל דשיעור תכ"ד הוא כדי שאילת רב לתלמיד והם ב' תיבות ולדידיה הג' לא נתפס ומשו"ה העלה שם דאין שיעור תכ"ד מתחשב לפי מנין התיבות כמ"ש התוס' דג"פ ואני עולה כמו שלום עליך רבי, משום דיש תיבה קטנה דא"צ שהות באמירתה כמו תיבה גדולה אלא אזלינן בתר מנין האותיות, ולפ"ז בג"פ ואני דאיכא י"ב אותיות הו"ל יותר מכדי שאילת שלום עליך רבי דהו"ל י"א אותיות, ומשו"ה ניחא לר"ל דלא קתני במתניתין ג"פ ואני משום דהשלישי תו לא נתפס דהרי באמצע דיבורו כבר עבר תוך כ"ד אבל לר"י נשיאה דס"ל דכל שמחובר לתכ"ד נמי מיתפס כ"ש דהג' מיתפס וא"כ קשה דליתני ג"פ ואני יעו"ש:

ולכאורה יש להביא קצת ראיה לדברי הגבו"א מדברי התוס' בסנהדרין (דף ל"ב) בהא דאמרינן שם דיני נפשות פותחין בזכות תחלה היכי אמרינן להו מי יימר כדקאמריתו ופריך והא חסמינן להו, ובתד"ה היכי אמר להו פ"ה כשקיבלו עדותן של עדים וא"ת במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת שיחזרו בהן תכ"ד כפ"ה הא מי יימר כדאמריתו טפי מתכ"ד וכ"ת דלא חשיב הפסק בכך וכו' עכ"ל, והרי מי יימר כדאמריתו אינן אלא ג' תיבות ואפ"ה כתבו התוס' דהו"ל טפי מתוך כדי דיבור אלמא משום דאזלינן בתר מנין האותיות וכאן איכא יותר מי"א אותיות והיינו כדברי הגבו"א, ואף דאם ניזול בתר מנין התיבות נמי א"ש קושית התוס' דכיון דכבר עבר שיעור תוך כדי דיבור מסוף הגדה עד חזרה תו אין יכולין לחזור דקיי"ל כר"ל בנזיר דאין הרביעי נתפס לפי' התוס' שם דלא כשיטת ר"ת, מ"מ מלשון התוס' משמע דבהנך תיבות גופייהו הו"ל יותר מכדי דיבור וע"כ משום דאזלינן בתר מנין האותיות, אם לא דנפרש דכוונתם דכפי שמשמע מפירש"י שם דלא סגי בזה שאומרים מי יימר כדאמריתו אלא דצ"ל שמא בעצה באתם וכיו"ב, וכן משמע מחי' הרמ"ה שם א"כ הו"ל יותר מג' תיבות אבל מסתימת לשונם לא משמע כן:

אמנם נראה דאין מכאן ראיה כלל וגם קושית הגבו"א על דברי התוס' בנזיר לק"מ, דמאחר דעיקר סברתו דא"א למיזל בתר מנין התיבות משום דיש תיבה קטנה שא"צ שהות באמירתה כמו תיבה גדולה א"כ דון מינה דהעיקר תלוי בשהות האמירה של שלום עליך רבי, וא"כ ודאי דא"א למיזל בתר מנין האותיות בכלל אלא דוקא באותם שהם מורגשים במבטא אבל אותם שבאים רק לשימוש בעלמא שא"צ שהות באמירתם אין מתחשבים עמהם כלל וכלל דכמי שאינם דמי וזה ברור, ולפ"ז בשלום עליך רבי האותיות המורגשים במבטא הם שבעה ועוד הברת המ"ס של שלום דהו"ל כחצי אות לפי חוקי הלשון והו"ל שבעה ומחצה. ומעתה א"ש מ"ש התוס' דג"פ ואני הם כנגד שלום עליך רבי משום דואני הנקרא בחטף פתח אינו מתחשב אלא כשתים ומחצה וג"פ ואני הם שבעה ומחצה והוא מכוון כשיעור שאילת תלמיד לרב ממש, ולפ"ז נראה דאפילו לרבי יוסי דס"ל תכ"ד קטן דשאילת תלמיד לרב דהיינו שלום עליך מ"מ ב' פעמים ואני הם פחות מעט משיעור זה וא"כ גם השלישי יכול להתפיס ואני כיון דהתחיל תכ"ד אע"פ שלא גמר בתכ"ד וכן משמע קצת מדברי התוס' בשבועות (דף ל"ב) ד"ה בתוך יעוש"ה, וזה נראה בכוונת הגבו"א שם בס"ד החסרים ע"ש, וא"כ תו ליכא למימר דליתני ג"פ ואני לאפוקי מרבי יוסי כיון דלכו"ע השלישי נתפס ומיושב קושית הגבו"א:

ומעתה א"ש מאד דברי התוס' בסנהדרין שכתבו דמי יימר כדאמריתו הם טפי מתכ"ד שהרי בהנך ג' תיבות איכא אותיות המורגשים במבטא יותר מבשאילת תלמיד לרב, ועפי"ז אתיא קושיתם גם לשיטת ר"ת דס"ל דגם לאחר ששהא שיעור כדי דיבור יכול לחזור דכל המחובר לתכ"ד כד"ד דמי דכאן הרי איכא הפסק מעט לאחר שיעור כד"ד ובכה"ג גם ר"ת מודה דתו אין יכול לחזור:

[יד] איברא דהך דינא שהעלה הגבו"א דכל שגמר דיבורו הוא לאחר כד"ד לא מהני אע"פ שהתחיל בתכ"ד, לכאורה נראה מהירוש' כוותיה דברפ"ד דנזיר איתא מי שאמר הריני נזיר מאה יום ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום וחזר הראשון ואמר ואני נעשה עיקר טפילה, ובאור שמח (פ"ב מנזירות) כתב בכוונת הירושלמי דמשו"ה כשחזר הראשון ואמר ואני מיתפס רק בשני משום דכבר עבר שיעור תכ"ד במה שאמר השני ואני מאה יום ונמצא דתו לא מיתפס בקמא, ומשו"ה הותר השני הותר גם הראשון במה שאמר ואני, ולכאורה תמוה דהא בהנך ג' תיבות של ואני מאה יום עדיין לא עבר שיעור תכ"ד דליכא רק ששה אותיות המורגשים במבטא וע"כ משום דתו לא מיתפס בנזירות משום דבאמצע דבריו של ראשון שאומר ואני עבר שיעור תכ"ד ונמצא שגמר דבריו הוא לאחר כד"ד ומוכח כדברי הגבו"א:

ונראה דאין ראיה מכאן דנראה פשוט דהא דאמרינן דהשלישי שאמר ואני מיתפס בקמא הוא דוקא באחר אבל הראשון עצמו שחזר ונעשה שלישי לא שייך לומר שמתפיס בנזירות דידיה דאין לשון ואני נופל שאהי' כמותי ומשו"ה מיתפס בשני דוקא, ובלא"ה נראה דדברי הירושלמי אינם מתפרשים עד"ז דא"כ אמאי נקט בראשון הריני נזיר מאה יום, ומלשון הרמב"ם (פ"ב מנזירות הל"ד) שכתב וכן אם שמע ואמר ואני בתכ"ד אין לדקדק דבעי שיגמור דיבורו בתכ"ד מדלא אמר וכן אם שמע בתכ"ד ואמר ואני דהוה משמע דסגי בהתחלה, דהרי בסיפא כתב הרמב"ם שם ושמע שלישי בתכ"ד של שני משמע דסגי בהתחלה לבד באופן שאין להוכיח מדברי הרמב"ם אלו כלל, ומדברי הרמב"ם (פ"י משבועות הלי"ג) כפר הראשון ושהא העד השני יותר מכדי דיבור ואח"כ כפר, הראשון חייב בשה"ע והשני פטור, משמע דאם השני התחיל בתכ"ד חייב אע"ג דגמר כפירתו הוא לאחר כד"ד והיינו כדברי התוס' בשבועות הנ"ל, ויש לדחות: שוב מצאתי בריטב"א שבועות (דף ל"ב) וז"ל ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כאו"א בשחזר ומשביעם בתכ"ד שיכולים לחזור ולהודות, וי"ל דהא ליתא דסתם שבועה היינו שבועה שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכד"ד כדאיתא לקמן, וא"כ בשעת גמר השבועה לא היו יכולין לחזור ולהודות עכ"ל, אמנם מדברי הרמב"ן והרשב"א שם מבואר דבכה"ג חייבים על כאו"א יעו"ש ומבואר מזה דהך דינא היכא דהתחילו תכ"ד וגמרו לאחר כד"ד תליא באשלי רברבי, ואפשר דהרמב"ן והרשב"א מטעם אחר אתו עלה משום דשבועת הב"ד חשיב כעסוקין באותו ענין ויכולין לחזור מהגדת איני יודע:

[טו] ומאחר שנתבאר דבשיעור תכ"ד לא אזלינן בתר מנין התיבות צריך להבין דברי רבינו יונה (ברפ"ב דברכות) שנסתפק שם אם מפסיקין בק"ש וברכותיה לקדיש ולקדושה וברכו ומסיק וז"ל, ולברכו נמי כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתוך כדי דיבור כדיבור דמי וכו' עכ"ל, וע"ש בהגהות הב"ח והאיך הותר לענות ברוך ה' המבורך הא יש בהם אותיות המורגשים במבטא הרבה יותר משלום עליך רבי, וא"כ אפילו לדעת ר"ת דמחובר לתכ"ד כדיבור דמי מיקרי הפסק בכה"ג, ולכאורה משמע מדברי הרר"י דס"ל דשיעור תכ"ד מתחשב לפי מנין התיבות דס"ל גם כדעת ר"ת דמיד לאחר שעבר כד"ד חוזר ואין זה הפסק: ונראה דדעת הרר"י דשיעור כדי דיבור הוא שלום עליך רבי ומורי שהם ד' תיבות כדאיתא בב"ק (דף ע"ג) וכן מוכרח לפי דברי הרר"י ר"פ תפלת השחר דאסור לתלמיד להקדים בשלום הרב, ומה שאמרו בהרבה מקומות כדי שאילת תלמיד לרב אינו ר"ל אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב יעו"ש ושיעור חזרת שלום תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי ומורי כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות ת"ת הל"ה) ובטוש"ע (יו"ד סימן רמ"ב סט"ז) יעו"ש, ואף דבירושלמי רפ"ד נזיר איתא להדיא דשיעור שאילת תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי, מ"מ קיי"ל כסתמא דתלמודין בב"ק, וכן נראה מדברי הנימוק"י בנדרים דשיעור כד"ד הוא שלום עליך רבי ומורי יעו"ש, [וצ"ע דבב"ב כתב הנימוק"י דשיעור תכ"ד הוא שלום עליך רבי יעוש"ה] וא"כ מתבארין היטב דברי הרר"י דברוך ה' המבורך הוא פחות מתכ"ד, ועיין בחי' רע"א (או"ח סימן ס"ו) דמרהיטת לשונו משמע דתפס בדברי הרר"י דשיעור תכ"ד הוא ד' תיבות, ועפי"ז היה אפשר לפרש במה דכתבו התוס' בסנהדרין לצדד דמי יימר כדאמריתו לא חשיב הפסק והיינו דאפשר דשיעור כד"ד הוא ד' תיבות כהסוגיא דב"ק, וא"כ עדיין לא עבר שיעור תכ"ד וע"ע בסמוך: [טז] וראיתי בגבו"א ספ"ק דמכות שתמה דבב"ק אמרינן דשיעור תכ"ד דשאילת תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי ומורי וכאן אמר רב אחא שאינו אלא כדי אמירת ג' תיבות שלום עליך רבי, ומתוך כך העלה דסוגיות חלוקות הן וגירסא דהתם הוא עיקר דתכ"ד הוא ג' תיבות יעו"ש, ודבריו תמוהין מאד דהיכן מצא הכרח ממה דקאמר רב אחא בספ"ק דמכות דשיעור תכ"ד הוא כדי שאילת תלמיד לרב דאינו ד' תיבות כמו דס"ל לר"פ בב"ק שם, וכן מרפ"ד דנזיר דקאמר דשיעור הוא כדי שאילת תלמיד לרב ג"כ י"ל כהסוגיא דב"ק דמבואר להדיא דשיעור תכ"ד דשאילת תלמיד לרב הוא ד' תיבות, זולת מהא דאיתא בירוש' רפ"ד דנזיר בשם רבי יוחנן דשיעור תכ"ד הוא ג' תיבות ואין לדחות סוגית הש"ס דילן מפני דברי הירושלמי כיון דלא מצאנו להדיא בש"ס דילן היפך סוגיא דמרובה, ומצאתי בחי' רע"א (יו"ד סימן רמ"ב סט"ז) שתמה ע"ד הרמב"ם (פ"ב מעדות) שכתב דשיעור תכ"ד הוא כדי שאילת תלמיד לרב ולא הזכיר שיעורו בודאי, דסמך על מ"ש בהלכות ת"ת דהיינו שלום עליך רבי והוא נגד הש"ס דב"ק וכתב דגירסא אחרת היה להרמב"ם יעו"ש, ועיין ברמב"ם (פ"ב משבועות הלי"ז) דכתב להדיא דשיעור תכ"ד הוא שלום עליך רבי וכ"ד התוס' והרא"ש בנזיר וכן מבואר בש"מ שם בשם ר"ת ור"י יעו"ש, וכ"כ הריטב"א בנדרים יעו"ש ועיין תמורה (דף כ"ה ע"ב) ובפירש"י ותוס' שם, ומדברי הרא"ש בב"ק (שם) משמע כדברי הגרע"א ועיי"ש בל"ח ובאו"ח (סימן ר"ו ס"ג) ובמג"א וט"ז שם:

איברא דליישב דברי הראשונים שתפסו להלכה דתכ"ד הוא שיעור ג' תיבות א"צ להגיה הסוגיא דב"ק אלא י"ל דלפמש"ל דשיעור תכ"ד מתחשב לפי האותיות המורגשים במבטא, וכן אם התחיל בתכ"ד לא איכפת לן אף אם גמר דיבורו לאחר תכ"ד, משו"ה דחו סוגיא דב"ק מהלכה משום דע"כ סוגיא דנזיר פליגא בזה דהרי מדקאמר התם לימא מסייעא לר"ל דתנן מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא, ופי' התוס' דהקושיא הוא דלר"ל אין הרביעי נתפס משום דג"פ ואני הם כשיעור ג' תיבות דשלום עליך רבי אבל לר"י נשיאה תיקשי דליתני ד' פעמים ואני אלמא דשיעור תכ"ד הוא ג' תיבות, דאם נפרש דלר"ל שיעור תכ"ד הוא ד' תיבות א"כ בין לר"ל בין לר"י נשיאה ליכא נ"מ בהך דינא דאמירת ואני ואני בשיעור תכ"ד דלשניהם נתפס החמישי ולא הששי דהרי ד' פעמים ואני הוא פחות מעט משיעור שלום עליך רבי ומורי, וא"כ החמישי התחיל בשיעור תכ"ד ואף שגומר לאחר כד"ד נתפס והששי גם לר"י נשיאה לא מיתפס דשוב אינו מחובר לתכ"ד, א"כ א"א לפרש דברי הש"ס במאי דפריך לר"י נשיאה ממאי דתני במתניתין רק ב"פ ואני וכיון דמוכח דשיעור תכ"ד הוא ג' תיבות משו"ה תפסו כסוגיא דנזיר דמקומה עיקר, וגם כי מדברי הירושלמי מבואר כן וכן למש"ל בשם הגבו"א לפרש סוגית הש"ס בנזיר שם שלא כדברי התוס' ג"כ מוכח דשיעור תכ"ד הוא רק ג' תיבות ע"ש, ולדעת הרר"י דס"ל דשיעור תכ"ד הוא ד' תיבות יתפרש סוגיא דנזיר כעין מ"ש שם הש"מ בשם ר"ת, ולר"י נשיאה גם הששי נתפס דלא גרע מידות נזירות דדמי לנזיר עובר לפניו ולר"ל רק החמישי נתפס ולא יותר: [יז] ועדיין צריך לברורי במה שנתספקו התוס' בסנהדרין דאפשר דמי יימר כדאמריתו חשיב הפסק, והלא לפי מה שהעלו בכתובות דמשו"ה העדים יכולין לחזור לאחר התראה אע"ג דלאחר התראה כבר עבר שיעור תכ"ד משום דכיון דעסוקים באותו ענין חשיב עדיין תכ"ד, וא"כ ה"נ שהב"ד פותחין בזכות תחלה ליחשב תכ"ד כיון דעסוקין באותו ענין, ומצאתי להאחרונים שכתבו דדברי התוס' אלו סתרי אהדדי. ונראה דדוקא התראת ב"ד כיון דהוא צורך העדות דבלאו התראה א"ח לפסוק הדין ע"פ עדותן משו"ה חשיב עסוקין באותו ענין, משא"כ הסנהדרין דהתם כבר נגמר הגדת עדות אלא דהב"ד פותחין בזכות תחלה מצד הדין דוהצילו העדה ואינו שייך כלל לגוף העדות משו"ה איסתפקו להו להתוס' דאפשר דבכה"ג לא מיקרי עסוקין באותו ענין, ועי' בחי' הרמ"ה שם דפשיטא ליה דאין העדים יכולין לחזור בתוך כ"ד של הב"ד כיון דכבר עבר תכ"ד שלהם:

ולפ"ז נראה דמ"ש לעיל דהריטב"א חולק על דברי התוס' בכתובות דס"ל דעסוקין באותו ענין חשיב הפסק ממ"ש בספ"ק דמכות דאם הודה הבע"ד וטען חבירו אח"כ ושוב רוצה לחזור דל"מ משום שכבר עבר תכ"ד שלו, ולא אמרינן דחוזר בתכ"ד של חבירו כמו בעדים משום דכולהו עדים כחד חשיבי משא"כ בבע"ד, ולדברי התוס' אין לחלק בזה דגם בבע"ד מיקרי עסוקין באותו ענין, אכן לפמ"ש דדוקא בהתראה הבאה מצד עצם העדות ס"ל להתוס' דל"ח הפסק משא"כ בשאר עסוקין באותו ענין שאינו צורך לגוף העדות מסתפקא להו, א"כ י"ל דלהריטב"א פשיטא ליה דבכה"ג לא מיקרי עסוקין באותו ענין וכשיטת הרמ"ה בסנהדרין שם, ומשו"ה בטענות בע"ד חבירו שאינו צורך לגוף הודאתו ל"ח עסוקין באותו ענין אבל בעדים חשיב חד צורך לחבריה דכולהו עדים כחד חשיבי:

[יח] וראיה לזה נראה ממ"ש לעיל בשם הריטב"א בב"מ (דף כ"ח) להקשות דלמה הוצרך הש"ס לטעמא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה תיפוק ליה דבלא"ה יכולין העדים לחזור תכ"ד, ומאי קשיא ליה דמאן יימר לן דהכא עדיין לא עבר תכ"ד מהגדתן דנהי דבטענת הבע"ד אנא רמאה לא עבר שיעור כדי דיבור אע"ג דהם ג' תיבות דפחותים הם משיעור שלום עליך רבי לפמש"ל דאינו תלוי במנין התיבות אלא באותיות המורגשים במבטא, מ"מ אפשר דהבע"ד לא טען מיד וכי רמאה אנא אלא המתין מעט, ונהי דא"א לומר דהבע"ד המתין שיעור תכ"ד לאחר הגדת העדים דא"כ שוב לא יועיל גם טעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה דכיון דשתק שיעור כד"ד לאחר הגדת העדים שהוא רמאי א"כ כבר הודה להם דשתיקה כהודאה, מ"מ יש לומר דהמתין שיעור ב' תיבות ואח"כ טען אנא רמאה ונמצא דלגבי טענת בע"ד ליכא הודאה כיון דלא עבר בין הגדת העדים לטענתו שיעור כד"ד, אבל לאחר שטען אנא רמאה אנא שוב אין העדים יכולין לחזור דכבר עבר שיעור כד"ד מהגדתם, וע"כ מוכח מדברי הריטב"א דס"ל דכאן העדים יכולין לחזור אפילו לאחר כדי דיבור מהגדתם כיון דטענת הבע"ד הוא צורך להעדות חשיב עסוקין באותו ענין וכמ"ש התוס' לענין התראה, ועדיף מטענת בע"ד חבירו דלא מיקרי עסוקין באותו ענין דכאן טענת הבע"ד וכי רמאה אנא לברר עדותן בא וכגוף העדות חשיב:

וכיו"ב כתב הלח"מ (פ"ב משבועות הלי"ח) ע"ד הרמב"ם שכתב שם דאם נשבע ואמרו לו אחרים חזור בך יכול לחזור תכ"ד, והראב"ד השיג עליו והלא אין אחרים מוזקקין לנדרו שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו עכ"ל, וכוונתו להשיג דלמה כתב הרמב"ם דיכול לחזור בתכ"ד דמשמע שלהן והלא כיון דכבר עבר תכ"ד מנדרו אין המחאה חשובה בכאן עסוקין באותו ענין שאין אחרים מוזקקין לנדרו כלל ואינו מענין הנדר, וכתב הלח"מ דגם הרמב"ם שכתב דחוזר בתכ"ד וכוונתו אנדרו ולא אדיבור של אחרים ויעו"ש בכ"מ שמסתפק בזה בדעת הרמב"ם:

[יט] וראיתי בתומים (סימן כ"ט) שהקשה ע"ד הריטב"א אלו שהוכיח מתוך קושיא זו דהיכא דחוזרים מחמת הבע"ד ל"מ חזרה תכ"ד, דהא לפי המבואר בסוגיא דשם שהיו שני עדים א"כ כשהעיד אחד מהם שהוא רמאי וטען הבע"ד וכי רמאה אנא א"כ האיך העיד שוב העד שני שהוא רמאי, ואם המתין הבע"ד לאחר טענת השני א"כ שוב אינו מועיל טענתו מדשתק לאחר הגדת הראשון כבר הודה לדבריו, ועכצ"ל דמיירי שהבע"ד שלחם להעיד בב"ד שלא בפניו שלטובתו יכול למחול לקבל עדותם שלא בפניו ואח"כ בא הבע"ד לב"ד ומצא שטענו העדים כן ואמר להם אנא רמאה אנא ואז היו העדים מתרצים דיבורם, ולולא טעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה לא היו העדים יכולים לחזור דכבר עבר כד"ד מהגדתם, והך טעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה מועיל אפילו לאח"ז, וא"כ אין להוכיח מכאן כלל דינו של הריטב"א דל"מ חזרה תכ"ד היכא שאינם חוזרים מעצמם, והריטב"א שנדחק בביאור הסוגיא נראה דס"ל דגם טעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה ל"מ אלא בתכ"ד והוא נגד כל הפוסקים יעו"ש:

ודברי הריטב"א נכונים דודאי מודה לכל הפוסקים דטעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה מועיל אפילו לאח"ז, אלא דבסוגיא דהתם א"א לומר דהיה לאחר כד"ד שלא בפני בע"ד כמ"ש התומים מטעם דלטובתו יכול למחול, דא"כ תיקשי דלמה הוצרך הש"ס כלל טעמא דלא מייתי חובתא לנפשיה דבלא"ה ל"ש כאן חוזרין ומגידין דאם אמרו תחלה שהוא רמאי א"כ לא הועילה הגדתן כלל דזהו חובה לו ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לחובתו וחוזרין אח"כ ומגידין בפניו כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סימן כ"ח סט"ו), ועכצ"ל דהיה בפני בע"ד וטען מיד לאחר שהעידו תכ"ד, וא"כ שפיר הוקשה להריטב"א דיועיל הגדתן שאח"כ מתורת חזרה, ומ"ש התומים דכיון דכבר שתק לאחר הגדת הראשון שוב אינו מועיל טענתו לק"מ, דלפי המבואר בש"ס דהעדים אמרו מתחלה רק תיבת אין על שאלת הב"ד, וא"כ י"ל דמתחילה אמר אחד אין ואח"כ השני מיד ועדיין לא עבר תכ"ד מהגדת הראשון לטענת הבע"ד או שאמרו בב"א אין כפשטות לשון הש"ס, ועיין שבועות (דף ל"ב) ובתוס' וריטב"א שם:

[כ] ודע דנסתפקתי מכבר בשיעור תכ"ד אם משערינן בדידיה או בכל אדם, וכיו"ב איתא בירושלמי (רפ"ב דברכות) לענין שהה כדי לגמור את כולה דחוזר לראש בקורא משערינן או בכל אדם משערינן, א"ר מתנה מסתברא בקורא משערינן עכ"ל והובא ברשב"א רפ"ב דברכות, וכן פסק הטוש"ע באו"ח (סימן ס"ה וק"ד), וראיתי בפיה"מ להרמב"ם (רפ"ד דנזיר) וז"ל זה שאמרנו שהאומר ואני חל עליו הנזירות כשהיה זה בתוך כדי דיבור והוא שיעור שיאמר שלום עליך רבי כדרך בינונית עכ"ל, וכוונתו נראה דמשערינן בכל אדם ר"ל באמירת אדם בינוני, וכן נראה מדברי התוי"ט שם. איברא דיש לפרש דמשערינן בדידיה ומ"ש הרמב"ם כדרך בינונית ר"ל דאין אנו מתחשבין בדיבורו של עכשיו אם מדבר בנחת או במהירות אלא כדרך שמדבר כדרכו תמיד, וזהו מתיישב יותר לגירסא דילן ואין להוכיח לפי שיטת ר"ת וסייעתו דתק"ח הוא כדי שיוכל ליתן שלום לרבו א"כ ע"כ בדידיה משערינן דאל"כ לא תיקנו כלום למי שמדבר בנחת די"ל דלא חשו אלא לרוב בני אדם:

ונראה להוכיח דמהא דאמרינן בנדרים (דף פ"ז) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ובתוך כדי דבור מת יצא ידי קריעה, והתם ע"כ בכל אדם משערינן דלא שייך כלל לומר בדידיה כיון דאינו מדבר כלל, וכיון דע"כ איכא שיעור דאדם בינוני בתכ"ד שוב אין לומר דבשאר דוכתי בדידיה משערינן ותרי תכ"ד איכא דא"כ נתת דברים לשיעורין וזה נראה ראיה מכרעת:

[כא] ודרך אגב אזכיר בכאן מה שראיתי בתשובת פרת יוסף (סימן נ"ז) שהקשה לשיטת רשב"ם בב"ב דבעובד ע"ז יכול לחזור תכ"ד מדאורייתא, מהא דפריך בכתובות (דף ל"ד) שוחט לע"ז מכי שחט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח, וכיון דמדאורייתא יכול לחזור נמצא דעדיין חשוב דמרה, ומה דעכ"פ אסור מדרבנן הו"ל כמו חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא דחשיב דמרה כמ"ש התוס' בב"ק (דף ע"א) יעו"ש, ויש לסייע דבריו ממ"ש הר"ן בנדרים (דף פ"ה) דאוסר נכסיו על עצמו הפקירן ואע"פ שנשאל אח"כ נהי דאיסורו פקע אבל הפקירו לא פקע יעו"ש, והאיך יכול להפקירן כיון דכבר נאסרו תו לאו דמרה נינהו דאיסורי הנאה אינו יכול להפקירן כמבואר בפסחים (דף ו') ואפילו איה"נ דרבנן לאו ברשותיה קאי יעו"ש, וע"כ מוכח מזה דכל שאפשר לסלק האיסור ע"י שאלה מיקרי עדיין ברשותיה וא"כ ה"נ כיון דאפשר להפקיע איסורו ע"י חזרה תכ"ד חשיב דמרה:

אמנם בפשוטו לק"מ דדוקא היכא דהבעלים בעצמם יכולין להפקיע איסורן עדיין לא פקע זכותם מהחפץ וכההיא דהר"ן דיכולין הבעלים לשאול על נדרן. משא"כ כאן דהחפץ כבר נאסר אלא דהשליח יכול לחזור מאיסורו אבל מהבעלים כבר פקע זכותן לגמרי דתכ"ד אינו אלא חזרה ועיקר החלות כבר נעשה:

ענף ד:

[כב] ובעיקר דברי ההפלאה והגרע"א שתפסו לדבר פשוט דכל עדות שאאי"ל אינה בכלל הגדה לענין דינא דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ראיתי בחי' בית יעקב בסוגיין שדחה דבריהם וכתב דכיון שכבר העידו העדים בב"ד אף אין עדותם פועל להעניש עונש הגוף או ממון מ"מ אינם יכולים לחזור, תדע דהזמה שלא בפניהם או עדות שבשטר דא"א לקיים בהו הזמה ומ"מ מהני עדותם לפסול גופן של עדים כמבואר בש"ך (סימן ל"ח) ע"ש, ואינו יכול לחזור ולהגיד, וראיה לזה מדברי התוס' פסחים (דף י"ב) ד"ה באיזה יום שהקשו דכיון דכבר כיוונו יום אחד לחודש למה למישיילינהו באיזה יום והלא אפילו לא כיוונו יום אחד הו"ל חוזרים ומגידים ואין יכולים לחזור אחר כד"ד, ותירצו כיון דז' חקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו עצמן ולא זה את זה, ולא תירצו בפשיטות דקודם גמר דו"ח הו"ל עדות שאאי"ל ויכולים לחזור ולהגיד, אע"כ צ"ל דכל שהגיד בב"ד שוב אינו יכול לחזור ולהגיד אף שאין מענישין על עדותו יעו"ש:

ואין דבריו מכריעים במקום הזה דמ"ש להוכיח ממ"ש הש"ך בעדות שבשטר שאני התם דחדית רחמנא דל"ש הזמה בעדות שבשטר וכמ"ש הר"ן (ספ"ב דכתובות), ואפ"ה מקבלינן עדותם לפסוק ע"פ א"כ בודאי קרינן כאן כיון שהגיד לענין שלא יוכלו לחזור בהם, ואע"פ שכשהוזמו אין הב"ד מענישין אותם לשלם ממון מ"מ נפסלים לעדות ולא אמרינן כיון דהזמה חידוש הוא אין הזמה לחצאין כמו דאמרינן בהזמה שלא בפניהם דאין מענישין ממון ואפ"ה נפסלים לעדות, וזהו שדמה הש"ך עדות שבשטר להזמה שלא בפניהם משא"כ כאן דקודם התראה אין הב"ד פוסקין על עדותם כלום דהו"ל עדות שאאי"ל לא קרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ודברי הפלאה והגרע"א שרירין וקיימים וגם כי מדברי הראשונים שהובאו בש"מ מבואר כן, ואפשר דגם רש"י ותוס' לא פליגי בזה ומה שמשמע מדבריהם דלאחר כד"ד שוב אינם יכולים לחזור אף קודם התראה היינו מטעם שכתב הגרע"א שם דכבר פעלה עדותן לענין ממון יעו"ש: [כג] ומ"ש להוכיח מדברי התוס' פסחים דס"ל דקודם גמר דו"ח שוב אין העדים יכולים לחזור אלמא דשייך כיון שהגיד אף בעדות שאאי"ל, הנה דברי התוס' בלא"ה צריכין ישוב שהרי סותרים דברי עצמן בסנהדרין (דף ל"ב) תד"ה היכי שכתבו בשם התוספתא דעד שלא נחקרו העדים יכולין לחזור אפילו לאחר כד"ד יעו"ש, ואיך שיהיה ע"כ דבריהם שבסנהדרין עיקר שהרי התוספתא מכרעת כדבריהם ונמצא דנקטינן להלכה דקודם גמר דו"ח העדים יכולין לחזור ואין כאן כיון שהגיד, ונמצא דמכאן ראיה לדברי ההפלאה דכל שאין הב"ד פוסקין עדיין על עדותן אינו בכלל כיון שהגיד: ואף שיש לחלק דקודם דו"ח שאני דכיון דהדו"ח הוא חלק מגוף ההגדה נמצא דעדיין לא נגמר ההגדה בפועל ומשו"ה לא קרינן בזה כיון שהגיד, משא"כ במקום דההגדה כבר נגמרה אלא דחסר התראת הב"ד לשווייה עדותן יכול להזימה הרי הוא בכלל כיון שהגיד אף שאין הב"ד מענישין עדיין בעדותן, מ"מ נראה דאין לחלק בזה שהרי דעת התוס' בסנהדרין (דף מ"א ע"ב) ד"ה כמאן דאחד אומר איני יודע בחקירות מבטל השאר מדין נמצא קא"פ, אלמא דאין הדו"ח חלק מגוף ההגדה דאל"כ מאי שייטא פסול דנמצא קא"פ לכאן כמו דאין לדון דין קא"פ אם עד אחד לא גמר הגדתו שאין הב"ד פוסקין ע"י, וע"כ מוכח מכאן דשיטת התוס' דדו"ח הוא ענין אחר וההגדה כבר נגמרה ומה שאין הב"ד פוסקין על ידה הוא מטעם עדות שאאי"ל כמבואר בסנהדרין (שם) וזהו חשיב פסול בעדותו לפסול השאר כמ"ש התוס' ביבמות (דף כ"ה) ובסנהדרין (דף ט') יעו"ש:

ובעיקר דברי התוס' פסחים אפשר לומר שלא יסתרו דבריהם למ"ש בסנהדרין בשם התוספתא דודאי היכא שהעדים רוצים לחזור קודם דו"ח מעיקר עדותן כלשון התוספתא שאומרין מבודין היינו מהני, משא"כ היכא שאינם חוזרים מעיקר עדותן כלל אלא מהחקירה הקודמת לבדה וכההיא דפסחים שמתחלה כיוונו בכמה בחדש ואח"כ רוצים לחזור ולשנות ליום אחר לא מהני אף דעדיין לא נגמר הדו"ח, וטעמא דמלתא הוא דכיון דעיקר העדות הו"ל אאי"ל כ"ז שלא נגמר הדו"ח לא קרינן בהגדה זו כיון שהגיד עד גמר דו"ח שיוכלו הב"ד לפסוק על פיה, משא"כ בדו"ח עצמה שכבר נתבאר שאין החקירה חלק מגוף העדות עצמה ונמצא דחקירה עצמה מיקרי הגדה בפ"ע, ומש"ה א"א עוד לחזור ממנה מתורת כיון שהגיד כמו על גוף הגדה, ואף שאין ב"ד פוסקין כלום על החקירה בלא הצטרפות הגדה מ"מ שייך בה כיון שהגיד כמו דס"ל להראשונים דגם בהגדת איני יודע שייך כיון שהגיד אע"ג דלא שייך פסק ב"ד בהגדה זו, ועיין בר"ן (רפ"ד דשבועות), וע"כ דגם בכה"ג כיון שכבר פעלה הגדה זו כל מה שביכולתה חשיב כיון שהגיד וה"ה בחקירה עצמה כיון שכבר נגמרה מיקרי כיון שהגיד, ואע"פ שעדיין לא נגמרו כל הז' חקירות שאין החקירה שאחריה צורך לשלפניה אלא לגוף העדות, ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דאם כבר הגידו בכמה בחדש שוב אינם יכולים לחזור ולשנות החקירה לאחר כד"ד דעל כל חקירה בפ"ע קרינן כיון שהגיד ואינם יכולים לחזור אלא מגוף העדות עד גמר תכ"ד של החקירה האחרונה כדברי התוספתא: [כד] וראיתי בתומים (סימן כ"ט) שכתב דהתוס' בפסחים ס"ל דגם קודם דו"ח שוב אין העדים יכולים לחזור שלא כדברי הרמב"ם (פ"ג מעדות) שכתב דקודם שנחקרו העדים יכולים לחזור יעו"ש, ולפמ"ש אין כאן מחלוקת דבגוונא שכתב הרמב"ם דחוזרים מעיקר העדות גם התוספת מודים וזהו דינא דתוספתא שכתבו בסנהדרין: ומ"ש המחבר בחו"מ (סימן כ"ט) אחר שהעיד בב"ד שוב אינו יכול לחזור, והשמיט לשון הרמב"ם והטור אחר שנחקר היינו מטעם שכתב הב"י שם בשם תשובת הר"ן דדברי התוספתא והרמב"ם אינם רק בנפשות או בממון לדין תורה דבעי דו"ח, ומשו"ה כל שלא נחקרה עדותן שאין הב"ד פוסקין על ידה לא מיקרי כיון שהגיד, משא"כ בממון לאחר תק"ח שא"צ דו"ח ההגדה עצמה חשיבא כמו שנחקרה, ומשו"ה המחבר דמיירי בממון לאחר תק"ח סתם דלאחר שהעיד שוב אינו יכול לחזור, ועיין סמ"ע. אמנם לפ"ז צ"ע לשון הטור שנמשך אחר לשון הרמב"ם ומשמע דקודם שנחקר לא מיקרי כיון שהגיד והרי הטור מיירי בממון לאחר התקנה שא"צ דו"ח, ואולי כוונתו במקום דבעי דו"ח כגון בדין מרומה כמבואר (שם סימן ל'), או דס"ל להטור דכל שחוזר אח"כ מעדותו זהו גופיה משוי לעדותו דין מרומה, ונמצא דאיגלאי מלתא דמתחלה היה צורך לדו"ח ועדיין לא נגמרה עדותן עד לאחר דו"ח ומטעם זה שייך חזרה בכל עדות ממון אחר שהעיד אפילו לאחר תק"ח, ואע"ג דדעת הריב"ש בתשובה (סימן רס"ו) דאין דו"ח של דין מרומה כדיני נפשות ממש אלא שצריך הדיין לחקור כל מה שאפשר כההיא דר"ט בשלהי יבמות וכמ"ש הב"י (סימן ל') משמו יעו"ש והובא ברמ"א (סימן ט"ו) מ"מ מדברי הטוש"ע נראה דלא ס"ל כן אלא דדין מרומה בד"מ שוה לד"נ ממש, וכ"כ הקצה"ח (סימן ל') בשם תשובת מוהר"ר בצלאל סימן ה' שחולק ע"ד הריב"ש בזה יעו"ש: אמנם נראה דאפילו נימא דחזרת העדים משווי לדין מרומה והדרינן לדינא דאורייתא דצריך דו"ח, היינו דוקא שחוזרים קודם גמ"ד אבל לאחר גמ"ד שוב לא מהני חזרה ולא אמרינן דאיגלאי מלתא דהו"ל דין מרומה וצריך דו"ח והו"ל טועין בדבר משנה ובטיל גמ"ד, וטעמא דמלתא שהרי הריב"ש בתשובה (שם) כתב דאע"פ שדין מרומה צריך דו"ח ויכולים לחזור קודם דו"ח ואין כאן כיון שהגיד מ"מ בדיעבד אם העידו בלא דו"ח עדותן קיימת יעו"ש, וא"כ לאחר גמ"ד דהו"ל דיעבד תו לא מהני חזרה, ואף דיש לומר דהריב"ש לטעמיה דס"ל דדו"ח דדין מרומה אינו כד"נ אלא לברר כפי ראות עיני הדיין כההיא דשלהי יבמות. משא"כ לפום מאי דקיימינן שהשתא דצריך דו"ח ממש כדאורייתא ונמצא דבדין מרומה אוקמיה רבנן אדאורייתא ממש ולא תיקנו לשנות כלל מד"ת, א"כ י"ל דאפילו בדיעבד מעכב בלא דו"ח מ"מ נראה דאין לחלק בזה, ועוד דבלא"ה נראה פשוט דדוקא בשחוזר קודם גמ"ד משווי חזרתו לדין מרומה, משא"כ כשהמתין עד לאחר גמ"ד שוב אין חזרתו מועיל לשוויה דין מרומה, ודומה לזה כתב השואל בתשובת הר"ן. (סימן ל"ד) ולפי"ז אפשר ליישב דברי התוספתא (פ"ו דסנהדרין) וז"ל לעולם (אין) העדים יכולים לחזור בהם עד שיגמר הדין לעולם מביא עדיותיו וכו' דברי ר"מ וחכ"א אפילו הביא לאחר ג"ש וכו' לעולם העדים יכולים לחזור בהם עד שנחקרה עדותן בב"ד נחקרה עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהם, כללו ש"ד עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר ולפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד ואמרו מבודין אנו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו אין נאמנים עכ"ל, [ופשוט דתיבת אין ברישא ט"ס הוא] ובהגהות המג"א תמה וז"ל עד שיגמר הדין צ"ע הא אמר אח"כ משנחקרה עדותן אינו יכול לחזור בהם עכ"ל, ולפמ"ש בדעת הטור יש לומר דרישא מיירי בד"מ לאחר תק"ח דלא בעי דו"ח והתם יכול לחזור אחר עדותו, ורק לאחר שנגמר הדין אז ל"מ חזרה, וסיפא מיירי בממון דבעי דו"ח כגון דין מרומה וקנסות משום הכי אינו יכול לחזור קודם גמר דין כיון שנחקרה עדותן:

[כה] והעיקר נראה בדעת הטור דס"ל דאפילו לאחר שתיקנו חכמים דלא בעי דו"ח מ"מ יכול לחזור אחר הגדה ולא חשבינן ההגדה עצמה כאלו כבר נחקרה אע"פ שהב"ד יכולין לפסוק על ידה מיד כשהעיד, וכן דעת השואל שבתשובת הר"ן הנ"ל, וטעמא דמלתא דנהי דתיקנו רבנן דלא בעי דו"ח מטעם נעילת דלת מ"מ לא עקרו רבנן דין תורה לגמרי ואין לה תורת הגדה רק באופן שאפשר לבא לנעילת דלת בלא התקנה אבל באופן דליכא חששא דנ"ד אוקמוה אדאורייתא, ומשו"ה דוקא שלא להצריך דו"ח דשייך נ"ד דהמלוה חושש שמא ישכחו העדים באיזה יום תקנו חכמים, משא"כ באופן שחוזרים מהגדתם דהתם אין המלוה מונע מלהלוות בשביל חשש זה דל"ש אוקמוה אדאורייתא ואין כאן כיון שהגיד כלל, וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ג מעדות) שלא חילק בין קודם תקנה לאחר תקנה ובכל גווני חוזר ומגיד קודם שנחקרה עדותו. וגם לפ"ז שוב אין חוזרין לאחר גמ"ד, וכן מתבאר מדעת השואל שבתשובת הר"ן הנ"ל דעכ"פ לאחר שנפסק הדין שוב אין יכול לחזור ועפי"ז יתיישב דברי התוספתא הנ"ל:

וראיה לזה נראה מדברי הרמב"ם (פי"ח מעדות הל"כ) וז"ל, חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבים לשלם קנס הוא ולפיכך אין משלמין ע"פ עצמן כיצד הרי העידו ונחקרה עדותן בב"ד ואח"כ אמרו שניהם עדות שקר העדנו וכו' אין משלמין על פיהן עכ"ל, והמתבאר מדברי הרמב"ם דלמ"ד עדים זוממים ממונא משלמין כשאומרים עדות שקר העדנו דחשיב כמו שהוזמו ע"י אחרים, וכן דעת הרבינו יהונתן בש"מ רפ"ק דב"ק (דף ד') יעו"ש, והנה זהו פשוט דכמו דבהזמת אחרים בעי דוקא לאחר שיגמר הדין ע"פ כמו כן באומרים שקר העדנו אין בזה תורת הזמה אלא לאחר גמ"ד, וא"כ למה דקדק הרמב"ם לכתוב ונחקרה עדותן בב"ד כיון דע"כ בעי גמ"ד וממילא ידעינן שנחקר עדותן מקודם, ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם דכאן לא בעי גמ"ד כיון דע"כ הב"ד פוסקין הדין לאחר שהעידו שקר העדנו דאין נאמנין רק לגבי עצמן ולא לב"ד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד חשיב כהוזמו לאחר גמ"ד, דמ"מ בשעת ההזמה הו"ל קודם גמ"ד, וע"כ נראה דכוונת הרמב"ם הוא דאפי' לאחר שתקנו בממון דלא בעי דו"ח מ"מ ליכא עלייהו תורת הזמה בלא דו"ח כיון דאין זה הגדה מדאורייתא וגם אין תקנת חכמים דנעילת דלת משווי כאן לעדותן בתורת הגדה דבאופן שחזרו ל"ש נעילת דלת כמ"ש:

[כו] וראיתי באור שמח (פ"ג מעדות) שכתב דגם התוס' בפסחים הנ"ל ס"ל דקודם דו"ח יכול לחזור כשיטת הרמב"ם, ואעפ"כ הקשו שפיר דלמה למישיילינהו באיזה יום הלא כבר כיוונו בכמה בחדש ושוב אינם חוזרים ומגידים, משום דבהס"ד הוי ס"ל דכיון דכבר נתברר לב"ד חשיב כלאחר דו"ח, אבל לפמ"ש בתי' דז' חקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו עצמן מודו לדעת הרמב"ם דיכולים לחזור כיון דעדיין לא נגמר הדו"ח ע"ש וכבר קדמו הנתיבות (בסימן כ"ט) בדברים כאלו יעו"ש: ותמוה דגם להס"ד דהוה ס"ל דכבר נחקרה גם באיזה יום מ"מ כיון דבצרה לה עדיין חקירת איזה שעה א"כ הו"ל קודם דו"ח, ועוד דעדיין לא יתיישבו דבריהם בפסחים (שם דף י"א) ד"ה זה שכתבו דהא דמוכח הש"ס בסנהדרין מאחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בג' דאלזינן בתר רובא דטעו בעיבורא דירחי, ואע"ג דשיילינן להו אח"כ באיזה יום ומכווני תרווייהו דמ"מ אי לאו דאזלינן בתר רובא הו"ל חוזרים ומגידים ע"ש, והרי כאן קיימינן לפי המסקנא דקודם דו"ח יכולים לחזור, ודוחק לומר דכוונתם מטעם דכיון דמכחישין עצמן כבר נתבטלה כל העדות דמעיקרא ועיין בנה"מ שם, דא"כ אין זה ענין לחוזר ומגיד ועיין בחי' הר"ן ר"פ היו בודקין ובקצה"ח (סימן ל' סק"ב), וע"כ דס"ל להתוס' דאם מכחישין עצמן בחקירה אחת בטלה העדות מטעם דבצרה לה חקירה זו, וא"כ הדרה קושית התומים דאם נימא דקודם גמר דו"ח יכולין לחזור אין כאן כיון שהגיד כל שלא נגמרו החקירות לגמרי, ועכצ"ל דשאני היכא דחוזרין מגוף העדות להיכא שחוזרים רק מחקירה לבדה וכמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה