שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כד
בענין מחילה בקנס:
לחכם אחד:
[א] מה שהקשה הדר"ג על דברי התוס' ר"פ אלו נערות שכתבו בשם הירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול וטעמא מבואר בירושלמי דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין יעו"ש. והקשה להסוברים דמקנה דשלב"ל עם בא לעולם חל הקנין בכולו דמיגו דחיילא אבא לעולם חייל נמי אלא בא לעולם, ועיין במרדכי פרק מי שמת ובחו"מ (סימן ר"ט ס"ד) א"כ ה"נ נימא דמיגו דחיילא מחילה בבושת ופגם חיילא נמי אקנס עכ"ד: ונראה ליישב קושיא זו בתלתא אנפי. א) דדוקא מקנה בקנין אחד ביחד שייך לומר דמיגו דהאי קנין חייל אבא לעולם חייל נמי אלא בא לעולם, אבל בשני קנינים בודאי לא מהני וא"כ מחילה אקנס ואבושת ופגם הם שני קנינים בפ"ע כיון דאין כאן מעשה אחת המצרפן להיות קנין אחד דכל חדא מחול בפ"ע. ב) דנהי דאמרינן מיגו וחיילא גם אלא בא לעולם מ"מ לא עדיף מלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דעד שב"ל יכול לחזור, ואם כן ה"נ כיון דמחילה אקנס לא חייל אלא משיבא החוב לעולם דהיינו שיתחייב ע"י העמדה בדין וכיון שהעמידתו אחר כך בדין הרי חוזרת ממחילתה עד שלב"ל. ג) דהרמב"ן ס"פ אלו נערות כתב הא דס"ל לתלמודין דמועיל מחילה במפותה אף בקנס אע"ג דאין אדם מוחל דשלב"ל, משום דלא מטעם מחילה אתינן עלה אלא מטעם דהו"ל כאומרת לו קרע כסותי שהרי גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו יעו"ש. והנה הא דלא ס"ל להירושלמי טעמא דהו"ל קרע כסותי ה"ט משום דזהו שייך רק במזיק דחייב מטעם שהפסיד ממון חבירו וכל שהזיק ברצונו של ניזק אין בו תורת מזיק כלל, משא"כ בקנס דאין החיוב מטעם הפסד שלה אלא דקנסתו תורה בעד מעשה כזה א"כ אין האשה בעלים על מעשה זה ליתן לו רשות לפטור אותו כמזיק ברשות, וכ"ז שייך רק לענין קנס אבל לענין בושת ופגם בודאי דשייך כאן נתינת רשות וממילא אין לומר דפטור דבושת ופגם הוא מטעם מחילה דהא אין כאן חיוב כלל מעיקרא כיון דהו"ל מזיק ברשות ותו ל"ל מיגו דחייל מחילה אבושת ופגם דבושת ופגם פטור מטעם דליכא חיוב כלל ואין המחילה פועלת רק על הקנס לחודיה והקנס הו"ל דשלב"ל: ועוד אפשר לצדד דאפילו להסוברים דמיגו דחיילא אבא לעולם חיילא אלא בא לעולם, היינו דוקא במקנה שתיהן בזמן אחד ר"ל דגם דבר שבא לעולם חל דוקא לכשיבא הדבר שלב"ל דשייך לומר מיגו, דאז נעשה עיקר חלות הקנין, אבל במקנה דבר שבא לעולם מעכשיו נמצא דבשעת עיקר החלות של דבר שלב"ל שוב אין כאן מיגו ל"מ, ואם כן הכא דהבושת ופגם נמחלו מיד שוב לא שייך מיגו על הקנס שיחול המחילה לאחר שיתחייב: [ב] וראיתי בהגהות אמרי ברוך בחו"מ (סימן ר"ג) על דברי הסמ"ע (שם ס"ק י"ט) שכתב ליישב דברי רמ"א דלענין מקנה מעות ומטלטלין בחליפין הביא דעת המרדכי דאמרינן מיגו וחייל בכולו, ולענין דשלב"ל עם בא לעולם פסק (בסימן ר"ט ס"ד) דלא קנה משום דמעות בר קנין הוא משא"כ דשלב"ל ל"ש ביה קנין יעו"ש. וכתב להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג) עלה דאיבעי לן התם המוכר עבדו לקנס מכור או לא משום דהו"ל דשלב"ל. וקאמר ת"ש קנין כספו ויליד ביתו מה יליד ביתו אע"פ שאינו ש"פ אוכל, אף קנין כספו אע"פ שאינו ש"פ אוכל ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא, ואם נימא דגם בדשלב"ל אמרינן מיגו אם כן עדיין אפשר למכור עבדו לקנס יחד עם חפץ אחר שבא לעולם ונימא מיגו וע"כ מוכח מכאן כדברי הסמ"ע דכאן ל"מ מיגו יעו"ש:
ואין זה ראיה כלל דעיקר ספיקת הש"ס במוכר עבדו לקנס מיירי שמוכר עבד לקנס כמו דקל לפירותיו, ואפ"ה מספקא ליה להש"ס דאפשר דהו"ל דשב"ל משום דאין הקנס יוצא מגוף העבד וגם לא עבידי דאתי חשיב כדשלב"ל יעעו"ש בתוס' וראשונים, וע"ז שפיר פשיט הש"ס דאי ס"ד דמוכר עבד לקנס מכור וא"כ ס"ל דחשיב דבר שבא לעולם וה"ט דמיקרי פירות של העבד וחל המכירה על גוף העבד, א"כ עי"ז שיש לו זכות זה בגוף העבד לפירותיו חשיב עדיין קנין כספו, אבל אם נימא דאינו מכור לקנס משום דהקנס הו"ל דשלב"ל ואינו בכלל עבד לפירותיו א"כ אף אם ימכור אותו לקנס ע"י מיגו אינו מועיל רק שיחול המיגו במכירת הקנס כמו דמועיל בפירות דקל, אבל אין מכירה זו פועל שיעשה הקנס פירותיו של העבד וא"כ עדיין ל"ח העבד קנין כספו כיון דבגוף העבד אין לו כלום אלא בהקנס בלבד:
[ג] ובזה יתיישב מה שמקשים שם בסוגיא דגיטין דאפילו את"ל דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור עדיין חשיב קנין כספו, דהא שוה ממון אצל הבעלים, שבודאי יש לו זכות זה לקנס מכבר, ועיין בתורת גיטין שם שהכריח מזה דכל ממון שאין הבעלים יכולים למכרו אינו בכלל קנין כספו, אבל קשי' ע"ז דא"כ ל"ל קרא דאין ע"ע אוכל בתרומה דבלא"ה לא מקרי קנין כספו שאין הבעלים יכולים למוכרו וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מעבדים הל"י) ועיין בכ"מ (שם פ"ב הלי"ב), אלמא דגם מה דליתיה במכירה אוכל בתרומה וא"כ ל"ל היקשא דיליד בית לקנין כספו לרבות אע"פ שאינו ש"פ למכירה, ויש לדחות דאע"פ דליתיה לע"ע במכירה היינו לאחרים אבל לעצמו יכול למוכרו אפילו שלא בתורת גרעון כדאיתא בירו' (פ"ק דקדושין הל"ב) ועי' מנ"ח (מצוה מ"ב) ויתבאר במק"א בע"ה, אבל דבר שאינו במכירה כלל אפשר דלא מיקרי קנין כספו ומשו"ה צריך קרא דיליד בית:
אמנם לפמ"ש שפיר פשיט הש"ס דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור דאי ס"ד מכור נמצא דיש לו זכות בעבד לפירות דהיינו לקנס כמו בדקל לפירותיו, אבל אם נימא דאינו מכור מטעמא דאין זה פירות מגוף העבד נמצא דגם הבעלים אע"פ שיש לו קנס אבל אין הזכות בגוף העבד לענין הקנס שיחשב אצלו כדקל לפירות דאין קנס בתורת פירות כלל, אלא דזוכה בהקנס הבא אח"כ אבל עצם גוף העבד ל"ח קנין כספו גם להאדון שלו:
[ד] ודע דהרמב"ן בפ' אלו נערות והביאו הר"ן עלה דמתניתין דנערה שנתארסה ונתגרשה כ' עוד טעמא אחרינא הא דמועיל מחילה במפותה לש"ס דילן, משום דהו"ל כאומר לארוסתו דו"ד אין לי בנכסייך דאם מתה לא יירשנה דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ומפותה נמי להא דמי, ואח"כ מסיק טעמא דהו"ל כאומר קרע כסותי והפטר ע"ש, והם שני טעמים נפרדים דקרע כסותי הוא פטור בעצם המעשה, דכמו דאמרינן לענין נזקין דמזיק ברשות אין עליו תורת מזיק כמו כן אינו מתחייב לה קנס בעד מעשה שנעשה ברשותה, וטעמא דהו"ל כאומר לארוסתו דו"ד אין לו בנכסייך הוא מטעם סילוק דמועיל על עצם החיוב דבכח האדם לסלק עצמו מזכות שבא ע"י מעשיו, ומה שהקשה הר"ן אח"כ ואע"פ שאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב, הוא קושיא לטעם הראשון של הרמב"ן דמועיל מטעם סילוק דכיון דעדיין אין כאן חיוב הו"ל כמסלק עצמו קודם אירוסין, וע"ז תירץ הר"ן דמ"מ כיון דע"י הביאה הוא מתחייב ואם כן שעת ביאה הו"ל כשעת נשואין שזוכה הבעל בדין ירושה לאחר שתמות, וה"נ זוכה בדין קנס לאחר שתעמוד בדין אבל לטעמא דהו"ל כאומר קרע כסותי לק"מ קושית הר"ן דמ"מ אין כאן מעשה המחייבת וזה פשוט מאד, אלא דראיתי להמ"ל (פכ"ג מאישות הל"א) שתפס בדברי הרמב"ן שהוא טעם אחד והכל מטעם סילוק הוא ורק לאלומי טעמא קאמר דהו"ל כאומר קרע כסותי יעו"ש, ואיך שיהיה ע"כ צ"ל דהא דמפותה ל"ל קנס לש"ס דילן אינו כלל מתורת מחילה ממש כשאר מחילת חוב, דהא כיון דקיי"ל דקנס לא נתחייב עד העמדה בדין ל"ש מחילה דהו"ל דשלב"ל, וע"כ דמעיקרא לא נחית חיובא דקנס כלל מטעם סילוק ומזיק ברשות: [ה] ועפי"ז מיושב מה שהקשה הקצה"ח (סימן תכ"ד) על מ"ש הב"י דחובל בעבדו פטור מכולם ואם חבל בו פחות מש"פ לוקה, וכתב הקצה"ח דהא דאינו לוקה בחבלה של פרוטה אע"ג דפטור מתשלומין משום דעיקר פטורא הוא מטעם מה שקנה העבד קנה רבו וחשיב כאלו נתחייב לו ונפטר אח"כ, ועפי"ז הקשה מהא דאמרינן לקמן (דף ל"ב) ביתומה ומפותה דפטור מקנס משו"ה לוקה והא מפותה דפטור מטעם מחילה אם כן כבר נתחייב בקנס ואמאי לוקה במה שנפטר אח"כ יעו"ש, ולפמ"ש א"א לפרש כלל דמפותה מתחייב בקנס אלא שנפטר אח"כ מתורת מחילה כיון דקודם העמדה בדין ליכא חיוב כלל א"א שתועיל המחילה לאחר העמדה בדין דהו"ל דשלב"ל, וע"כ דלא נתחייב לה קנס מעיקרא מאיזה טעם שיהיה וא"כ ל"ד לחובל בעבדו דהתם נתחייב אלא שנפטר אח"כ: ואף שהקצה"ח חסם עלינו את הדרך שהרי הקשה שם לדעת התוס' בכתובות (דף נ"ו) בשם רבינו אלחנן דעיקר פטורא דקרע כסותי הוא מתורת מחילה, אבל באומר ע"מ שאין לך עלי דין נזק הוי מתנה עמש"כ בתורה, ולשי' הרשב"א דבממון תנאו קיים הוא מטעם דכוונתו ע"מ שתמחלי אבל באומר ע"מ שאין בו דין שכ"ו ל"מ, ואם כן לפ"ז א"א לומר דבמפותה ליכא חיובא דקנס מעיקרא מטעם מזיק ברשות או מטעם סילוק דהו"ל מתנה עמש"כ בתורה, וע"כ דחל חיובא דקנס אלא שמוחלת אח"כ, ואם כן שפיר דימה הקצה"ח מפותה לחובל בעבדו אכן גם טעמא דמחילה ממש לומר שכבר נתחייב בקנס ונפטר אח"כ א"א להאמר, וע"כ דהרשב"א ורבינו אלחנן פליגי אהדדי ולשיטת רבינו אלחנן טעמא דמועיל מחילה במפותה הוא מטעם סילוק ומתנה עמש"כ בתורה תנאו קיים אע"פ שמתנה שלא יהא דין קנס כשיטת הרמב"ן בב"ב (דף קכ"ו), ולדעת הרשב"א טעמא דמפותה הוא מטעם מזיק ברשות ואין צורך כלל לתורת תנאי דאין זה מתנה על מ"ש בתורה דמעיקרא לא נחית חיובא כלל:
ואם נרצה להשוות דעת הרשב"א עם דעת רבינו אלחנן עכצ"ל בטעמא דמפותה פטור מקנס מטעם דלא חייבה תורה קנס בכה"ג, וכמ"ש הרמב"ן וז"ל שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בו כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל עכ"ל, והיינו דלא חייבה תורה קנס אלא במקום שהוא גורם כגון באונס או מפותה שיש לה אב שהחיוב לאביה, משא"כ ביתומה ומפותה אין להתחייב קנס מאחר שהיא גרמה הכל, וכיו"ב כתב הרמב"ם (ספ"ב מנערה) שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך וכו' אין לה קנס עכ"ל, ודוקא בקרע כסותי ס"ל לרבינו אלחנן אם אמר ע"מ שאין בו דין נזק ל"מ לפוטרו משום דעצם מעשה הנזק נעשה בהחפץ, ואין נתינת רשותו מפקיע תורת מזיק ממנו, אבל בקנס עיקר חיובו רק כשנעשה שלא ברשות אבל כשמוסרת לו גופה ברשות ליכא מעשה המחייבת כלל:
[ו] אמנם עיקר דברי הקצה"ח שכתב בדברי הב"י דמשו"ה ליכא מלקות בחובל בעבדו דחשיב בר תשלומין אלא שנפטר אח"כ מדין מה שקנה עבד קנה רבו זהו מוזר מאד, דאם אחרים שחבלו בו חייבים לשלם לאדון משום דקנוי לבעלים והו"ל כשורו וחמורו וכדאמרינן בב"ק (דף מ"ט) חמרתא מעברתא, ויעו"ש בחידושי רשב"א בעלים עצמו שחבלו בו לא כ"ש דפטור, וראיתי בנתיבות (סימן שס"ג) שכתב דגם בחבלו בו אחרים מחויבים לשלם להעבד אלא דהאדון זוכה אח"כ מדין מה שקנה והוא כעין דברי הקצה"ח, אבל זהו תמוה וגם מדברי הש"ס דגיטין (דף מ"ב) בהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו דס"ל להש"ס דהאדון זוכה בדמי עינו מטעם דחשיב אדון לגבי קנס, והתם תו ל"ש דין דמה שקנה למשנה אחרונה וכמבואר בתוס' שם דהא מע"י ומציאתו לעצמו, וע"כ מוכח מכאן דהחובל בעבד החיוב הוא לאדון וממילא החובל בעבדו לא נתחייב מעיקרא דאין אדם מתחייב לנפשיה, ואם כן דברי הב"י צריכים תלמוד: ונראה דודאי נזק ושבת דחיובם הוא מתורת ממון אין החיוב אלא לבעלים ולא לעבד והחובל בעבדו אינו חייב כלל אלא לענין צער וריפוי דהתם בודאי מחויב, ולא מיבעיא לדעת התוס' בפ"ק דגיטין (דף י"ב) לחד תירוצא דגם חובל בעבדו מחויב לרפאותו, אלא אפילו לתי' הב' דחובל בעבדו פטור מכולם מ"מ פטור דריפוי וצער אינו אלא מתורת מה שקנה ומשו"ה שפיר דקדק הב"י (בסימן ת"כ) לתמוה על הטור דלמה כתב דוקא דהחובל בעבדו של חבירו לוקה והלא גם בעבדו לוקה אם חבל פחות מש"פ, ולא הקשה על חבלה דפרוטה משום דאפשר דס"ל להטור דגם דמי ריפוי וצער תורת חובל יש להם לענין דנימא בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין, וכיו"ב כתבו התו"י לקמן פרק אלו נערות (דף ל"ב) בתד"ה אלמא ויעו"ש בחידושי רע"א: ענף ב:
[ז] תו הקשה הדר"ג על מ"ש התוס' ר"פ אלו נערות דמתניתין דבא על בתו פטור מקנס מטעם קלב"מ מיירי בבא עליה ומת יעו"ש, והקשה דכיון דמת אביה והיא צריכה לגבות מן היורשים מטעם שיעבוד נכסים וכיון דכ"ז שלא עמדה בדין לא נתחייב אביה והאיך ישתעבדו נכסיו דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין, וכיון דליכא לוה ליכא ערב וכיו"ב אמרינן בבכורות (דף מ"ט) לענין שני יב"ש יעו"ש:
והדר"ג כתב ליישב דלפי שיטת הירושלמי שהביאו התוס' שם דקנס א"א למחול רק בו"פ ואם כן הא דדחיק הירושלמי לאוקמי מתניתין בגוונא דמת אביה אח"כ ולא מוקי בנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ואי משום דמחלה הא ל"מ מחילה בקנס, וע"כ צ"ל דבירושלמי ר"פ נערה פליגי אמוראי אם קנס מתחייב משעה ראשונה הוא משעת העמדה בדין לענין להורישו לבניו והובא בחי' רמב"ן שם, ולפ"ז נראה דהך דינא שהביאו התוס' בשם הירושלמי דמפותה אינה יכולה למחול הקנס הוא דוקא למ"ד דמתחייב לבסוף דלמ"ד משעה ראשונה א"כ כמו דחשיב ממון להורישו לבניו מה"ט מועיל נמי מחילה ול"ח דשלב"ל, ומשו"ה מוקי הירושלמי בגוונא דבא עליה ומת להך מ"ד דמתחייב משעה ראשונה דלא מתוקמא בנאתרסה ונתגרשה דהא מחלה ופטור אף מקנס, ולפ"ז כיון דקיימינן השתא להך מ"ד דמתחייב משעה ראשונה ממילא איכא נמי שיעבוד נכסים עכ"ד:
[ח] אמנם דברי הדר"ג אינם מעלים ארוכה בישוב הקושיא חדא דמאן לימא לן דהא דלא מוקי בנתארסה ונתגרשה הוא מטעם דקאי להך מ"ד דמשעה ראשונה נתחייב ומועיל מחילתה מטעם זה, דלמא ס"ל כשיטת הש"ס דילן דמועיל מחילה בקנס או מטעם מזיק ברשות או מטעם סילוק כמש"ל, ועוד דבירושלמי מבואר דמטעם אחר מוקי לה הכי דאיתא התם אלו אחר בא עליה קנסא לא של אביה הוא, תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר"י הגלילי, ברם כר"ע יש לה קנס וקנסא לעצמה עכ"ל, והרמב"ן ביאר דברי הירושלמי דלר"ע מיירי מתניתין בנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה אבל לריה"ג דקנסה לאביה לא מתוקמא אלא בשמת אביה אח"כ יעו"ש, אלמא דטפי עדיף לאוקמי בגונא דקנסא לעצמה, וע"כ דגם השתא קיימינן להך מ"ד דאינו מועיל מחילה בקנס, והנה לדברי הירושלמי לא תיקשי כ"כ קושית הדר"ג דאפשר לומר דאוקימתת הירושלמי אזלא להמ"ד דמשעה ראשונה מתחייב, והא דמוקי בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה לא מיירי במפותה כלל ול"ל אוקימתא דר"פ דש"ס דילן בסנהדרין (דף ע"ד) דמיירי במפותה אלא כאידך שינויי דמשני התם, אבל לדברי התוס' שכתבו דברי הירושלמי ליישב קושיתם אפילו לר"פ דאיירי במפותה תיקשי וכ"ש לפי שיטת הש"ס דילן בכמה דוכתי דבקנס ליכא חיובא כלל עד העמדה בדין, ואפ"ה תפסו התוס' בפשיטות תירוצא דירושלמי דמיירי במת אביה אח"כ, ואילולא טעמא דקלב"מ היתה גובה מן היורשין וא"כ הדרא קושית הדר"ג דהאיך אפשר לשיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף:
[ט] איברא דנראה דבכה"ג לא מיקרי ליכא לוה ואילו למ"ד דקנס לא נתחייב אלא משעת העמדה בדין, וכן נראה מדברי התוס' בכתובות (דף ל"ד) עלה דאמר התם הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דמי כולה, אבל באנוסין לא דשואל משעת אונסין הוא דמחייב, והקשו בתד"ה אבל דא"כ גם בטבחוה ואכלוה אמאי משלמין דמי כולה, ותי' דהתם פשע בה האב שהיה לו לומר לבניו שאינה שלו הלכך מחיים פשע ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו עכ"ל, ובנה"מ (סימן שמ"א) ביאר דבריהם דכוונתם דהתחלת האונס היה מחיים אבל לא דפשיעה ממש הוא דמי לא עסקינן דמת פתאום שלא היה לו שהות לומר לבניו יעו"ש, ועכ"פ כ"ז שהבהמה היא בעין בודאי לא רמי חיוב הגוף לשלם להמשאיל כלום ואעפ"כ קרינן ליה דנתחייב בה מחיים, וה"ט משום דלענין שיעבוד נכסים לא בעי שיחול מעיקרא חיוב הגוף בפועל אלא כל דינים שהוטל על הגוף הוטל גם על הנכסים, וכיון דבעת אתחלתא דאונס כבר הוטל חיוב בכח שכשתאבד הבהמה יתחייב, כמו כן הוטל דין זה גם על הנכסים, ואע"ג דאח"כ לא בא לידי חיוב הגוף בפועל כלל מ"מ נשתעבדו הנכסים, ודוקא היכא דליכא סרך חיוב הגוף כלל ליכא שיעבוד נכסים, וכיו"ב צ"ל גם בדברי הנימוק"י (פ"ב דב"ק) בסוגיא דאשו משום חציו שכתב דמדליק אש ברשותו ומת קודם שנעשה הנזק גובין מנכסיו ודמי לזורק חץ ומת המזיק קודם שנעשה הנזק יעו"ש, והתם נמי כ"ז שלא נעשה הנזק לא רמי חיובא בפועל על המזיק אלמא דכל שכבר נעשה המעשה שממנה נמשך אח"כ חיוב בפועל זהו גופיה מיקרי חיוב בכח לענין שישתעבדו הנכסים:
ומעתה נראה דגם בקנס אפילו למ"ד דליכא חוב משעה ראשונה לענין להורישו לבניו היינו משום דהתם בעי חיוב בפועל ואי לאו הכי לא חשיב ממון אלא זכות בעלמא דל"ש ביה תורת ירושה, משא"כ לענין שיחול שיעבוד על הנכסים מיקרי איכא לוה כיון דכבר נעשה המעשה שממנה נמשך אח"כ חיוב בפועל, ועדיף הרבה מהנהו דלעיל דעדיין מחוסר מעשה לעצם החיוב משא"כ כאן דאינו מחוסר אלא העמדה בדין: [י] שוב כתב הדר"ג דדעת התוס' דהא דקתני במתניתין (ר"פ נערה) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת אביה קנסה לעצמה מיירי אפילו במפותה ולא אמרינן דכבר מחלה כיון דבשעת ביאה קנסה לאביה וכן דעת הרמב"ם (פ"ב מנערה הלט"ו), ולא כדעת הראב"ד שם דס"ל דבמפותה אם מת האב אין לה כלום, ולדעת הראב"ד הא דמוקי בירושלמי מתניתין דבא על בתו ומת אח"כ ע"כ לא מיירי במפותה עכ"ד:
ועדיין לא יונח דעיקר טעמו של הרמב"ם דלא אמרינן דמחלה בשעת ביאה הוא כמ"ש הר"ן ר"פ נערה דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא זכה עדיין אפ"ה כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולה ומשו"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה עכ"ל, ואם כן כ"ז שייך רק אם נימא דחיוב הקנס בשעת ביאה הוא לאב ומשו"ה הוי מלתא דלא חזי לה שיועיל מחילתה וכדאמרינן לקמן, דמשו"ה ל"ש לומר במפותה קרע שיראין שלי והפטר דשיראין דאבוה נינהו, ונהי דלא זכה האב לגמרי עד העמדה בדין לענין שלא יפקע זכותו ע"י בגרות ומיתה מ"מ איהי לאו בעלים למחול, אבל כאן דאיירי בבא על בתו דמחייבינן לאבוה לשלם קנס וע"כ עיקר החיוב הוא לדידה דאין אדם מתחייב לנפשיה, וכן מתבאר בחי' הרשב"א לקמן (דף ל"ו) והובא בש"מ וז"ל, תמיה לי האיך אפשר שיהא לה קנס מאב דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה, וה"נ מ"ש דהא אב לא מחסר העמדה בדין דל"ש ביה, ואולי דעת הירושלמי דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם ואם מת א"נ שבגרה קודם שמת קנסה לעצמה, ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא, גם אפשר לדעת הירושלמי שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה אח"כ חוזר וזוכה בה שהלא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר דלעולם מחמתה הוא זוכה, והיא היא שעומדת בדין והיינו דתנן עמדה בדין לא הספיקה לעמוד בדין וצ"ע עכ"ל, וכיון דא"א לקיים הך דינא דבא על בתו לחייב אביה בקנס לפום מאי דקיימינן השתא דקנסא לאביה, אם לא דנימא דהאב מתחייב לשלם הקנס לדידה מתחלת ביאה דבאופן אחר א"א לחול החיוב, וכיון דהחיוב הוא לדידה תו הדרינן לדינא דמפותה כיון דמדעתה עבדה הרי מחלה דמדעתה ל"ש עוד לומר סברת הר"ן דההיא שעתא לא חזי לה, דהא ע"כ חזי לה כיון דנתחייב לדידה והיא היא שעומדת בדין וממילא מועיל גם מחילה שלה דא"א להתקבץ שני הפכים במקום אחד:
והנה מדברי הרשב"א נראה דמפרש דברי הירושלמי דמיירי באנוסה, רק דהוקשה לו דאיך אפשר בכאן לחול חיוב קנס על האב לשלם לעצמו ונקט כמפותה יתומה לדוגמא בעלמא, וע"ז שפיר עולה מ"ש לחדש ע"פ דברי הירושלמי דקנס שייך לדידה לעולם אלא דאבוה חוזר וזוכה אח"כ מתורת שבח נעורים אבל במפותה לא משכחת לה כלל הך דינא לכאורה לחייב אביה לשלם קנס לדידה במפותה, ולא תועיל מחילתה מחמת דשייך לאבוה דהא כיון דעיקר זכיית האב ע"כ הוא אח"כ שהיא זוכית בתחלה בהקנס וא"כ כל שמחלה או מטעם סילוק או מזיק ברשות נמצא דלא חל החיוב מעיקרו ואין כאן שבח נעורים שיזכה האב מחמתה, ואולי נימא דכל שזכתה תורה לאב שיזכה בקנס הבא אחר העמדה בדין ויש לו זכייה מעיקרא לכוף את בתו להעמידו בדין כדי שיזכה בקנס כמ"ש הרשב"א תו אינה בעלים על קנס זה למחלו ולהפקיע זכותו, ואע"ג דבכאן בין כך וכך לא פקע זכותו ע"י המחילה שלה כיון דאין נ"מ לאב אם זוכה מטעם מחילה או מטעם שבח נעורים ובלבד שיפטר מלשלם הקנס, מ"מ אין בכחה להפקיע זכותו מדין שבח נעורים, ואע"ג דבא על בתו גם הוא מוחל זכותו מ"מ אין מועיל מחילת האב לענין זה שלא יתחייב מתחלתו, כיון דעיקר זכותו הוא בקנס לאחר שנתחייב ואין בכחו לעקור עיקר החיוב שאינו עדיין בעלים ע"ז ואפילו שניהם מרוצים בזה ועדיין צריך תלמוד:
ודע דהתוס' בסנהדרין (דף ע"ג) תירצו בפשוטו דמיירי במפותה שאמרה בפירוש שאינה מוחלת הקנס יעו"ש, והא דהתוס' לא תירצו כן בסוגיין והוצרכו ליכנס בדוחק הנ"ל, משום דתירוץ זה לא יתכן רק לטעמא דמועיל מחילה במפותה מטעם סילוק, ומשו"ה אם אינה מוחלת הממון ליכא סילוק אבל לטעמא דמזיק ברשות כל שמסרה לו גופה לעשות כרצונו תו ליכא חיובא מעיקרא ומה לנו שאינה מוחלת, ועפי"ז נדחה נמי מ"ש הגרע"א ליישב קושית התוס' יעו"ש:
[יא] איברא דמ"ש הרשב"א דלדעת הירושלמי אם עמד האב ונתן לה כסף קנסה חוזר אח"כ וזוכה בה, צ"ע קצת במאי איירי אם כבר עמד בדין א"כ הרי זכה מיד אף שלא הספיק האב ליתן לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש והאב זוכה משעת העמדה בדין, וא"כ מה שמשלם לה אח"כ קנסה אין זה בתורת תשלומי קנס כלל ואפילו יהיב לה מדעתו אין זה אלא מתנה בעלמא דאין האב זוכה כלל במתנת בתו כמ"ש בתשובת הרשב"א (ח"ג סימן קמ"ג) והובאה בקצה"ח (סימן קע"ו סק"ו), ואם מיירי קודם העמדה בדין ל"ש כלל דין תשלומין כיון דליכא עדיין חיוב קודם העמדה בדין אפילו לצי"ש, א"כ הדר אין זה תשלומי קנס שיזכה אח"כ אביה מתורת שבח נעורים של זכות קנסה, ועוד דקודם העמדה בדין הו"ל האב מודה בקנס ונפטר לגמרי מקנס דהתשלומין גופא לא גרע מהודאה כמבואר בתשובת הרשב"א (ח"ג סימן ק"י) והובא בקצה"ח (סימן ש"נ סק"ד), ואמנם לקושיא זו י"ל דמיירי שלא בב"ד דל"ש דין מודה בקנס כמבואר בב"ק (דף ע"ה) אבל הראשונה קשה וצ"ע:
[יב] ודרך אגב אזכיר בכאן מה שראיתי בק"נ שתמה ע"ד הרא"ש (ס"פ אלו נערות) שהביא דברי הרב אלפס שהוכיח דהלכה כרבנן דיש קנס לקטנה, מהא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאבוה הוי, ולא משכחת לה דיש לה בן קודם בגר אלא דנאנסה בקטנותה ע"ש, ותמה הק"נ דמאי ראיה הוא דאיכא למימר דמיבעי לענין בושת ופגם דר"מ נמי מודה דיש בו"פ לקטנה כשאר חבלות, אלא שהרי"ף סובר דהא דתנן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבו"פ דממונא הוא לאחין בעי למיהוי שכבר זכה האב וכ"כ הר"ן, אבל הרא"ש דס"ל כדעת הר"י דהא דקתני הרי הן של עצמה אבו"פ נמי קאי ודאי ראיה זו לאו ראיה היא ואין זה כי אם שהסכין המהירות פלטתו עכ"ד: ונמחכ"ת דברי הרא"ש פשוטים למאד דנהי דס"ל להרא"ש דגם בו"פ לא זכה האב אלא לאחר העמדה בדין אע"ג דממונא הוא ה"ט כמ"ש התוס' (דף ל"ח) ד"ה יש בגר דהוקשו לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן, וא"כ היינו דוקא במקום דיש תורת קנס דשייך להקיש בו"פ לקנס לענין זה, משא"כ לר"מ דס"ל בקטנה ליכא תורת קנס כלל רק בו"פ לבד מתורת חבלה דעלמא, וא"כ האב זוכה מיד קודם העמדה בדין דל"ש כאן לומר דלמי שזה ניתן זה ניתן, ומשו"ה שפיר הוכיח הרא"ש דקיי"ל כרבנן דיש קנס לקטנה ואז מיירי הבעיא גם בבו"פ, אבל לר"מ זוכה האב בו"פ דקטנה קודם העמדה בדין כשבח נעורים דעלמא וע"ע ברא"ש (שם סימן ה') ובתד"ה שפצעה בפניה (לקמן דף מ"ג) יעוש"ה: