אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן כו

סימן כה

בענין אם תנאי החיוב מיפטר בקלב"מ:

ענף א:

[א] גרסינן בכתובות (דף ל"א) עלה דמתניתין דאלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו וכו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם, והקשה הפנ"י לפמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ט) בחד תירוצא דקנס לא מחייב אלא בגמר ביאה אם כן נימא דהמלקות על העראה והממון על גמר ביאה, ותירץ עפ"י דברי הירושלמי בפרקין דפריך המדליק גדיש בשבת על שבולת ראשונה חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין, ומשני על כל שבולת ושבולת חייב מיתה וה"נ גם בגמר ביאה לא פקע חיוב מלקות, והגרע"א תמה עליו דל"ד כלל דבשלמא במדליק גדיש אף דאין הב"ד דנין אלא על שיבולת הראשונה מ"מ השאר לא גרע מחייבי מיתות שוגגין משא"כ הכא לגבי מלקות חייבי מלקות שוגגין חייבין, וכיון דאין דנין אלא על העראה הגמר הו"ל חייבי מלקות שוגגין. וכתב עוד דקושיא כעין זו ממש הקשו התוס' (שם) בסוגיא דסנהדרין דפריך אמתניתין דבא על אחותו הא הו"ל קלב"מ דרודף אחר עריות מצילין אותו בנפשו ומשני משעת העראה דפגמה איפטר מקטלא ממונא לא משלם אלא בגמ"ב, ופריך למ"ד העראה זו הכנ"ע מא"ל. והקשו התוס' הא גם לדידיה א"ש דע"כ לא מחייב קנס אלא בגמ"ב והשאירו בקושיא יעו"ש:

וכתב הגרע"א דאין התחלה להקושיא כלל דכיון דאם הערה אחר בהכנ"ע ובא הוא וגמר ביאתו תו לא מחייב קנס לחייב על הגמר אחרי שהוא בעצמו עשאה בעולה וכמ"ש התוס' ביבמות (שם), וכיון שכן מיושב היטב סוגיא דידן וסוגיא דסנהדרין דהכי פרכינן דכיון דבשעת העראתו נתחייב מיתה או מלקות שוב א"א שיהיה העראתו זו מביאתו לידי חיוב ממון והוי כלא הערה הוא אלא אחר ושוב א"א לחייבו על הגמר דכבר היא בעולה, וכסברא זו ממש כתבו התוס' בגיטין (דף נ"ג) לענין מנסך אליבא דשמואל דחשיב קלב"מ אע"ג דמעידנא דאגבהה קניא ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, משום דכיון דאם נסכו אחר אומר לו הרי שלך לפניך ואתה בא לחייבו משום דנסכו הוא, וכיון דאשעת ניסוך הו"ל קלב"מ אין ניסוך זה מביאו לידי חיוב ממון יעו"ש: [ב] אמנם בעיקר חידושו של הגרע"א דקלב"מ פוטר אפילו בתנאי החיוב, תמיהני מדברי הירושלמי שהביא הגרע"א בעצמו דפריך על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין. והלא אם קלב"מ על שבולת הראשונה נמצא דעיקר מעשה הדלקה חשיבא כאלו עשאה אחר ושוב אין לחייבו על שאר הגדיש שדולק אחר כך דאין מעשה הדלקה שמתחלה שהיתה בחיוב מיתה מביאתו לידי חיוב ממון שאח"כ, וע"כ מפורש יוצא מדברי הירושלמי דאין תנאי החיוב פוטר:

ומה שכתב הגרע"א להוכיח דמברי התוס' בגיטין דקיימי בשיטה זו איני רואה רמז לזה דז"ל התוס' שם, ועוד י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך הוא אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאומר לו הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת דכמו דאם נסכו אחר אומר לו הש"ל ה"נ כי ניסך ליה איהו אע"ג דמנסך ליה בידים כיון דקלב"מ עכ"ל, וכוונתם פשוטה דיש כאן שני חיובים. א) מצד גזלן דמעיקרא של שעת הגבהה. ב) מצד מזיק של שעת ניסוך, וכיון דאם נסכו אחר אומר לו הש"ל ה"נ בניסך איהו ומיפטר מדין גזילה ומדין מזיק דחיובו הוא אשעת ניסוך הו"ל קלב"מ, אבל אלו היה הדין דאם נסכו הוא הדר עליה חיובא דגזילה דתו אין יכול לומר הש"ל לא היה מיפטר מתורת קלב"מ דאינו אלא תנאי החיוב ואינו פוטר, ועפי"ז יובנו סוף דברי התוס' במ"ש בטעמו של רב. והגרע"א נדחק שם לפרש דבריהם ואחרי כל לא נתיישב עדיין כראוי כמבואר למעיין היטב שם. ולמ"ש י"ל דרב ס"ל דמנסך איהו הדר עליה דינא דגזילה דתו אין יכול לומר הש"ל ולא הוי אלא תנאי החיוב לבד שאינו פוטר מתורת קלב"מ: [ג] וכן נראה להביא ראיה מדברי הרשב"א בב"ק (דף כ"ב) בסוגיא דאשו משום חציו דפריך התם ממתניתין דהמדליק את הגדיש והיה עבד כפות לו ונשרף עמו פטור מטעם קלב"מ, בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה פטור אלא למ"ד משום ממונו אלו קטיל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב, ומשני כשהצית בגופו של עבד. וכתב הרשב"א קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חבירו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכו', ואפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא מתחייב, וה"נ לא שנא וכו', והכא שריפת העבד לא צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיק אש מע"ג גופו של עבד למ"ד פרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חברו לחייב על הגדיש, ואפשר דר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לברוח הו"ל משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור, דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו, ואף זה כן אלא דאכתי ק"ל לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש. וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד ועדיין צריך לי תלמוד אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכו' עכ"ל, וכבר תמהו גדולי עולם על דברי הרשב"א אלו כמו שהביא באור שמח (פ"א מרוצח) בהא דמשמע מדברי הרשב"א דדוקא לר"י ראשו משום חציו מיקרי רודף ולא לר"ל, והלא חיובא דרודף אינו תלוי כלל אם מחויב מיתה בב"ד על המעשה דהא רודף ע"י גרמא נמי הוי רודף כמו הסית בו נחש וכיו"ב, והרי מסור דניתן להצילו בנפשו עיקרו מדין רודף כמבואר בברכות (דף נ"ח) אע"ג דאינו אלא גרמא, אלמא דעיקר חיובא דרודף הוא מתורת הצלה, ואפילו קטן הרודפו דהו"ל שוגג ניתן להצילו בנפשו וכן טועה בדין כמבואר בברכות (דף ס"ב) יעו"ש:

איברא דלקושיא זו היה אפשר לומר דלדעת הרשב"א גרמא אינו בכלל רודף משום דדוקא במעשה רציחה המחייבת ניתן להצילו בנפשו ונידון ע"ש סופו, וקטן וטועה בדין שאני דהתם המעשה מחייבת אלא דפטור מצד אחר, משא"כ בגרמא דליכא מעשה רציחה כלל, והא דמסור ניתן להצילו בנפשו ה"ט כמ"ש בספר תמים דעים להראב"ד ז"ל (סימן ר"ג) דאינו אלא מצד קנסא ומיגדר מלתא בעלמא יעו"ש. וכן נראה להביא קצת ראיה לזה מהא דמסור חייב לשלם מדינא כמבואר בב"ק (דף קי"ז) ואמאי לא מיפטר מטעם קלב"מ וראיתי להאחרונים שעמדו ע"ז, ולפמ"ש א"ש דחיוב מיתה שהוא רק מתורת מיגדר מלתא, וכעין דאמרינן באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו אינו פוטר מתורת קלב"מ על ההיזק שעשה בעת שרכב דאין זה חיוב עבור המעשה כלל אלא דהוא ענין להבא מפני צורך השעה, וה"נ במסור דחיובו הוא מטעם מיגדר מלתא ליכא דין קלב"מ ועיין בהגמ"י (סוף הלכות גינבה):

אמנם קשיא לי על דברי הרשב"א דאי מטעם רודף פטור במדליק את הגדיש, תיקשי קושית הירושלמי על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין וכאן ל"ש לתרץ דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה דהא כל שכבר הוצת הגדיש תו מיפטר מתורת רודף, דאין תועלת עוד בהריגת הרודף דבין כך וכך ישרף העבד, ובכה"ג ליכא דין רודף לחייבו מיתה בלא הצלת נפשו של נרדף:

[ד] ולכן נראה לומר בכוונת הרשב"א עפמש"כ הנימוק"י בסוגיא דאשו משום חציו דהמדליק את האש ומת קודם שנשרף הגדיש גובין מנכסיו משום דאזלינן בתר מעיקרא וכאלו זרק חץ מחיים דמי למ"ד אשו משום חציו יעו"ש, ולפ"ז נאה דשפיר כתב הרשב"א דלר"י דס"ל אשו משום חציו נמצא שנתחייב בשעת הצתת הגדיש על כל הגדיש, וכיון דבשעת הצתה הו"ל רודף ונמצא דפטור מחיוב כל הגדיש דהו"ל בב"א, אבל לר"ל דאשו משום ממונו נהי דהו"ל רודף בשעת הצתת הגדיש ומחויב מיתה ופוטר חיוב הממון, מ"מ על כל שאר הגדיש דכבר בטיל ממנו דין רודף חייב ממון, דלדידיה לא נתחייב מתחילה אלא אשבולת שהצית ואשאר הגדיש מתחייב בשעה שדולק, ושפיר מקשה הש"ס לר"ל דאמאי פטור על כל הגדיש. ואף דר"י דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו היינו דוקא למסקנת הש"ס שם אבל בהס"ד דהש"ס הוה ס"ל דלר"י דוקא משום חציו, וכן משמע מדקאמר לעיל מינה ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ממונו אית ביה ממשא האי לית ביה ממשא ועיי"ש בחי' הרשב"א, וכן מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה חציו דחרש יעו"ש:

והא דהוקשה ליה להרשב"א מתחלתו דמדליק את הגדיש ליחייב משום דכבר נתחייב בממון קודם שבא לידי חיוב מיתה דהיינו קודם שנשרף העבד, ולא תירץ משום דאליבא דר"י דס"ל אשו משום חציו ואזלינן בתר מעיקרא וחשיב כאלו נתחייב מיתה מיד בהצתת הגדיש דהו"ל כזורק חץ על העבד וקרע שיראין בהליכתו קודם שהגיע לעבד, משום דבכה"ג ס"ל להרשב"א דמחויב ממון ואין חיוב מיתה שאח"כ פוטרו, ושאני חיוב מיתה מחיוב ממון לענין זה דנימא דכבר הוטל עליו חיוב מיתה קודם שנשרף העבד דעדיין אין עליו תורת רוצח כ"ז שלא הגיע החץ לגופו של עבד דדוקא לענין ממון חשיב מזיק מיד, ודומה לזה כתב המלחמות ס"פ כיצד הרגל לחלק בין מיתה לממון לענין דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר תבר מנא יעוש"ה:

ולפי האמור מוכח מדברי הרשב"א דתנאי החיוב אינו פטור בקלב"מ דאם לא כן גם לר"ל לא תיקשי דשפיר פטור על שאר הגדיש ואין עליו חיוב משום ממונו במה שדולק אחר כך שהרי עיקר החיוב הוא מטעם שפשע בתחלת הדלקה ועי"ז חשיב אשו, וכיון שבתחלת הצתה הו"ל רודף והו"ל כאלו עשאה אחר תו אין לחייבו על שאר הגדיש מטעם ממונו לר"ל, וע"כ מוכח מכאן דתנאי החיוב אינו פטור בקלב"מ ומשום דלא חשבינן כאלו עשאו אחר ומשום הכי לר"ל מתחייב אחר כך על שאר הגדיש, משא"כ לר"י דס"ל אשו משום חציו ולא משום ממונו וא"כ עיקר חיוב הממון הוא מתחלת הצתה דוקא הו"ל קלב"מ בב"א, ואף דכבר נתבאר במק"א דמ"ש הנימוק"י דהא דאזלינן בתר מעיקרא למ"ד אשו משום חציו לא לחייבו בפועל קאמר כ"ז שלא נעשה ההיזק. מ"מ כיון דאז חל עליו חיוב בכח ג"כ מיפטר מתורת קלב"מ דעדיף הרבה מתנאי החיוב כיון דעיקר החיוב שאח"כ נמשך ממעשה זו של קלב"מ:

[ה] איברא דלפ"ז צריך להבין דברי הירושלמי הנ"ל דפריך על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין, למאן דמקשה אי לר"י דס"ל אשו משום חציו לק"מ דהא כבר נתבאר עפ"י דרכו של הרשב"א והנימוק"י דלמ"ד אשו משום חציו נתחייב מעיקרא והו"ל בב"א מתחלת הצתה חיוב מיתה וממון בעד כל הגדיש, ואי לר"ל ראשו משום ממונו וחיוב הגדיש הוא בשעה שדולק אם כן לדידיה שוב ל"ש תירוץ הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה, דכמו דלענין חיוב מיתה אמרינן דאינו חייב אלא בשהצית בגופו של עבד, ה"נ לענין שבת אינו חייב אלא על שבולת הראשונה שהדליק בידים ולא על מה שדולק אח"כ דאינו אלא ממונו וליכא חילול שבת: ואפשר לומר דהירושלמי קאי לר"י דס"ל אשו משום חציו וגם משום ממונו וכמסקנת הש"ס דילן בפ"ב דב"ק, וא"כ שפיר פריך הירושלמי דמכאן ואילך חייב בתשלומין מדין ממונו ויתחייב אח"כ ותנאי החיוב אינו פוטר, ומשני דמ"מ איכא חיוב מיתה אח"כ על כל שבולת ושבולת, או די"ל דגם לר"ל שאני חיוב רציחה משבת לענין אשו למ"ד משום ממונו, דנהי דמה שדולק אח"כ ל"ח אלא כמעשה שורו מ"מ חייב משום שבת כיון שבא תחלת הצתה ע"י מעשיו הו"ל מלאכת מחשבת. וכיו"ב אמרינן בב"ק (דף ס') לענין זורה ורוח מסייעתו דלענין נזיקין פטור דהו"ל גרמא בעלמא ואעפ"כ לענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה וה"נ הו"ל בכלל מלאכת מחשבת: שוב ראיתי שהדרך השני בפי' הירושלמי לא ניתן להאמר, שהרי בירושלמי פ"ב דב"ק (הל"ה) עלה דמתניתין דכלב שנטל חררה איתא וז"ל ר"ל אמר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ר"י אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום אמר ר' יצחק בר טבליי מתניתא מסייע לר"ל [ט"ס הוא וצ"ל לר"י כמ"ש בגהש"ס שם ובנוע"י ע"ש] היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור את אומר שאין כזורק החץ ממקום למקום על שבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין, אמר ר' יוסי ואת שמע מיניה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום ויעשה כמי שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך ויתחייב בתשלומין עכ"ל, ואם נימא דלענין שבת גם ר"ל מודה דעל מה שדולק אח"כ חשיב מלאכת מחשבת וחייב כמו לר"י אם כן אי קשיא ליה לר"ל ממדליק גדיש בשבת דיתחייב מכאן ואילך בתשלומין דהא גם מכאן ואילך הו"ל קלב"מ על כל שבולת ושבולת, וע"כ מוכח מכאן דכמו דלענין חיוב מיתה חשיב אשו משום ממונו ה"נ לענין שבת והא דקאמר בירושלמי בפרקין דעל כל שבולת חייב משום שבת לר"י דוקא מיירי:

[ו] וראיתי בתרומת הכרי (סימן שצ"ב) שהביא דברי הירושלמי אלו ונדחק לפרש מאי דקאמר דאליבא דר"ל קשיא ממתניתין דעבד כפות על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין איזה חיוב מיתה איכא על שבולת ראשונה, וכתב דהירושלמי קשיא ליה כיון דלר"ל ע"כ צ"ל שהצית בגופו של עבד אם כן קשיא ליה דעל שבולת ראשונה חייב מיתה היינו השיבולת הסמוכה לעבד וכן כתב בנוע"י יעו"ש. אמנם עיקר חסר מן הספר דהרי לא נזכר בכאן אוקימתא דהצית בגופו של עבד אליבא דר"ל כמו בש"ס דילן ופשטא דמתניתין דהמדליק את הגדיש מיירי במצית הגדיש תחלה:

וע"כ נראה מוכח מכאן כמ"ש לעיל לפרש דברי הרשב"א דבין לר"י ובין לר"ל המדליק את הגדיש ועבד כפות לו נעשה רודף על העבד מתחלת הצתה, אלא דלר"י דס"ל אשו משום חציו הרי חיוב ממון ומיתה באין כאחד דחל עליו חיוב מעיקרא כזורק חץ וחיוב ממונו ל"ל לר"י כמו דס"ל בהס"ד דש"ס דילן, משא"כ לר"ל על שיבולת הראשונה דחייב מיתה מצד רודף הו"ל קלב"מ אבל על שאר הגדיש חייב בתשלומין דכבר בטיל חיוב מיתה, ולפי דברי הירושלמי בפרקין דפריך גם אליבא דר"י דבמדליק גדיש בשבת יתחייב על שאר הגדיש מטעם ממונו והיינו מטעם דס"ל דלר"י חייב נמי משום ממונו כמסקנת הש"ס דילן, ע"כ צריך לאוקמי בשהצית בגופו של עבד וממילא שוב לא תיקשי גם אליבא דר"ל, אלא דהמקשה דירושלמי דב"ק ס"ל כהס"ד דש"ס דילן דר"י דוקא משום חציו ס"ל, ומכל האמור יוצא לנו דדעת הירושלמי בפרקין ובב"ק דתנאי החיוב לא מיפטר מתורת קלב"מ דא"כ לא שייך לחייב אח"כ על שאר הגדיש בתשלומין וכן מדברי הרשב"א הנ"ל מבואר כן, ועפי"ז א"ש מה שהניחו התוס' ביבמות דברי הש"ס דסנהדרין בקושיא משום דס"ל גם כן דתנאי החיוב אינו פוטר: [ז] ולכן נראה עיקר כדברי הפנ"י דמשו"ה לא אמרינן דעל העראה חייב מלקות ועל גמ"ב חייב ממון משום דגם בגמ"ב לא פקע חיוב מלקות ודמי למדליק גדיש דעל כל שבולת חייב מיתה, ומה שדחה הגרע"א דבריו דבשלמא במדליק גדיש על שאר הגדיש הו"ל חייבי מיתות שוגגין משא"כ בגמ"ב דחייבי מלקות שוגגין חייבין דבריו תמוהין, דהרי בירושלמי בפרקין קאמר ר' מנא דמשו"ה חוסם פרתו ודש בה לוקה ומשלם ולא אמרינן קלב"מ משום דבחסימה חייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין, ופריך ליה ר"ז והרי במדליק גדיש בשבת לא אמרינן על שבולת ראשונה חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין משום דעל כל שבולת יש בה התריית מיתה ה"נ על חסימה יש בה התריית מכות יעו"ש, ודברי הירושלמי ע"כ לר"י קאי דלר"ל ליכא חיוב מיתה על כל הגדיש כמ"ש לעיל ואעפ"כ מסיק דגם בחסימה על כל חסימה יש בה התריית מכות אלמא דלא חשיב חייבי מלקות שוגגין מדפטור גם אליבא דר"י:

וטעמא נראה דחיוב המלקות הוא בעד כל חסימה וחסימה ואף שאינו לוקה אלא אחת וכדאמרינן במכות (דף כ') נזיר שהיה שותה יין אפילו כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת ואין הטעם דבעי התראה כדי לשווייה מזיד על שאר השתיות אלא דכל שלא התרו בו בנתים הו"ל כולו חדא איסורא וכאלו לא שתה אלא רביעית, אלא דהתראה מחלקת והו"ל התראה במזיד כמו ידיעה דמחלקת בשוגג, וכן מתבאר שם מדברי הרמב"ם בפיה"מ וז"ל וכשהתרו לו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין וכך פי' בירושלמי עכ"ל, הרי מבואר מזה דא"צ כלל התראה באמצע השתיה אלא מתחלת השתיה סגי שיאמרו לו שיתחייב על כל רביעית וכן משמע גם מדברי הרמב"ם (פי"ד ממ"א הל"ז) יעוש"ה, ואי נימא דהתראה הוא כדי לשווייה מזיד ל"מ הך התראה מידי דהרי כבר עבר יותר מכדי דיבור לשאר השתיות וע"כ דעיקרה לחלק הוא ובלא התראה מחלקת התראה ראשונה אכולה קיימא וממילא לוקה בעד כל השתייה כולה, וכן מבואר בדברי התוס' במכות (דף כ' ע"ב) ד"ה לא צריכא יעו"ש וכ"כ הר"ן בנדרים (דף י"ז ע"א) ד"ה כיון יעוש"ה, ואם כן ה"נ בהעראה וגמ"ב דליכא התראה בנתים הו"ל כולה חדא איסורא והתראה ראשונה אכולה קיימא וממילא מחויב מלקות גם אגמ"ב והו"ל חייבי מלקות מזידין:

וכן מתבאר מדברי הרשב"א שהובא בש"מ פרק אלו נערות (דף ל"ו) וז"ל בד"ה וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, איכא למידק והלא אין מיתה וממון באין כאחד דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמ"ב כדאמרינן בפרק בן סורר וכו', משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממונא משלם עד גמ"ב, וי"ל דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו וכו' אבל הכא אע"ג דמשעת העראה איחייב מ"מ כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמ"ב, וכענין הזה אמרו בירושלמי בפרקין תני החוסם את הפרה לוקה ומשלם וכו' מכיון שחוסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין, התיב ר"ז קומי ר' מנא הרי המצית גדישו של חברו בשבת וכו' על כל שבולת יש בה התריית מיתה והכא על כל חסימה יש בה התריית מכות וכו', מ"מ למדנו ממנה דאע"ג דנתחייב מעיקרא נפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין הרשב"א ז"ל, ומבואר להדיא דלא מטעם חייבי מיתות שוגגין אתי עלה אלא דכל המעשה חשיבא מתעסק בחיוב והוא כמ"ש הפנ"י: [ח] ועפי"ז יתיישב מה שהקשה הגרע"א (ביו"ד סימן ב') על מ"ש הרמב"ם (פ"ט מגניבה) גנב וטבח ביוהכ"פ אם התרו בו פטור דאינו לוקה ומשלם הא מלקות חייב מיד בתחלת שחיטה והוי הגמר בלי התראה והי"ל ח"מ שוגגין דחייבין בתשלומין וא"כ יתחייב דו"ה על הגמר, ונדחק שם לפרש דדעת הרמב"ם כדעת הר"ן דבתחלת שחיטה פטור משום שבת דהו"ל מקלקל ואינו חייב אלא בסוף שחיטה ואז הו"ל בב"א, ומ"ש הרמב"ם בפיה"מ בחולין (דף ט"ו) דבתחלת שחיטה הו"ל מומר דחייב משום שבת אינו אלא מדרבנן, ולפמ"ש לק"מ:

וראיתי בספר אחיעזר (סימן י"ח) שתמה ע"ד הגרע"א דקושיא מעיקרא ליתא, דהא לדידן דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם כן א"א לחייבו דו"ה על הגמר דהא בעי וטבחו כולו בחיובא, והעלה דדעת הגרע"א דלא בעי כולו בחיובא אלא סגי ברובא אך תמה דמנין הוציא זה, אמנם דברי הגרע"א נכונים דמ"מ נתחייב משום שבת קודם שהגיע להסימנים דעל עור הצואר ג"כ הו"ל חובל וזהו אין צריך לשחיטה כלל, דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אינו אלא משיתחיל לשחוט הסימנים, ואם כן שפיר תמה הגרע"א דדל מכאן שחיטת עור הצואר יתחייב דו"ה בעד שחיטת הסימנים שאח"כ, ועיין בפיה"מ בחולין (דף י"ד) ובר"ן שם, וראיתי עוד (שם) שהקשה ע"ד הגרע"א שתפס דהגמר הו"ל חייבי מיתות שוגגין ובמלקות כה"ג אינו פוטר, אם כן הא דאמרינן בשבועות (דף ל"ג) עלה דמתניתין דמדליק גדיש ביוהכ"פ חייב דלא כר' נחוניא בן הקנה והם לשיטת רש"י בפסחים (דף כ"ט) והרמב"ן במלחמות פרק אלו נערות דלרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין חייבין, תיקשי קושית הירושלמי דעל שבולת הראשונה חייב כרת מכאן ואילך חייב בתשלומין דשאר הגדיש אינו אלא כחייבי כריתות שוגגין, ולק"מ דאין כוונת הגרע"א דמשו"ה חשיב על שאר הגדיש חייבי מיתות שוגגין משום דבתרי קטלי לא דיינינן ליה. דלפ"ז בהעראה וגמ"ב לענין מלקות אמאי לא ילקה שתים, אלא עיקר יסודו של הגרע"א הוא מטעם דהגמר הו"ל בלא התראה וכמו שמבואר להדיא בדבריו ביו"ד (שם) והיינו משום דכבר עבר כד"ד דלא קאי התראה עלה, ואם כן כ"ז שייך רק לענין מיתה ומלקות דפטור בלא אתרו ביה משא"כ כרת דא"צ התראה, וכיון דגם על שאר הגדיש חייב כרת דהא הו"ל מזיד שפיר פוטר:

איברא דעיקר יסודו של הגרע"א שדחה לדברי הפנ"י דגמ"ב הו"ל חייבי מלקות שוגגין יתכן לשיטת רש"י במכות (דף כ' ע"ב) דס"ל דטעמא דאינו חייב אלא אחת בלא התרו בו על כל אחת משום דכבד אזיל התכד"ד של התראה ויכול לומר אישתלאי כמבואר בתוס' שם. וכ"כ הנימוק"י שם וכ"ד התורי"ד בקדושין (דף ע"ז) וא"כ הו"ל שוגג ממש ואף דמתחלת העראה עד גמ"ב ליכא שיעור כד"ד מ"מ משכחת לה שכבר המתין קצת מהשיעור עד תחלת ההעראה ונשלם השיעור כד"ד על גמ"ב, אלא דלפירש"י דס"ל בסנהדרין (דף ע"ב) דאינו חייב קנס אלא בהשרת בתולים תו ליכא לחייבו קנס על גמ"ב ואם כן קושית הפנ"י מעיקרא ליתא לשיטת רש"י:

ענף ב:

[ט] אמנם נראה דעיקר חידושו של הגרע"א דתנאי החיוב ג"כ מיפטר מתורת קלב"מ מוכרח וממקום אחר הוא נובע ותלוי באשלי רברבי, דהנה במכות (דף ט"ז) בסוגיא דביטלו ולא ביטלו קאמר הש"ס שם לענין אונס שגירש ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קלב"מ, והנה לעיל מינה קאמר הש"ס דפלוגתא דביטלו ולא ביטלו וקיימו ולא קיימו תליא בהתראת ספק, ופירש"י ותוס' דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו כמשמתרין בו בשעת עבירת הלאו הו"ל התראת ספק שמא לא ביטל העשה ואפ"ה חייב כשביטל אח"כ משום דס"ל התראת ספק שמה התראה, ודמי להא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכילה לאיסוריה והדר אכליה תנאיה הויא התראת ספק. והא דלא מהניא התראה בשעת ביטול העשה דאז הו"ל התראת ודאי משום דאין התראה אלא בשעת עבירת הלאו ולא בשעת ביטול העשה דאינו אלא תנאי כמו דל"מ התראה באכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה בשעת התנאי, אבל למ"ד קיימו ולא קיימו הו"ל התראת ודאי בשעת עבירת הלאו שהרי בודאי נגמר האיסור יעו"ש. ואפ"ה קאמר הש"ס אי דקטלה קלב"מ ומשו"ה פטור מן המלקות באונס שגירש דחייב מיתה על מעשה הביטול אע"ג דהחיוב מלקות הוא בעד עבירת הלאו והביטול אינו אלא תנאי ומוכח מכאן דגם תנאי החיוב פטור בקלב"מ:

אבל הרמב"ן והריטב"א פירשו דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו הו"ל התראת ודאי משום דמתרינן ביה בשעת ביטול העשה דהיא חלק מעבירת הלאו והו"ל התראה בשעת האיסור, ול"ד לאכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דלא מתרינן בשעת אכילת התנאי דאין התנאי מגופו של איסור, והוכיחו כן מהא דקאמר הש"ס אי דקטלה קלב"מ ואי נימא כפירש"י ותוס' דלמ"ד ביטול העשה אינו אלא כתנאי בעלמא ועיקר הלאו כבר עבר מאי קלב"מ איכא מעידנא דגירשה עבריה ללאו ואההיא שעתא הוא דלקי, והשתא בעידנא דקטלה הוא דאיתחייב ליה מיתה ולא הוי בב"א, וע"כ דעיקר התראה הוי בשעת ביטול העשה דהוא חלק מגופו של איסור ומשו"ה שייך ביה קלב"מ יעו"ש, ומבואר מדבריהם דבתנאי החיוב ל"ש דין קלב"מ:

[י] ועפי"ז היה אפשר ליישב קצת דברי מהרש"א על מ"ש התוס' שם להקשות הא משכחת לה דקטלה בשוגג דל"ש קלב"מ, והמהרש"ל כתב דנימא דחייבי מלקות שוגגים חייבים במלקות, והמהרש"א דחה דבריו דהא מסיק בפ' אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכו"ע פטירי ממלקות, [דברי מהרש"ל פשוטים דהרי בחולין (דף פ"א) מבואר פלוגתא דר"י ור"ל בחייבי מיתות שוגגין אם פוטרים ממלקות ולר"י חייבים וכאן לר"י קיימינן ואם כן א"ש דברי התוס' אלא דלשון מהרש"ל אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז ועיין בהגהות הב"ח וכבר העירו בזה] וע"כ כתב המהרש"א דהכא ל"ש למימר הכי דהא דלוקה לאו אמה שהרגה דהא שוגג היה אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה עכ"ל, וכבר תמהו ע"ד מהרש"א דלפ"ז מאי קאמר הש"ס אי דקטלה קלב"מ הא חיוב מיתה הוא על מה שקטלה וחיוב מלקות משעה שגירשה, ואף דהש"ס מיירי במזיד מ"מ הא לא חלקת בין שוגג למזיד ועיין בספר עמק יהושע (סימן י"ט) שנדחק ליישב דברי מהרש"א דדוקא להס"ד דהתוס' דביטלו בשוגג חשיב ביטול וע"כ דעיקר חיוב מלקות הוא אמה שגירשה. אבל למסקנת התוס' דביטלו במזיד דוקא עיקר חיוב המלקות הוא על מה דקטלה ולהכי הוי בב"א יעו"ש, והן אמת דמלשון מהרש"א יש לדייק קצת כדבריו דרק להס"ד כתב כן אבל דבריו לא יתכנו כלל דהא גם למסקנת התוס' א"א לומר כלל דחיוב מלקות הוא על ביטול העשה, דהא לשיטתם דל"ש התראה בשעת ביטול העשה ע"כ דעיקר הלאו הוא אמה שגירשה והביטול אינו אלא תנאי בעלמא, גם לפ"ז הו"ל להמהרש"א להקשות דלהס"ד ל"ש קלב"מ כל עיקר ול"ל להקשות דמשכחת בשוגג דוקא:

ולפמ"ש י"ל דס"ל להמהרש"א דלשיטת התוס' דתנאי החיוב נמי מיפטר בקלב"מ מטעמא דחשבינן למעשה דקלב"מ כאלו עשאה אחר אינו אלא דוקא במזיד דאיכא חיוב מיתה, ומשו"ה שייך לומר דכל שמעשה זו כבר הביאה לידי חיוב מיתה שוב אינה יכולה עוד להביאו לידי חיוב מלקות או ממון, משא"כ בשוגג דמעשה זו לא הביאתו לידי חיוב כלל רק דעיקר הפטור הוא מגזה"כ דלא חלקת וגלי קרא דגם מעשה שיש בה דיני מיתה פוטר מחיוב מלקות וממון ל"ש לפטור רק אם החיוב הוא עבור אותו המעשה שיש בה דין מיתה, משא"כ כאן דעיקר חיוב המלקות הוא בעד הגירושין דמעיקרא, ודומה לזה שמעתי בשם הגאון מוהר"י מפאניעוועז זללה"ה ליישב דברי הרמב"ם בפיה"מ בגיטין (דף נ"ג) במתניתין דמנסך שכתב דמיירי בשוגג דאל"ה אין מת ומשלם, והקשו עליו דגם בשוגג פטור מדתנא דבי חזקיה ואמר לתרץ דכיון דהש"ס קאמר שם דמעידנא דאגביה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והתוס' שם כתבו דהגבהה צורך ניסוך הוא, ומשו"ה כתב הרמב"ם דאלו היה מזיד היה פוטר כמו דאמרינן עקירה צורך הנחה משא"כ בשוגג ל"ש לומר הגבהה צורך ניסוך כיון דאין הגבהה עושה חיוב מיתה כלל בפועל וגם אין בה דיני מיתה דאינה חלק מגוף הניסוך כלל ואין כאן דין קלב"מ אלא במזיד ואתרו בו ודפח"ח:

[יא] וראיתי באור שמח שהביא ראיה ממ"ש התוס' בתמורה (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון דקאי בחצרה, שהקשו דמכאן משמע דלא מצינו אתנן אלא דוקא בכה"ג דקאי בחצרה מהא דאמרינן בב"ק (דף ע') גבי אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אלו תבעה ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים והא כבר תפסה ביה, ותירצו דהא דמוקי לה דקאי בחצרה לאוקמי דינא דבא עליה ואח"כ נתן לה אבל הקנה לה בקנין כשתיבעלי תיקני ליך טלה זה בכ"מ שהוא קנוי, ובהכי ניחא ההיא דמרובה דאי תבעה ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים עכ"ל, והרי קנין סודר ע"כ דקונה מעכשיו דלאחר מכאן הדרא סודר למריה ונמצא דהביאה אינה אלא תנאי ואעפ"כ חשיב קלב"מ לולא טעמא דלצי"ש אלמא דגם בתנאי החיוב שייך קלב"מ ע"ש:

ואפשר לדחות דבכה"ג שמקנה הטלה מעכשיו בתנאי אם תיבעלי אפשר דאינו בתורת אתנן כלל כיון דקנאה אותו מכבר והביאה שאינה רק בתורת תנאי לא משוי לאתנן, ומ"ש התוס' שהקנה לה בקנין סודר כשתיבעלי תיקני ליך טלה זה בכ"מ שהוא היינו שגם הסודר לא יקנה מיד אלא שיקנה הסודר בשעת ביאה, ונמצא דעיקר קנין חליפין הו"ל בשעת ביאה ובכה"ג לא הדרא סודר למריה, וכיו"ב צ"ל בהא דפריך הש"ס יכיר ל"ל ומשני בנכסים שנפלו לאחר מיכן ופריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מא"ל והאיך יקנה מטלטלין שיפלו לאחר מיכן שאינו יכול להקנותם אלא בחליפין או באגב וכבר הדר סודר למריה וכלתה קנינו וכן באגב, ולפמ"ש א"ש דכיון דאינו מקנה לו הסודר אלא לאחר שבא לעולם וכן באגב ל"ש כלתה קנינו:

[יב] ומעתה כיון שנתבאר מדברי התוס' דס"ל דגם בתנאי החיוב שייך קלב"מ, א"כ צריך למודעי מה שהקשו התוס' בסוגיא דסנהדרין דפריך אלא למ"ד העראה זו הכנ"ע מא"ל, דלדידיה נמי א"ש דחיוב מיתה אהעראה וממון אגמ"ב, ומאי קשיא להו הא ההעראה הו"ל תנאי החיוב, ונראה דס"ל להתוס' דתנאי החיוב אינו פוטר אלא בחייבי מיתות או בחייבי מלקות ולא ברודף, וטעמא דמלתא דכיון דעיקר דגם בתנאי החיוב שייך קלב"מ הוא מטעם דחשיב כאלו עשאה אחר וכמו דאסבר לה הגרע"א דכל שמעשה זו כבר הביא עליו חיוב מיתה או מלקות שוב אינו מביאתו לידי חיוב אחר, וא"כ ל"ש לומר כן אלא בחיוב שמחויב עבור עצם המעשה כמו חיובי ב"ד משא"כ בחיוב רודף שאין חיוב זה עבור המעשה כלל שהרי חיוב רודף בטיל ממנו משעשה המעשה ועיקרו של חיוב רודף הוא רק מתורת הצלת הנרדף לבד ל"ש לומר כלל דחיוב המיתה הוא עבור המעשה, דאדרבה עיקר החיוב מיתה הוא שלא יעשה המעשה ונמצא דאפילו במזיד עיקר דין קלב"מ שיש בחיוב רודף אינו כמו דאמרינן בחייבי מיתות ומלקות דאין המעשה שכבר חייבתו מיתה מחייבתו בד"א אלא דעיקר הפטור הוא דבזמן אחד א"א להטיל שני חיובים, וגם זהו מתורת קלב"מ כמו דאמרינן לענין פרה שאולה שטבחה בשבת דלמ"ד משעת אונסין מחייב פטור מתורת קלב"מ, ואע"ג דדל מיכן ממעשה טביחה הרי לא גרע ממתה מאליה דחייב באונסין, וא"כ אין החיוב ממון נצמח כלל ממעשה הטביחה שלו דוקא וע"כ דכל שבזמן אחד חלים עליו שני חיובים ע"י מעשיו הוא בכלל קלב"מ, ולפ"ז נראה דל"ש לומר כן אלא בגוף החיוב ולא בתנאי החיוב דהא בתנאי לעולם אין שני החיובים באים בזמן אחד:

איברא דלפ"ז היה אפשר לדחות הראיה שהבאנו לעיל מדברי הרשב"א בסוגיא דאשו משום חציו דפריך הש"ס אליבא דר"ל דיתחייב על שאר הגדיש מטעם ממונו כיון דכבר בטיל ממנו חיוב מיתה שיש עליו מתורת רודף לאחר שהצית שבולת ראשונה, והרי תחלת הצתה הוא תנאי החיוב על שאר הגדיש דאם חשיב כעשאו אחר אינו חשוב ממונו כלל כיון דלא פשע בו אלמא דתנאי החיוב אינו פטור בקלב"מ, ולפום מאי דקיימינן השתא י"ל דהתם דהחיוב מטעם רודף משו"ה ל"ש תנאי החיוב אבל בחיוב ב"ד שפיר אפשר דמודה לדעת התוס' במכות דפטור, אלא דמ"מ מוכח מסוף דברי הרשב"א שכתב דהצית בגופו של עבד ונשרף הגדיש אח"כ חייב לשלם, והרי התם חיוב המיתה מתורת רציחה וא"כ נחשוב כאלו עשאו אחר ותו אין לחייבו על מה שדולק אח"כ דלאו אשו הוא, וע"כ מוכח מכאן דהרשב"א קאי בשיטת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דבתנאי החיוב ל"ש קלב"מ: [יג] ומעתה כיון שנתבאר דשיטת רש"י ותוס' דתנאי החיוב פטור בקלב"מ צריך ליישב דברי הירושלמי בפרקין דפריך מהמצית גדיש בשבת על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך יתחייב בתשלומין, והרי תחלת הצתה חשיב כאלו עשאה אחר ומה שדולק אח"כ לא חשיב אשו, ואף דכבר נתחייב בשמירה על הגחלת קודם שהצית בה שבולת ראשונה מ"מ על שאר הגדיש שדולק משבולת ראשונה אין לחייבו משום אשו, רק אם נימא שהשבולת ראשונה חשובה אשו והינו ע"י שפשע בה וכל שקלב"מ עליה כאלו עשאה אחר דמי, וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' בסוגיא דאשו משום חציו שכתבו בשם ר"ת דגדי כפות אתי לאשמעינן דלא נפטריה כמו דפטרינן טמון באש דלאו אורחיה וה"נ לאו אורחיה, ואע"ג דלמ"ד אשו משום חציו לא מיפטר בטמון כלל מ"מ איצטריך לאשמעינן דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד, ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונו שייך ביה שפיר קלב"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל, ותדע דלמ"ד אשו משום ממונו מוקי לה כשהצית בגופו של עבד ופטרינן ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי עכ"ד, ולכאורה למ"ד משום ממונו הרי עיקר המזיק הוא אח"כ בשעה שדולק וא"כ אינם באים כאחד, וע"כ צ"ל דכוונתם דכיון דחיוב ממונו שאח"כ תלוי במעשה הצתה שבתחלה הו"ל תנאי החיוב דפוטר בקלב"מ וכמו דס"ל במכות הנ"ל: [יד] ולכאורה אפשר לומר דהירושלמי שפיר קשיא ליה ממדליק גדיש בשבת והיינו ממתניתין דס"פ המניח דתנן שורו שהדליק גדיש בשבת חייב והוא שהדליק גדיש בשבת פטור והוא דומיא דשורו כדדייקינן בתלמודין יעו"ש, ואם כן בשורו שהדליק הגדיש למ"ד אשו משום ממונו ע"כ צריך לפרש במצית על כל שבולת ושבולת דאל"כ תיקשי קושית הש"ס דילן האי אש לאו דבעל שור הוא כמו דפרכינן לענין כלב שנטל חררה, ואם כן יתחייב על שאר הגדיש וכיון דמיירי במדליק על כל שבולת ושבולת ואם כן הוא שהדליק הגדיש כה"ג מיירי, ושפיר פריך הירושלמי דיתחייב על שאר הגדיש כיון דנתחייב מיתה מכבר ושפיר משני על כל שבולת חייב מיתה, והיינו משום דכולה גדיש מתעסק בחיוב שבת הוא כמש"ל בשם הרשב"א. ולפי"ז יתיישב מה שהקשינו לעיל על דברי הגרע"א שתפס ביאור דברי הירושלמי דעל שאר הגדיש הוי כלא אתרו ביה מאי מדמי הירושלמי חוסם פרתו של חברו למדליק גדיש דהתם חייבי מלקות שוגגין חייבין, וכ"ש לפמ"ש דדברי הגרע"א שיש להם יסוד לשיטת רש"י במכות דלאחר כד"ד מהתראה ראשונה הו"ל שוגג, אם כן תיקשי לשיטת רש"י מדברי הירושלמי, ולפמ"ש דקושית הירושלמי ע"כ לר"ל קאי מכח ההכרח דהוא דומיא דשורו ולר"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין:

אמנם עדיין תיקשי מדברי הירושלמי (פ"ב דב"ק) דר' יוסי פריך לה לר"ל מהך מתניתין דמדליק גדיש דעל שבולת ראשונה חייב מיתה מכאן ואילך יתחייב בתשלומין, אלמא דלא מפרש לה במצית על כל שבולת, ואפ"ה מקשה לר"ל דיתחייב על שאר הגדיש, הרי מבואר דבתנאי החיוב ל"ש קלב"מ ויגיד עליו רעו דע"כ דברי הירושלמי דפרקין נמי הכי מתפרש ואליבא דר"י דלמסקנא אית ליה נמי משום ממונו וכמש"ל, ואם כן מפורש יוצא מדברי הירושלמי דבתנאי החיוב ל"ש קלב"מ:

ונראה דר"י בר טבליי ור' יוסי פליגי אהדדי וכן כתב הנוע"י דמדהקשה ר"י בר טבלי ממתני' דעבד כפות בפ' הכונס ולא הקשה ממתניתין דמדליק גדיש דפרק המניח ע"כ דס"ל דמתניתין דהמניח מיירי במדליק על כל שבולת ושבולת וכמו דאמר בפרקין, וס"ל דתנאי החיוב מיפטר בקלב"מ אמנם מדברי ר' יוסי ע"כ מוכח דס"ל דבתנאי החיוב ל"ש קלב"מ:

[טו] אמנם בעיקר דברי הירושלמי (פ"ב דב"ק) דמקשה לר"ל ממתניתין דמדליק את הגדיש דיתחייב על שאר הגדיש תמוה דהרי מבואר לעיל מיניה דר"ל דס"ל דאשו משום ממונו מוקי למתניתין דכלב שנטל חררה במצית האור על כל שבולת ושבולת, וכן מוקי בתלמודין כה"ג במסכסכת כל הבירה כולה ואם כן מה"ט נמי לא תיקשי לר"ל ממתניתין דמדליק גדיש בשבת דיש לאוקמי במצית כל שבולת ושבולת, וכ"ש דניחא טפי לאוקמי הכי כי היכי דיהא הוא דומיא דשורו כדאמר בתלמודין ושורו ע"כ מיירי בכה"ג דאל"ה אינו חייב אלא על שבולת ראשונה וצע"ג:

ולחומר הנושא נראה לומר לפמ"ש הש"מ בפרקין בשם שיטה ישנה אהא דפריך עלה דברייתא דמגרר ויוצא ודאפקיה להיכא, אי דאפקיה לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא, והקשה בשיטה ישנה וז"ל וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שהוציא מרה"י לרה"י ור"ה באמצע דאיסור שבת וגניבה באין כאחד וי"ל דמיד כשהוציא לר"ה איחייב לו משום שבת ועדיין לא נתחייב בגניבה ולא הוי בב"א עכ"ל. ומבואר מדבריו דכל שנתחייב מיתה מכבר תו ל"ש גביה תורת קלב"מ כיון דבתרי קטלי לא דיינן ליה נמצא דבעד עבירה שניה אין עליו חיוב כלל אפילו במזיד דבין כך וכך מחויב בעד עבירה ראשונה וגרע אפילו מחייבי מיתות שוגגין כיון דל"ש גביה חיוב מיתה במזיד, ועיין שעה"מ (פ"ג מגניבה):

ולפ"ז נראה דשפיר הקשה ר' יוסי לר"ל ממדליק גדיש בשבת דעל שבולת ראשונה חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין, דאפילו מתניתין מיירי במצית על כל שבולת ושבולת נמי אין חיוב שיש עליו אחר כך פוטרו כיון דנתחייב מיתה מעיקרא, ומשום הכי שפיר קשיא ליה דלר"י ניחא דליכא חיוב על כל הגדיש כיון דאשו משום חציו ונתחייב בתחלת הצתה בעד כל הגדיש חשיב קלב"מ על כל הגדיש, ואפילו למסקנא דס"ל לר"י נמי משום ממונו מ"מ הו"ל תנאי החיוב ולר"י לא מיירי כלל במצית על כל שבולת לא בשורו ולא בדידיה, אבל לר"ל דשורו ע"כ מיירי במצית על כל שבולת ושבולת ואם כן ה"ה בדידיה שפיר קא מקשה דליחייב על מה שמדליק אחר כך דתו ל"ח קלב"מ, ור"י בר טבליי דלא מקשה ממתניתין דמדליק גדיש בשבת לר"ל משום דס"ל כשיטת הירושלמי בפרקין דעל כל שבולת חייב מיתה והיינו דמיירי גם כן במצית על כל שבולת אלא דמיקרי מתעסק בחיוב מיתה כל שדולק אחר כך והוא עבירה אחת מתחלת הדלקת הגדיש עד סופו, ונמצא דחיוב מיתה הוא בעד שאר הגדיש ג"כ, משא"כ במוציא מרה"י לרה"י ור"ה באמצע כיון דנח בינתים ע"כ עבירות חלוקות הן וכל חדא וחדא חיובא בפ"ע, ומשום הכי החיוב שמחויב בעד הכנסה אין בכחו לפטור דאינו בכלל אסון. ולפ"ז יוצא לנו דכו"ע מודו דבתנאי החיוב שייך קלב"מ אלא דטעמיה דר' יוסי הוא דכל שנתחייב כבר תו אין עליו תורת קלב"מ ואפילו מתעסק עדיין באותו חיוב יגרע אפילו מחייבי מיתות שוגגין:

[טז] ואם כה נאמר בדברי הירושלמי יתיישבו דברי תלמידי הרשב"א בסוגיא דאשו משום חציו, וז"ל בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי בעבד כפות לו פטור דקלב"מ פי' ואפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור וכו', ואוקמי ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב"מ פי' ואפילו נשרף העבד מקמי הגדיש פטור הא למה זה דומה לזרק חץ והלך וקרע שיראין של חברו אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. והובאו דברים אלו בשעה"מ (פ"ג מגניבה) וכתב דטעמא דמלתא דלא דמי לגונב כיס בשבת שנתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת משום דהתם שני מעשים הם, אבל הכא הכל בא ע"י מעשה אחד. וכן כתב מוהר"י אשקאפה לחלק כן יעו"ש. והשעה"מ כתב לתמוה עליהם מדברי הירושלמי דפריך על שבולת ראשונה חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין, אלמא אע"ג דהכל בא ממעשה אחד אעפ"כ כיון דאין שני החיובים בב"א ל"ש קלב"מ, ולדבריהם קושית הירושלמי לק"מ ולפמ"ש דהירושלמי ע"כ מיירי במצית על כל שבולת א"ש: [יז] וראיתי עוד בשעה"מ שם שתמה ע"ד דא"כ אמאי הוצרך ר' אבין לטעמא דעקירה צורך הנחה או לטעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר. תיפוק ליה דכיון דזרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו דהו"ל מעשה אחת פטור אע"ג דל"ש הני טעמא, כמו במדליק גדיש ועבד כפות דאי בעי לאהדורי דהיינו להסיר האש מעל העבד מצי מיהדר, וכן אין שריפת הגדיש צורך שריפת העבד כמ"ש הרשב"א להקשות מכח סברא זו כמש"ל:

ונראה לפי המבואר בסוגיא דעקירה צורך הנחה דמעביר סכין בר"ה וקרע שיראין בהליכתו תלי בהני טעמא דאי עקירה צורך הנחה מיפטר ואי מטעמא דלא מצי לאהדורי לא מיפטר. ומעתה נראה דס"ל לתלמידי רשב"א ומוהר"י אשקאפה דלא איצטריך לטעמא דעקירה צרך הנחה אלא לענין מעביר סכין בר"ה דהמעשה שעשה בעת קריעת השיראין עדיין אינו מביאו לידי חיוב שבת, ולהכי בעי טעמא דעקירה צורך הנחה לשווייה מגוף החיוב שאח"כ, משא"כ היכא דזרק חץ וקרע שיראין עד שלא המית דשני החיובים ע"כ בעד מעשה הזריקה באים שייך שפיר קלב"מ, ואף דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר מ"מ כל דלא מיהדר הכל הוא מעשה ראשונה, והא דקאמר הש"ס דהיכא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ל"ש קלב"מ היינו לאפוקי דינא דמעביר סכין בר"ה התם הרי חסר מעשה לחייבו משום שבת, אבל בזרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אפילו בידו לקבל החץ שלא ינוח חשיב לא מצי לאהדורי כיון דא"צ עוד מעשה אחרת לחייבו משום שבת וממון: [יח] עוד הקשה השעה"מ ע"ד מהא דאמרינן במרובה עלה דמוקי ברייתא דגנב ומכר בשבת פטור באומר זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי גניבותיך, ופריך כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי דאי כרבנן מכי מטי לאויר חצרו קנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח, ובתוס' שם הקשו דכיון דהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קלב"מ כמו דאמר ר' אבין עקירה צורך הנחה, ותירצו דהתם פריך אליבא דר' ירמיה דל"ל עקירה צורך הנחה ולדבריהם דהיכא דבא ע"י מעשה אחד לכו"ע הו"ל קלב"מ קשה יעו"ש:

ונראה דלק"מ לפי מ"ש הש"מ שם בשם המאירי וז"ל, ואין אומרים בזו עקירה צורך הנחה היא כמו שביארנו בזרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו שפטור שאין אומרים כן אלא לנזיקין אבל לענין מכירה לא עכ"ל. וביאור דבריו הוא דקלב"מ שייך רק באחד משני פנים או בתחלת הזריקה שהוא מביא לידי חיוב שבת או בסוף הנחה שאז הוא זמן החיוב אבל באמצע הליכת החץ דאז ליכא כלל דין מיתה ל"ש קלב"מ, רק דבקרע שיראין באמצע מיפטר מטעם דעיקר חיוב בא עליו משעת זריקת החץ ואז הו"ל בב"א משא"כ במכירה דאין חלות המכירה הוא תוצאה מסבת הזריקה שלו דדל מכאן זריקתו הרי חלה המכירה מצד שהחפץ הוא באויר חצר הלוקח, וא"כ עיקר החיוב באמצע עקירה והנחה ומשו"ה ליכא תורת קלב"מ, וזהו נראה כוונת רש"י במ"ש אי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר הלכך משעת עקירה סופו לקרוע שיראין עכ"ל. ולפי שטחיות לשון הסוגיא הו"ל לפרש דמשעת עקירה סופו להתחייב משום שבת, אמנם כוונתו למ"ש, אמנם משיטת התוס' נראה דמשעת עקירה עד שעת הנחה מושך החיוב ומשו"ה שייך קלב"מ בינתים, וכן משמע מדבריהם בסוגיא דעקירה צורך הנחה ד"ה ה"נ יעו"ש, ומשו"ה קשיא להו דגם במכירה שייך לומר כן, ולפ"ז קושית השעה"מ מתיישבת בפשיטות דתלמידי רשב"א קיימי בשיטת המאירי:

ובזה יתיישב מה שהקשה השעה"מ שם לדעת הרמב"ם דפסק כר' אבין ופסק כר' ירמיה, וע"כ דס"ל דלא פליגי אהדדי וא"כ איך פסק סוגיא דמרובה דדוקא באומר לו תיקני גניבותיך עד שתנוח הו"ל קלב"מ אבל בלא"ה קדים איסור גניבה לאיסור שבת ומ"ש מדר' אבין יעו"ש, ולפמ"ש י"ל דגם דעת הרמב"ם הוא כדעת המאירי דבקנין ל"ש עקירה צורך הנחה:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה