שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כה
בענין קלב"מ:
ענף א:
[א] גרסינן בכתובות (דף ל"א ע"א) עלה דברייתא דהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד, ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא ומוקי לה בצידי ר"ה, ורב אשי מוקי בשצירף ידו למטה מג' וכדרבא דידו של אדם חשובה כד' על ד', ורבינא מוקי בר"ה ומשיכה בר"ה מהני יעו"ש, והקצה"ח (בסימן שנ"א) תמה ע"ד הרמב"ם (פ"ג מגניבה הל"ב) שכתב זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חבירו בהליכתו או שהדליק גדיש חבירו בשבת או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רה"י לר"ה ואבדו שם הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת וגניבה באין כאחד, אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברה"י ואח"כ הוציאו לר"ה והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכן כל כיו"ב עכ"ל, והשמיט כל הסוגיא דילן ולא הביא לא פירוקא דרב אשי ולא פירוקא דרבינא יעו"ש, ודברי הקצה"ח תמוהין דהרי הרמב"ן כתב שהוציאו לר"ה והיינו אוקימתא דרבינא ואם כוונתו מאחר דהרמב"ם פסק (פ"ד ממכירה) דמשיכה בר"ה לא קניא א"כ איסור גניבה ליכא, הרי כבר כתבו התוס' בסוגיין לחלק בין לקנות לגמרי ובין להתחייב באונסין וכ"כ השער המלך (פרק ג' מגניבה) ואע"ג שמדבריו בפיה"מ בב"ק (דף ע"ט) משמע דגם לענין חיוב אונסין ל"מ משיכה בר"ה מ"מ בספר היד חזר בו ע"ש:
עוד הקשה הקצה"ח דבשבת (דף צ"א) פריך הש"ס עלה דברייתא דמגרר ויוצא למ"ד אגד כלי שמיה אגד קדים איסור גניבה לאיסור שבת, דמכי הוציא מקצת הכיס קנה מקצת מעות שהוציא ולענין שבת לא מחייב עד שיוציא את כל הכיס, ומשני אי דאפקיה דרך פיו ה"נ אלא הב"ע דאפקיה דרך שוליו, ופריך והא איכא מקום חלמה דאי בעי מפקע ליה ושקיל, ומסיק דמיירי בנסכא וליכא שנצין, והרמב"ם השמיט אוקימתא זו אע"פ דפסק אגד כלי שמיה אגד, וכבר קדמו בקושיא זו השעה"מ שם בתוספות ביאור, דאע"ג דלמ"ד עקירה צורך הנחה ל"ק קושית הש"ס בשבת דהוצאת מקצת הראשונה צורך להוצאת כל הכיס וכמ"ש המ"מ (פי"ב משבת הל"ט) בשם רש"י דאם היה מקצתו ברה"י ומקצתו בר"ה ובא זה והוציאו כולו לא מתחייב, וכן דעת הרמב"ם שם וכן מבואר בתוס' עירובין (דף ל"ג) בשם רשב"ם, מ"מ הרמב"ם פסק כאוקימתא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר וכמו שהכריח המ"מ כאן מדהשמיט אוקימתא דעומד לפוש בדינא דהגביהו ברה"י כדמוקי בגמרא, וע"כ דס"ל דעיקר קושית הש"ס הוא להך אוקימתא דעקירה צורך הנחה כמ"ש התוס', וכן נראה גם ממה שהשמיט הרמב"ם דינא דמעביר סכין בר"ה, וא"כ קושית הש"ס בפרק המצניע תיקשי לפי זה כיון דמצי למיהדר הרי קדים איסור גניבה לאיסור שבת:
[ב] ונראה ליישב קושיא זו בפשיטות דהנה השעה"מ (שם) הקשה עוד על דברי הטור (בחו"מ סימן רצ"א) שכתב דלדעת הרמב"ם אין השומר מתחייב בשמירה עד שימשוך ובמקום הראוי למשיכה, ומשמע דבר"ה לא מהני משיכה בשומרין, והלא לפי מש"כ הרמב"ם (בפ"ד ממכירה) דלא מהני משיכה בר"ה וכאן פסק דבגנב מועיל וע"כ צריך לחלק לדידיה כמ"ש התוס' דשאני בין לקנות לגמרי ובין להתחייב באונסין, וא"כ בשומר דאינו אלא להתחייב באונסין נמי מועיל משיכה בר"ה לפי דעת הרמב"ם ואמאי כתב הטור דלא מהני והשאיר בצ"ע:
ולק"מ דעיקר החילוק בין לקנות לגמרי ובין להתחייב באונסין אינו כמו שתפס השעה"מ דמשיכה בר"ה ג"כ הו"ל קנין קצת ולענין חיוב אונסין מועיל קנין זוטא, אלא דטעמא דמאן דס"ל דבגנב מועיל משיכה בר"ה הוא מטעם דעיקר דין גנב הוא בהוצאה מרשות הבעלים, אלא דחדית רחמנא שאפילו לא הוציא בפועל אלא בקנין לבד ועדיין החפץ ברשות הבעלים כגון שהגביהו ברשות הבעלים נעשה גנב ע"י, וה"ט דכיון דבעלמא יוצא החפץ מרשות הבעלים ע"י קנין זה חשיב הוצאה לגבי גניבה [ועיין ברשב"א ב"ק (דף ע"ט) שכ' בשם הראב"ד דאם הגביה על מנת שלא להוציאו מרשות בעלים ל"מ משם דלא מיקרי הוצאה בכה"ג] וכיון דעיקר הקנין הוא מתורת הוצאה משו"ה בהוצאה ממש דהיינו שהוציאו מרשות בעלים לר"ה בודאי חשיב גנב, משא"כ לענין לקנות לגמרי דהתם בעי תורת קנין לא מהני בר"ה דאין בו תורת קנין כלל כיון שלא נכנס לרשותו:
ועפ"ז אין לדמות חיוב אונסין דשומר לחיוב אונסין דגנב דחיוב אונסין דגנב כל שנעשה גנב באיזה אופן שיהיה מתחייב באונסין דאין החיוב אונסין אלא תוצאה מדין גניבה, וכיון שהוציא מרשות הבעלים ונעשה גנב ממילא מחויב באונסין, משא"כ בשומר דאין בו תורת הוצאה כלל אלא דבעי קנין לחייבו באונסין משו"ה כתב הטור דלא מהני בר"ה משום דאינו קנין כלל, ואף שהתוס' בב"מ (דף צ"ט) ד"ה כיון ס"ל דגם בשומרין דאינן קונין אלא להתחייב באונסין סגי בר"ה, מ"מ הטור חולק על זה, ואפשר דגם התוס' לאו מתורת קנין אתו עלה אלא דכל שהוציא מרשות הבעלים לרה"ר חשיב כמו שנסתלקו הבעלים ועיין ברא"ש פרק השואל (סימן ט"ו) ובקצה"ח (סימן ש"ז) יעו"ש:
ומעתה נראה לומר דקושית הש"ס אינו כלל דהך אוקימתא דרבינא דמיירי בר"ה דלדידיה ל"ק כלל דקדים איסור גניבה לאיסור שבת, דכ"ז שלא הוציא רק מקצת הכיס לא נעשה גנב אף על מקצת הכיס דכיון שהוא חפץ אחד לא קנה אותו עד שיוציאו כולו כמו נסכא למסקנא, וא"כ הכיס כולו הוא ברשות הבעלים ונמצא דעדיין ליכא תורת הוצאה אף על המעות שבתוך מקצת הכיס כיון שהם ברשות בעל הבית, דמ"ל אם עדיין מונחין בחצרו או בתוך כליו סוף סוף עדיין אין כאן הוצאה מרשותו עד שיוציא כל הכיס ואז נעשה גנב על הכיס והמעות והו"ל בב"א איסור שבת וגניבה, ודוקא להך אוקימתא דצידי ר"ה או צירף ידו דהוא מתורת קנין שפיר פריך הש"ס דמכי הוציא מקצת הכיס קנה המעות המונחין בתוך אותו מקצת מתורת קנין, ובכה"ג מהני אף ברשות הבעלים, אבל לאוקימתא דר"ה דאין בו תורת קנין כלל אלא תורת הוצאה בלבד לא פריך מידי, ונראה דזהו כוונת רש"י בשבת שם וז"ל ובכתובות פריך אי דאפקיה לר"ה איסור גניבה ליכא דר"ה לאו מקום קנייה הוא ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ שצירף ידו למטה מג' וקבלה עכ"ל, והשמיט אוקימתא דרבינא דמיירי בר"ה משום דלדידיה לא קשיא כלל קושית הש"ס דשם, ולפ"ז הרמב"ם דפסק כאוקימתא דרבינא דמיירי בר"ה משום הכי השמיט סוגיא דשבת:
[ג] ועדיין צריך למודעי דלפמ"ש הרמב"ן בב"ב (דף פ"ו) מחלוקת הראשונים אם משיכה מהניא בכליו של מוכר והביא ראיה מהא דפריך בהמצניע דקדים איסור גניבה לאיסור שבת דמכי הוציא מקצת הכיס קנה מה שבתוכו אע"ג דהכיס עדיין ברשות בעלים והו"ל משיכה בכליו של מוכר, אלמא דקנה בכה"ג, וכן מבואר בדבריו בשבת שם וכתב לדחות דקושית הש"ס הוא לאוקמתא דרבינא דמיירי בר"ה ולענין מיקני ממש לא קני רק לענין גניבה דאפקיה מרשותיה, ומשו"ה מקשה דכל פרוטה ופרוטה שהוציא נתחייב בה הואיל ויכול ליטלה וכן כתב בחי' הרשב"א יעו"ש, ואם כן הרמב"ם דקאי גם כן בשיטה זו דבכליו של מוכר לא מהני משיכה כמ"ש המ"מ (פ"ד ממכירה הל"ה) ויעו"ש בלח"מ, ואם כן גם לדידיה ע"כ צריך לתרץ כמ"ש הרמב"ן והרשב"א דקושית הש"ס לאוקימתא דר"ה דוקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:
וע"כ נראה לומר דלדעת הרמב"ם יש לחלק בין הגבהה למשיכה דאע"ג דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני הוא מטעם דמשיכה לא מהני ברשות הבעלים, אבל הגבהה שקונה בכל מקום מהניא אפילו בכליו של מוכר, ואע"פ שמדברי הרמב"ן בב"ב (שם) נראה דמשוה להו מ"מ הרמב"ם מחלק בזה וכן דעת הראשונים הובאו בש"מ פרק הספינה (שם) לחלק בין משיכה להגבהה יעו"ש, ומעתה נראה לומר דלפי אוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה משלשה וכדרבא ופירשו התוס' דכדרבא הוא תי' אחר דמיירי אפילו למעלה מג', וא"כ למעלה מג' מלבד קנין יד איכא גם קנין הגבהה ומועיל אפילו בכליו של מוכר, ולפ"ז שפיר פריך הש"ס קדים איסור גניבה לאיסור שבת להך תי' דרב אשי דמיירי למעלה מג', אבל לתי' דרבינא ס"ל דלא קשיא מידי כמו שנתבאר מפירש"י: [ד] ולתוספת ביאור נראה לומר דלתירוצא דרב אשי אליבא דרבא דמיירי למעלה מג' אינו אלא מתורת הגבהה לבד ולא מתורת יד כלל, דאיתא בגיטין (דף ע"ח) אמר ר"י היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה אע"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת, ובחי' הרמב"ן כתב איכא דקשה ליה וההוא מתגלגל ואמרינן בפרק שנים אוחזין מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי, ולאו קושיא היא דשאני מתגלגל דהתם כגון צבי שבור שאפשר שינוח שם אבל הכא אין מקום לנוח בידה עכ"ל, ובחי' הרשב"א אחר שהביא דברי הרמב"ן אלו כתב וז"ל, וק"ל דא"כ רבא דבעיא לה התם אמאי בעא לה באויר שאין סופו לנוח אפילו בזורק ארנקי בפתח זה ונתגלגל ויוצא בפתח זה הו"מ למיבעי לה, דהא ארנקי נמי על כרחיה מתגלגל והתם ודאי משמע דדוקא דרך אויר קא מיבעיא, אבל במתגלגל פשיטא ליה, ועוד ק"ל אמאי לא פשיטא ליה לרבא מהכא דאף במתגלגל בע"כ לאו כמונח דמי וכ"ש באויר שאין סופו לנוח עכ"ל, אמנם נראה דכוונת הרמב"ן הוא דדוקא בצבי שבור דהתם הרי ליכא חסרון מצד החצר כלל דהרי אפשר שינוח בחצר, אלא דהחסרון מצד החפץ שמתגלגל מהחצר, וכן בזרק ארנקי אין החסרון בחצר כלל מש"ה מהני מתגלגל, אלא דבאויר מספקא ליה משא"כ בקטפרס דאין היד ראוי לקבל כלל נמצא דאין כאן רשות כלל, וזהו שדקדק הרמב"ן אבל הכא אין מקום לנוח בידה וזה הוא חסרון בעצם הרשות שהחפץ מתגלגל ונעתק ממנו, ונמצינו למדין מדברי הרמב"ן דיד קטפרס אין לו תורת יד כלל וכן חצר קטפרס, כיון שא"א להחפץ לנוח שם מצד עצם החצר אין זה רשות לקנין:
ומעתה נראה לומר דבסנהדרין (דף ע"ב) מקשה הש"ס מהך ברייתא דמגרר ויוצא דפטור לרבא דס"ל דאיתא בעינא חייב לאהדורי ומשני דשדינהו בנהרא ושיטת רש"י ותוספת והבעה"מ דשדינהו אח"כ, אמנם הרמב"ן במלחמות כתב שם דשדינהו אח"כ חייב כיון דחייב לאהדורי הרי הוא ברשות בעלים והו"ל כתברה או שתייה, והא דקאמר דשדינהו מיירי בשדינהו אחר או שצירף ידו והיתה עשויה קטפרס ומיד במעשה גניבתו נפלה לנר דהו"ל בב"א איסור שבת וגניבה יעו"ש, והנה בתי' הרמב"ן דמיירי בשדינהו אחר כבר העיר שם בחי' רבינו יונה דלשון הש"ס לא משמע כן, ועוד יש להקשות על דברי הרמב"ן דגם בשדינהו אחר מ"מ יתחייב מטעם גנב משעה שפסק ממנו חיוב שבת ועדיין היא בידו שהרי נעשה גנב אח"כ במה שמחזיקה לעצמו, וכן מוכח ממה דפריך שם לרבא דס"ל דחייב לאהדורה באיתא בעינא אמאי תניא בברייתא דמגרר ויוצא דפטור, והא הברייתא אפשר לפרש דפטור מכפל וכמו דמשמע גם מדברי הרמב"ם הנ"ל דמפרש רישא דברייתא דחייב בכפל ואם כן יש לפרש דסיפא פטור מכפל, וכ"ש לפמ"ש הקצה"ח (שם) דאפילו לרבא דחייב לאהדורי אינו אלא בתביעת הבעלים שאינו רשאי להחזיקה לעצמו אבל אין עליו חיוב השבה כלל ואם כן שייך לשון פטור אפילו לרבא, וע"כ צ"ל דהמקשן פריך שפיר דאם נימא דחייב לאהדורי א"כ קאי ברשות בעלים ונעשה גנב מיד לאחר שנתחייב משום שבת דהו"ל חיוב מיתה קודם חיוב תשלומין דאינו פוטר, וכאן ל"ש לומר דהו"ל גונב מן הגנב כיון דמעיקרא הו"ל קלב"מ ולא נתחייב בתורת גנב כלל הו"ל ברשות בעלים, וכן מתבאר מדברי הריטב"א לקמן בסוגיא דהיתה גדי גנובה מע"ש ובדו"ח שם יעוש"ה, ולפ"ז הך תי' של הרמב"ן דמיירי בשדינהו אחר צ"ע, וע"כ דמיירי בשצירף ידו כעין קטפרס דהו"ל בב"א וכיון דהו"ל קטפרס תו אין כאן קנין יד כלל לשיטת הרמב"ן ואינו אלא הגבהה לבד, ואע"ג דסופו ליפול מ"מ לא גרע מאדייה אדויי שכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח) דחשיב הגבהה היכא דאוחז בידו יעו"ש: ואף דלפי המתבאר מדברי המ"מ כאן נראה שתפס בדעת הרמב"ם דאפילו שבר אח"כ גם כן פטור כדעת רש"י, וא"כ אין צורך לפרש דמיירי בצירף ידו ע"י קטפרס דאפשר לפרש דשדינהו בנהרא אח"כ, מ"מ דבריו צ"ע שהרי מדברי הרמב"ם שכתב שהוציאו מרה"י לר"ה ואבדו שם מבואר דדוקא שבר מיד פטור כשיטת הרמב"ן וכן מצאת באור שמח שדקדק כן מלשון הרמב"ם כאן וכן ממ"ש (פ"ט מגניבה) גבי מחתרת דדוקא שיבר בביאתו יעו"ש, ואם כן ע"כ לא מתפרש אלא ע"י קטפרס בשעת קנין ואם כן אינו רק מתורת הגבהה לבד, ושפיר פריך הש"ס דקדים איסור גניבה דמכיון שהוציא מקצת הכיס קנה המעות מדין הגבהה אפילו ברשות מוכר:
[ואין להקשות לפ"ז אמאי לא מהני קטפרס בגט נהי דיד לא הוי מ"מ הגבהה מיהא הוי והגבהה מועיל בגט כמ"ש התוס' בגיטין (דף כ"א ע"ב) ד"ה יצא, אפשר לומר דמיירי בפחות מג' לקרקע דלא הוי הגבהה, ועוד דהגבהה לא מהני אלא מדעתה ולא בע"כ דבע"כ ל"ח קנין ודוקא חצר או יד מועיל בע"כ, ובמק"א ביארנו בזה הא דמקשה בב"מ (דף ט') אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה, ומאי קושיא נהי דחצר מהלכת ל"מ מדין חצר מ"מ כיון דקלתה מונחת על ראשה תתגרש מכח הגבהה לשיטת רש"י דס"ל בקדושין (דף כ"ו) גבי חבילי זמורות דחשיב הגבהה מה שמגביה הפיל מן הקרקע ע"י הזמורות, ועיי"ש ברשב"א וריטב"א שדחו פירש"י מטעם דחשיב כעומד ע"ג קרקע כיון דהזמורות מונחין ע"ג קרקע בטלין לקרקע דכל המונח לקרקע כקרקע דמי, ולשיטתם קלתה ל"ח הגבהה כיון דהיא עומדת ע"ג קרקע אבל לפירש"י קשה וע"כ דבגט כיון דהויא בע"כ לא מהני הגבהה דבע"כ אין בו תורת קנין כלל]:
[ה] איברא דלפ"ז צריך להבין פירוקא דרב אשי כשצירף ידו למטה מג', במה קנה הגניבה אי מתורת יד הו"ל קטפרס ואי מתורת הגבהה הו"ל למטה מג' ולפמ"ש הקצה"ח (בסימן שנ"א) בשם המג"ש ליישב דברי רש"י דאפילו למטה מג' הו"ל הגבהה בשבת משום מיגו דחשיב היד מקום ד' על ד' לגבי שבת מועיל נמי גבי קנין א"ש, אבל עיקר דברי המג"ש בכוונת רש"י צ"ע כמו שיתבאר בסמוך, ועוד דהרמב"ן עצמו כתב לתמוה ע"ד רש"י במ"ש דכי היכי דלענין שבת הוי מקום חשוב ה"נ לענין מקנה דלא מחוור אטו ידו לא קני ליה הא ודאי פשיטא אי ידו לא קני אלא מאי קני הרי קרא כתיב ונתן בידה, ומסיק ולפיכך הוצרך הרב ז"ל לומר דהוי מקום חשוב כאלו הגביהו למעלה מג', פי' לפירושו דאי לאו דרבא הו"א כי כתב קרא ה"מ במגביה שלש אבל פחות מג' דלאו הגבהה היא לא ליקני קמ"ל דרבא דכי היכי דלענין שבת מקום חשוב הוא לענין מקנה נמי מקום חשוב הוא, ומיהו אכתי לא מחוור וכו' עכ"ל ויעו"ש באורך שדחה דברי רש"י לגמרי, וגם משטחיות לשונו נראה דלא מפרש דלענין מקנה מועיל מתורת מיגו בשבת דוקא כמ"ש המג"ש, אלא דגילוי מלתא בעלמא הוא דיד הוי מקום חשוב וממילא לא בעי למעלה מג', ואם כן תיקשי לפ"ד הרמב"ן דיד קטפרס אינו מועיל מדין יד אמאי קנה למטה מג' לרב אשי:
ונראה דהרמב"ן לטעמיה דס"ל בקדושין (דף כ"ו) ובסוגיין שלא כדעת רש"י דס"ל דבעי הגבהה למעלה מג' אלא דסגי בטפח כשיטת ר"ת, ומה שתמה הרמב"ן ע"ד רש"י מקרא דונתן בידה אלמא דאיכא קנין יד אע"ג דכאן מיירי בקטפרס כמ"ש הוא עצמו בסנהדרין שם, היינו משום דלא הוצרך להעמיד כן אלא לפום מאי דס"ל דשיבר אח"כ חייב דחשיב תברה או שתייה ומשו"ה דחק עצמו להעמיד בקטפרס כי היכי דליהוי בב"א, אבל לשיטת רש"י דס"ל בסנהדרין דשיבר אח"כ פטור לא איצטריך לדחוקי בקטפרס ואם כן שפיר מקשה הרמב"ן לשיטת רש"י:
ועפי"ז יתיישב מה שהקשה הקצה"ח (בסימן שנ"א). דלפי תירוצא דרב אשי דברייתא דמגרר ויוצא מיירי כשצירף ידו למטה מג', אם כן תיקשי קושית הש"ס בשבת למ"ד אגד כלי שמיה אגד הא קדים איסור גניבה לאיסור שבת, וליכא לשנויי בנסכא דמ"מ קנה המקצת שהוציא בידו דכמאן דפסיק דמי וקונה מקצת החפץ שתופס בידו יעו"ש, ולפמ"ש דמיירי בקטפרס ואין הקנין מתורת יד כלל אלא מתורת הגבהה ובהגבהה לא אמרינן כמאן דפסיק דמי, ואע"ג שתופס בידו דאין מציאות היד משווי כמאן דפסיק אלא קנין יד:
ענף ב:
[ו] איברא דקושית הקצה"ח עדיין לא יתיישב לשיטת רש"י בסנהדרין דבא במחתרת ושיבר אח"כ פטור וא"כ לא איירי בקטפרס כלל וקונה מטעם יד דהו"ל כמאן דפסיק וא"כ קדים איסור גניבה לאיסור שבת, ומש"כ בקצה"ח עפ"י מש"כ המג"ש ליישב דברי רש"י דפירש דמשו"ה מועיל למטה מג' דכי היכי דלענין שבת חשוב מקום ה"נ לענין מיקני נמי חשוב מקום כאלו הגביה למעלה מג', משום דשיטת רש"י דיד הוא מטעם הגבהה ואינו קונה מלטה מג' כמ"ש לעיל בהא דאמר דאי בעי גחין ואכיל למטה מג' דלאו הגבהה היא, והא דמועיל במגרר הוא בשבת דוקא מטעם מיגו וכדאמרינן בעלמא מיגו כיו"ב ותו ל"ש לומר דקדים איסור גניבה לאיסור שבת, דכ"ז שלא נתחייב משום שבת אין כאן תורת קנין כלל דל"ש עדיין מיגו, ועיקר קושית הש"ס בשבת שם אינו כלל להך לישנא דצירף ידו לפירש"י יעו"ש, ודבריו תמוהים מאד דהרי מבואר להדיא בדברי רש"י בשבת (שם) דקושית הש"ס הוא גם כן להך לישנא דצירף ידו יעו"ש, ועוד דעיקר דברי המג"ש אינם ברורים דכאן ל"ש כלל ענין מיגו דלמטה מג' בלא"ה חייב משום שבת בלאו טעמא דידו חשובה לו מקום ד' על ד' כמבואר רפ"ק דשבת דעיקר דינא דרבא למעלה מג' נצרכא, ואם נימא דמ"מ כיון דבכה"ג היה מועיל למעלה מג' מועיל נמי למטה אם כן בחול נמי ושוב קדים איסור גניבה לשבת, ועוד דגבי קנין הוא דבעי למעלה מג' הוא מטעם דפחות מזה ל"ח הגבהה כלל דכמונחת בקרקע דמי מטעם לבוד, וא"כ מאי מועיל דין שבת לזה דמה דמחייבינן בשבת לא משוי ליה מוגבה מן הקרקע אלא למקום חשוב בלבד, ולזה אפשר לדחוק דגם לשיטת רש"י היה מועיל הגבהה פחות מג' לולא דינא דלבוד דמשווי ליה כלא הוגבה כלל, וכיון דבשבת חשוב מקום תו לא אמרינן לבוד והוי הגבהה כ"ש אבל הראשונה קשה, ולכן נראה העיקר בכוונת רש"י כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דעיקר דין יד למטה מג' אינו כלל מתורת הגבהה אלא דקנין בפ"ע הוא מקרא דונתן בידה אלא דאיצטריך לדינא דרבא דלא תימא קרא דוקא למעלה מג' קאמר, וכן מבואר להדיא בדברי רש"י בסנהדרין (דף ע"ב) דלאוקימתא דצירף ידו למטה מג' עיקר הקנין הוא מטעם ידו ולא מטעם הגבהה יעו"ש:
[ז] ועיקר דברי המג"ש והקצה"ח שתפסו בשיטת רש"י דקנין יד אינו אלא מתורת הגבהה ממ"ש לעיל דאי בעי גחין ואכיל למטה מג' דלאו הגבהה הוא, יש לדחות דאין כוונת רש"י דבפיו אין בו תורת קנין אלא מטעם הגבהה לבד ובפחות מג' דליכא הגבהה לא קנה כלל, אלא דקנין הגבהה ליכא בפחות מג' אבל קנין יד איתא וכשיטתו בסנהדרין הנ"ל, אלא דאעפ"כ שפיר תירץ הש"ס דמשו"ה לא אמרינן הגבהה צורך אכילה לומר דמעידן הגבהה אתחלה אכילה והרי הוא חלק מאכילה עצמה, וכמו דאכילה פוטר ה"ה הגבהה כמו דאמרינן לענין שבת דעקירה צורך הנחה, דהתם א"א להנחה בלא עקירה ומשו"ה כל שהוא צורך הנחה הרי הוא נידון כהנחה גופה לפטור מתורת קלב"מ, משא"כ הגבהה אין צורך כלל לאכילה, ונמצא דשפיר קאמר ר"ח דמודה רבנה"ק בגוונה חלבו של חברו ואכלו דחייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב, והיינו דנהי דתחלת גניבה שהיתה ע"י קנין יד הוא צורך אכילה דא"א לאכילה בלא קנין יד דגם בגחין ואכיל איכא קנין יד ומה לי פיו מה לי יד וכמ"ש התוס' כיו"ב מה לי עקירה זו או עקירה אחרת, מ"מ במה שמשים אח"כ החלב לתוך פיו דאיכא גם הגבהה זהו אין צורך כלל לאכילה, ונמצא דבשעה זו פסק מלאכול והר"ז דומה לאוכל חלב בכא"פ ובינתים כשהפסיק קרע שיראין דודאי אינו פוטר בשעה שאינו עסוק באכילה, לא מיבעי לדעת רש"י שכתב בטעמא דלא מצי לאהדורי משום דבשעת עקירה סופו לקרוע שיראין, וביארנו במק"א דאינו פוטר אלא מעשה עקירה או שעת הנחה אבל בנתים ליכא דין קלב"מ דאין כאן חיוב כלל, ועשינו סמוכין לזה מדברי המאירי ב"ק (דף ע') והובא בש"מ שם בעינן זרוק גניבותיך בחצרי יעו"ש, אלא אפילו לדעת התוס' שם דס"ל דגם בינתים נמי שייך קלב"מ ה"ט משום דמשעת עקירה מתחיל החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב ואין המעשה חיוב פוסקת כלל, אבל כאן נהי דשעת גניבה ביד היא חלק מאכילה משום דצורך אכילה היא, אבל אח"כ שמשים החלב בפיו הך הגבהה אינה צורך אכילה ונמצא דשוב אינו עוסק באכילה ואם כן ליכא סרך חיוב כלל במעשה זו ואין כאן דין קלב"מ, ובזה מיושב נמי מה שהקשו התו"י ע"ד הריצב"א שבתד"ה ואי דל"מ לאהדורי ע"ש, ועכ"פ ליכא ראי' כלל מדברי רש"י דס"ל דיד או פיו פחות מג' ליכא קנין יד ועפי"ז מיושב קושית התוס' ד"ה דאי בעי גחין ואכיל לפירש"י: ולדעת התוס' צ"ל דס"ל דגם קנין הגבהה מעין קנין יד הוא וכמ"ש הרמ"ה בחי' בב"ב (דף ע"ו) בד"ה ושמעינן וז"ל, והגבהה קונה בכל מקום דכיון דאגבהיה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בגוויה ועייליה לרשותא דנפשיה, דאי למ"ד חצר משום יד איתרבאי לא תהא ידו קלה מחצרו וכו' וסברא נמי היא שאין לך דבר שנכנס לרשותיה של אדם יותר מהבא לידו עכ"ל, ואין כוונתו דהגבהה הוא מטעם יד ממש דהרי בהגבהה לא בעינן שיונח בידו ממש אלא דהוא מעין קנין רשות החצר דכמו דחצרו איתרבי מידו ה"נ הגבהה הוא בכלל דתרווייהו הוא מתורת רשות, אלא דהגבהה פחות מג' כיון דמתורת לבוד מונח בקרקע הרי הוא כאלו לא נכנס ברשותו כלל משא"כ בידו דהוא רשות ממש לא אמרינן לבוד לאפוקי מרשותו, ומשו"ה שפיר הקשו התוס' דכל שא"א לאכילה בלא קנין יד נמצא דהכנסת הרשות קודם אכילה צורך אכילה, ומה שאפשר ע"י פיו לבד והוא עשה גם הגבהה זהו לא נפיק מכלל אכילה כמו עיקר גניבתו ע"י יד אע"ג דלא צריך לה כלל שאפשר ע"י פיו דמ"מ שם הכנסת רשות חדא הוא: [ח] ולכאורה י"ל בעיקר קושית הקצה"ח דאיך יתיישב לאוקימתא דצירף ידו קושית הש"ס בהמצניע דקדים איסור גניבה לאיסור שבת דמכי הוציא מקצתו כמאן דפסיק דמי ותו ליכא לשנויי בנסכא, עפמ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ג) דהא דאמרינן התם למעוטי דבר שאינו מסויים מכפל היינו חצי רימון וחצי אגוז, ואם כן א"ש תירוץ הש"ס דמיירי בנסכא שהוא כלי וכל שעדיין לא הכניס כל החפץ לרשותו לא נעשה גנב אפילו במקצתו דהו"ל כחצי רימון, ומשו"ה קתני בברייתא פטור והיינו מכפל וכמ"ש לעיל מלשון הרמב"ם דהך ברייתא לענין כפל מתפרשא וכשהוציא כל החפץ איסור גניבה ושבת באין כאחד, ואף דלכאורה יש לחלק דדוקא חצי רמון הו"ל אינו מסויים משא"כ כאן דכיון דהחפץ הוא שלם כל מקצת ממנו הו"ל מסוים, ולכאורה נראה דזהו כוונת התוס' בב"מ (דף מ"ז) לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא וסודר דג' על ג' דאמר לעיל פ"ק (דף ז') דכמאן דפסיק דמי חשיב דבר מסויים עכ"ל. אמנם נראה דכוונתם הוא דכיון דבחליפין סגי בג' על ג' נמצא דמה שתופס בידו עצמו חשיב בגד מסויים, וראיה לזה דלמה הוצרך שיהיה תפוס דוקא בג' על ג' ולא סגי בפחות וע"כ דמקצת חפץ אינו בכלל מסויים, ויש לדחות:
וכן נראה להוכיח דבכה"ג מיקרי אינו מסויים, דהנה הש"מ הביא בשם השיטה ישנה להקשות בסוגיין עלה דפריך ודאפקיה להיכא וז"ל, וא"ת אמאי לא משני כגון שהוציאו מרה"י לרה"י דרך ר"ה וי"ל דכיון דאפקיה לר"ה איחייב ליה באיסור שבת ואיסור גניבה לא הוי עד דמטי לרה"י ואינן באין כאחד עכ"ל, ור"ל דכל שעבר נתחייב משום שבת מצד איסור הוצאה תו ל"ש לדון עוד דין קלב"מ על הכנסה דכיון דבתרי קטלא לא קטלינן ליה אינו בגדר אסון לפטור מתורת קלב"מ, ואי נימא בכה"ג דהוציא מקצת החפץ הו"ל דבר מסויים מאי קשיא ליה דנימא דחיוב גניבה ושבת הוא בעד הכנסה הא קדים גניבה לשבת דמכי הכניסו לרה"י קונה מקצת חפץ מתורת חצרו דכמאן דפסיק דמי כמו ידו, וע"כ מוכח מדבריו דכל שלא הכניסו כולו לא נעשה גנב משום דהו"ל דבר שאינו מסויים, ויש לדחות דאפשר לאוקמי ברה"י כי האי דלית ביה קנין חצר לגנב:
ועפי"ז יתיישב נמי מה שמקשים ע"ד התוס' בסוגיין שהקשו דלמ"ד ד"א קונה בר"ה מאי פריך דבאפקיה לר"ה איסור גניבה ליכא והאיכא ד"א דקונה בר"ה, דאיך יתיישב לפ"ז קושית הש"ס בהמצניע דקדים איסור גניבה דתו ליכא לשנויי בנסכא דכמאן דפסיק דמי כיון דד"א מדין חצרו הוא, ולפמ"ש א"ש דלשיטת התוס' בחצי רימון דלא משלם כפל ה"ה במקצת החפץ פטור:
והא דשותפין שגנבו חייבין בכפל ודו"ה כמבואר בב"ק (דף ע"ח) היינו שגנבו ע"י הגבהה או משיכה דכל אחד עשה קנין בכולו והו"ל גנב על כל החפץ דפשטה גניבתו בכולה וכל אחד יש לו תורת גנב על כל החפץ, אלא דכל אחד אינו משלם כי אם מחצה מתורת שותף אבל אם רצה מזה גובה ומזה גובה כמ"ש הש"מ לעיל להוכיח מדברי התוס' בסוגיא דזר שאכל תרומה בד"ה אי דלא מצי לאהדורי וכו' במ"ש ועוד דלכה"פ קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה, ודבריהם לכאורה תמוהים דעדיין איכא נ"מ על המחצה שלא נעשה גנב דמתחייב אח"כ בעד הנאת מעיו והו"ל קלב"מ בב"א. וע"כ דכל שנעשו שותפין בגניבה כל אחד יש לו תורת גנב בכולו, ועיין בתוס' שבת (דף צ"ג ע"ב) ד"ה ואמאי וכו' ובמה שהעיר הגרע"א שם ויש לפלפל עפ"ד ואכמ"ל: הבאנו קושית התום' בכתובות (דף ל"א) עלה דברייתא דהגונב כיס בשבת ופריך ודאפקיה להיכא אי לר"ה איסור שבת איכא, איסור גניבה ליכא ואמאי לא קנה מתורת ד"א ותי' דבגנב לא תיקנו ד"א ובב"מ (דף י') תי' עוד דבר"ה ליכא ד"א וראיתי בישועות יעקב (חו"מ סי' רס"ח) שהק' דלפ"ז מאי פריך בב"ב (דף פ"ו) למ"ד דברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה מהך ברייתא דהגונב כים הא לפי המסקנא דמוקי לה בצידי ר"ה שוב קונה הגניבה בד"א ומש"ה מהני אפילו בדברים שדרכן להגביה כיון דמתורת חצר הוא קונה ואין לומר דהש"ם בב"ב מקשה לאוקימתא דמיירי בר"ה דהא לדידיה דעיקר הקנין מתורת הוצאה מרשות הבעלים חייב אפילו בדברים שדרכן להגביה וכמ"ש השעה"מ (פ"ג מגניבה) דמש"ה השמיט הרמב"ם אוקימתא דב"ב (שם) משום דפסק כרבינא דמיירי בר"ה ומש"ה כתב הישוע"י דבלא"ה לא מתוקמא מתורת ד"א דכיון שהכנים מקצתו כמאן דפסיק דמי וקדים איסור גניבה לאיסור שבת ע"ש, ונראה דהתום' בב"מ יפרשו הסוגיא דב"ב כמ"ש הרשב"ם (שם) וז"ל ובכתובות (פ' א"נ) פרכינן דמשכיה להיכא אי לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ומוקמינן לה בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דידו של אדם חשובה כד' על ד' וקניא ליה ולא בטלה לגבי ר"ה לגבי קנייה ויש כאן איסור שבת וגניבה כאחד, והך קנייה לאו משום הגבהה היא אלא משיכה לתוך ידו שהרי ידו סמוכה לתוך ג' לקרקע עכ"ל, והרשב"א והר"ן תמהו ע"ז דהא קונה מטעס יד אף דברים שדרכו להגביה דידו קונה בכל מקום וע"ש בתום' ובש"מ, אמנם נראה דכוונת הרשב"ם דכיון דלמסקנת הש"ם בסנהדרין (דף ע"ב) ע"כ מיירי הך ברייתא בשדינהו בנהרא וכמ"ש המלחמות דמיירי בשצירף ידו כעין קטפרס ומיד נפל לנהר עם גניבתו ע"ש וא"כ אין כאן קנין יד דיד קטפרס ל"מ וכמ"ש בפנים בשם הרמב"ן אלא דמ"מ מתורת משיכה לא נפקא דידו חשיבא ולא בטיל לגבי ר"ה: (השמטה):
[ט] אמנם עדיין לא העלינו ארוכה לדעת רש"י דפליג אהך דינא דכתבו התוס' לפרש דחצי רימון הוי דבר שאינו מסויים לענין כפל כמבואר בדבריו ר"פ מרובה ויעו"ש בש"מ בשם המאירי, א"כ הך תירוצא דנסכא לכאורה ל"ל פתרי כלל לפירוקא דרב אשי ע"פ מ"ש דדעת רש"י דיד הוא קנין בפ"ע מלבד דין ההגבהה דאית ביה וא"כ הו"ל כמאן דפסיק ותו קדים איסור גניבה לאיסור שבת:
וע"כ נראה לומר דהנה הרמב"ן בהמצניע שם כתב וז"ל, ושמעתין נמי לכאורה לא אתיא כמאן דאמר כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה דהא בבת אחת הוא מקבלו בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין, אבל רש"י ז"ל כתב כאן ובכתובות פריך ודאפקיה להיכא וכו' ומוקי לה בצידי ר"ה א"נ שצירף ידו למטה מג' וקבלה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דנהי דמקבלי בב"א מ"מ מכי הוציא מרה"י לאויר היד קונה כל מקצת דידו לא גרע מחצרו וכמו דאויר חצר כחצר ה"נ לענין יד ועדיין קדים איסור גניבה לאיסור שבת, וע"כ נראה מתוך דברי הרמב"ן דדוקא בחצר אמרינן דאויר חצר כחצר כיון דעצמות החצר הוא מתורת רשות ולכן גם האויר הוא רשות החצר דרה"י עולה עד לרקיע כל שהוא משתמר, אבל יד עיקרו לא מתורת רשות אלא דהוא דין בפ"ע מגזה"כ ולכן אויר היד אינו נידון כיד לענין זה, ואע"ג דחצר ילפינן מיד היינו דוקא לענין דחצר יש לו תורת יד אבל דיניהם חלוקין, ודומה לזה כתב הקצה"ח (בסי' שי"ג) יעוש"ה, ומעתה נראה לומר דגם שיטת רש"י הוא כן, אלא דאעפ"כ ס"ל לרש"י דמ"מ אויר היד נידון בתורת הגבהה עפמש"כ הריטב"א בע"ז (דף ע"א) עלה דאמרינן התם כי מטא לאוירא דמנא קנייה וז"ל, קשיא לי האיך קונה מדין הגבהה כי מטא לאוירא דהא לא עבד כלום ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה וכו' וי"ל דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ואלו נח חשיבא הגבהה ומעכשיו מישר הכלי יפה בענין שיבא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב לן לקנות מדין הגבהה עכ"ל ועפי"ז גם אויר היד נידון כהגבהה לשיטת רש"י:
ומעתה נראה דהא דמקשה הש"ס בשבת דלמ"ד אגד כלי שמיה אגד קדים איסור גניבה לאיסור שבת לא מטעם קנין יד מקשה, דנהי דרב אשי מוקי למטה מג' וע"כ הקנין מטעם יד כמש"ל דפחות מג' לאו הגבהה היא לפירש"י, מ"מ א"א להקשות מכח זה למ"ד אגד כלי שמיה אגד דאפשר דמיירי באופן שהגביה למעלה מג', ואי משום דא"כ כבר הגביה הכיס ברשות הבעלים וא"כ קדים איסור גניבה לאיסור שבת. הרי אפשר לאוקמי כגון שהאסקופה גבוה יותר מג' וכמ"ש הראשונים שם, ונמצא דבשעה שהוציא מהאסקופה נגד אויר היד עדיין ליכא קנין יד אלא הגבהה לחודא, וע"כ צ"ל דגם מהגבהה מקשה הש"ס דמ"מ משהוציא מקצת הכיס קנה המעות שבתוכו מטעם הגבהה כיון דסופו לנוח בידו. וזהו שדקדק רש"י שם בשבת ד"ה דרך שוליו דהקנין הוא מטעם הגבהה יעו"ש, ולפ"ז שפיר משני הש"ס בנסכא דלא קנה מקצת החפץ בהגבהה עד שיוציאו כולו מרשות הבעלים ולא אמרינן כמאן דפסיק דמי אלא בגוף היד ולא באויר היד דאינו אלא מתורת הגבהה, ואף דהו"מ לשנויי דמיירי כשצירף ידו למטה מג' והאסקופה גבוה הרבה דלא שייך לדון הגבהה באויר כאלו נח דלאחר הנחה אינו אלא קנין יד ולא הגבהה דהו"ל פחות מג', מ"מ זהו דוחק לאוקמי בהאסקופה גבוה והוא צירף למטה דאין דרכו בכך, ועוד דאפשר דגם בכה"ג ס"ל לרש"י דבאויר נידון בתורת הגבהה כיון דגם קנין הגבהה הוא מעין קנין יד וכמ"ש לעיל בשם הרמ"ה בפ' הספינה מיקרי סופו לנוח ברשותו והו"ל הגבהה באויר:
[י] ואפשר להשוות גם דברי הרמב"ן עם דברי הריטב"א ולומר דגם הרמב"ן ס"ל דאויר יד אע"פ שאינו נידון משום יד נידון משום הגבהה, ואעפ"כ כתב הרמב"ן דקושית הש"ס בשבת לא אזלא להך לישנא דצירף ידו משום דדוקא היכא דכבר הוא סופו לנוח נידון כאלו נח, משא"כ כאן דבשעה שמגרר מקצת הכיס נגד היד עדיין אין סופו לנוח עד שיגרר השאר ויהי' כולו נגד ידו ואז סופו לנוח וא"כ הו"ל איסור שבת וגניבה בב"א, ואע"ג דלענין שבת לא מחייב עד שתנוח ולענין קנין מכי מטא לאוירא דידא קונה וכעין דפריך במרובה לענין זרוק גניבותיך בחצרי, מ"מ כאן שייך לומר עקירה צורך הנחה כיון דלא מצי לאהדורי לאחר שסופו ליפול וכמו שכתבו התוס' במרובה שם כיו"ב:
ועוד אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין (דף ע"ב) דמיירי בשצירף ידו ועשאו קטפרס וא"כ אין כאן קנין יד כלל לפום מאי דס"ל להרמב"ן בגיטין דיד קטפרס אין בו תורת יד כלל, ועפי"ז י"ל דמ"ש הריטב"א דכל שמיישר הכלי בענין שיבא היין לתוכו חשיב הגבהה אפילו באוירו קודם שנח בכלי, היינו דוקא באופן שינוח היין בכלי ולא ישפך לחוץ, אבל במחזיק באופן קטפרס שבשעה שיגיע ישפך לחוץ תו אין כאן תורת הגבהה באויר כלל ומיסתייה אם נדון תורת הגבהה לאחר שיגיע לידו ממש. ועפי"ז שפיר כתב הרמב"ן דלאוקימתא דצירף ידו לא מקשה הש"ס דקנין יד ליכא ורק לאחר שיגיע לידו איכא תורת הגבהה א"כ איסור שבת וגניבה באין כאחד ואין כאן איסור גניבה לחצאין:
ענף ג:
[יא] ובעיקר דברי הש"מ בשם השיטה ישנה שכתב לחדש דמוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה ל"ש תורת קלב"מ על החיוב גניבה בשעת הכנסה משום דכבר אתחייב ליה בהוצאה ואין כאן בב"א, איכא למידק דהא עיקר טעמא דלא חשיב ליה אשעת הכנסה כחייבי מיתות שוגגין ע"כ משום דשוגג לא מיפטר רק בגוונא דאי הוי מזיד הוי קלב"מ דשייך ביה תורת אסון, משא"כ כאן דכבר איתחייב ובתרי דיני לא דיינינן ליה נמצא דאין כאן תורת קלב"מ במעשה זו לעולם אפילו במזיד, ומשו"ה לא פטרינן ליה מתורת שוגג ולא משכחת לה רק בגוונא דנתחייב אח"כ מיתה חמורה דנידון בה כדין מי שנתחייב שתי מיתות, או דאפשר דאפילו בכה"ג אע"פ שנידון בחמורה מ"מ כיון דלא נתוסף עליו גוף האסון אלא החומר לבד אין בו תורת קלב"מ לפטור, אבל היכא דהוי שוגג על הוצאה אז בודאי גם הש"מ מודה דשייך ביה אח"כ תורת קלב"מ על ההכנסה בין במזיד בין בשוגג, וא"כ הדרא קושית הש"מ לדוכתא דמאי פריך הש"ס דאפקיה להיכא ולא משני דהוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה ולא התרו ביה על ההוצאה דאז פטור על ההכנסה מדין קלב"מ דבאין כאחד וצע"ג:
ונראה ליישב קושית הש"מ עפמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהמכירה הל"ד) דבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה עכ"ל, וע"ש בהשגות ובמ"מ ונתבאר היטב בשעה"מ (פ"ג מגניבה) דהרמב"ם מחלק בין להוציא מרשות הבעלים דבעי עד שיוציאנה כולה אבל בהכנסה לרשותו סגי במקצתה ומשו"ה כל שמקצת חפץ הנשאר מונח בר"ה קנה כולו יעו"ש. ובמשכנות יעקב (חחו"מ סימן נ"א) לא עמד ע"ז ולכן תמה שם ע"ד הרמב"ם מסוגיית הש"ס דפ' המצניע יעו"ש, ומעתה א"ש קושית הש"ס דאפקיה להיכא ולא ניחא לאוקמי במוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה ועיקר קלב"מ יהיה בשעת הכנסה דלפ"ז הרי קדים איסור גניבה לאיסור שבת דמכי הכניס מקצתו לרה"י קונה כולו אף בנסכא כיון דראשו השני מונח בר"ה ואיסור שבת לא הוי עד שיכניסו כולו לרה"י:
[יב] ובמ"ש לעיל לבאר דברי הרמב"ן דמשו"ה לא מהני יד קטפרס ואע"ג דמתגלגל מהני משום דקטפרס עיקר החסרון מצד הרשות ואין בו תורת יד וחצר כלל, משא"כ במתגלגל דעיקר מה שאין סופו לנוח הוא מצד החפץ. צ"ל הא דדחה הרשב"א דבריו ולא ניחא ליה לחלק בכך, משום דהרשב"א ס"ל דאפילו היכא דהחצר הוא קטפרס אעפ"כ מהני מתגלגל לבד מגט דבעי ונתן בידה שיתן לה באופן שישאר ברשותה כמו דמסיק. ויסוד מחלוקת הרמב"ן והרשב"א תלוי בפירוש איבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח, דהרשב"א מפרש דלהצד דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי הוא מטעם דאויר עצמו יש לו תורת חצר ומשו"ה לא איכפת לן במה שאין סופו לנוח כיון דכבר מונח באויר והו"ל כמתגלגל בחצר עצמו דמהני, ומזה הכריח הרשב"א דקטפרס ביד ובחצר מהני דאל"כ מאי יועיל אם אויר עצמו נידון כחצר מ"מ הא לא עדיף מקטפרס, דמה שא"א לישאר באויר הוא חסרון בחצר ולא בהחפץ ואפילו להצד דלאו כמונח דמי הוא רק מטעם דדילמא עיקר האויר אינו נדון בתורת חצר מצד עצמו אלא משום דסופו לנוח ונידון כמונח ע"ג קרקע אבל לא מטעם דקטפרס לא מהני, אבל הרמב"ן מפרש דעיקר ספיקא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי לא מצד דאויר עצמו חשיב כחצר דודאי הוא מטעם דנידון כמונח, אלא דמספקא ליה הא דנידון כמונח אם הוא מטעם סופו לנוח או מטעם דכך הוא הדין דמונח באויר חשיב כמונח בקרקע וכעין דאמרינן קלוטה כמי שהונחה לענין שבת אע"ג דאין סופו לנוח:
ונראה להביא ראיה מדברי הרמב"ן בגיטין (דף ע"ח) וז"ל, והא דאמרינן נמי הכא אבל קדמה דליקה לגט לא דמעיקרא לאו למינח קאי לא דמי לאויר שאין סופו לנוח דהתם איכא אויר אבל הכא אויר דליקה הוא, והכי אמרינן בהדיא בפרק השואל התם לא מיפסק מידי הכא מיפסק כלי וכ"ש הכא דמיפסק דליקה עכ"ל, ודברים אלו יתכנו רק אם נפרש דעיקרו של אויר חצר הוא מצד דחשיב כמונח בקרקע אע"פ שאין סופו לנוח, ואם כן עיקר טעמא דמיפסק כלי הוא מטעם דאיכא דבר המפסיק בעצם החצר שא"א להחפץ לנוח שם, ומה"ט ל"נ דחשיב כעין קטפרס משום הכי מדמה הרמב"ן מיפסק דליקה למיפסק כלי וכ"ש הוא. אבל לפי' הרשב"א דעיקר טעמא דמועיל אין סופו לנוח הוא מצד דהאויר עצמו חשיב כחצר. א"כ ע"כ הא דלא מהני מיפסק כלי משום דהאויר שלמעלה הוא מאויר כלי ולא אויר חצר ומשום הכי קונה בעל הכלי, ואע"ג דהו"ל כליו של לוקח ברשות מוכר צ"ל דכאן עדיף דהתם אין רשות להלוקח להחזיק כליו בע"כ ומשום הכי חשיב רשות המוכר, משא"כ כאן אע"ג דלא השכיר לו החצר להעמיד כליו אבל דרך הילוכו יש לו קנין להחזיק כליו ועיין במח"א (קנין חצר סימן י'), וא"כ כ"ז שייך רק במיפסק כלי דהרשות שייך לבעל הכלי ולא לבעל החצר, אבל במיפסק דליקה ל"ש כלל לומר כן, ומבואר מדברי הרמב"ן דאויר חצר עצמו אינו בתורת חצר כלל והיינו משום דאזיל לטעמיה דקטפרס ביד וחצר לא מהני. והרשב"א יפרש דטעמא דקדם דליקה לגט ל"מ הוא דוקא בגט משום דבעי ונתן בידה וכעין קטפרס דל"מ מה"ט אבל בממון מהני דדמי לאויר שאין סופו לנוח:
[יג] וראיתי בש"מ בב"מ (דף ט') בסוגיא דחצר מהלכת דפריך שם, אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה דחצר מהלכת היא, והקשה בשם הראב"ד דתיפוק ליה דמגורשת משום ד"א דידה, ותירץ הרא"ש דקלתה מבטל כח הקרקע דקנין החצר דאורייתא וקנין ד"א דרבנן ואין הקרקע קונה לה עכ"ד. ולכאורה קשה מאי קשיא להו דתיגרש מכח ד"א הא אין כאן אלא אויר ד"א ומיפסק כלי דקלתה גופה חוצץ בין החצר והגט לפום מאי דחיימינן השתא דהו"ל חצר מהלכת ובכה"ג לא מהני באויר שאין סופו לנוח אפילו בחצר, וע"כ דדוקא כלי של השוכר מפסיק דהו"ל רשות הכלי שלו ולא רשות המשכיר אבל כאן דתרווייהו שלה נינהו ל"ש לומר שהכלי מבטל הרשות, וכ"ז ניחא לדעת הרשב"א אבל לפי דעת הרמב"ן כאן לא גרע ממיפסק דליקה ומוכח מזה דהראב"ד והרא"ש פליגי על הרמב"ן בזה: אמנם י"ל לפי המבואר ברמב"ם (פ"א מזכייה הל"ד) הפורס מצודה בתוך שדה חברו שלא מדעתו וניצוד שם חיה ועוף זכה בעל השדה מתורת חצר אם עומד בתוך שדהו. ויעו"ש במ"מ שכתב דאע"ג דהו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח מטעם חצר שאני הכא שפירס שלא ברשות אין הכלי מבטל הרשות בכה"ג וע"ש בלח"מ. ולכאורה עדיין תיקשי דנהי דהכלי לא מבטל הרשות מ"מ האיך קנה בעל השדה מה שניצוד בתוך המצודה הא הו"ל אוירא שאין סופו לנוח ומיפסק כלי, ואף די"ל דהרמב"ם קאי בשיטת הרשב"א דעיקר טעמא דמיפסק כלי הוא מטעם דהו"ל רשות הכלי וכאן דהו"ל שלא ברשות לא מפסיק, מ"מ הו"ל אויר שאין סופו לנוח דבעיא דלא איפשיטא היא, וכ"ש לפי"מ דנראה מדברי המ"מ (פ"ה מגירושין הל"י) דלהרמב"ם איפשיטא בעיא זו דל"מ גם בממון וכמ"ש הלח"מ שם, וע"כ מוכח מכאן דבכה"ג דמונח ע"ג דבר שמונח בקרקע אינו נידון כאויר חצר אלא דחשיב כמונח הכל בקרקע ממש, ודומה לזה כתבו הרמב"ן והרשב"א בקדושין (דף כ"ו) לענין פיל שמעלהו ע"ג חבילי זמורות המונחין בקרקע וגבוהין ג"ט דל"ח הגבהה מה"ט דכעומד עג"ק דמי יעו"ש אע"פ שאין הזמורות בטלין לקרקע, וה"נ הכא ס"ל להראב"ד והרא"ש דכיון דהגט מונח בקלתה והיא עומדת עג"ק חשיב הכל מונח ע"ג קרקע ואין כאן תורת אויר כלל, ועפי"ז מיושב מה דהקשו כ"כ בפשיטות דתיגרש מכח ד"א והרי אויר ד"א איבעיא לן בהזורק אם קונה או לא ולא איפשיטא. וכן מתבאר מדברי המ"מ (פ"ה מגירושין הלי"ב) ויעו"ש בלח"מ אבל לפמ"ש אין זה אויר אלא ד"א ממש: